נושא: לכודים בזמן-הפרק האחרון

תודה רבה
אנסה להשתפר
מחר אפרסם את הפרק הבא..

פרק 15: עיר עתיקה ! עיר מדינה!


מרי ניגשה אל אותה דלת שהייתה עשויה מעץ ,בתוך הצריף עצמו היה המון קש וריח של סוסים ,כולנו היינו מאוד מבולבלים לאן הגענו ואת סילאטון לא ראינו שוב.
מרי ניגשה אל הדלת ופתחה אותה .אור חזק מאוד נכנס פנימה ,הדלת אמנם לא הייתה כל כך פתוחה אלא מספיק כדי שנוכל להציץ לבחוץ.
מה שראינו היה צבא שלם ,שריונים ,חרבות ,קסדות ,סוסים וחיילים ,מישהו שעמד על ערימת חציר דיבר וכולם הריעו לו.
"מה קורה כאן?" שאל טוני כאשר הוא קם מרצפה הקשה ומשפשף את גבו הכואב.
"תחי ספרטה!" הגיעו צעקות מבחוץ וכל הצבא הריעה לבחור שכנראה היה שר הצבא שלהם או המלך .
"היי אני יודעת מי זה" אמרה דון והצביע על האיש שצעק לצבא.
"מה? מאיפה את יודעת?" חקרה אותה אחותה מיי.
"קראתי על זה" השיבה דון.
"אז מי זה? " שאל תאי אחרי ששמע את הויכוח של האחיות .
"זה ליאונידס הראשון" אמרה דון.
כולנו לא הבנו מה היא רוצה ,כנראה לא הקשבנו בשיעורי היסטוריה
"ליאו מה?" שאלה מיי שהכי מבולבלת מכל הסיפור.
"ליאונידס הראשון "חזרה ואמרה דון שוב כאשר היא ממשיכה להסביר "ליאונידס הראשון היה מלך ספרטה ושלט במלחמה הגדולה של ספרטה נגד פרס " אמרה דון.
"היה?" שאלה מרי באי ידיעה.
"רגע ,אז זה אומר שאנחנו .." התחיל להגיד תאי ונעצר
"אנחנו ממש נסענו אחורנית בזמן ... אנחנו ב473 לפני הספירה " אמרה דון
כולנו היינו עם הפיות פתוחות ולא הבנו איך הגיוני שעבר כל כך הרבה זמן ,מקו העתיד עברנו חזרה לעבר..
"473 לפני הספירה ,וואו" אמרתי בהתרגשות .
לפתע שמענו את ליאונידס מדבר שוב והוא אמר :"קסרסאס לא יעצור אותנו!"
והצבא ההמון צעקו :"תחי ספרטה!" והניפו את חרבם
בהמון בלט בעיקר מבוגר אחד ,הוא עמד בקהל ולבש בגד ארוך כמו של ועתיק,
היה מוזר לראות שהוא היחיד בלי שריון.
"רגע.." אמר טוני "איפה סילאטון?" שאל.
"אין לי מושג" אמר תאי .
"כנראה שהוא שוב באזור אחר בזמן הזה " אמרתי.
היה שקט כזה פתאום שכחנו לרגע מה בעצם קרה לתאי בקרב נגד יוסין להצלת הקיסר
תאי היה שקט ,הוא לא אמר יותר מדי והוציא את הקמע מהכיס ,הקמע נראה בדיוק אותו דבר
ועכשיו תאי וטוני הם אלה בעצם שיכולים לעזור לנו.


ישראל ,14 באוקטובר ,המערה של ארמגדון

ארמגדון ואנדרסון נראו שלווים ,עבר כבר חודש מאז שנסענו והם עדיין לא קלטו שאנחנו מטיילים בזמן בלי השגחה ,ואולי אפילו יכולים להרוס משהו ,אבל בדיוק בזמן ,הם גילו שאנו זקוקים לעזרה
"מעניין מה עם הילדים" אמר סטיוארט כאשר הוא שותה כוס תה.
"הם בסדר כנראה " אמר ארמגדון
דלת המערה נפתחה ,נראה כאילו אנדרסון וארמגדון חיכו למישהו ,אבל מי זה?


