שטח מת

**~~nightmare~~** · 11-28-2009, 06:46 PM

זה סיפור שפירסמתי פה פעם
נזכרתי בפורום הזה, אז אני מפרסם מחדש D:

הקדמה:

"הרשויות עדין חוקרות את מהלך האירוע בו הצפלין התפוצץ מעל העיר ניו-יורק והתרסק בתוך בר מקומי.
חמישים אנשים מתו במהלך האירוע, וביניהם, הנשיא לשעבר, ביל קלינטון."
צפיתי בטלוויזיה כל שעות הבוקר כדי לראות אם לרשויות יש קצה חוט בנושא הפרשה הזאת.
חמישה חודשים עברו מאז התקרית, ובכל זאת, שום דבר.
"לעזאזל איתם." מילמלתי לעצמי, וכיביתי את הטלוויזיה. זרקתי את השלט על הכורסא וצעדתי למטבח.
"הם אפילו לא מוצאים שרידים של הפצצות." הוספתי לעצמי.
אני זוכר את האירוע הזה בבירור.
בכל הצפלין שררה פאניקה. חלק מהאנשים צרחו בפחד, ורצו לאורך כל הצפלין.
האנשים האחרים ישבו בפינה, וחיבקו עצמם, כאילו זה יעזור להם.
המטוס של האירגון שלי הנחית אותי בסוף הצפלין.
צעדתי לכל אורך הצפלין, עד לתא הטייס.
האנשים המפוחדים הביטו בי במבטים מוזרים. כנראה מכיוון שהופעתי משום מקום, וסחבתי רובה עוזי בידי.
כמעט הגעתי לתא הטייס, עד שמבטי נתפס בבן אדם פצוע קשה, ומסביבו עוד ארבעה אנשים בחליפות שחורות, מתים.
התכופפתי אליו, והבטתי בו. האיש לא הראה פחד, הוא רק נראה שלו והסכים עם גורלו.
"אדוני הנשיא, א-""אל תגיד כלום. פשוט תנסה להוציא את כולם מכאן." הוא קטע את משפטי בחיוך.
הנהנתי בראשי, והמשכתי בדרכי.
נכנסתי לתא הטייס, ושם ראיתי את האדם שאחראי לכל זה. האדם אשר תיעבתי מכולם, אך עם זאת, גם הערצתי מכולם.
"אתה לא מפסיק להפתיע אותי, לויד." אמרתי לאדם שישב על כיסא הטייס.
"אני צריך להגיד את זה עליך. התבגרת מאוד במהלך ששת השנים הללו." השיב לויד. לויד היה אדם גבוה מהממוצע.
שיערו היה בלונדיני ועיניו תכולות. הוא ענד שני עגילים על אוזנו הימנית. הוא ענד שרשרת של גולגולת על צווארו, ועל אצבעו נחה טבעת יהלום. "אתה בהחלט המתנקש הטוב ביותר שאני מכיר." אמרתי לו. "העבודה שלי היא לא התנקשות. אני בסך הכל מבצע את המשימות שאומרים לי לבצע." הוא השיב לי. "סוכן, כמוני. אבל להשתלט על צפלין שלם לבדך, זה באמת בודת אומנות.
חמישה אנשים חמושים היו על הצפלין הזה, ובנוסף שומריו של קלינטון." "כל אחד שמשקיע במקצוע הזה יכול לעשות זאת, זאת לא בעיה." הוא הסתובב אליי. עיניו התכולות כשמיים הביטו בי במבט אדיש.
"מצטער לויד, אבל אצטרך לעצור אותך. תצטרך לומר לבוסים שלך שנכשלת." אמרתי בביטחון.
"לא היום, מארק. לא היום." השיב לויד. הרמתי גבה ומבט שואל היה על פניי.
"תגיד, האם שמעת על הלהקה לד זפלין?" שאל אותי לויד. הנהנתי בראשי.
"אתה יודע למה קראו להם ככה, נכון?" הוא שאל אותי שוב. נענעתי בראשי לשלילה.
"לפניי ההופעה הראשונה שלהם, האמרגן שלהם אמר להם: "אנחנו ניפול כמו צפלין מעופרת." או 'לד זפלין'." הסביר לויד.
"אז מה אתה מתכוון לעשות? אין דרך לברוח מהצפלין הזה בעודו באוויר. מסוק לא יכול לעשות דבר, מכיוון שהוא יתקע בצפלין."
"ומי אמר שאני יברח במטוס?" אמר לויד והוציא אקדח מכיסו.
כיוונתי עליו את העוזי שלי כתגובה. הוא הסיט את מבטו ממני, וירה בחלון של תא הטייס. זרמי רוח חזקים חדרו לחלון והעיפו אותי מעט אחורה. "להתראות מארק. שלושה פצצות עומדות להתפוצץ בעוד שלוש דקות. אני מקווה שתשרוד את הפיצוץ.
לא מגיע לך למות צורה כזאת." אמר לויד, וצעד לכיוון החלון. הוא הביט עליי פעם אחרונה, וקפץ מהצפלין.
"*!" קיללתי בקול, ורצתי לעבר החלון. התבוננתי בלויד מוציא מכשיר מכיסו בעודו באוויר, ומכוון אותו לבניין האמפייר סטייט, שהיה במרחק של מטרים אחדים. המכשיר ירה סוג של צוות, שנתלתה על פסגת הבניין, והובילה אחריה חוט ארוך שנמשך מהצבץ עד למכשיר. הצוות נתפסה בפסגת הבניין, ומשכה את לויד לעבר הבניין. לויד כמעט והתנגש בחלון של הבניין, אך ברגע האחרון הוא שלף את אקדחו, וירה בחלון. החלון נשבר מיד ולויד נכנס אל תוך הבניין.
"דאמט, הוא טוב..." מלמלתי לעצמי בקנאה. "אין זמן לבזבז. אני מוכרח למצוא את הפצצות. אך האם יהיה מספיק זמן?" חשבתי לעצמי, ויצאתי מהחדר בריצה. הבטתי בשעוני. 'עוד שתי דקות. אני לא אצליח.' חשבתי לעצמי. הבטתי לכל עבר בצפלין. 'איפה אפשר להסתיר פצצות במקום הקטן הזה?' הבטתי בשעוני. חצי דקה נשארה. לפתע צץ במוחי רעיון. 'הבלון!'
הבטתי למעלה, וראיתי חריץ קטן בתקרה. זה מוכרח להיות שם. הבטתי בשעון. עשר שניות. "כולם להתכופף אם ברצונכם לחיות!" צעקתי וברחתי אל תא הטייס. חלק מהאנשים נשכבו על הרצפה כבקשתי, וחלק נעצו בי מבטים מוזרים. עמדתי בפתח תא הטייס, כשלפתע פיצוץ נשמע מבלון האוויר של הצפלין. גל הלם העיף אותי על לוח הבקרה של הצפלין, ואיבדתי את הכרתי.
"יש כאן אחד חי!" שמעתי בראשי אנשים צועקים. רעש אמבולנסים, סירנות משטרה, מכבי אש, ואנשים צווחים לכול עבר הרעישו בתוך ראשי. ניסיתי לפקוח את עיניי, אך כאב חד פילח את ראשי, ואיבדתי את הכרתי שוב.
שנאתי להיזכר באירוע הזה בו כמעט מתתי, ובו עשו ממני צחוק, אך הייתי חייב. זה היה רגע משמעותי בחיי. סוף סוף, האדם שהערצתי יותר מכל, התייחס אליי כאל שווה לו. לפחות זה מה שזה היה נראה.
עזבתי את המטבח והתיישבתי על המחשב. בדקתי באי-מייל שלי וראיתי שם כותרת חשודה.
'שמעתי שאתה יכול לחסל אנשים בשביל כסף...' נכנסתי להודעה הזאת, בה היה כתוב את מה שאני אמור לעשות בכדי לקבל את הכסף. חיוך עלה על פניי.
"חוזרים לעבוד." אמרתי בחיוך.

~TyLeR~ · 11-28-2009, 07:28 PM

וואאהה סיפור מעניין,הקדמה מעניינת,כל הכבוד תמשיך ככה =]

**~~nightmare~~** · 12-01-2009, 11:35 PM

פרק ראשון הגיע

-----------------------------------------

'שלושה גנגסטרים מאיימים לי על העסק. אני רוצה שתרצח אותם, כדי שלא יאיימו עליי יותר ויסחטו אותי. אתן לך בתמורה אלף חמש מאות דולר. ותזכור, הם חמושים.' שיננתי את ההוראות שנתן לי ה'לקוח' שלי. עד כמה שהעסק שלי היה מסוכן, זו הייתה דרך מעולה להרוויח כסף. מכיוון שהסוכנות בה עבדתי נסגרה בגלל שחיטויות בהנהלה העליונה. ניסיתי למצוא עבודה, וכך גמרתי; רוצח שכיר שעובד בשביל כסף. עבודה משתלמת מאוד, אני חייב לומר. 'העיר לאס וגאס... הגעתי.' חשבתי לעצמי כאשר ירדתי מהמטוס.
שיערי החום עף אחורה בגלל רוח פתאומית שנשבה לכיווני. סוככתי על עיניי החומות-כהות כדי שלא אתחיל לדמוע מהרוח המתנגשת לי בעין. עזבתי את נמל התעופה בעודי מחזיק במזוודה שלי, בה החזקתי את נשקיי, ובידי השנייה, פיסת נייר עליה רשומות שבעה ספרות.
'רק נחתתי וכבר מספר טלפון של דיילת כוסית. אני אדם מושחת.' גיחכתי לעצמי. 'אולי אחריי שאני אסיים את העבודה, אני אסדר לי איזה לילה במיטה.' הגעתי לכביש. "טקסי!" צעקתי והרמתי את ידי כאשר מונית עברה לידי. המונית עצרה ברגע שראתה אותי.
"כך אותי למלון 'אם ג'י אם גראנד'." כיוונתי את הנהג המגודל והשרירי לאן ליסוע. "ה'גראנד' זה מקום איכותי ומפואר. יש לך מספיק כסף כדי לשכור חדר במלון?" שאל אותי הנהג. "כסף זה לא בעיה אצלי." אמרתי, ושלפתי מכיסי אלפיים דולר במזומן.
עיניו של הנהג נפערו בתדהמה למראה כל הכסף החשוף. "קצת מסוכן להסתובב עם כל כך הרבה כסף. אנשים יכולים לגנוב אותו!" קרא הנהג ושלח את אגרופו אליי. לפני שהאגרוף הספיק לגעת בי, שלפתי את אקדחי במהירות, וכיוונתי אותו אל ראשו של הנהג.
הנהג המודהם עצר בין רגע את ההתקפה בפתאומית והחזיר את ידיו אל ההגה. "אל מלון ה'אם ג'י אם גראנד', בבקשה." חזרתי על ביקשתי בחיוך.

