נושא: פרקים בהמשכים;

שאלה לי אליכם, רבותי, ואני מתנצל מראש על הדאבל פוסט:
מהו המטבע אותו פולגור מחפש? עברתי על פרקים קודמים ולא מצאתי אזכור למטבע

הערה: בעת קריאת השיחה בין הינאטה להבנה, מומלץ להאזין במקביל לשיר הבא:
http://www.youtube.com/watch?v=--bbMO2cTu0

פרק 14 (''ראי הזמן'')-
הינאטה הביטה על הבנה ולא ידעה מה לומר. היא אמנם הבינה את הדברים שאמר לה, אך היה לה קשה לעכל זאת. להיות שליחים של הישויות, משמעו-להפסיק להיות ילדים רגילים. לחדול מהנאות החיים. לא לחיות עוד חיים רגילים. מעתה, כל חייה יוקדשו אך ורק ללחימה בפולגור.
דמעה זלגה מעינה של הינאטה, והיא לא יכלה לעצור זאת.
''אני מבין עד כמה השינוי הזה קשה לך,'' אמר הבנה ברוך ''את בודאי רוצה לחזור אל תקופת הילדות התמימה, בה לא היו לך דאגות. אני מתקשה להאמין שתאלצו להלחם בפולגור כל חייכם. כשהוא יובס, הינאטה, את וחברייך תשתחררו מעול השליחות, ותוכלו לחיות חיים רגילים.''
הינאטה היתה מופתעת. ''איך ידעת שזה מה שאני חושבת?'' היא שאלה, משתאה.
הבנה חייך בחמימות. ''אתם, בני האדם, לא צריכים לדבר בכדי שנדע מה עובר לכם בראש.'' הוא השיב ''נדמה לי שקוראים לזה אצלכם...קריאת מחשבות, נכון?''
הינאטה נבהלה נורא. המחשבה על כך שהבנה יודע על כל מה שעובר לה בראש, גרמה לה לחוסר מנוחה. אחרי הכל, יש דברים שהיא מעדיפה להסתיר ולא לגלות לאף אחד, ואם הבנה יכול ''לקרוא'' אותם מהראש שלה...היא כבר לא יכולה להסתירם.
''את יכולה להרגע,'' אמר הבנה ''אני אינני מתכוון לקרוא את כל מחשבותייך, אני מכבד את פרטיותך. חוץ מזה, את לא אדם שאני צריך לקרוא את המחשבות שלו. לו היית אדם רע, אשר שומר בתוך עצמו סוד אפל, אזי קריאת המחשבות הזאת היתה הכרחית.''
עתה הינאטה היתה רגועה יותר. היא הביטה על הבנה בבטחון מלא. משום מה, היא הרגישה שהיא מעדיפה להשאר בתוך החלל השחור הזה עוד הרבה מאד זמן. זה נראה לה עדיף, מאשר לחזור למציאות ההרסנית.
''למען האמת, הינאטה,'' אמר הבנה ונראה רציני יותר ''אני לא נגליתי אלייך בחלום זה רק בשביל להסביר לך על תפקידך ותפקיד חברייך. יש לי משימה עבורך. דבר מה שאני מעונין שתעשי למעני.''
''משימה...'' חזרה הינאטה על דבריו והביטה אל תוך עיניו במבט חודר ''זו בודאי לא תהיה המשימה הראשונה שתתן לי. אמור אותה.''
''איזו רצינות, הינאטה.'' התרשם הבנה ''בכל אופן, המשימה שאני עומד להטיל עלייך היא משימה קצת לא שגרתית. הישויות האחרות בודאי היו משתגעות לו היו יודעות איזו מן משימה זאת. בגלל זה, אסור שאף אחת מן הישויות תדע שאמרתי לך לעשות דבר כזה. את מבינה אותי, הינאטה? אסור לך לספר על כך לאף אחד.''
הינאטה הנהנה בראשה; היא נראתה סקרנית במיוחד. ''מצוין.'' המשיך הבנה בדבריו ''אחד הכוחות שלי, בתור ישות ההבנה, הוא כח השליטה בזמן. אני מסוגל לחזור לעבר ולעבור לעתיד מתי שמתחשק לי. זהו כח הרסני ביותר, ולכן יש הסכמה ביני לבין ארבע הישויות האחרות, שאף פעם לא אשתמש בו. הזמן הוא מרקם עדין מאד, וכל שינוי בו עלול להביא לתוצאה הרסנית. ואף על פי כן, אני חושש שחזרה לעבר היא הכרח המציאות במקרה זה.''
''כלומר אתה רוצה שאחזור אחורה בזמן?'' שאלה הינאטה, המומה. היא שמעה על דבר כזה רק בסרטים, ולעולם לא חשבה שניתן לעשות זאת גם במציאות. אולם עכשיו, מאז שהישויות הופיעו בחייה...הכל פתאום נראה אפשרי.
''את נבונה ביותר, הינאטה.'' שבח אותה הבנה ''ידעתי שלא טעיתי כאשר בחרתי בך כשליחה שלי. כן, את תשלחי בחזרה אל העבר-אך אל תדאגי, זה יהיה לזמן קצר מאד. רבע שעה בלבד. לאחר שתסיימי את המשימה שלך בעבר, תוכלי לשוב אל ההווה בבטחה.''