"שלום שלום " אמר פיס כאשר הוא נכנס דרך הדלת
"ברוך הבא פיס" אמר ארמגדון כאשר הוא לוחץ את ידו של פיס וישר הם עוברים לחיבוק בין חברים וותיקים.
אנדרסון לא הרגיש שייך במיוחד אבל הוא שמח לפגוש את המוח השני סביב המשימה הזו.
"נעים לי מאוד מר פיס " אמר אנדרסון .
"שמי סטיוארט .. סטיוארט אנדרסון" אמר סטיוארט וחץ ידו של פיס.
פיס התבונן באופן מוזר בסטיוארט ואמר :"אני מכיר אותך מאיפה שהוא?" שאל פיס .
"לא שידוע לי " ענה לו אנדרסון.
"אתה מכיר אותו חלקית " אמר ארמגדון
ארמגדון אמר את זה אבל הוא גם לא בדיוק התכוון לזה.
"למה אתה מתכוון?" הפעם אנדרסון שאל את זה .
"אתה מכיר את הבן שלו " אמר ארמגדון לפיס.
פיס היה קצת המום מכל העניין והוא התבונן בסטיוארט שוב ואז זיהה במי מדובר.
"אה.. נכון!" אמר בהתרגשות פיס.
"מה נכון? הבן שלי?" היו לאנדרסון המון שאלות שבאופן מפתיע הוא שאל את כולם ביחד.
"אתה כבר תדע בבוא העת" אמר ארמגדון.
"אז .. מה שלום הילדים? יש התקדמות?" שאל פיס
"לפי הממירים שלנו אנחנו רואים שהם עדיין לא השיגו אף קמע "
אמר אנדרסון לפיס.
"ולפי איזה ממירים אתם יודעים זאת?" שאל שאלה נוספת פיס כאשר ארמגדון הצביע על המסך ואנדרסון הסביר "הממירים של מכונות הזמן שלהם " אמר.
פיס הבין שאולי קרה משהו ,איך הוא הבין זאת? כאשר הממירים מחוברים למכונות הזמן ,ומכונות הזמן יכולות להיות מנותקות אחרי תקלה ,מה שהחיישנים של ארמגדון יקבלו ,זה את החיישנים של המכונות עוד לפני הפיצוץ ,זה אומר שהילדים בסכנה...
"סטיוארט לך תביא את הכלים!" אמר ארמגדון בלחץ.
"מה קרה מה עושים?" שאל אנדרסון
"מה עושים? בונים מכונת זמן ונוסעים" אמר ארמגדון והם התחילו לבנות מכונה.

יוון ,ספרטה ,473 לפני הספירה ,הנאום

ליאונידס פתח את פיו והחל לדבר שוב :"היום ! קסרכסס! ימות! " אמרה שלושה מילים באיטיות משונה.
"מי זה קסרכסס?" שאלה מיי .
דון לא חיכתה וענתה לה :"קסרכסס היה מלך פרס בזמנים ההם ,במקרה עכשיו הוא מלך פרס כי חזרנו בזמן."
סיימה את דבריה דון.
אנו רואים את האיש שלבוש מוזר בקהל ,ולפתע הוא מסתכל לכיוון שלנו ,העיניים שלו ממש היו עלינו ,ופתאום הבעת הפנים שלו השתנתה.
"אוי לא " אמרה מרי וסימנה לנו לברוח.
האיש התקרב ונכנס פנימה .
הוא נעל אחריו את הדלת. הוא הביט בנו מוזר כאילו שאנחנו חייזרים
"ממתי אתם?" הוא שאל.
"אנחנו .. מאירופה הצפונית. " אמר תאי בגמגום.
"רגע.. " אמרה דון.
"מה קרה דון?" שאלתי.
"הוא לא שאל איפה... הוא שאל ממתי אתם?" אמרה דון
האיש חייך קלות ואמר :"אז... ממתי אתם?" שאל שוב.