--------------------------------------

'דאמט, זאת חתיכת סוויטה!' התפאלתי למראה החדר המפואר בו אישן בלילות הבאים בהם אהיה בעיר הזאת.
הוצאתי את המחשב הנייד שלי מהמזוודה שלי, ובדקתי את הדואר האלקטרוני שלי. "תודה שהחזרת לי תשובה," קראתי את התגובה של הלקוח שלי, "תפגוש אותי מחר בחנות בשם 'תרופות עלית.' זו החנות שלי, ומחר אני אמור לשלם להם." 'חנות תרופות? הם כנראה נרקומנים מסטולים שיש להם רובים. לא משהו גדול.' חשבתי לעצמי. הנחתי את המחשב הנייד על השידה ליד מיטתי, ונשכבתי על המיטה. 'יש עוד שתים עשרה שעות עד לפגישה. מה כדי לי לעשות?' חשבתי לעצמי. הבטתי על השידה, וראיתי את מספר הפלאפון של הדיילת. תפסתי את פיסת הנייר, וחייגתי את מספר הפלאפון של האישה. תוך עשר דקות, עמדה בדלת אישה חתיכה, שפשטה את בגדיה לאיטה.

--------------------------------------

הגיע הבוקר. התעוררתי מוקדם כדי להתכונן לפגישה. לידי ישבה רייצ'ל, האישה איתה שכבתי אתמול, ישנה ללא בגדים מתחת לשמיכה של מיטתי. חייכתי בחמימות לעברה. שיערה הארוך המבריק והחום נח על השמיכה במין יופי טבעי. עיניה החומות כוסו על ידי עפעפיה. לבשתי את בגדיי, הוצאתי כסף מארנקי, והנחתי את המזומן לידה. "קני לך משהו נחמד." זה מה שכתבתי בפתק שהנחתי ליד השטרות. לקחתי את האקדח שלי, ושמתי עליו משתיק קול, כדי שלא ישמעו את המהומה שהולכת להתרחש בבית המרקחת. צעדתי מחוץ לחדרי, ויצאתי מבית המלון.
"קפה וקוראסון בבקשה." אמרתי לצגיש בבית קפה מה להביא לי לארוחת הבוקר המאולתרת, אפשר לומר.

-----------------------------------

"בוקר טוב." אמרתי כאשר נכנסתי לבית המרקחת, 'תרופות עלית'. "בוקר טוב. אתה מארק?" שאל אותי אדם שנמצא בחנות. שיערו היה אפור, ועיניו היו כחולות. הוא לבש חולצה בסגנון הוואי בצבע כחול, ונעלי נייק. הג'ינס שלו היה פרום וקרוע בכמה מקומות, ובאחרים, הוא היה משופשף וצבעו דהוי. "שם די מתנשא לבית מרקחת, לא?" שאלתי בחיוך. "כן, אני הוא מארק." השבתי לשאלתו.
האדם נראה נרגש לראותי. "אני הוא פול. אין לך מושג כמה אני שמח לראות אותך! אתה היחיד שיכול להציל אותי." אמר פול ולחץ את ידי. "חשבת לפנות למשטרה?" "בטח! אבל לפני שהספקתי הם הזהירו אותי, שברגע שאני אתקשר למשטרה, הם ירצחו אותי כשיצאו מהכלא." אמר פול בחשש. "אל תדאג. אני אטפל בזה." אמרתי בחיוך.
"שעת ה'דד ליין' כמעט הגיעה. תסתתר במטבח. אתה יכול להכין לך משהו לשתות בינתיים." אמר לי פול, והצביע לעבר המטבח.
הינהנתי בראשי, וצעדתי למטבח. פתחתי את דלת המטבח, וראיתי בלגן עצום בכל החדר. כיסאות היו זרוקים על הריצפה, שברי כלים נמצאו בכל מקום, וכתמי קפה על כל קירות החדר. "המצב עד כדי כך נורא?" שאלתי את עצמי. "יו, פול! הגיע הזמן להביא את הסחורה!" נשמעו צעקות מבחוץ. 'הם כאן.' חשבתי לעצמי. לפתע קולות ירייה נשמעו מחוץ לחנות, וכדורי רובה חדרו את הקיר.
"אני בא! אני בא!" צעק קול בפחד. עקבתי אחריו בשקט. "בוא הנה!" שמעתי קול של אדם בן תשע עשרה.
הבטתי מחוץ לחלון וראיתי שלושה אנשים בני תשעה עשר עד עשרים ושלוש. היה להם רכב טנדר אדום. לנהג היה שיער חום קוצני, עיניו היו חומות עם גוון צהוב. האדם השני לבש כובע, ושיערו היה בלונדיני. עיניו היו ירוקות והוא לבש וסט אדום ומתחתיו חולצה עליה רשום 'underground killer'. לאדם השלישי, ככל הנראה מנהיג החבורה, היה גבוה ושרירי עם שיער שחור ועיניים שחורות גם כן.
"א...אני מצטער, ג'יימס... המשלוח עדיין לא-" "בולשיט!" צעק ג'יימס, מנהיג החבורה, על פול.
"אנחנו מצפים שתשלם את הצד שלך בעסקה, או שאנחנו נקיים את ההבטחה שהבטחנו." אמר בקול מאיים ג'יימס.
"חברה, באמת. תעזבו אותו בשקט." אמרתי כשיצאתי מהחנות. כל שלושת העבריינים הביטו בי. "מי לעזאזל אתה, סרסור קטן?" קילל אותי ג'יימס. "את הצעירים אפשר ללמד רק בדרך הקשה..." נאנחתי מול כל חבורת העבריינים. "אתה מבין על מי אתה מאיים פה, חבוב? יש לנו רובים טעונים ומוכנים לחורר אתך בכל מצב." אמר האדם עם הווסט. "שקט, טים, אני מטפל בזה." אמר ג'יימס.
טים השתתק מיד. "אתה מפריע לנו לעסק. תעוף מפה!" "לא נראה לי. אתה מבין, פול שכר אותי כדי להגן עליו מכם. אני לא יכול לנטוש את עמדתי." ג'יימס הביט בפול מבטים כעוסים. פול נבהל מהמבט החודר, ונסוג אחורה. "אחריי שנטפל בו, פולי, נעבור אליך." גיחכתי בקול לאחר שג'יימס השלים את המשפט. ג'יימס רתח מזעם, והרים את הרובה שלו אליי.
בן רגע, שלפתי את אקדח מתיק הקול שלי, ויריתי לג'יימס ביד. "פאק!" צעק ג'יימס בכאב. "הזדמנות אחרונה לעזוב, ילדים." לגלגתי על העבריינים. "על הזין שלי לעזוב! תהרגו אותו!" צעק ג'יימס. טים והנהג שלפו גם הם רובים, אך גם להם יריתי על היד, כך שלא יוכלו לירות. "בן *!" צעק ג'יימס וזינק לעברי עם סכין שלופה. הסטתי את ידו של ג'יימס, ובסדרה של מהלכים מהירים מידי לעין אנושית לראות, לקחתי את הסכין של ג'יימס, ודקרתי אותו בגרון. הוא מת כמעט מיד. על פרצופו של טים והנהג עלו מבטים מבועתים, והם החלו לברוח. טים סובב את גבו אליי, ובשניה שעשה זאת, הוא היה שלי. זרקתי את הסכין על רגלו של טים, וגרמתי לו ליפול.
רצתי אליו, לקחתי את הסכין, ודקרתי אותו באותו אופן בו דקרתי את ג'יימס. האחרון שנשאר היה הנהג, אך הוא כבר היה רחוק מלהשיגו בריצה. שלפתי את אקדחי, ויריתי בגלגלו של הרכב. הרכב, שנסע במהירות מופרזת, התהפך במהירות, והרג את הנהג בו במקום. "העניין טופל." אמרתי לפול באדישות. פול המודהם לא האמין למה שראה. "אז עכשיו שסידרנו את זה," אמרתי, "הגיע הזמן לקבל את הכסף."

--------------------------

בהתחלה הפרק הלך קצת מהר, אבל בסוף נראה לי שהסתדר
אני גרוע בתיאורים ><

תגיבו!!!!!

**WarDog** · 12-05-2009, 01:42 PM

הסיפור מאוד מעניין!

כמה הערות לגבי הכתיבה:
קודם כל יש שגיאות כתיב ושגיאות הקלדה:

'יש עוד שתים עשרה שעות עד לפגישה. מה כדי לי לעשות?' חשבתי לעצמי.

אמור להיות כדאי

קפה וקוראסון בבקשה." אמרתי לצגיש בבית קפה

אני חושב שזה אמור להיות מגיש
יש עוד כמה אני פשוט לא מוצא אותם עכשיו אבל הם נורא הפריעו לי בקריאה. פשוט תקרא את הפרק כמה פעמים אחרי שאתה כותב אותו ותמצא את הטעויות (או לפחות את רובן) לבד.
בקשר לתיאורים. יש לך לפעמים תאורים מעולים ולפעמים הם מפורטים מדי או לא מפורטים מספיק.

האישה איתה שכבתי אתמול, ישנה ללא בגדים מתחת לשמיכה של מיטתי. חייכתי בחמימות לעברה. שיערה הארוך המבריק והחום נח על השמיכה במין יופי טבעי.