''לאיזו תקופה בעבר אתה שולח אותי?'' שאלה הינאטה.
''אני מתכוון לשלוח אותך אל היום בו ביתך עלה בלהבות.'' ענה הבנה ולבש אדרת פנים רצינית ''אני יודע, זו היתה חוויה טראומטית עבורך, אך אין לנו ברירה אחרת. את מוכרחה להכנס אל תוך ביתך הבוער, ולהוציא משם חפץ, חפץ אשר מאד נחוץ לנו. חפץ אשר עקב השריפה הנוראית הזאת, כבר לא קיים עוד בהווה שלנו.''
''מהו החפץ ההוא?'' שאלה הינאטה, מתקשה להסתיר את הפחד הגדול שחשה. ביתה העולה בלהבות הוא הדבר האחרון שהיתה רוצה לראות שוב.
''את זוכרת המטבע שנפל מיוקי בעבר, ואת לקחת אותו?'' שאל הבנה ''המטבע הנ''ל הוא החפץ שעלייך להציל. חפשי אותו בכל פינה בבית. הוא חפץ יקר ערך, כה יקר ערך עד שפולגור עצמו מחפש אחריו. חפשי את המטבע בביתך, והביאי אותו אלי.''
''אינך חושב שכל זה קצת מגוחך?'' שאלה הינאטה, מתקשה להסתיר את הכעס שלה ''כל המבצע המסוכן הזה...רק בשביל מטבע אחד חסר חשיבות? זה מוגזם לחלוטין!''
''המטבע הזה הוא אינו חסר חשיבות.'' בטל הבנה את דבריה ''בטחי בי, הינאטה, אל תפקפקי בי. אני יודע מה אני עושה.''
הינאטה בלעה את רוקה. היא הרגישה שדבריה לא מצאו חן בעיני הבנה.
הבנה חייך. ''זה בסדר, הינאטה.'' הוא אמר בקולה החם והמרגיע ''איני כועס. אני מבין שהמשימה הזאת שאני שולח אותך אליה היא קצת משוגעת, אבל היא הכרחית. אין לך מה לדאוג, את תצאי ממנה בחיים. כעת, הינאטה, שימי לב לראי הזמן.''
ליד השנים הופיעה מעין אליפסה מרחפת, אשר צבעה היה לבן בוהק. ''זה ראי הזמן?'' שאלה הינאטה והתבוננה בהשתוממות קלה באליפסה.
''בדיוק.'' אשר הבנה את דבריה ''הכנסי אל תוך הראי הזה, והוא יקח אותך אחורה בזמן. כאשר תגיעי לעבר, הראי ישאר, אולם הוא ישאר שם כרבע שעה בלבד. הכנסי בחזרה אל הראי לאחר שתמצאי את המטבע, והוא ישגר אותך בחזרה אל ההווה. עלייך להיות זהירה: אם לא תכנסי בחזרה אל הראי בטרם תעבור רבע שעה, הראי יסגר, ואת תשארי בעבר לנצח.''
הינאטה הנהנה בראשה, מבלי לומר מלה. מלותיו האחרונות של הבנה הלחיצו אותה מעט.
''מצוין.'' חייך הבנה ''אם כן, הגיע הזמן לצאת לדרך.''
הינאטה צעדה אל עבר ראי הזמן, בהססנות קלה, ולאחר מכן נכנסה לתוכו.
לא עברה אפילו מאית השניה, והינאטה הגיעה אל העבר. היא יצאה מתוך ראי הזמן, ומצאה את עצמה ברחוב שבו גרה בעברה. היא שמעה צעקות וקול של אש בוערת, קולות אשר היו מוכרים לה היטב. אחרי הכל, היא מעולם לא שכחה את אותו יום, בו ביתה עלה בלהבות. הינאטה לקחה נשימה עמוקה וסובבה את מבטה, לראות היכן נמצא הבית.
והיא אכן ראתה אותו. היא ראתה את המראה הקשה של הבית שנשרף. היא צעדה אל עבר הבית, לאט ובהססנות, כאשר היא מותירה מאחוריה את ראי הזמן.
זה היה מראה איום ונורא. כל הבית עלה באש. הקירות, הגג, החלונות, הכל היה בוער. שכניה של הינאטה התגיסו סביב הבית ונסו לעצור את השריפה, בין היתר בעזרת צינורות מים ודליי מים. הינאטה חלפה על פני האנשים אשר נסו לכבות את ביתה, אותם היא זכרה היטב; היא זכרה את בעל המכולת. היא זכרה את טאי וו. והיא גם זכרה טוב מאד את הגבר האדמוני והגבוה, הלבוש בחליפת העסקים, זה שהגיע לא מזמן מארצות הברית-צ'רלי סטונהארט, אביו של מייקל.
''זה הוא.'' חשבה הינאטה בלבה והביטה על צ'רלי במבט עוין ''הוא אביו של מייקל, זה שעבד עבור פולגור ונהל את חבורת הרצח שלו. המנוול הזה...איך הוא מעז להעמיד פנים שהוא אדם טוב ולכבות את השריפה הזאת? לו יכולתי, הייתי-''
''שלום לך, הינאטה!'' קרא בעל המכולת החביב בלבביות ''אנחנו עושים כמיטב יכולתנו. אל דאגה, אנחנו נציל את הבית שלך.''
הינאטה חייכה מתוך חוסר נעימות. היא ידעה שמאמציהם של השכנים לכבות את השריפה הם חסרי תועלת, הרי דבר לא נותר מן ביתה.