'כנראה הוא יודע דברים עלינו ועל מי אנחנו ,באותו רגע הייתי בטוח שאולי אנדרסון וארמגדון שלחו אותו או משהו כזה ,אז האפשרות שלי הייתה להאמין לו.' חשבתי לעצמי בראש.
טוני רצה לענות לו אבל לא ידענו אם זה מסוכן מדי.
"אנחנו מ-2009 " אמר טוני.
הזקן עמד בביטחון כשידיו מאחורי הגב הוא חייך ואמר:"תנו לי לנחש... אנדרסון שלח אתכם?"
שאל הזקן.
"מאיפה אתה יודע? " החזירה לו בשאלה מיי.
"כריסטופר אנדרסון ... אני חייב לו את חיי" אמר שוב האיש.
"עוד פעם כריסטופר?" שאלה מרי.
הבנו שיש עוד אנדרסון ,אבל אולי יש לו קשר לאנדרסון שלנו.
הזקן נראה בטוח בעצמו וכאילו שהוא יכול לעזור לנו
דפיקה בדלת העץ מבחוץ נחתה בנו פתאום :"תפתחו את הדלת!" הגיעה צעקה.
"שיט! הם מצאו אותנו!" צעקה מיי .
"בואו אחריי " אמר הזקן והוביל אותנו אל מקום מתחת האדמה שנמצא בתוך הצריף.
הוא הוביל אותנו ככה כמה דקות עד שהגענו למקום מסוים.
"מה זה המקום הזה?" שאל תאי.
"אני יודע מה זה המקום הזה!" אמר טוני.
"מה זה?" שאלתי.
"זה מתקני עינויים ! ראיתי את זה בטלוויזיה!" אמר טוני.
לרגע הבנתי משהו שאולי הייתי צריך להבין מקודם.
הסתובבתי לאט אל הכיוון של הזקן וראיתי אותו צוחק קלילות
הבנתי שמהמתקן הזה אנחנו לא נצא ...

בפרק הבא:פרק 16 :קרב חרבות ! מכירת עתיקות

אחי פרק מצוין
יש לי הרגשה שדון תקבל את הקמע השלישי

פרק מעניין! סוף מותח! שוב העלילה מעולה אבל הכתיבה למרות שהשתפרב צריכה עוד עבודה רבה!

תיאורים! הם נשארו אצלך במקום של אמר, שאל, הריע וכו' ולא עלו מדרגה ומעבירים תחושה של מקום או רגש.

הניסוחים שלך לפעמים מסובכים מדי. לדוגמא:

בתוך הצריף עצמו היה המון קש וריח של סוסים ,כולנו היינו מאוד מבולבלים לאן הגענו ואת סילאטון לא ראינו שוב.

המידע קצת מפוזר. חילוק למשפטים קצרים יותר היה עוזר במקום שימוש חוזר בפסיקים וו' החיבור.

טעות הקלדה:

שאל טוני כאשר הוא קם מרצפה הקשה

רצפה הקשה= הרצפה הקשה או רצפה קשה לא יכול להיות שילוב של השניים.

אמר סטיוארט וחץ ידו של פיס

וחץ ידו= ולחץ את ידו
טעויות הקלדה ניתן למזער ע"י קריאת הפרק שוב לפני פרסומו.

טעויות לשוניות:

הגיעו צעקות מבחוץ וכל הצבא הריעה

צבא זה זכר לכן הריע ולא הריעה.

אמרה דון והצביע על

לעומת זאת דון היא כן נקבה ולכן צריך להיות הצביעה ולא הצביע.

כולנו היינו עם הפיות פתוחות

פיות זה רבים של פה ולא של פיה ולכן זה זכר וצריך להיות כתוב פתוחים ולא פתוחות.

ליאונידס פתח את פיו והחל לדבר שוב :"היום ! קסרכסס! ימות! " אמרה שלושה מילים

הוא זכר! אז אמר ולא אמרה.

שוב יש מלא משפטים שחסרים בהם סימני פיסוק. בנוסף, אתה יורד שורה בהמון מקומות שלא צריך. יורדים שורה בסוף פסקה או בדיאלוג כשאדם שונה מדבר, לא יורדים שורה בסוף כל משפט.

ישראל ,14 באוקטובר ,המערה של ארמגדון

בסיפור כמו שלך כדאי לכתוב שנה ולא רק תאריך חלקי

כאשר הממירים מחוברים למכונות הזמן ,ומכונות הזמן יכולות להיות מנותקות אחרי תקלה ,מה שהחיישנים של ארמגדון יקבלו ,זה את החיישנים של המכונות עוד לפני הפיצוץ ,זה אומר שהילדים בסכנה...

לא הבנתי. מנוסח מסובך מדי.