זה תיאור מצויין! מועברת התמונה ותחושות הדמות.
לעומת זאת דוגמא לתיאור פחות טוב יהיה דווקא סוף הפרק. כל סיפור האקשן עם הסכינים והרובים. הוא מתואר מאוד טוב ברמה הטכנית, כלומר אני מבין מה קרה אבל חסר תיאור רגשי, מה מארק חושב/מרגיש ברגע שהוא רוצח או מה העבריינים מרגישים והאם זה משפיע בכלל על מארק או לא. כל הדברים האלו יעזרו לך לאפיין את מארק בצורה יותר טובה וגם יוסיפו עניין לסיפור.

מחכה להמשך!
בהצלחה!

**~~nightmare~~** · 12-07-2009, 05:32 PM

למרות ההגבות המעטות, אני ממשיך את הסיפור
-------------------------------------------------

"כבר עוזב?" נשמע קולה המוכר והאהוב של רייצ'ל.
"סיימתי את העסקים שלי כאן. אין לי מה לעשות פה יותר." "אתה תמיד יכול לבלות עוד לילה בחברתי." אמרה בקול מפתה רייצ'ל, ונישקה את שפתיי. "יש לי עוד עסקים במדינות אחרות. משלמים לי על זה שכר מרשים מאוד, רוב הפעמים." את זוג המילים האחרונות אמרתי בלחש. "אתה לא יכול לוותר על העבודה מידי פעם?" "אני זקוק לכסף, רייצ'ל." רייצ'ל גיחכה.
"עשה לי טובה, מארק. השארת לי חמש מאות דולר לביזבוזים. בטח יש לך עוד הרבה כסף בבנק האישי שלך." אמרה בחמדנות.
"אי אפשר להתווכח על זה. הטיסה שלי יוצאת בעוד חצי שעה. תתלווי אליי?" הצעתי בנימוס. "קשה לסרב לג'נטלמן כמוך." השיבה רייצ'ל, ותפסה בידי.

"אני מניחה שכאן אנחנו נפרדים." אמרה ריצ'ל בעצבות קלה. "את תמיד יכולה לבוא אי-" לפני שהספקתי להשלים את המשפט, רייצ'ל חיבקה אותי חזק, ונישקה אותי בשפתיים. התנשקנו למשך כמה דקות נוספות, ולאחר מכן, נפרדנו לדרכנו.
"אפשר להציע לך עיתון?" שאלה אותי הדיילת בדרכנו ללוס אנג'לס. "העיתון של וגאס?" שאלתי. הדיילת הברונטית הנהנה להסכמה.
לקחתי מידה את העיתון, ונתתי לה טיפ של שני דולר. "תודה לך, אדוני." אמרה בנעימות הדיילת, והתרחקה למושבים הבאים. בעודי צופה בה הולכת, עיניי נחו על התחת היפה והמחוטב שלה. נשענתי על המושב בנינוחות ואמרתי, "אני אוהב את וגאס."

צליל קבלת דואר אלקטרוני העיר אותי משנתי הטובה. שפשפתי את עיניי בעייפות, וקראתי את האי-מייל. "חבורת אופנוענים השתלטה לי על הבר... בלה, בלה, בלה... שלושת אלפים דולר?!" את הסכום של העבודה, קראתי בקול.
"אתה יכול להיות יותר בשקט, בבקשה?" שאל אותי אחד הנוסעים בנימוס. "כן, סליחה..." אמרתי במבוכה קלה.
'שלושת אלפים דולר זה בהחלט סכום נאה. והבר נמצא באל איי. אני חושב שזה יהיה די קל.' חשבתי לעצמי.
עיניי ירדו מהמחשב, ונחו על כתבה בעיתון. 'שלושה אנשים עבריינים נמצאו מתים ליד חנות התרופות 'תרופות עלית''.
"אני בטוח שהמשטרה לא תמצא שום רמז לגבי המקרה, אם פול יעקוב אחר ההוראות שלי." דיברתי לעצמי בלחש, וחזרתי לישון.

----------------------------------------------

התמתחתי קלות כאשר הגיע הבוקר. עזבתי את מיטטתי, לבשתי את בגדיי, וניגשתי אל מחשבי הנייד.
'אני מאוד שמח שקיבלת את ההצעה. היום באחד עשרה בבוקר תהיה בבר.' קראתי את ההודעה, והלכתי להכין ארוחת בוקר.
קפה שחור, בייקון וחביתות. ארוחת בוקר מושלמת, לטעמי.

עזבתי מוקדם, כדי להגיע בזמן למפגש. בין ביתי לבר המדובר יש פער של חצי שעה נסיעה באוטו רגיל.
"הגעת קצת מוקדם, לא?" שאל אותי בעל הבר. "יותר מוקדם, יותר טוב." דיקלמתי את ה'מוטו' שלי בתגובה.
"מה אתה רוצה שאני אעשה?" שאלתי אותו. "תיפטר מהבוס. כאשר החנפנים של ט'אג יראו אותו מת, הם ינטשו את המקום במהירות." התפקעתי מצחוק כששמעתי את שמו של ה'בוס', כביכול. "ט'אג? הוא קורא לעצמו בריון?!" ניסיתי לעצור את צחוקי, אך פשוט לא יכולתי, למשמע הדברים הפתטיים שאנשים עושים.
"זה לא סיבה לצחוק עליו. שמו כן הוא, בריון גדול ומטומטם." "אני אשתדל לזכור זאת." עצרתי את צחוקי בקושי.
"אתה יכול לשתות משהו בזמן שאתה מחכה." אמר בעל הבר. "אתם מגישים פה קפה?" "לא הספקת לשתות בבית?" שאל אותי הבעלים. "כן, אבל לפחות במקום מקצועי אפשר לסמוך שיגישו לי קפה טוב, לא?" הבעלים ציחקק, וניגש להכין את הקפה.

"לא אמרת לי את שמך, אגב." אמרתי, כשניזכרתי בנימוסיי, כאשר הוגש לי הקפה. "נהוג להציג את עצמך קודם." החזיר לי כתשובה.
"במקצוע הזה, עדיף שלא תדע את השם של מי שאתה שירצח מישהו." אמרתי. "שמי הוא וינס." הציג את שמו.
לגמתי את הקפה, ונהנתי מכל רגע.
לפתע, חריקה של כלי רכב נשמעה מחוץ לבר. "הם הגיעו! לך מהר, שלא יראו אותך!" וינס החל להיכנס לפאניקה.
"זה מקום ציבורי, לא?" השבתי. לפתע, הדלת של הבר נפתחה בחוזקה, וכמה אנשים, בראשם בריון מגודל בעל שיער ג'ינג'י, נכנסו לבר בגאווה מיותרת. "וינס, את השתייה הרגילה." ציווה האדם, ככל הנראה ט'אג, על וינס.
עיניו סרקו את הבר, עד שראה אותי. וינס בחשש כבד הוציא כוס מתחת לבר, ומזג לט'אג כוס שלמה של משקה שאף פעם לא ראיתי, או שמעתי עליו. ט'אג לגם מהמשקה, והביט בי. "אתה יודע שעד שנעזוב, הבר הזה שלנו." אמר לי.
"זה מקום ציבורי, מותר לכל אחד להיות כאן." השבתי, בלי להסיר עיניי מהקפה. ט'אג נראה מעוצבן מעט, אך לא הגיב.
האנשים של ט'אג תפסו מקומות בבר, והביטו בשנינו.
"אתה יודע, אתה ממש דומה לבחור אחד ששיחק בסרט." אמרתי לו. "חתיך הורס?" "לא, טיפש מטומטם." השבתי לו.
"חצוף." אמר לי, הניח את ידו על החלק האחורי של ראשי, והנחית את פניי על כוס הקפה. הכוס נשברה, וקפה הועף לכל עבר.
וינס נדהם מהמעשה. לא זזתי במשך כמה שניות, כדי שיהיה לי זמן להתאושש מהמתקפה המפתיעה.
"אם אתה עדיין בהכרה, תצא מהבר עכשיו." אמר באיום ט'אג.
התאוששתי מהמכה שקבלתי, וזקפתי את גבי. דם זלג מראשי, וטיפטף על דוכן ההזמנות. (לא היה לי שם אחר לתאר את זה ><") "זה לא היה מנומס במיוחד." אמרתי בחיוך, ומשכתי את כוס הבירה הגדולה של ט'אג לעברי.
"אתה או אמיץ או טיפש, אם אתה חושב שאתה יכול לעשות את זה." אמר ט'אג כשראה אותי מושך את הכוס.
הכוס הגיעה אליי, ולקחתי לגימה מהמשקה. "אני חייב להודות," אמרתי. "זה משקה די טעים." הרמתי את הכוס במהירות אל מאחוריי ראשי, וניפצתי אותה על אחוריי ראשו של ט'אג. ט'אג אחז בראשו בכאב, כאשר דם נוזל מראשו. אחזתי את פניו של ט'אג, והפלתי אותו על ריצפת הבר. "כמו שאמרתי, זה מקום ציבורי." ט'אג המופתע לא יכל לזוז מרוב כאב. "תרד ממנו." לפתע נשמעה טעינת אקדח, וקנה קריר של אקדח כוון לראשי. "אקדחים... זה כבר סיפור שונה." אמרתי. אף אחד לא זז במשך כמה שניות.
כאשר הבחנתי בזה, שהאדם שמכוון את האקדח לא מוכן, תפסתי את ידו במהירות, וסובבתי אותה בחוזקה עד ששמעתי קול פיצוח חזק. תפסתי את האקדח, ויריתי ברגלו של הבחור. הבחור נאנק מכאבים, ונשכב על הריצפה, תופס את רגלו המדממת וצורח בכאב. התבוננתי בט'אג השרוע על הריצפה במבט ובחיוך מרושע, אך לא שמתי לב לחנפנים שלו, בעודם שולפים את נשקם, ומכוונים אותו עליי. טעינת נשקים נוספים הסיחו את דעתי, והכריחו אותי להביט בסובבים אותי. "גאד דאמט... הייתי צריך לראות את זה..." קיללתי בשקט. "אתה תשלם על זה!" קרא ט'אג בקול, והחטיף אגרוף חזק בפרצופי. הועפתי על הרצפה בעוצמה, מותיר אחריי טיפות דם קטנות. ירקתי דם על ריצפת הבר, וניגבתי את פי. "פאק... זה הולך להיות קשה." מילמלתי.
לפתע הרגשתי מגע קריר על הרקה שלי. הבטתי ימינה, בלי להזיז את ראשי, וראיתי אקדח מסוג רבלובר מכוון לרקתי.
'עבר זמן מאז שראיתי אקדח כזה.' חשבתי לעצמי, בעודי נמצא במצב שסיכן את חיי.
"תעזבו אותו, בחורים!" קרא ט'אג. "הוא שלי."