רעד עבר בגופו של צ'רלי כאשר הוא שמע את בעל המכולת מזכיר את שמה של הינאטה. הוא סובב את מבטו אל עבר הינאטה, ופער את פיו בתדהמה. ''הינאטה?!'' הוא חשב בלבו ''היא היתה אמורה להיות עכשיו בבית שלה, היא היתה אמורה לעלות בלהבות ולמות! אשטון הדגנרט הזה, הרי הוריתי לו לברר אם הינאטה נמצאת בבית, לפני שהוא מצית אותו. כל השריפה הזאת היתה לחינם, הינאטה עדין בחיים!''
הינאטה הביטה על ביתה הבוער. הכל מוקף בלהבות, איך היא אמורה להכנס לשם מבלי להצלות? הינאטה לקחה נשימה עמוקה, ונכנסה אל הבית דרך הדלת הראשית.
''מה..מה את עושה?!'' נדהם טאי וו ''כל הבית הזה הוא אש ולהבות, את לא תצאי משם בחיים!''
חיוך נראה על פניו של צ'רלי. ''אם הינאטה הזאת מספיק טיפשה בשביל להכנס אל תוך ביתה הבוער,'' חשב צ'רלי בלבו ''הרי שהיא בודאי תמות שם. כן, סוף סוף נפטרתי מהינאטה!''
הינאטה עלתה במדרגות ביתה, משתדלת שלא לשאוף מן העשן המחניק. זה היה כה נורא להיות שם, בתוך אתר השריפה הזה. הינאטה לא הבינה, מדוע הבנה שלח אותה למשימה כה מטורפת? הוא רוצה להרוג אותה?
הינאטה הגיעה אל חדרה, או ליתר דיוק, מה שנשאר מחדרה. ''אם אני לא טועה,'' חשבה הינאטה בלבה ''את המטבע של יוקי שמתי ב..ב..''
הינאטה לא הצליחה להזכר היכן שמה את המטבע. אולם אז, משהו קטע את רצף מחשבותיה. ליתר דיוק, היה זה מישהו אשר נכח בחדרה באותו זמן. הינאטה הסתתרה מאחורי דלת הכניסה לחדרה, ונסתה להבחין בזהותו של האדם. היא זהתה אותו; היה זה מייקל!
מייקל הסתובב למשך כמה רגעים ברחבי החדר, ולאחר מכן פרש את זוג כנפיו ועף משם דרך החלון.
''אני זוכרת הכל!'' נזכרה הילה ''אני זוכרת שאז, באותו היום של השריפה, אני ראיתי את מייקל מעופף בשמיים. באותו הרגע, מתוך אינטואיציה, חלפה במוחי המחשבה שאולי הוא זה האחראי לשריפה בביתי. אולם היום, כשאני יודעת שהוא מלאך היעוד, אני יודעת שהוא לא עשה כזה דבר איום. אז מיהו האדם העומד מאחורי השריפה בביתי? ומה, לכל השדים והרוחות, עשה מייקל בתוך החדר שלי?''
הינאטה השתעלה. העשן בחדר היה מחניק ביותר. ''איפה זה?!'' נלחצה הינאטה והחלה לחפש את המטבע על שולחן חדרה, אשר האש עוד לא הגיעה אליו. עתה זכרה הינאטה היטב היכן הוחבא המטבע; על השולחן, ליד מערכת השעות.
הינאטה חפשה את המטבע ליד מערכת השעות, אך לא מצאה דבר. ''הוא לא שם!'' נכנסה הינאטה לפניקה ''ואני משוכנעת ששמתי אותו שם! אז איפה הוא יכול להיות? מה אסביר להבנה כאשר אחזור להווה ללא המטבע?''
האש בחדר הלכה והתפשטה. זה היה רק ענין של דקה או שתים עד שהינאטה תאבד את הכרתה מחנק ותהפך לאפר. ''אסור לי להשאר כאן עוד.'' חשבה הינאטה בלבה בעודה מתרחקת מן הלהבות כמה שאפשר ''אם אוסיף לחפש את המטבע, אמות. מוטב שאחיה ללא המטבע מאשר אמות עם המטבע. הבנה בודאי לא יאהב זאת, אך אין לי ברירה. בפעם הבאה, שלא ישלח אותי לכזאת משימה מטורפת!''
דלת היציאה מן החדר היתה חסומה כעת בלהבות. נראה פתח המלוט היחיד של הינאטה היה...החלון.
הינאטה נגשה אל החלון, לקחה נשימה עמוקה, וקפצה משם. למזלה הרב, היא נתפסה בזרועותיו של בעל המכולת, וכך נמנעה ממנה נחיתה על המדרכה הקשה.
''אדוני, אמור לי בבקשה, מה אתה עושה?!'' קרא טאי וו בזעם ''נוגע בילדה? הרי היא קטינה! אין לך שום בושה? הורד את הידיים המטונפות שלך ממנה תכף ומיד, סוטה שכמותך!''
''אני, אני מתנצל...'' השפיל בעל המכולת את ראשו והעמיד את הינאטה על המדרכה ''הייתי חייב לתפוס אותה, אחרת...היא היתה מתה.''