'כנראה הוא יודע דברים עלינו ועל מי אנחנו ,באותו רגע הייתי בטוח שאולי אנדרסון וארמגדון שלחו אותו או משהו כזה ,אז האפשרות שלי הייתה להאמין לו.' חשבתי לעצמי בראש.

רב הפרק מדובר דרך המחשבות של הדמות לכן אין צורך לשים את המחשבות במרכאות ולהוסיף "חשבתי לעצמי בראש". כל עוד זה בלי מרכאות זה ברור שהדמות רק חושבת את זה.

אתה מתרברב לפעמים יותר מדי. אני אסביר דרך דוגמא:

"אני יודע מה זה המקום הזה!" אמר טוני.
"מה זה?" שאלתי.
"זה מתקני עינויים ! ראיתי את זה בטלוויזיה!" אמר טוני.

לא צריך לומר שהוא יודע מה זה ואז שמישהו ישאל מה ורק אז הוא יענה. הרבה יותר פשוט ונוח שבמקרה הזה טוני יגיד ישר "זה מתקן עינויים! ראיתי את זה בטלויזיה!" השאלות "מה אתה יודע?" "מה זה?" וכו' הם שאלות מייגעות וכדאי להמנע מהם.

יש לי עוד הערות רבות למען האמת אבל קצת התעייפתי לרשום
אני מקווה שזה ברור שכל ההערות הן כדי לעזור לשפר את הסיפור ולא להוריד מערכו או מערכך
אני חוזר ואומר שאני חושב שיש לך דימיון מפותח מאוד! פשוט תנסה לנסח את עצמך יותר טוב.
בהצלחה בהמשך!
רוב

תודה רוב
אני אקח את ההערות שלך לטובה

פרק מצויין!
אני מסכים עם הדברים של רוב (לא רק עם טעויות הקלדה)
אני מציע שתערוך הגעה אחרי שאתה גומר לכתוב- זה יעזור.
מחכה לפרק הבא!

תודה דינגו
אני נוסע עכשיו ל4 ימים אני אנסה לכתוב את הפרק היום ולפרסם לפני שאני נוסע

פרק 16:קרב חרבות!מכירת עתיקות!

"זה מתקן עינויים!" אמר טוני
"אז.. כל הכבוד!" אמר הזקן הזה שהוא פתאום נראה מאיים.
וכולנו היינו בהלם מוחלט ולא ידענו בדיוק מה לעשות ,טוני הוציא את הקמע קצת מכיסו ביינתים.
הזקן נראה יותר ויותר מפחיד מרגע לרגע הוא לקח את הזרוע של מיי ומשך אותה
"איה " היא צעקה מהמשיכה החזקה שהוא נתן לה
"עזוב אותה!" צעק טוני
טוני הוציא את הקמע ונהפך להוריקן!
כאשר צורתו החדשה יותר חזקה הוא אומר :"כדאי מאוד שתעזוב אותה!" סיים את דבריו כמו גיבור מהסרטים.

ישראל ,2009 ,30 באוקטובר ,המערה של ארמגדון

"למה זה לוקח כל כך הרבה זמן?" שאל פיס את ארמגדון כאשר הוא לא עוזר ל ולאנדרסון כלל כי אין לו ידע בזה.
"החלקים פה קשים להרכבה" הסביר סטיוארט.
"אז מה אנחנו עומדים לעשות? לנסוע בזמן?" שאל פיס.
"ככל הנראה ..." אמר ארמגדון
"אתה יודע מה אמור לקרות אם אנחנו ניסע ,זה הגורל שלנו" אמר ארמגדון .
אנדרסון לא הבין כלום ממה שהם אמרו והוא המשיך לבנות את המכונה כך שהיא תצא הכי בטוחה בעולם
אנדרסון הרי אוהב את הכול ישר וכמו שצריך ואין מצב שהמכונה תיהרס... ככה לפחות הוא חושב