-------------------------------------------------------------------------------------
עד כה עוד פרק מגניב של שטח חי!!!
מת, סליחה... ><

תגיבו D:

נ.ב.
רציתי לסיים את הקטע שמארק הורג את ט'אג ומבריח את האנשים שלו, אבל זה נראה לי מספיק ארוך.
תצטרכו להיות במתח עד הפרק הבא

**WarDog** · 12-07-2009, 06:55 PM

באמת מותח הסוף!
באמת פרק טוב! התיאורים טובים, הקצב טוב בקיצור ממש נהניתי!
עכשיו כשהסיפור שלך טוב מבחינת עלילה וכתיבה אני רוצה לתקן לך טעויות תחבריות. חשוב לא לעשות טעויות תחביריות כי הן מוציאות אותך, הסופר, כאדם בעל כושר כתיבה פגום. אז נתחיל:

עזבתי את מיטטתי, לבשתי את בגדיי, וניגשתי אל מחשבי הנייד.

שוב טעות הקלדה-מיטטתי=מיטתי, בנוסף כדאי לשים לב שאם משתמשים יותר מדי בקיצורים האלה של שייכות (מיטה שלי-מיטתי, בגדים שלי-בגדי) זה גורם למשפט לאבד מהאותנטיות שלו, מהאמיתיות שלו כי אף אחד לא אומר מחשבי הנייד. זה נשמע מפולסף.

ניסיתי לעצור את צחוקי

שוב עניין הפלסוף. צחוקי לא נשמע כמו משהו שאדם יגיד וזה נראה מתחכם ולא באמת מעלה את הרובד הלשוני.

שאל אותי הבעלים. "כן, אבל לפחות במקום מקצועי אפשר לסמוך שיגישו לי קפה טוב, לא?" הבעלים ציחקק,

הבעלים נשמע קצת מאולץ, היה עדיף לרשום בעל המקום לדעתי.

במקצוע הזה, עדיף שלא תדע את השם של מי שאתה שירצח מישהו."

המשפט לא מסתדר, או שחסרה מילה או שהוא פשוט מתוסבך.

שאף פעם לא ראיתי, או שמעתי עליו.

אין צורך בפסיק

וטיפטף על דוכן ההזמנות

דוכן הזמנות=בר (אפילו השתמשת במונח בר כמה משפטים לפני)

אתה או אמיץ או טיפש

אין צורך להשתמש פעמיים במילה 'או' זה נשמע סתם. זה פשוט: 'אתה אמיץ או טיפש'

כאשר הבחנתי בזה, שהאדם שמכוון את האקדח לא מוכן

אין פסיק, הוא מיותר לגמרי. שים לב לשימוש שלך בפסיקים. אתה משתמש בפסיקים יתר על המידה.

הבחור נאנק מכאבים, ונשכב על הריצפה

מה זה נאנק? בנוסף גם במשפט הזה אין צורך בפסיק.

בעודם שולפים את נשקם, ומכוונים אותו עליי

גם כאן אין צורך בפסיק אבל לא בגלל זה ציטטתי את המשפט. כתבת 'עלי' אבל זה אמור להיות 'אלי'. עלי- פירושו ממשית עליך (לדוגמא: דורכים עלי, מדברים עלי(במובן של מרכלים) וכו'.) אלי-פירושו לכיוונך (לדוגמא: בוא אלי, מדברים אלי (במובן של מנהלים איתי שיחה) וכו'.

**~~nightmare~~** · 12-13-2009, 11:29 PM

---------------------------------------------------------
הבטתי בכל הסובבים אותי, ערני לכל דבר שעשוי להוות לי סכנת חיים.
לרוב האנשים של ט'אג היו אקדחים, חוץ משלושה אנשים, וחמש בנות בבגדים חושפניים.
בקושי הצלחתי לעמוד. רגליי רעדו מהמכות שקיבלתי, ולא יכולתי לעמוד ישר.
ניסיתי להתקדם מעט, הרחק מעבר החבורה של ט'אג, אך רגליי כשלו, ונפלתי שוב. 'אני מעורר רחמים...' חשבתי לעצמי, מגחך בשקט. "מתחיל להשתגע מרוב בושה, הא?" שאל ט'אג בהתנשאות.
'אולי אני יכול לקנות לי קצת זמן. הוא לא נראה חכם במיוחד...' רקמתי לעצמי תוכנית במשך כמה שניות.
"למעשה," השבתי לט'אג בעודי קם מהתנוחה המשפילה ששהיתי בה, עד לפני כמה שניות. "פשוט עלתה בי מחשבה."
הבעה של תהייה עלתה על פניו של ט'אג. "לפי מה שאני רואה כאן," עצרתי לרגע כדי להתייצב. "יש לכם שבע בנות בחבורה."
"אני רואה שאתה גם גאון בחשבון." אמר ט'אג. החבורה שלו צחקה, מתוך חנפנות כמובן, מבדיחתו המגוחכת.
"אתה מחמיא לי. אבל לא," השבתי לו. "פשוט תהיתי איך אתם מתחלקים בכמות הסקס." עיניו של ט'אג געשו מזעם, למשמע ההתגרות המעליבה שלי. 'אולי הגזמתי קצת...' חשבתי לעצמי, בחשש קל. ט'אג רץ אליי במהירות, עם אגרופים שלופים.
"פתטי..." ברגע שהוא הגיע אליי, התכופפתי במהירות, במקום שרגליו לא יפגעו בי, ונתתי לו לחבוט באחד מאנשיי חבורתו.
הושטתי את רגלי הימנית אחורה, ובעטתי בחוזקה בברכו השמאלית של ט'אג. ט'אג זעק בכאב, ואני בינתיים רצתי לצד השני של הבר, היכן שהסכנה פחותה יותר. וינס עמד בפה פעור, מאחוריי דוכן ההזמנות, ונדהם מהמהלכים שביצעתי בשעת הקרב.
נשענתי על דוכן ההזמנות בזלזול, והבטתי בט'אג בהבעה משועשעת.
"תירו בו!" צעק ט'אג בקול רם. כל מי שהיה לו כלי ירייה בחדר הזה, כיוון אליי את נשקו. "רגע," ט'אג אמר. ככל הנראה הוא נרגע מעט. הוא הושיט ידו אל כיסו, שלף משם אקדח, וירה בברכי הימנית. "עכשיו אנחנו שווים," גיחך ט'אג, "בערך..."
כרעתי על רגלי הטובה בעודי אוחז בברך ימין שלי, ונאנק מכאבים. "תורידו נשקים, עכשיו אני הולך להרוג אותו." חייך ט'אג ברשעות. הוא לקח מחגורתו שרשרת ברזל ארוכה ועבה, והתקדם לעברי, בזמן שמסובב את השרשרת במהירות בצורה אנכית.
הבטתי בט'אג בחוסר אונים, מתקדם לעברי, עוד שהשרשרת המסוכנת צוברת תאוצה.
ניסיתי לקום, אך ללא הועיל. במבט מתנשא, ט'אג זרק את השרשרת עליי. השרשרת פגעה בכתפי השמאלית, מותירה אחריה כתם כחול וכואב על גופי. שוב פעם ט'אג זרק עליי את השרשרת. הפעם השרשרת פגעה בבטני, מעיפה אותי אחורה בחוזקה.
במשך כמה רגעים סבלתי מהמכות המסוכנות והכואבות של השרשרת. גופי היה מלא בחבלות וכתמים כחולים.
'אני עדיין יכול להזיז את ידיי ואת רגליי, אך זה יסכן את גופי עד לרמה קריטית. אין מה להפסיד.' חשבתי לעצמי.
ט'אג שלח את השרשרת פעם נוספת, אך הפעם, הייתי מוכן. התרכזתי בכל כוחי, מנסה למצוא את הזמן הנכון לתפוס את השרשרת. כאשר הייתה במרחק מטר אחד ממני, הושטתי את ידי, ותפסתי אותה. אומנם ידי נפצע מזה, אך הצלחתי.
משכתי את השרשרת אליי, בעודי מושך גם את ט'אג. ט'אג, שלא היה יכול להתנגד, עזב את השרשרת במהירות.
"עכשיו, תורי להפוך את המצב, שוב." אמרתי ללא חשש. בקושי רב, קמתי מהרצפה, מתעלם מהדם שנוזל מפי, ומברכי.
הושטתי את ידי אחורה, מושך את השרשרת איתי, וזורק אותה אל ט'אג. השרשרת נכרכה סביב רגלו, בדיוק כמו שתכננתי.
משכתי את ט'אג אליי, מפיל אותו, וגורר אותו על הרצפה. על אף התנגדותו הרבה, כוח הסיבולת שלו היה נמוך, וכנראה נחלש כבר מהקרב. בדיוק כאשר הגיע אליי, צעק ט'אג: "תירו בו, מפגרים!" החבורה שהתבוננה בנו שלפו את אקדחיהם, וכיוונו אותם אליי. באותו רגע שלחיצת ההדק נשמעה, הרמתי את ט'אג, כדי שישמש לי מגן אנושי. כדורי האקדח פגעו בט'אג, אך למזלו, לא באזור קטלני. "ת... תפסיקו!" צעק בקושי ט'אג. היריות מיד נפסקו, משאירות את ט'אג מחורר מכדורים לגמרי, נוטף דם רב על הריצפה.
"ניצחתי." אמרתי בלחש. הרמתי את השרשרת ברגע שהיריות נפסקו, כרכתי אותה סביב צווארו של ט'אג, ומשכתי אותה בחוזקה לעבר הריצפה. ט'אג היה גבוה ממני, לכן קפצתי על גבו, דחפתי אותו עם רגליי ומשכתי את השרשרת.
ט'אג ניסה להאבק, אך לא היה לו כוח יותר. "או שתמות מחנק, או משבירת מפרקת. מה אתה מעדיף יותר?" שאלתי ברשעות.
לא חיכיתי לתשובה. משכתי את השרשרת חזק ככל שיכולתי, עד ששמעתי של עצם נבקעת מצווארו של ט'אג.
ירדתי מגופו של ט'אג, ביחד עם השרשרת. הגופה הגדולה שעמדה מולי נחתה על הריצפה בכבדות.
הבטתי על הגופה הגדולה במבט של ניצחון, אך שמחתי לא נמשכה הרבה זמן. בציפייה רבה חשבתי שהחבורה שסבבה אותי תיבהל ותיברח, אך הם עמדו סתם כך, ללא כל חשש ממראה מנהיגם המת. 'מה קורה כאן...' חשבתי לעצמי בחשש כבד.
"אתה באמת חושב שנברח רק כי הבוס שלנו מת? אז מה? תמיד נוכל למצוא עוד אחד." אמר אחד מהחבורה, וכיוון את אקדחו אליי.
שאר האנשים בבר עשו גם ככה. "כנראה בגלל זה וינס הציע לי שלושת אלפים דולר." מילמלתי לעצמי.
לפתע עלה במוחי רעיון. לקחתי את השרשרת שהייתה זרוקה ליד הגופה, הרמתי אותה מעליי, והתחלתי לסובב אותה בעוצמה.
במהירות רבה, שלחתי את השרשרת אל האיש הימני ביותר שניצב בחדר, וכאשר השרשרת הגיעה אליו, סובבתי אותה אל צד שמאל.
השרשרת פגעה בכל הידיים שהחזיקו את ידיהם ישר. העפתי את רוב הנשקים מידם של האנשים, משאיר אחריי ידיים ואצבעות שבורות. "פאק! בואו נזוז בחורים!" צעק בפאניקה אחד מהאנשים. בבהלה רבה כל האנשים שהיו בחדר, מלבדי ומלבד וינס, עזבו במהירות. "הצלחת!" צעק וינס בשמחה.
חייכתי אליו חיוך נעים לעין, אך הפציעות שקיבלתי בקרב הזה היו רבות מידי. רגליי איבדו שיווי משקל, ונפלתי על הרצפה.
וינס רץ אליי בבהלה. "תחזיק מעמד. אני אתקשר לרופא. אמר וינס, אך עצרתי אותו.
הוא הביט עליי במבט שואל. "כיס ימני..." אמרתי בקול חלוש, ואיבדתי את הכרתי.