''לעזאזל!!!'' זעם צ'רלי בלבו וחיכך את שיניו זו בזו ''לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל! הילדה עדין חיה. אין לה אפילו כוויה אחת על הגוף! איך היא עשתה את זה? איך היא שרדה?''
הינאטה הביטה על ראי הזמן ההולך ומתכווץ. ''הו לא, הזמן שלי כמעט נגמר!'' נלחצה הינאטה.
''תודה לכם, על הכל!'' קראה הינאטה במהירות והחלה לרוץ אל עבר ראי הזמן ''אני חייבת לרוץ עכשיו, ביי!''
צ'רלי הביט בחשדנות על הינאטה, אשר נכנסה אל תוך הראי ונעלמה. ''מהו הדבר הזה שהיא נכנסה אליו?'' הוא גרד בשיערו האדמוני והפרוע ''אני מוכרח לבדוק זאת.''
''החזק בבקשה את הצינור שלי, אני כבר חוזר.'' הוא פנה אל בעל המכולת, ורץ אל עבר ראי הזמן, אשר היה קטן מאד בהשוואה לגודלו לפני כרבע שעה. מבלי לחשוב יותר מדי, קפץ צ'רלי אל תוך ראי הזמן, ונעלם. ראי הזמן נעלם מהאזור לאחר שניות בודדות בלבד.
הינאטה חזרה אל אותו חלל שחור שבו היתה לפני שהשתגרה אל העבר. גם הבנה היה שם.
''ברוך שובך, הינאטה.'' אמר הבנה, אשר אצבעות ידיו היו שלובות זו בזו ''נו, אז האם הבאת לכאן את המט-''
''לא, לא מצאתי את המטבע!'' קטעה אותו הינאטה הזועמת ''חפשתי אותו על השולחן שלי, אבל הוא לא היה שם. אני בספק אם בכלל היה מטבע. אני מאד מצטערת, אדון הבנה, אבל לא יכולתי לבצע את המשימה בהצלחה!''
''את בצעת אותה מצוין.'' אמר הבנה ברוגע ''רוקני בבקשה את תוכן הכיסים שלך.''
הינאטה בהמבולבלת עשתה כדבריו של הבנה, ולמרבה תדהמתה, המטבע היה בכיסה הימיני! בדיוק אותו המטבע שנפל מיוקי!''
''הוא..הוא כאן!'' נדהמה הינאטה בעודה מחזיקה את המטבע ''זה לא יכול להיות! הוא היה כאן כל הזמן הזה?!''
הבנה הנהן בראשו. ''מה?'' זעמה הינאטה שוב ''אם המטבע הזה היה בכיס שלי במשך כל הזמן הזה..אז..אז למה שלחת אותי לחפש אותו בתוך ביתי הבוער? מה לכל הרוחות חשבת כששלחת אותי למלכודת המוות הזאת, אה? יכולתי לההרג! זה כמעט קרה לי שם! לו הייתי ממשיכה לחפש את המטבע בתוך הבית, הייתי מתה שם! אני לא מבינה, הבנה, אם המפתח הזה כבר היה אצלי ממילא, לאיזו מטרה בדיוק אתה שלחת אותי לשם? לא הרווחת מכך שום דבר!''
''את טועה, הינאטה.'' חייך הבנה וליטף את זקנו הלבן והמרשים ''המשימה הזאת השיגה בדיוק את מה שהיתה צריכה להשיג.''
אלו היו מלותיו האחרונות של הבנה אל הינאטה, לפני שהתעוררה הינאטה מחלומה, ומצאה את עצמה שוב בעולם המציאות.
בינתים, בבנין הענק של תאגיד דסטיני, בחדר המנכ''ל, ישב המנהל החדש של החברה, מר טסויאקי, כאשר אצבעות ידיו שלובות זו בזו. מול טסויאקי עמדו ארבעה גברים:
הגבר הראשון, שעמד בצד השמאלי ביותר, היה גבר ענק מימדים (גובהו היה למעלה משני מטרים), בעל גיבנת, שרירי ביותר, וחובש על ראשו מסיכת מתכת אפורה בצורת פטיש. הגבר שעמד לידו היה גבר מבוגר, בשנות השישים לחייו, נמוך, צנום, בעל שיער לבן ומקריח, אף מעוקל ועליו בליטה עגולה, מרכיב משקפים קטנים ולבוש בחלוק מעבדה. הגבר שעמד לידו היה גבר שמן במיוחד, צעיר, מתולתל ובעל פנים מטופשות למדי. הגבר הרביעי, אשר עמד בצד הימיני ביותר, היה גבר צעיר, רזה, לבוש בבגדים לבנים וחובשכובע טבחים על ראשו, אך הדבר המוזר ביותר בו היה ידיו הארוכות, אשר היו ארוכות אף יותר מגופו, והיה נדמה כאילו הן עשויות מגומי.
''צהרים טובים לכם, רבותי.'' אמר טסויאקי בטון רשמי ''קראתי לכם לבוא הנה ליפן, משום שאתם נראים לי כבחירה המושלמת לבצוע המשימה. אחרי הכל, אתם אנשי המאפיה המבוקשים ביותר בניו יורק. לא תוכלו להכשל.''
''מהי המשימה?'' שאל הבחור השמן.