"אני אמרתי לך לעזוב אותה!" אמר הוריקן שהוא מאיים
תאי לא הפך לאלקטרו ,הוא לא הצליח ,כנראה היה עייף מדי.
ידעתי שאני אמור לעשות משהו ויצאתי קדימה ,באתי אל הזקן ואמרתי לו :"תעזוב אותה או שזה יהיה הסוף שלך" למרבה ההפתעה הזקן ציית לי ושחרר אותה.
הוא נראה כאילו הוא תחת השפעה של היפנוזה או משהו.
"מה קורה כאן?" נכנס אדם עם חליפה של חייל
"זה ,זה ליאונידס הראשון!" אמרה דון והתרגשה ,נראה כאילו רק היא התרגשה.
הזקן נעלם כאילו הוא לא היה שם בכלל.
"מי אתם?" שאל ליאונידס
האפשרות הרעה ביותר שיכולנו להגיד היא שאנחנו מצבא האויב ,הפרסים ואז היינו מתים בטוח אבל דון ידעה מה להגיד והיא אמרה :"אנחנו מצבא מוקדון !" אמרה.
"אתם מצבא מוקדון?" שאל ליאונידס ונראה כאילו הוא לא מאמין לנו
"כן!" אמרנו כולנו בבת אחת.
"אין מצב " אמר ליאונידס אבל הוא הרגיש שמשהו מסריח והוא חייב לבדוק את זה.
"בואו אחריי" אמר .
טוני חזר לצורתו הנורמאלית והתחיל להתחבק עם מיי כאשר היא נורא מבוהלת.
ליאונידס לקח אותנו למין כיכר יפה כזה עם עוד שיירה של חיילים והוא קרא למישהו להביא לנו חרבות ומגנים "סיזיפוס! הבא להם שריון וחרב!" אמר .
"אוי לא " לחשה מרי .
דון יצאה כמו גיבורה מקדימה ואמרה :"אם ברצונך לבדוק אותנו אדוני ,בדוק אותי ,אני הלוחם הכי טוב אצלנו" אמרה.
"מה היא עושה?" התפלא תאי.
"אל תדאגו ,היא הייתה בחוג סייף " אמרה מיי.
חייל אחד נכנס והלביש על דון את המדים של הצבא.
זה היה נורא כבד בשביל דון ,פעם ראשונה שהיא מרגישה מה זה באמת מלחמה אמיתית .
ליאונידס חשש מעט אבל טוב ליבו היה גדול ,הוא הכניס את הלוחם הממוצע שלו ואמר :"זה מורקאס ,הלוחם הכי טוב שלי .." אמר ושיקר כמובן.מה שהוא לא ידע שכנראה שהשקר הזה יעלה לו ביוקר ,או יותר נכון להגיד... לנו.

בתוך צריף אחר ,קם לו סילאטון ופרצופו מרוח בבוץ סוסים.
"קש! אני שונא קש!" אמר סילאטון.
הוא יצא החוצה ועם בגדיו הוא דיי השתלב שם הוא ראה אותנו עומדים ואת דון מוכנה לקרב
"מה לעזאז.." הוא התחיל לומר.

הקרב אמור היה להתחיל ,דון הרימה את החרב בקושי ,כי היא הייתה נורא כבדה
המגן היה יותר כבד.
מישהו הכריז :"היכונו לקרב! עמוד קרב! מצב קרב! צא!"
כמו הקריאות של פעם ,כך זה היה כשמישהו עמד לבצע קרב אימונים.
הקרב התחיל ונראה כאילו דון מתסדרת מצוין עם החרב היא מרימה את החרב מלאה ופתאום החרב של מורקאס נפלה לרצפה והיא הכניעה אותו כשהיא מכוונת את החרב על פרצופו.
היה שקט בכיכר נראה כאילו ליאונידס כועס.
הוא עמד על בלוק האבנים שהיה שם וצעק :"תחי ספרטה!"
כל החיילים חזרו אחריו :"תחי! ספרטה!"
אנחנו גם הרגשנו קצת שייכים אז כל השישה צעקנו ביחד :"תחי ספרטה!"
וכולם צחקנו.
ליאונידס התקרב אלינו ודיבר אל דון.
"אני אשמח מאוד אם תצטרפו לצבא שלנו נגד פרס!" אמר.
"אנחנו לא ממש... " התחילה להגיד מרי אבל עצרו אותה.
"אנחנו נעשה זאת " אמר טוני
"מצוין!" אמר ליאונידס ודיבר עם מישהו שיארגן לכולנו שריון.
"מה אתה עושה ?!" שאל תאי
"תחשבו על זה.. אולי נמצא את הקמע ככה " אמר טוני.
כולנו חשבנו על זה כמה שניות וזה עדיין נראה לי לפחות רעיון רע .
אבל כולם היו איתו ,וכך זה נגמר הסיפור הזה .. אנחנו הולכים להילחם נגד פרס!