--------------------------------------------------------------------

ריח נעים של ורדים חדר לאפי. ריח מוכר ונוסטלגי כל כך. פקחתי את עיניי, לאט לאט עד כדי חריצים קטנים, מספיקים לראות את כל החדר בו שהיתי. הכלל הראשון בלהיות מתנקש, זהירות. גופי עדיין כאב מהקרב נגד ט'אג, לכן נמנעתי מלהזיזו יותר מידי.
ככל הנראה, שהיתי בדירה של מישהו. וילונות החלון היו לבנים, הקירות היו סדוקים, אך עדיין נראה היה שצבעו אותם לאחרונה.
שכבתי על מיטה רכה, בעלת מצעים לבנים. שמעתי צעדים בחדר אחר. לפתע הדלת נפתחה, וממנה באה אישה יפה, בעלת עיניים ירוקות ושיער בלונדיני. היא לבשה ג'ינס משופשפים וגופייה אדומה שאיבדה את צבעה במקצת.
"מארק, אתה חייב להיזהר יותר. אתה יודע כמה המקצוע הזה מסוכן, ואני לא אוכל לטפל בך לעד." אמרה האישה פתאום.
'פאק, כנראה וינס לא הלך לבית חולים אחרי הכל.' גיחכתי בשקט. לא הגבתי לדבריה של האישה. לא היה לי כוח לנזיפות ברגע זה.
"מארק. אין סיבה להעמיד פנים שאתה ישן. אני רואה שהעיניים שלך פקוחות." אמרה האישה.
'איך היא שמה לב?' תהיתי בראשי. "את תמיד מפתיעה אותי מחדש, רוז." אמרתי בחיוך, מתיישב על המיטה, בקושי רב.
הבטתי על גופי. כל החזה שלי ובטני היו עטופים בתחבושות. כתפי וידי הימנית היו עטופים גם כן, ועל ברכי הפצועה נכרכה תחבושת.
ידי השמאלית הייתה עטופה בגבס, וכל מיני תחבושות היו כרוכים במקומות הפצועים בגופי.
"אל תתאמץ יותר מידי, את הגבס תוכל להוריד עוד שבוע, ואת התחבושות עדיף גם עוד שבוע, אבל אפשר להוריד אותם עוד כמה ימים. מה קרה הפעם שנפצעת ככה?" "מכות עם מנהיג כנופייה, אני מניח. עוד חלק שיגרתי בעבודה." עניתי לרוז.
רוז נאנחה בשקט. "בסוף עוד תהרוג את עצמך..." אמרה רוז. "אגב, וינס הזה השאיר לך מזוודה. יש בה שלושת אלפים דולר."
גיחכה רוז באופן מחשיד. "לקחת לי כסף?" שאלתי אותה. "חמש מאות דולר, על הטיפול." השיבה.
הבטתי עליה בפרצוף כועס, אך בתוך תוכי, הייתי אסיר תודה על כך שריפאה אותי.
"אל תתקע בי את הפרצוף הזה. זאת אשמתך שהסתבכת ככה." אמרה לי.
"תודה, רוז. אני יכול ללכת עכשיו?" "כבר? אני מניחה שכן. אלא אם כן אתה רוצה להישאר כאן הלילה." אמרה לי.
גיחכתי בקול. "לא תודה," אמרתי וקמתי מהמיטה. "אני הולך הביתה." רוז חיבקה אותי בחוזקה לפני שיצאתי מהחדר, ובירכה אותי לשלום. נשקתי לה על הלחי, וצעדתי לעבר המכונית שלי. 'איזה מזל שאני שומר גם את המפתחות וגם את הכתובת של רוז בכיס הימני.' חשבתי לעצמי, ונכנסתי למכונית.

----------------------------------------------------------------------------

סוף דבר U_U
בפרק הבא יהיה אורח מפתיע ומגניב
אז יש למה לצפות D;

תגובות!!!!!

**WarDog** · 12-15-2009, 08:35 PM

פרק ממש טוב!
מוזר קצת שהאנשים בבר ברחו בגלל פציעה, בכל זאת יש להם רובים שזה יתרון משמעותי.
אין הערות בכלל D:
מחכה לפרק הבא!