טסויאקי הניח על השולחן חמש תמונות, כאשר בכל אחת מן התמונות היה ניתן לראות פנים של דמות אחרת. חמשת הפרצופים שבתמונות היו של הינאטה, איזומי, יוקי, דולו ומייקל. ''עליכם להכיר את הפרצופים הללו טוב טוב. אתם תתקלו בהם הרבה במהלך המשימה שלכם. המשימה עצמה אמורה להיות די פשוטה; אתם בסך הכל צריכים לגנוב טבעת ומטבע מהילדה הזאת.'' טסויאקי הצביע על התמונה של הינאטה ''זוהי ההוראה שקבלתי מלמעלה, מהבוס העליון.''
''זהו, זה הכל?'' שאל האיש בעל הידיים הארוכות, שנראה די מרוגז ''בשביל זה קראת לנו לבוא לכאן כל הדרך מניו יורק? בשביל לגנוב טבעת ומטבע עלובים?''
''המשימה הזאת הרבה יותר מורכבת ממה שהיא נשמעת בהתחלה, האמינו לי.'' חייך טסויאקי ''לילדים הללו יש כוחות מיוחדים, כוחות על אנושיים. אתם לא יכולים לגנוב מהם את החפצים בדרך הפשוטה והקלה. אני אומר זאת מתוך נסיון. אנחנו ניסינו לגנוב מהם את החפצים בדרך הקלה, והעלנו חרס בידינו. הבנתי שיש צורך בדרך פעולה אחרת. בכדי להשיג את החפצים הללו, לא די בלהיות אלים והרסני, יש צורך לפעול בצורה...מתוחכמת יותר. יש צורך בתחבולה...בתרמית.''
טסויאקי קם ממקומו. ''הילדים הללו נמצאים כעת בדרכם חזרה מן המדבר, ומחר הם ילמדו בבית הספר כרגיל. אני רוצה שאתם תסתננו אל בית הספר שבו הם לומדים, ותתפקדו בתור חלק בלתי נפרד מן סגל בית הספר. אני כבר דאגתי לשחד את מנהל בית הספר שלהם בכדי שיקבל אתכם לעבודה. תרכשו את האמון של החמישה האלה. ואז, ברגע המתאים, תגנבו מהם את המטבע והטבעת. זוהי התכנית.''
''זה מענין. אני הייתי מורה בצעירותי.'' אמר הגבר בחלוק המעבדה במבטא רוסי קל ''יהיה נחמד לחזור לתפקיד הזה שוב.''
''אין לי כל ספק שאתם תצליחו במשימה הזאת, יש לכם את הכשורים המתאימים.'' אמר טסויאקי ופנה אל כל אחד מהארבעה באופן אישי, משמאל לימין ''אתה, מר פטישן, בעל מסיכת הפטיש הבלתי ניתנת להשמדה. אתה, פרופסור גרוסמן, בעל המח המבריק וההמצאות המרושעות. אתה, כצנלסון, הממושמע והצייתן, אשר מסוגל להפיל אויבים באגרוף. ואתה, גומיגם, בעל ידי הגומי המיוחדות אשר מסוגלות להמתח עד לאורך של עשרות מטרים. ארבעתכם תהיו חבורת הרשע המושלמת.''
''ואתה תשלם לנו על העבודה הזאת,'' אמר לפתע האיש בעל מסיכת הפטיש, אשר לא פתח את פיו במשך כל הזמן הזה ''נכון?''
''ב..בודאי, כמו שהבטחתי.'' אמר טסויאקי, מעט בפחד. מר פטישן התקרב אל טסויאקי. ''כדאי לך.'' אמר פטישן בקול שקט ומצמרר ''אחרת...''
''כן, כן, כמובן שהוא ישלם.'' נחלץ פרופסור גרוסמן לטובת טסויאקי והרחיק ממנו את מר פטישן ''כעת בואו לא נפריע למנוחתו של מר טסויאקי. טסויאקי, אנו נענים בחיוב להצעה שלך. זה יהיה לנו כבוד גדול לבצע את המשימה שלך.''
''מצוין.'' חייך טסויאקי ''אתם רשאים ללכת עכשיו.''
*********
הלילה ירד על העיר. באותו הלילה, מזג האויר היה נורא. גשם כבד ירד בכל רחבי העיר. קור אימים שרר שם.
בבית הקברות הנוצרי של העיר, התהלך גבר מסתורי בין הקברים, ובו בזמן קראאת העיתון אשר החזיק בשתי ידיו. הוא קרא בקול רם את כותרות העתון:
''צ'רלי סטונהארט נהרג בתאונת דרכים קטלנית...ברכות לטסויאקי, המנכ''ל החדש של תאגיד דסטיני ביפן.''
האיש קמט את העתון והשליך אותו על הקרקע הבוצית. ''אז הם כבר דאגו להחליף אותי, אה?'' הוא קרא בכעס.
על המצבה שמולה עמד היה חרוט באותיות שחורות וגדולות:
צ'רלי סטונהארט
1969-2010
אדם יקר, הגון, ישר וטוב לב
מנהל תאגיד 'דסטיני' ביפן
נקטף באבו
האיש בעט במציבה וגרם לה להתנפץ למאות אבנים קטנטנות. רעמים כבדים נשמעו, והגשם התחזק.
''צ'רלי סטונהארט לא מת.'' קרא האיש ''צ'רלי סטונהארט חי!''
צ'רלי הרים את מבטו אל השמים הקודרים. שיערו האדמוני היה רטוב למדי, והמבט בעיניו היה מטורף.
''אני עוד אמצא את מי שאחראי לזה.'' אמר צ'רלי בקול שקט ''אני אנקום בו. בכולם אני אנקום.''