"הם הסכימו?!" שאל לעצמו בפליאה סילאטון
פתאום יד לוקחת אותו ומושכת אותו אחורנית ,הוא לקח אותו לסמטה חשוכה
"מי אתה?" שאל סילאטון .
זה היה אותו הזקן שחטף אותנו.. הוא אמר :
"אתה יכול לקרוא לי קסרכסס!"

אתם מבינים? הזקן הזה בעצם היה מרגל ,הוא לא באמת זקן! ,זה מלך פרס בכבודו ובעצמו שהגיע לספרטה לשמוע על סודות הלחימה שלנו.. מה הוא רוצה מסילאטון?
נקווה שסילאטון לא יסכים לכך.. כי לדעתי קסרכסס רוצה שהוא יצטרף לצבא פרס.

בפרק הבא:
פרק 17:מלחמה !אנחנו הקורבנות!

האמת שאני כותב את הפרק הראשון לסיפור שלי ברגע זה אז ההודעה הזאת לא תהיה מפורטת כמו האחרות.
קודם כל הכתיבה השתפרה המון! עדיין יש המון בעיות איתה אבל היא משתפרת מפרק לפרק וזה העיקר.
יש לי בעיה גדולה עם הפרק הזה שהוא לא נותן מתח. דוגמאות הם: שהזקן נראה מאיים אז טוני הוציא את הקמע קצת מכיסו (זה ברור שהוא ישתמש בקמע עוד רגע ויביס אותו), שליאונידס שלח את הכביכול לוחם הכי טוב ואז אתה אומר ישר שזה לא הלוחם הכי טוב (זה מוריד את המתח אם דון תוכל לנצח כי זה נותן לנו ישר את מה שיקרה, שדון תצליח לנצח.) והמקום שבו הרגת את המתח לדעתי זה שגילית שהזקן הוא מלך פרס. אם היית משאיר את זה לזמן שבו הדמויות הראשיות פוגשות את מלך פרס ומבינות שזה הזקן זה היה הרבה יותר נכון מאשר לומר לנו במין סוג של "נ.ב הזקן הוא מלך פרס".
כל הקטע של הסוף עם ה"אתם מבינים?" נראה לי לא במקום. אבל זאת בחירה שלך.
הפרקים הקודמים נגמרו במתח מסויים והפרק הזה לא ממש...

מחכה לפרק הבא!
מקווה שהוא יהיה לא צפוי! בהצלחה!
רוב

אני יודע רוב
הרסתי את המתח בגלל לחץ בזמן
מחר אני נוסע ל4 ימים
אז אני רציתי לצ'פר אתכם בפרק אחרון לפני שאני נוסע
בדרך כלל אני כותב פרק אחד 6 שעות כדי שהוא ייצא טוב
בכל זאת תודה

פרק טוב אחי למרות שיודעים כבר מי יקבל את הקמע השלישי

תודה לך אספיאון
כמה שזה "ידוע" תמיד יש דברים מוזרים ומתח

אני מסכים עם רוב..לא נורא תנסה למתוח אותי יותר..חח
טוב מקווה שתפרסם בקרוב

Originally posted by Dingo@Dec 17 2009, 04:30 PM
אני מסכים עם רוב..לא נורא תנסה למתוח אותי יותר..חח
טוב מקווה שתפרסם בקרוב

me too

פרק 17:מלחמה !אנחנו הקורבנות!

ישראל ,המערה של ארמגדון ,1 בדצמבר ,2009

"הכול כבר מוכן לנסיעה שלנו?" שאל פיס את ארמגדון שחזר מההכנות
"הכול מוכן" ענה סטיוארט אנדרסון ולבש את הבגדים שלו.
"לאן נוסעים?" שאל פיס
"אתה בטח מתכוון למתי " אמר ארמגדון
"אה נכון ,מתי?" חזר ואמר שוב פיס שהתבלבל
"אנחנו נוסעים בדיוק לאן שהילדים נמצאים ,רק שאנחנו נגיע יומיים לפניהם" אמר אנדרסון
"מדוע יומיים לפניהם?" שאל פיס
"אנחנו צריכים זמן להתכונן ולהסתגל למקום ולהכין את המיקום למשימה שלהם ,זה יקל עליהם"
אמר ארמגדון.