**~~nightmare~~** · 12-22-2009, 11:35 PM

פרק רביעי!!!!!@@#$!@&#036 ;!#@%^

---------------------------------------------------------

"אין כמו הבית..." נאנחתי בקול בעודי מכניס את מפתח הדירה לחור המנעול, ומסובב את המפתח.
הפסקתי לפתוח את הדלת כאשר שמעתי זמזום חרישי באוזניי.
במשך חצי דקה עמדתי במקומי, מאזין בשקט ובזהירות, שלא להשמיע רעש מסוים.
כעבור חצי דקה של שקט, הרגשתי שבטוח להיכנס לדירה. בצליל חריקה מרעיש, הדלת נפתחה לרווחה, וצעדתי לתוך הדירה.
ברגע שנכנסתי לדירה, שלפתי אקדח והכנתי את ידי על ההדק. הדירה הייתה חשוכה לגמרי, חוץ מאור הטלוויזיה הדולקת שנמצאה בסלון. 'אני זוכר בוודאות שכיביתי אותה לפני שהלכתי.' חשבתי לעצמי, מוטרד.
ריח חזק של דם ניסה באוויר. עקבות של איש בעל מידת רגליים גדולות, בערך במידה ארבעים וחמש, הובילו לסלון.
"ש-י-ר ה-מ-ח-נ-ה זה שיר המחנה..." הכוכב הידוע של הסדרה המוכרת בובספוג, החל לשיר שיר מוזר.
מזווית עיניי קלטתי דמות יושבת על כורסאת עור מזויף. 'הכורסא האהובה עליי... פאק..."
"מפתיע אותי שפורץ יפרוץ לדירה ופשוט ייתישב ויראה בובספוג." אמרתי למי שישב על הכורסא.
סובבתי את הכורסא, ובבהלה רבה זינקתי אחורה, ונדהמתי למראה עיניי. האדם שהתיישב על הכורסא, היה בן אדם בשנת השלושים שלו, בעל מראה חטוב ושרירי. עיניו היו פעורות לרווחה, ודם נזל מפיו. גרונו היה משוסף לחלוטין, ושני כדורי אקדח חוררו את הגבר באזור החזה. הדם של הגופה זרם בכמויות מצווארו ומחזהו, ונזל על הכורסא.
הנוזל הארגמני ניצנץ באופן די מרהיב בזכות אורות הטלוויזיה. המראה היה יכול להיות עוד יותר יפה אלמלא הגופה שהייתה שרוי סנטימטרים אחדים מהדם.
"את האמת בובספוג זו סידרה מצליחה מאוד, אפילו למבוגרים." קול מפתיע בקע מכיוון המטבח.
בסיבוב מהיר כיוונתי את אקדחי לעבר הדמות. איבדתי את שיווי משקלי והתייצבתי במהירות.
נדהמתי לראות את האדם האחרון שהייתי חושב עליו, עומד מטרים ספורים ממני, עם הבעה אדישה ולגלגנית בעיניים.
שיערו הזלונדיני והחלק התגלש בצורה אלגנטית על ראשו, ופוני קצר מסתיר חלקית את עינו התכולה השמאלית, בעוד שעינו הימנית הייתה חצי עצומה, ככל הנראה מעייפות, או מהאור של הטלוויזיה שסינוור אותו, כתוצאה משהייה מרובה בחושך. חתך קטן נמצא על פניו, וטיפת דם נזלה ממנו. על אף שהיה גדול ממני בארבע שנים, מבנה פניו היה כשל אדם בשנת העשרים לחייו. מתוך שיגעון של זעם מתפרץ, הרמתי את אקדחי במהירות, והתחלתי לירות באדם המוכר.
האדם התחמק מהיריות ללא כל בעיות, התקרב אליי, ותפס את אקדחי.
"אתה כל כך צפוי, מארק." נאנח האדם, והשליך את אקדחי לריצפה.
הכעס השתלט על גופי. לא יכולתי לעצור את עצמי. הסתערתי על האדם עם אגרופים שלופים, וניסיתי לחבוט בפניו.
לא הייתי מספיק מהיר בשבילו. הוא נתן לי אגרוף בבטן ולאחר שהתקפלתי מהמכה, הוא נתן לי מכה לסנטר, והעיף אותי אחורה. "תירגע ילדון. אני פה כדי לדבר." אמר האדם. "ילדון? חתיכת מפגר," הצלחתי לומר בקושי. "את גדול ממני בארבע שנים. חוץ מזה, למה שאקשיב לך?" כאשר סיימתי את המשפט, הרגל של האדם הועפה לכיווני, והעיפה אותי על הריצפה.
"דבר יפה אל הגדולים ממך, טיפש." הבעת פניו של האדם השתנו באופן דרסטי לפנים רציניות.
"מה אתה רוצה?" שאלתי, מאוכזב מעצמי על מה שעשיתי. "כמו שאמרתי, לדבר." אמר האדם, והתיישב על הספה שהייתה לידנו. האדם עזר לי לקום, ואמר לי להביא כיסא כדי לשבת.
"מה מביא אותך לכאן, לויד?" שאלתי אותו, את המתנקש המיומן בעולם.
"באתי להזהיר אותך." "להזהיר אותי?" שאלתי אותו.
"בדיוק." אמר, ועצר כדי לחשוב על משהו. "קרה משהו?" שאלתי אותו כאשר ראיתי אותו מסתכל לאוויר ומהרהר בשקט.
"לא, פשוט חשבתי כמה הסצנה הזאת דומה באופן מגוחך לאלו שבסרטים." לויד גיחך בשקט, ולאחר מכן המשיך.
"מחפשים אותך, מארק." אמר ברצינות. "מי?" שאלתי אותו.
"אני לא רוצה להגיד לך מי, מכיוון שאני רוצה שזה יישאר בגדר הפתעה. בינתיים בוא נקרא להם 'הארגון'." אמר לויד, באופן מחשיד למדי.
"אך אני יכול להגיד לך, שהאדם המת שנמצא על הכורסא שלך, הוא אחד מהם." "ולמה הוא כאן?" שאלתי.
"לבצע שליחות. הארגון הזה רוצה אותך איתו, ואני לא מוכן שזה יקרה." אמר באופן אכזרי מסוים.
"למה?" שאלתי אותו בחשדנות. "אין כל סיבה שאני לא אצטרף לארגון הזה, אם ישלמו לי על המשימות כסף." השבתי לו.
"באמת משיגים הרבה כסף למשימה אחת, אבל התפקיד הזה כרוך בהרבה סכנות." "שהן?" שאלתי אותו.
"המשימות הרבה יותר קשות ממה שהיתבקשת לעשות עד עכשיו. זה לא עבודות של מתנקש שכיר כמו לרצוח איש שמאיים על העסק שלך או משהו. אלו משימות חשובות." "המקצוע הזה מסוכן גם ככה," אמרתי לו, מותח את ידי למעלה. "מה ההבדל בין משימות כאלו לאחרות, אם בכל מקרה אני עלול להיהרג?"
"במקצוע הזה יש גם סכנות עם העמיתים שלך. זוכר מה אמרתי לך בתקרית ההיא עם הצפלין?" שאל אותי. הנדתי בראשי.
"אמרתי לך שאני לא מתנקש. אני פשוט עושה מה שאומרים לי." "וזה משנה כי...?" שאלתי אותו בחוצפה.
"אתה לא זוכר מה עשיתי? אני הרגתי נשיא מדינה! הייתי יכול למות בקלות אם השומרים היו יותר זהירים. שברתי את היד באותה תקרית!" נדהמתי למשמע אוזניי. "שברו לך את היד?!" צעקתי. "לא ממש. אחריי שירדתי מהצפלין נפלתי על היד..." אמר לויד, במבוכה קלה. בקושי עצרתי את עצמי מלהתפרץ בקול. "תירגע מארק, ותן להמשיך." נרגעתי, והמשכתי להקשיב. "כלל אחד של הארגון הזה, הוא שחייבים לעבוד בזוגות בכל משימה. ודבר אחד שלמדתי הוא לעולם לא לבטוח בשותפים שלך." הבעת טמטום עלתה על פניי. לויד נאנח והסביר: "בדרך כלל, לשני השותפים במשימה יש תפקיד. מי שמבצע את התפקיד יותר טוב, מקבל יותר כסף או קידום, במקרים נדירים. הרבה פעמים קורה שהשותף שלך פשוט מקנא בך, ורוצח אותך, או לפחות מנסה לאור העובדה שאתה הרבה יותר טוב ממנו בעבודה." "נותן רושם שאתה מבין בדברים האלה." אמרתי לו. לויד הביט בי לכמה שניות, ואז הרים את חולצתו.
צלקת גדולה השתרכה מחזהו עד לצלעותיו, מרעיפה חשש במי שרואה את הצלקת הזאת. "אלוהים אדירים..." נדהמתי.
"מפתיע, נכון?" צחק לויד. "ואתה בטח חשבת שהיום הזה לא יהיה מפתיע יותר." הוא הוריד את חולצתו, והמשיך.
"בכל אופן, האנשים בארגון הזה מופקרים. רגע אחד הם החברים הטובים ביותר שלך, ורגע אחר כך הם שמים לך ציאניד בקפה. זו גם הסיבה שהלכתי לצפלין לבד." אמר. "מה זאת אומרת, לבד?" שאלתי אותו. "בוא נגיד שהשותף שלי 'נפל' במדרגות נעות כשהלך להביא משהו מהקניון. ואתה יודע איך זה מדרגות נעות. חד, בוא נגיד." אמר בחשדות.
"אתה מפחיד אותי לפעמים." אמרתי בחשש. לויד צחק בקול רם. "טוב, זה כל מה שהיה לי לספר לך. אני אלך עכשיו."
אמר, וקם מהספה. "רגע-" עמדתי לומר, אבל לויד שם את ידו על פי, ומנע ממני לדבר. "אני ממש ממהר מארק. להתראות." אמר, והלך לכיוון הדלת. "אה, ועוד דבר אחד." אמר. לפתע הראייה שלי נהייתה מעורפלת. התחלתי לאבד שיווי משקל, עד שלבסוף נשכבתי על הריצפה, חצי מעולף. 'הבן * בטח שם סם שינה ביד שלו.' חשבתי לעצמי, נאבק לא להירדם. "זה ימנע ממך לעקוב אחריי." שמעתי אותו בקושי. "אני אקח את הגופה איתי, אבל אתה אחראי לניקיון."
לא יכולתי להיאבק בזה יותר. הבטתי בלויד פעם אחת ואחרונה, ונרדמתי.

-------------------------------------------------------------------------------

התעוררתי בבהלה משינתי. שכבתי באמצע הדירה ועדיין הייתי חצי מנומנם.
הבטתי בכורסא המגואלת בדם, ונאנחתי. 'זה לא היה חלום אחרי הכל.' חשבתי לעצמי.
הלכתי למחשב הנייד, ובדקתי אם יש לי אי-מייל חדש.
'בבקשה תעזור לי!' הייתה הכותרת של האי-מייל.
נכנסתי להודעה וקראתי את מה שכתוב בה.
"בבקשה תעזור לנו, הבת שלנו אמורה אמורה לבלה בלה בלה..." קראתי בחוסר עניין.
קראתי את ההודעה עד שהגעתי לסכום הכסף. עיניי נפערו לרווחה. מיליון..." הסרתי את עיניי מהמסך כדי לעשות חישוב מהיר. 'זה יוצא תשעת אלפים דולר...' חשבתי לעצמי.
"טוב, אני מניח שאני יסכים." אמרתי. "נוסעים ליפן!"

--------------------------------------------------------------------------------

תם ונשלם
תגובות!!!!

**WarDog** · 12-27-2009, 10:05 PM

חבל שאני היחידי שקורא... אתה כותב ממש טוב!
פרק מעולה!
רק שתי הערות קטנוניות:

"את גדול ממני בארבע שנים.