המשך יבוא...

פרק מדהים. יפה. מחבר נקודות. יוצר עוד צד למאבק...
נהנתי מאוד.

פרק מאוד נחמד, בלי יותר מדי סתירות לדעתי.
לדעתי להוסיף לכל הטירוף הזה חזרה בזמן כבר מעוות את הסיפור הזה לגמרי, רק אל תגרום להינאטה לחזור לעבר ולהרוג את סבתא שלה לפני שאמא שלה נולדה או משהו כזה...

האמת שאת ההשראה לרעיון החזרה בזמן קבלתי מחלום שחלמתי :lol:


לפני זה, תכננתי להחזיר את צ'רלי לסיפור בצורה יותר משעממת

הנה הפרק שלי, לצערי חוק הטבע שטוען שהפרק שאני מפרסם הוא תמיד כפולה של 4 הופר. מצטער עם הפרק יצא מטורף מדי.

פרק 15/קריסת מערכת.
במימדו של אקראיות ראשו וידו עדיין חירפו כבדרך אגב, מסדרים בדממה את המשוואות המורכבות והמסובכות ומונעים מאירועים לא רצויים לקרות. אך לפתע קרה דבר חריג: המשוואות של אקראיות נעשו מסובכות יותר ומדי רגע הופיעו עוד ועוד משוואות, עד אשר הן גלשו מהקירות וכיסו את כל המקום.
"מ-מה לעז-זאז-זל?!" פלט ראשו של אקראיות בתדהמה ובהלה והוא והיד נעלמו.
בו בעת, בארמונו של טמטום, הופיעו ראשו וידו של אקראיות וחברו לגופו.
"הב-בבבנננהה!!!" אקראיות צרח. לא עבר זמן רב והבנה הופיע שם.
"כן?" הבנה שאל
"אולי את-תה יכול להס-בביר לי למ-מה המשו-ואת של העולמם שלי השתג-געו?!" שאל אקראיות בזעם, ופתח מול פניו אליפסה מרחפת שבה ראו את המשוואות.
"אני אנסה" אמר הבנה וניגש לאליפסה. הוא הזיז קצת את המשוואות והסתכל על כמה מהן ולבסוף אמר "זה נראה כאילו קרה מאורע עם הסתברות 0. אבל קשה לדעת איפה בדיוק זה קרה, כי זה השפיע בערך על כל המערכות שלך. אם אתה רוצה לדעת איפה זה קרה תצטרך ללכת אחת אחת"
"למ-מי יש זמן?!? אבל.... איזה כ-כח בעולמם הזה... יכ-כול לגרום למאורע עם הס-סתברות 0 לקרות?! תנ-נודות קוונט-טיות לא מספ-פיק חזק-קות בשביל זה!! זה חייב ל-להיות מישהו מאית-תנו!!" השיב אקראיות.
"אין לי מושג, זה מוזר מאוד, אני אפילו לא בטוח שלנו יש מספיק כח כדי לעשות משהו כזה" אמר הבנה.
"אבל.... כל עוד אנ-ני לא יכול להיות ב-בעולם שלי.... א-פף אחד לא יכול לד-דאוג שאירועים לא רצ-צויים לא יק-קרו!!" אמר אקראיות.
"אז נצטרך לגרום למזל ולייעוד לעבוד קשה יותר" אמר הבנה.
"הממ? שחכת כבר שהכח של מז-זל בנוי על הכח שלי? אם שלי לא עובד... בטח ששלו לא יעבוד!! את-תה לא מתכ-כוון להשאיר את כל האחר-ריות על ייעוד!" אמר אקראיות בזעם.
"יכול להיות שאין לנו ברירה" אמר הבנה והלך משם.

בעולם בני האדם, שעד כה לא קרה בו שום דבר יוצא דופן, פרט אולי לאדם מת אחד שחזר לחיים, הגיע הבוקר. אדם אחד, שראשו היה מוסתר היטב התקרב לבניין של תאגיד חברת דסטיני. השומר עצר אותו.
"מי אתה, תראה לי תעודת עובד" הוא אמר לאיש.
"אתה יודע טוב מאוד מי אני!" אמר האיש, תפס את השומר, הטיח אותו בקיר המבנה, והפיל אותו. האיש נכנס לבניין. בשעות הבוקר המעליות עסוקות בהרבה אנשים, אבל הוא ידע שיש מעלית אחת נסתרת שנועדה לשימוש ההנהלה הבכירה. עדיין היה לו את המפתח לחדר שבו מוחבאת המעלית הזו. הוא התגנב לחדר נכנס למעלית. הוא עלה לקומה שלושים ושתיים. הוא הלך לחדר שהכיר טוב מאוד - חדר המנכ"ל. צ'רלי סטונרט הסיר את הכיסוי שלבש ואת מקומו תפסו עיניים כחולות וקרות וחיוך גדול אשר דבר שהרגיש צ'רלי לא יכול היה להסבירו. חיוך אשר רק אדם מטורף יכול להעלות על שפתיו בזמן שכזה. הוא פתח את הדלת בבעיטה.
"אתה!!" צעק בזעם כאשר ראה את מר. טסויאקי יושב בכסא המנכ"ל.
"מה לעזאזל!? צ'רלי!??" קרא מר. טסויאקי באימה.
"אתה חושב שאתה חכם, הא? פשוט חיכית לרגע המתאים, הא? עלוקה שכמתוך!" צעק צ'רלי
"זה לא יכול להיות... אתה מתת!" צעק טסויאקי.
צ'רלי תפס את טסויאקי בגרון והצמיד אותו לקיר.
"אתה חושב שכל כך קל להיפטר? אפילו להקבר כמו שצריך לא הספקתי ואתה כבר באת להחליף אותי!" צעק עליו צ'רלי.
"החברה הזו הייתה צריכה מנכ"ל. לא ציפינו שתקום חזרה לתחייה!" צעק עליו טסויאקי בחזרה.
לפתע ברק עף ופגע בצ'רלי. בחדר הופיע פולגור.
"מר. סטונארט... כמה, אה... מעניין לראות אותך שוב" אמר פולגור.
"אני זוכר אותך. אני מאוד מרוצה שנפטרת מאשטון האפס הזה. אני אשמח לעזור לך למצוא את החפצים שאתה מחפש ברגע שתעיף את האפס הזה מהחדר שלי." אמר צ'רלי.
"לא היה לי צורך בך, ולכן חיסלתי אותך. איני יודע איך אתה חזרת לחיים, אבל אין לי בעיה להרוג אותך שוב. אבל אני במצב רוח מרומם. אם לא אראה אותך יותר בחיים, ולא תתערב בעניין הקטן שלי, אני לא אחסל אותך. לעומת זאת, אם אני אראה אותך שוב מתעניין בזה, אני אשרוף אותך בעודך בחיים" אמר לו פולגור.
"אתה הרגת אותי?! איך העזת?!" שאל צ'רלי בהפתעה ובכעס.
"מכורח הנסיבות. כעת אל תגרום לי להרוג אותך שוב. לך מכאן" אמר פולגור. צ'רלי מיהר וברח משם.
"איך מתקדמים המקצוענים?" שאל פולגור בקוצר רוח.
"חכה, עדיין לא התחיל יום הלימודים. כשיום הלימודים ייגמר הם ידווחו לי" אמר מר. טסויאקי.
"אתה לא מבין, כל עת שאני לא מחזיק במטבע או בטבעת, זה רגע שאני יכול להיות מושמד בו.הטבעת יודעת לזהות סכנות. לכן אני לא יכול לקחת את זה כי הטבעת יודעת שאני סכנה. לא יכול להיות שאני היצור היחיד בעולם הזה שיכול להתגבר על חמישה שליחים לא יוצלחים!" אמר פולגור.
"הסר דאגה מליבך, מר. פולגור, והייה סמוך ובטוח שנשיג את החפצים" אמר מר. טסויאקי.
"כדאי לך שכך יהיה המצב" אמר פולגור, וברק פגע בו והוא נעלם. לפתע נכנס לחדר אחד העובדים האחרים של החברה.
"מה לעזאזל קורה כאן? למה יש כל מיני צרחות וברקים שבוקעים מהחדר שלך?" שאל העובד
"אני עובד" ענה מר. טסויאקי
"לא נראה לי שזה קשור למה שאתה אמור לעשות, בתור מנכ"ל דסטיני" אמר העובד
"מה בכלל חברת דסטיני צריכה לעשות?!" שאל מר. טסויאקי. העובד משך בכתפיו ויצא.

