קטע|מסכת האמת

לילה. אני מתעורר. פני שטופות זיעה חמימה ונשימתי כבדה. אני קם ועולה במדרגות בשקט. כל מדרגה מרגישה לי כמיליון. אני עייף. אני פותח את הברז
ומקשיב לכל פכפוך המים השובר את שקט הלילה. שטיפת פנים מהירה ומבט אל המראה. הדמות הנשקפת אליי היא אני. אותם פנים חיוורות ואותה חולצה כחולה
אבל הפנים חסרות הבעה. אני מנסה לחייך אך הפנים חסרות הבעה. אני מדבר אך הדמות חסרת הבעה. האם זה אני? האם אני רוצה להיות כזה?
אני יוצא מהשירותים ועובר לכיוון הסלון, בדרכי עוד מראה. אותה דמות, אותו חוסר הבעה. אני מסתובב בחוסר מעש ואז קלטתי אותה. מונחת על שולחן האוכל
שבפינה. אני מרים אותה ומסתכל. חסרת הבעה. מדוע הם מכריחים אותי לשים אותה בחוץ? אני לא רוצה!
אני מניח אותה על הפנים, את המסכה, ואז הכתה בי ההכרה. המסכה הזאת היא אני. היא האמת שלי ושאני זאת המסכה. המסכה על הפנים אך לא הרגשתי
שהוספתי, חשתי שהורדתי. חבשתי על פני את מסכת האמת הפנימית שלי. מסכת האמת.