זכר- אז אתה ולא את

"טוב, אני מניח שאני יסכים

פועל בעתיד גוף ראשון מתחיל באות א' ולא י'. אמור להיות אסכים ולא יסכים

מחכה לפרק הבא!
רוב

**~~nightmare~~** · 01-03-2010, 07:47 PM

פרק...
---------------------------------------------------

הבטתי מחלון המטוס על העננים הגבוהים של השמיים.
השמש בדיוק שקעה, והמטוס היה שקט באופן מוזר.
הדיילות עברו מידי פעם לפעם בין השורות, מציעות מאכלים או משקאות לאנשים שעדיין ערים.
לפתע צליל מוכר בקע מכיסי. שלפתי את הפלאפון שלי, והבטתי במתקשר.
'חסוי', היה כתוב. פתחתי בזהירות את הסליידר של הפלאפון, ועניתי למתקשר. "ערב טוב." אמרתי לאיש שהיה בצד השני של הקו.
"גם לך." ענה קול נשי. "מי זאת?" שאלתי בחשדנות. "אתה תדע עליי בהמשך." ענתה לי האישה. "אבל בינתיים, בוא נשוחח."
הפרדתי את הפלאפון מאוזני, והלכתי לשירותים. "את אחת מהארגון הזה שלויד דיבר עליו?" שאלתי אותה כשהגעתי לשירותים.
"אני מבינה שלויד כבר הזהיר אותך לגבי זה," אמרה האישה באנחה, "אך אל תמהר להסיק מסקנות." "אז את לא מהארגון הזה?"
שאלתי אותה.
"להפך, אני בתפקיד גבוה בארגון הזה." אמרה בקול לגלגני.
"אז מה את רוצה?" חזרתי על שאלתי. "להעסיק אותך כמובן!" נדהמתי למשמע אוזניי.
"למה לעזאזל שתרצו אותי? הממשלה בקושי יודעת עליי דברים, אז אין שארגון חסוי ולא מוכר, ידע עליי משהו!" תקפתי את האישה.
"מארק, מארק, מארק. חשבתי שאתה מתנקש די טוב." נאנחה האישה. "איך לעזאזל את יודעת את השם שלי?!" נתקפתי בהלה.
"לא יכול להיות שעקבתם אחריי בלי שאשים לב!" צעקתי עליה. הנמכתי את קולי כדי שהאנשים מחוץ למטוס לא ישמעו אותי.
"זה נכון מאוד," אמרה האישה, "שלא היה שום סיכוי שנצליח לעקוב אחריך בלי שתתגלה, אבל אם אני לא טועה, כבר עבדת בארגון דומה לשלנו." "כן," אמרתי, "הטיירנט שישים ותשע." ציינתי את שמו של הארגון הקודם שלי.
"ובכן, יכול להיות מאוד, שהארגון הזה הוא תת מחלקה שלנו-" "מה!?" לא יכולתי לעצור אותי מלצעוק בתדהמה.
דפיקה נשמעה על הדלת של שירותי המטוס. "הכל בסדר שם?" שאל אותי איש אחר ששהה במטוס.
"כן, מצטער..." עניתי. נרגעתי קצת והמשכתי בשיחה.
"מי לעזאזל את?" שאלתי אותה. "כמו שאמרתי, בוא לא נדבר עליי, אנחנו רוצים להעסיק אותך לשירותים שלנו." בלעתי את רוקי.
"תשלום של משימה אחת יהיה פי חמש יותר מהמשימה שאתה תבצע ביפן. אין לך מה להפסיד פה. אומנם המשימות יהיו יותר קשות, אך זו לא תהיה בעיה בשבילך, נכון?" "את צוחקת עליי?" שאלתי בחשדנות. "זה עד כדי כך קשה לראות?" ענתה בעוקצנות.
"כלבה..." סיננתי בשקט. "כמו שאמרת, אני במשימה עכשיו, אני לא יוכל לדבר איתכם עד שאני אחזור." "אנחנו מודעים לכך, נתקשר אליך כשתחזור," ואז אמרה בשקט, "אם תחזור." וניתקה את השיחה.
"מוזר..." אמרתי, וחזרתי למקום שלי.

-------------------------------------------------------------

"סוף סוף." אמרתי כשיצאתי מנמל התעופה, ומתחתי את רגליי.
התקשרתי למונית שתאסוף אותי למקום שבו הייתי אמור להיפגש עם הלקוח, ובינתיים ישבתי בבית קפה קרוב.
"מה תרצה?" אמר המלצר באנגלית גרועה. "קפה, בבקשה." עניתי, במעט היפנית שידעתי.
חיכיתי כמה דקות עד שהקפה הגיעה, ובינתיים הסתכלתי על הרחוב בו נמצאתי.
חנויות רבות נמצאו בצד השני של הרחוב, וליד בית הקפה. שלטי פרסום זוהרים היו תלויים בכל מקום, ואנשים עברו פה ושם ברחובות. שתי חנויות קומיקס ומנגה, שהיו מפורסמים ביפן, היו ליד בית הקפה, ועד שלוש בצד השני של הרחוב.
"סליחה?" לפתע שאל אותי אדם אחד. "כן?" "אני יכול לשבת?" שאל אותי האדם.
הבטתי בפניו של האדם. הוא לא היה אסייתי, הוא היה תייר כמוני, חוץ מזה שהוא לא רוצח שכיר.
עיניו היו שחורות כפחם, ושיערו היה חום וקצר. הבעה אדישה הייתה על פניו, למרות שהוא חייך. זה היה בלתי מוסבר.

"יש עוד הרבה מקומות פנויים במקום הזה." עניתי בחוסר עניין. "אני יודע, אבל הרגליים של מאוד כואבות, ואני לא יצליח ללכת עד לשם בלי ליפול כמה פעמים." אמר האיש. 'תירוץ גרוע.' "בסדר," נאנחתי, ופיניתי לו מקום.

"תודה." ענה לי, והתיישב. "אתה גם תייר פה?" שאל אותי האיש. "כן." עניתי באדישות. "אני מבין שאתה לא ממש רוצה לדבר." אמר האיש. "איך עלית על זה?" שאלתי בציניות. לפתע צפירה נשמעה במרחק. האיש הזר הביט לעבר הכיוון של הצפירה, והלך לעברה. 'אז עכשיו הוא יכול ללכת...' גלגלתי את עיניי. מזוית עיני ראיתי משהו נוצץ. זאת הייתה סיכה מזהב מזויף, עטורה בכל מיני קישוטים צעקניים.

"רגע! שכחת משהו-" צעקתי, אבל הוא כבר נעלם. "ניקח את זה. אולי זה עוד יהיה שימושי." אמרתי. חיכיתי עוד כמה דקות, שתיתי את הקפה שלי, ונסעתי במונית לעבר מקום המפגש.

'גבר בטוקסידו, שיער שחור, ושרשרת זהב של מלאך.' שיננתי בראשי איך האדם איתו אני נפגש יראה.

"סליחה?" שאלתי גבר שמתאים לתאור. "אתה הוא קוטאטסו האצ'יבה?"

האדם הינהן בראשו. "אתה בטח האדם ששכרתי." אמר האיש.

"ובכן," התחלתי להגיד. "מה אתה רוצה שאעשה?" שאלתי "אני רוצה," הרצין לפתע האדם. "שתרצח את מנהיג היאקוזה המקומית."

---------------------------------------------------------------

טאם טאם!!

תגובות

**CharMan** · 01-04-2010, 09:57 AM

יש לי שני הערות:

ראשית הפרקים שלך ממש מייגעים, קשה להיכנס לסיפור כשהוא ארוך וכבד כל כך. אנחנו קוראים מהמחשב ולא מהמיטה בספר טוב, אתה כן יכול להקפיד לאוורר קצת את הפרקים ולחתוך אותם לשניים.

דבר שני גם אתה קופץ מסיטואציה לסיטואציה ממש ממש מהר, אישית אני ממליץ להבהיר זאת בהקדמה ותיאור קל. זה תמיד עוזר לקורא להיכנס למצב של הנאה פשוטה!

חוץ מזה הסיפור ממש מעניין ובחרת הרבה אפקטים מעניינים שלאו דווקא מסתובבים סביב כוחות על טבעיים.
תמשיך כך.

הרווחת קורא.

**~~nightmare~~** · 01-04-2010, 08:13 PM

תודה ^^
אולי אני באמת אקשיב לעצתך
נראה לי אני אפצל פרק שלם לשנים (אם הוא יהיה ארוך מדי)
אבל זה רק כדי לראות אם יבואו עוד קוראים
תודה לך, שוב פעם D:

**~~nightmare~~** · 01-09-2010, 02:38 AM

--------------------------------------------------------

"להרוג את מנהיג היאקוזזה המקומית?!" חזרתי על דבריו של קוטאטסו, בתקווה שלא שמעתי נכון.
קוטאטסו הינהן. "אתה מבין את ההשלכות של זה, אם אני אצליח במשימה?" שאלתי אותו.
"אנשים שקשורים ליאקוזה הזו ירדפו אחריי במשך שנים."
"אני יודע, אבל אני לא יכול לעשות כלום בקשר לזה. אם המשימה הזו תיכשל, היאקוזה תהפוך להיות הרבה יותר גדולה ומפורסמת ממה שהיא עכשיו." אמר קוטאטסו.
"לפחות אתה מבין את ההשלכות של זה..." אמרתי לו והסתכלתי למעלה. טיפות גשם התחילו לרדת, ולאט לאט התחזקו, אך לא נראה שיהיה מבול בקרוב. "בבקשה תגיד לי שזו יאקוזה קטנה ולא מוכרת." התחננתי בתקווה שמשהו יציל אותי.
"ליאקוזה הזו יש הרבה כסף, אבל היא יאקוזה די חדשה, ולכן לא כל כך מוכרת." הסביר לי.
נרגעתי קצת ושאלתי אותו, "מה צריך לעשות?" "נראה שעומד לרדת גשם חזק." הסתכל למעלה ואמר לי. "בוא לבית שלי נמשיך משם." קוטאטסו קם מכיסאו, והלך לעבר לימוזינה גדולה שהייתה מעבר הרחוב.
"אתה בא או לא?" קרא לי מהצד השני של הכביש. בהתרגשות קלה, קמתי מהכיסא וצעדתי לעבר הלימוזינה, בתקווה שאכן ניסע בה.
לפתע נהג אסייתי יצא מתוך הלימוזינה, ופתח לנו את הדלת. "תודה, הוראי." אמר קוטאטסו לנהג.
'מזמן לא נסעתי בלימוזינה.' חשבתי בהתרגשות, ונכנסתי לרכב המפואר.