הינאטה ואיזומי בינתיים עשו דרכן אל בית הספר. הינאטה עדיין הייתה מאוד נרגשת מהעובדה שהיא חזרה בזמן, ושמלעשה היא שליחה של הבנה. זה נתן לה הרגשה שיש לחיים שלה משמעות. הן נכנסו למתחם בית הספר, כשיד ארוכה מעבר לקיר הושטה לעברן.
"מה זו היד הזו?" שאלה איזומי
"אני מניחה שצריך ללחוץ אותה" אמרה הינאטה בגיחוך ולחצה את היד הארוכה. כשמעבר לפינה הופיע גומיגם.
"שלום, אני מזהה אתכן. אתן מהכיתה שאני אתחיל ללמד היום" הוא אמר
"סליחה, מי אתה?" שאלה איזומי כשהיא ניסתה לגלות האם יש שינוי במזלה של הינאטה, אך לתדהמתה לא הצליחה לראות אותו.
"אני פורק, ספון פורק. המורה שלכן לכלכלת בית" אמר גומיגם.
"אנחנו לומדות כלכלת בית?" שאלה הינאטה בבלבול.
"מהיום כן. לפי הודעה חדשה של משרד החינוך כל התלמידים מחוייבים ללמוד כלכלת בית בהיקף של חמש יחידות לימוד לבגרות. ניפגש בשיעור" אמר גומיגם והלך.
"הינאטה, משהו לא בסדר כאן" אמרה איזומי.
"מה?" שאלה הינאטה.
"ניסיתי לבחון את מידת המזל שלך כשפגשנו את הפורק הזה, אבל לא הצלחתי" אמרה איזומי. "אולי יש כאן תקלה כלשהי".
"אז בואי נתקשר לאינסטלטור" צחקה הינאטה.
"הינאטה, זה עניין רציני!" אמרה איזומי.
"טוב, אז תדברי עם מזל"
"אבל כדי לתקשר איתו אני צריכה לעבור לצורת מלאך ולעזוב נפשית את העולם הזה, לפחות לזמן מה. קודם נמצא מישהו אחר שישגיח עלייך." ענתה איזומי.
"אז אולי קודם ננסה אינסטלטור?" שאלה הינאטה
"אני בכל זאת מעדיפה לנסות לדבר עם מזל." אמרה איזומי וזה היה מקובל עליהן והן הלכו הלאה. השתיים הלכו במסדרונות שכבת י"א בתקוה למצוא את דולו. ואכן דולו היה - וזה בלשון המעטה. דולו קפצץ לו בעליזות מקצה אחד של המסדרון לקצה שני בעוד הוא צוחק ושורף כמעט כל דבר שהיה בקירות. אפילו הוא עצמו עלה באש, דבר שתאם למרבה הפלא את חולצתו האדומה. איזומי מהר השתנתה לצורת המלאך, ולמזלה הכנפיים לא קרעו את החולצה שלה. היא לקחה את בקבוק המים שלה וזרקה אותו, ובאמצע דרכו התפוצץ באוויר וכיבה את כל האש ואת דולו. איזומי חזרה לצורת אדם.
"דולו מה קורה לך?! אתה עובר על יותר מדי חוקים!" אמרה איזומי.
"הלוויתן אוהב סקסופון. מה איתך? את אוהבת סקספון?" השיב דולו.
"הוא התחרפן, אסור לתת לו לשמור עליך בזמן שאני מדברת עם מזל, צריך לתת למייקל או יוקי לשמור עליך, בואי נחפש אותם, דולו בוא איתנו!" אמרה איזומי
"מיליון אנשים בנו את חומת סין, וזה מה שרואים מהחלל!" הוא אמר בזעם. הם הלכו מהמסדרון מלא העשן. אחרי חיפוש קצר הן מצאו את מייקל.
"הי מייקל תקשיב רגע. קרה משהו מוזר ואני לא יכולה לראות מזל של אנשים אז אני הולכת לדבר עם מזל. אתה יכול להשגיח שנייה על הינאטה ועל דולו? פשוט דולו התחרפן קצת והוא שרף את כל המסדרון של שכבת יא" אמרה איזומי.
"כן בטח, אין בעיה" אמר מייקל. איזומי הלכה לשירותים, ובדרך היא חלפה על פני לוח המודעות, בו היה כתוב:
"כיתה ט' 4: יום חמישי שעות 2-3 באופן קבוע יהיה שיעור כלכלת בית עם מר.פורק ספון.
את המקצוע מדעים ילמד באופן קבוע מר. ולדימיר מקרוב.
את מקצוע החינוך הגופני ילמדו כעת שני מורים: כושר באותה מתכונת בה התקיימו שיעורי ספורט עד כה ילמד מר. אלפרד כצנלסון. בנוסף בשיעורי חינוך גופני תלמדו הדיפת דיסקוס, ואת זה ילמד מר. היקשאי האמארו"
'וואו, הרבה שינויים' הרהרה איזומי והמשיכה לשירותים. היא מהר השתנתה לצורת המלאכית שלה. היא התרכזה וקראה למזל. היא עזבה את גופה ומצאה את עצמה מול מזל.
"קרה משהו מוזר ואני לא יכול לראות מזל של אנשים" היא אמרה לו
"כן אני יודע את זה. זה בגלל שהתשתית של הכח שלי מבוססת על אקראיות, אבל משום מה העולם שלו קרס. זה גם גרם לדולו להשתגע ככה, אין לו מעצורים, הוא יכול לבצע כל דבר עכשיו. שאלנו את ייעוד, האם אצלה הכל עדיין עובד, והיא אמרה שספר הייעוד שלה עובד, אבל רומז לה שיש אדם שחי למרות שהשלים את ייעודו הסופי" אמר מזל
"מה הבעיה עם זה?" שאלה אילומה
"ייעוד סופי זה שפה מכובסת למוות. יש בן אדם מת שעדיין מסתובב. אז ייעוד התווכחה קצת עם הספר שלה עד שהוא הסכים לספר לה שהאיש הזה הוא צ'רלי סטונרט." אמר מזל