גבול ספרטה ,473 לפני הספירה ,הכנה למלחמה

ליאונידס עמד על הכיכר והכריז :"היום! אנחנו יוצאים למלחמה!
הרגע שבו אנחנו נדע סוף כל סוף למה אנחנו כאן ,לנצח את פרס!" אמר ליאונידס
שכל חייליו צועקים :"תחי ספרטה!"
הרגע הזה היה מרגש בשבילנו ,עמדנו לצאת למלחמה עתיקה מאוד ,המלחמה הזאת כתובה בספרי ההיסטוריה ואנחנו פשוט נמצאים על הדפים שלה כדמויות ,אין מה להגיד ,התרגשנו כולנו .

קסרכסס? שאל את עצמו סילאטון בפליאה
"אתה מלך פרס?" שאל .
"אכן כן" ענה לו בחזרה
"אז.. מה אתה רוצה ממני ?" שאל סילאטון כאילו שלא ידע את התשובה
"אני רוצה ממך דבר אחד קטן " אמר קסרכסס "שתצטרף לצבא פרס ותילחם למען הניצחון!" אמר.
סילאטון אכן צחק והוא לא האמין לבקשה של קסרכסס
לפתע קסרכסס הוציא משהו מכיסו ,זה היה קטן ונוצץ ,היה טבוע עליו ציור של סוס
"זהו קמע הפרש" אמר קסרכסס "אתה בטח מחפש אותו " אמר שוב והשלים את דבריו הקודמים
סילאטון היה בשוק גמור הוא פשוט הסתכל על קסרכסס ולא האמין מאיפה הוא יודע כל כך הרבה עליו
הוא הבין שאם הוא רוצה את הקמע הזה ,הוא יצטרך להשמיד את הילדים במלחמה
והפעם זה לא עומד להיות נוח .

כולנו התלבשנו בחרבות ומגנים ,חליפות ברזל ענקיות שהגנו וכיסו את ראשינו
הקסדה עצמה שקלה כמו כל משקל גופנו ,המטרה שלנו הייתה שלא יעלו עלינו כמובן אז התנהגנו באופן טבעי
היחידה שזה לא הפריע לה הייתה דון.
ליאונידס אמר:"כל החיילים משוחררים "
הם התחילו להתפנות ואז הוא המשיך ואמר :"חוץ ממך" אמר והצביע על דון
"תישארי איתי כאן" אמר.
כולנו לא רצינו להשאיר את דון לבד ,במיוחד לא אני ,אסור להשאיר חברים מאחור ,לכו ותדעו מה יקרה.
דון הסכימה להישאר ,היא סימנה לנו שאנו יכולים ללכת.
ליאונידס התחיל לדבר איתה ברצינות רבה ,כבר לא שמענו מה הוא אמר לה אבל דון נראתה כאילו זה גורלי.



"אעשה זאת" אמר סילאטון לקסרכסס
"ככה חשבתי " חייך ואמר קסרכסס
"כעת בוא איתי " הפנה קסרכסס את סילאטון לבוא אחריו .

ישראל ,המערה של סילאטון ,1 בדצמבר ,2009 ,השעה 23:54

ההכנות האחרונות לנסיעה המשולשת התחילה ,לקח לאנדרסון וארמגדון חודש כמעט לבנות את המכונה ,כאשר הם נזכרו שלטוני ולי היה רק שבוע ועמדנו בזמנים.
"יצאנו לדרך?" שאל פיס
"כן!" אמר אנדרסון והפעיל את מנגנון השיגור שהם עומדים וסופרים
10.. 9..8.. 7.. 6.... 5.... 4... 3... 2... 1..
~המערה של ארמגדון נותרה ריקה ~

"מעניין מה הוא אומר לה " אמרה בקול רם מרי שביינתים סידרה על עצמה את השריון .
"בטוח זה משהו לגבי מחר " אמר טוני
"מה יש מחר?" שאלה מיי
"מה את חושבת?! " התעצבן תאי "המלחמה" אמר.
דון חזרה אלינו וחייכה כאשר שאלנו אותה :"נו! מה הוא אמר?"
היא אמרה :"סתם משהו " וישבה וסידרה את נעלי הלחימה שהיו מורכבות מבד.
הסתכלתי על דון וחשבתי על מה הם דיברו ,זה הדבר היחיד בכל המסע של הבנתי וחיכיתי לדעת.