-----------------------------------------------------------

"ברוך הבא לביתי," אמר קוטאטסו כאשר הגענו לבית גדול ומפואר. "תרגיש בבית." הוסיף בחיוך.
פי נפער למראה הבית היפהפה שניצב מולי. הבית היה בעל שלוש קומות, רחבות וגדולות, שני חלונות בכל אחד מקירות הבית, למעט הדלת הראשית בקומה הראשונה. שתי מרפסות היו בקומה השנייה. אחת בעלת ג'קוזי וטלוויזית פלזמה, והשנייה עם טלסקופ גדול, וכיסא. 'כנראה הם חובבי אסטרולוגיה.' חשבתי. בקומה האחרונה לא היו הרבה דברים. אור קטן זהר בחלון, אך כל שאר הקומה הייתה ריקה. את הבית הקיפה חומת לבנים גדולה בגובה של חמישה מטרים. נעמדנו מול שער מרהיב ומפואר בצבע זהוב. על השער היו עיטורי דרקון כסופים, ושלוש אותיות יפניות ליד כל דרקון.
גובה שער הכניסה היה גם הוא חמישה מטרים, זהה לגובה החומה.
קוטאטסו ניגש לבליטה בחומה, עליה היו כתובים מספרים. קוטאטסו לחץ על ארבעה מספרים, והשער, בצליל חריקה, נפתח באופן אוטומאטי. 'חמש-שלוש-תשע-אפס. כדאי שאזכור את זה.' חשבתי, מרוצה מעצמי.
צעדתי אחריי קוטאטסו לתוך הבית המפואר. בתוך הבית, ליד הכניסה, הייתה חממה גדולה וגבוה.מבעד לכיסוי הניילון מלא האדים, היה אפשר לראות בקושי המון צמחים, חלקם אקזוטיים ונדירים מאוד, מסודרים בשורות ארוכות, וצלליות של אנשים, כנראה גננים, עברו פה ושם בין שורות הצמחים. "אני מבין שאתה חובב צמחים." אמרתי לקוטאטסו. הוא הביט בי בהבעת שאלה, ואז הבין שאני מתכוון לחממה. "לא," גיחך קוטאטסו. "הבן שלי אוהב מאוד צמחים, אבל הוא נסע לאירופה לפני שבוע, אז הגננים שלנו מטפלים בגינה בשבילו."
"אה... הבנתי." אמרתי. הלכתי אחריי קוטאטסו לעבר מרפסת עץ גדולה, עליה הייתה כורסאת עור מתנדנדת, ומולה הייתה מונחת טלוויזיה דקה, מחוברת לשידה, כנראה שלא יגנבו אותה. בתוך השידה, מאחוריי דלתות הזז שקופות מזכוכית, היה מכשיר די. וי. די, קונסולת פלייסטיישן, וכמות נכבדת של סרטים ומשחקים.
קוטאטסו הניח את ידו על ידית מוזהבת, ופתח דלת מפוארת וגדולה.
נכנסנו לחדר הכניסה, בו לא היו הרבה דברים, חוץ ממנורות ספורות וספות שהונחו פה ושם. מעבר לחדר אחר וחשוך, היה מונח מתחת למרפסת קטנה, ומשני צדדיו היו שני גרמי מדרגות. במרכז המרפסת, היה עוד מעבר למסדרון מואר ומלא דלתות, אך לא היו מדרגות לקומה השלישית. 'כנראה המדרגות נמצאות מאחוריי דלת כלשהי.' חשבתי. "תשב בסלון, אני יכין לנו קפה." אמר קוטאטסו ונכנס למטבח. מסביבי היו ארבעה דלתות, כולל המטבח, ולא כולל המעבר לחדר החשוך.
הלכתי לעבר החדר שנראה לי כמו סלון, אך קוטאטסו עצר אותי. "זה חדר האורחים, החדר לידו הוא הסלון." אמר לי.
הבטתי בחדר האורחים בחשדנות, והלכתי לעבר הסלון.
נכנסתי לחדר, ונדהמתי למראה עיניי. החדר היה מפואר למדי. שטיח היה מתוח מקיר לקיר, ועליו עיטורים יפהפיים. הקירות היו בצבע חום עם גוונים צהבהבים. החדר היה עצום, כנראה כדי להכיל את הטלווויזיה הענקית שעמדה בימין אליי.
בחדר היו המון אגרטלים עתיקים, אין לדעת אם הם זיופים או לא. מול הטלוויזיה הייתה ספה גדולה, מספיקה לחמישה אנשים.
מכל צד של הספה הייתה שידה מפוארת ועליה אגרטל מרהיב. על האגרטלים היו שתי ידיות בצבע זהב, אחת מכל צד, והאגרטלים עצמם היו בצבע לבן, עם ציור של עץ פטל בצבע תכלת.הבטתי לימיני, וראיתי את השלט של הטלוויזיה. לא שלט מסובך מידי, רק כפתורים עם המספרים אחד עד תשע, ועוד כמה כפתורים לדברים הבסיסים בטלוויזיה, כמו הבהירות וסידור הערוצים. לקחתי את השלט ולחצתי על הכפתור האדום, שנראה כמו כפתור ההדלקה והכיבוי. הטלוויזיה נדלקה בהבזק בהיר, והערוץ שהופיע היה ערוץ יפני, כנראה של תוכניות ריאליטי.
"אני רואה שמצאת את הטלוויזיה." אמר קוטאטסו בפתאומיות, ונכנס לסלון עם שתי ספלי קפה.
קפצתי בהפתעה כשהוא נכנס לחדר. "הפחדתי אותך?" שאל אותי בציניות.
"בערך..." נאנחתי כאשר ראיתי שזה הוא.
פיניתי לו מקום, והוא התיישב ונתן לי את ספל הקפה שלי.
"ערוץ הריאליטי." אמר קוטאטסו. "זה ערוץ מאוד פופולרי ביפן." הוסיף.
הנהנתי כאות הבנה.
"אני שונא את התוכנית הזאת," המשיך קוטאטסו. "תכנית רדודה ושטחית."
"למה אתה חושב ככה?" שאלתי אותו. "על מה היא בכלל?"
"בכל פרק לוקחים שני אחים, וגורמים להם לעשות משימות מטופשות כדי לזכות בעשרים מיליון ין."
"נשמע באמת מטופש..." אמרתי לו.
שתינו את הקפה שלנו, ולפתע קוטאטסו הושיט את ידו לטלוויזיה, וכיבה אותה.
"למה כיבית?" שאלתי.
"אנחנו עוד צריכים לדבר על המשימה שלך." השיב.
"נכון. מה הוא עשה שאתה רוצה שהוא ימות?" שאלתי.
"הוא לקח את ביתי." אמר לי. "הוא רצה להיתחתן איתה מאוד, באופן נואש אפילו, אבל לא נתתי לו." "אז הוא חטף אותה." השלמתי את המשפט שלו.
"בדיוק. אני לא בטוח אם הוא עשה את זה כדי לרשת את ההון המשפחתי, או כי הוא באמת אוהב אותה, אבל אני רוצה לעצור את החתונה, שתתרחש בעוד שבועיים, בכל מחיר."
"אני מבין שאתה לא מוזמן?" שאלתי.
"לא. למעשה, החתונה תהיה סודית, והיחידים שישתתפו בה יהיו כומר, ביתי, המנהיג וכמה משומריו הנאמנים ביותר. בינתיים, הוא מתחבא בקזינו של משפחתו. ביתי נמצאת בצינוק של הקזינו-" צינוק? למה לעזאזל שיהיה צינוק בקזינו?" שאלתי את קוטאטסו.
"הקזינו היה פעם ארמון קטן וחסר משמעות. לא נמצאו בו שום דברים עתיקים, חוץ מכמה כדים הרוסים, אז המשפחה של הוקאיישי, מנהיג היאקוזה, קנתה אותו, שינתה אותו לגמרי, והשאירה רק את הצינוק. אתה יודע, להעניש את מי שירמה אותם או משהו כזה." הסביר.
"לא. אני לא יודע..." עניתי.
הוא הביט בי במבט מעוצבן, והמשיך, "אז מתי אתה יוצא?"
"אני חושב שאצא בעוד שבוע." "למה לא תצא בעוד יומיים?" שאל אותי.
"אני רוצה לסייר באיזור, לאסוף קצת מידע על האיש, ועל המקום." הסברתי.
"אתה יודע," אמר קוטאטסו, "היום יש דבר מופלא שמאפשר לך למצוא מידע על כל מיני דברים, בלי לצאת מהבית. היום קוראים לזה אינטרנט." אמר קוטאטסו בנימה צינית.
התעצבנתי עליו, אבל נרגעתי והמשכתי. "ולמה את חושב שאני אמצא עליו מידע?" שאלתי.
"כמו שאמרתי, הם משפחה מפורסמת." השיב קוטאטסו. "אתה יכול לכתוב בגוגל על הוקאיישי ויפתחו לך לפחות תשעה לינקים שונים עם מידע מלא עליו. כמו כן, אתה יכול לכתוב על הקזינו שלו, שהיה פעם ארמון, ותוכל למצוא שרטוטים של המבנה ואיפה נמצא כל מקום." "אני מניח שכבר עשית את זה?" שאלתי אותו בנימה חשדנית.
"זאת הבת שלי," אמר, "אני חייב לברר קצת מידע לגבי מי שחטף אותה."
שתיתי את הטיפות האחרונות של הקפה, והמשכתי. "ולמה שבכל זאת אני לא אצא בעוד שבוע, שיהיה זמן חופשי?"
"בעוד שבוע הוקאיישי יטוס למקום שבו תערך החתונה כדי לארגן את הדברים. אני לא יודע איפה המקום הזה, אז יום שישי הקרוב יהיה הדד ליין. אתה חייב להרוג אותו עד אז."
"אוקיי." אמרתי ופיהקתי בעייפות.
"אתה יכול להראות לי את החדר שלי? אני ממש עייף מהנסיעה." "בטח." אמר קוטאטסו, וליווה אותי לחדרי, שהיה בקומה השנייה.
"השירותים בחדר ליד, אם תרצה." אמר קוטאטסו.
"בסדר." אמרתי לו.
החדר היה חשוך לגמרי, אבל הייתי יכול לראות שהוא גדול.
מיששתי את הקיר בחיפוש אחר המתג. מצאתי אותו, והדלקתי את האור.
החדר לא היה מפואר מידי. מיטה זוגית יפה, מנורת לילה, טלוויזיה גדולה עם קונסולת ווי לידה, שידת ספרים, וציורי קיר יפים.
"לילה טוב." אמרתי לעצמי, ונשכבתי על המיטה.

------------------------------------------------------------------------

בפרק הבא האקשן האמיתי מתחיל
תגובות D:
סליחה שהפרק הזה ארוך
אבל אני לא יודע איפה לחתוך
לא משנה כמה אני מסתכל אני לא מוצא את הנקודה המתאימה ^^"
אבל לא נורא
זה כלום לעומת סיפור אחר שלי

**Flupy** · 01-09-2010, 11:05 AM

אהמ למה ראיתי תסיפור הזה בפורום אחר OO
גיל ?
לדעתי פרקים ארוכים מידי O:

נושא: שטח מת

הגדרות נושא

מידע על הנושא

משתמשים שצופים באשכול

הרשאות