ישראל ,העיר ירושלים ,1 בינואר ,1994 השעה 14:00 בצהריים

העיר העתיקה ,ירושלים ,רחובות מלאים במכירות ,תיירים שלא מפסיקים להגיע
בתקופה הזאת של העיר היא הייתה מלאה באויבים ,ילדים כבר התחילו לפתח את עצמם יותר ואת דמיונם להעשיר ,הזמן הזה הוא הזמן שבו בעצם הכול התחיל ,רק ילד אחד מכל הילדים שברחו מהלא נודע הבינו את משמעות הדבר והתחילו להעביר את זה הלאה .בתוך בית קטן עם משמעות היסטורית קדומה נמצא ילד
"מיכאל! בוא לשולחן! " אמר שרה.
"רגע אימא! אני באמצע" אמר מיכאל
מיכאל ילד מאוד נבון ,אמנם הוא הכין כל הזמן שיעורי בית ואהב את זה ,אבל הפעם כשאימו חושבת שהוא יושב ומכין שיעורים הוא עושה משהו קצת אחר.
הוא אהב לקרוא לזה "יומן ".
"נו מיכאל! האוכל מתקרר!" עוד הערה של אימו שרה הגיעה וקראה לו לבוא
"לא עכשיו ,אני רוצה לסיים" אמר מיכאל שהיה שקדן בעבודתו
אימו התקרבה לחדר ושאלה :"נו... מה אתה עושה פה?" הגיעה לפתח החדר ושאלה אותו.
מיכאל הסתיר את עבודתו ואמר :"כלום"
אימו החשדנית אמרה :"מיכאל.. מה אתה מסתיר עוד פעם?"
אבל הוא כמו תמיד ,פנים של ילד בן 12 יכולות לעשות הרבה להורים ,במיוחד התחמנים בין הילדים
"כלום ,אני כבר בא אימא" אמר
האימא חייכה ואמרה :"יש לך שתי דקות" והלכה
מיכאל התחיל לסיים את המחקר שלו ,כילד בן 12 בלי הרבה חברים הוא יודע מתי הוא יכול להרשות לעצמו לאחר ומתי לא ,הוא סיים לכתוב את היומן וסגר אותו ,שם אותו על השידה ויצא .
על היומן היה כתוב :"הפראי החופשי " ,כך הוא קרא ליומנו.
מיכאל יצא ואימו סוף כל סוף נרגע שהוא הגיע לשולחן
מיכאל מעולם לא למד לא להחביא אותו ,כך שלא יחשדו ,הדבר החכם הזה הביא לגורלנו להיות משמעותי .

ספרטה ,473 לפני הספירה ,יציאה למלחמה

"קדימה!" אמר ליאונידס ששחרר את צבאו על סוסים וכאלה שרצים עם החרבות
"אההההה! " הגיעו שאגות ענק מכל הצבא
ממול ראינו את צבא פרס ,נורא פחדנו אבל דון עודדה אותנו ואמרה :"שנראה להם מאיפה באנו?" והתחילה לרוץ.
צבא פרס הגדול הגיעה לצבא ספרטה הקטן וקרב החרבות הגדול התחיל
ראינו את דון נאבקת עם איזה חייל גדול ועם חרבו ,היא נתנה לו איזה בעיטה בין הרגליים ואחר כך שמה לו את החרב בגב.
הסתכלנו זה על זה והתחלנו לרוץ
תאי רץ רק עם סכין ,הוא התחיל להרביץ לכל מיני חיילים ,מרי ומיי חייכו שניהם ורצו לעזור
אני וטוני התחלנו לרוץ לכיוון הצבא השואג ולא ראינו 3 חיילים מאחורינו
הם התקרבו ובאו אלינו עם החרבות ,לא יכולתי לזוז מרוב פחד
שלושתם דפקו בטוני בעיטות ונעצו בו 2 חרבות בבטן ,והוא התחיל לגסוס
אני כמעט בטוח שכל הצבא שמע אותי..
הצעקה הכי גדולה שצעקתי בחיי הייתה :"לא!!!!!!!!"


בפרק הבא: פרק 18:חבר אחד פחות!
שימו לב! הפרק הבא הוא הפרק האחרון במערכה הראשונה של הסיפור שלי