אחלה של פרק!

"מה בכלל חברת דסטיני צריכה לעשות?!" שאל מר. טסויאקי. העובד משך בכתפיו ויצא.

זה קרע אותי
שאר הפרק גם היה מצוין, אהבתי את הקטע בבנין דסטיני, ואת הקטע בתוך בית הספר של החבורה.
דולו שרוט!

בכל אופן, מה קורה עם הפרק הבא? מי כותב אותו-אני או אסף?
לפי התאריך, אני אמור לכתוב אותו, אבל אסף הוא הבא בתור לפי הסדר
(זה נדב. אבדתי את הססמה למשתמש שלי, אז אני נמצא בינתים במשתמש הזה)

מצטער שלא כתבתי, פשוט לא הייתי בבית שבוע.
אממ... נדב... אם אתה רוצה לכתוב השבוע אז תכתוב, אם לא, תגיד לי ואני אפרסם פרק.
אחרי זה אני אעשה רשימה חדשה של הכותבים.

כן, אני אכתוב את פרק 16.

אוקי, בסדר.

דרך אגב, לאחרונה יצרתי דיוקנים של מספר מדמויות הסיפור דרך תכנת יצירת ''שדונים'' בב-ICQ.
רציתי לשתף אתכם בהם:

צ'רלי סטונהארט:


פרופסור יבגני גרוסמן:


יעוד הרעה:


וזהו בעקרון. עוד מעט אני איצור גם שדון של יעוד הטובה.
גם אתם יכולים ליצור כאלה אם בא לכם!

חביב...

תזכורת: עדיין אפשר להרשם לפרוייקט בהודעה פרטית!

פרק 16 (''הסגל החדש של מקיוואלי'')-
''פולגור חייב למות.''
צ'רלי התהלך ברחובות העיר, כאשר שיערו האדמוני הוסתר היטב על ידי כובע המצחיה שחבש.
''איך הוא מעז...איך הוא מעז להרוג אותי?'' חשב צ'רלי בלבו ובעט בזעם באחת הפחיות שהיו זרוקות על המדרכה ''להרוג אותי-צ'רלי סטונהארט, אחד מהאנשים העשירים והמשפיעים ביותר בעולם? ולהחליף אותי באדם פשוט ועלוב כמו טסויאקי?! לא, לא, אני לא אעבור לו על זה בשתיקה. אני אהרוג אותו. עם צ'רלי לא מתעסקים.''
צ'רלי נעצר ליד המכולת השכונתית. ''אבל...איך אעשה זאת?'' חשב צ'רלי המוטרד ''זה ברור שלפולגור יש כוחות על טבעיים. אני לא יכול להרשות לעצמי להכנס אל 'דסטיני' שוב, הוא יצלה אותי. אבל אני בטוח שישנה עוד דרך..להגיע אליו. אבל מהי? איך אני הורג את פולגור מבלי להיות במגע ישיר עמו?''
צ'רלי נכנס אל תוך המכולת, וצעד אל עבר אזור העתונים. הוא העיף מבט קל על מרבית העתונים שהיו שם, אולם אחת מכותרות העתונים משכה את תשומת לבו:



''זה מוזר...'' חשב צ'רלי וגרד בסנטרו ''אני..אני מכיר את האנשים האלה. אני מכיר אותם טוב מאד. נהלתי אתם לא מעט עסקאות כאשר התגוררתי בניו יורק. כסף שחור, סמים, ארגוני טרור...במה הם לא היו מעורבים, בעצם? אז מה לכל הרוחות החבר'ה האלה עושים בבית הספר של מייקל, הבן שלי? משהו כאן מסריח.''
צ'רלי לקח את העתון מן המדף, והתבונן בו מקרוב. ''סביר להניח שהאנשים ביפן לא מודעים לפושעים של ניו יורק.'' חשב צ'רלי בלבו ''אך בכל זאת, לתת להם עבודה בבית ספר? מי מספיק חסר אחריות בכדי לעשות צעד שכזה? היחיד שאני יכול לחשוב עליו שהיה מכניס פושעים לבית ספר הוא אני...מנכ''ל 'דסטיני' לשעבר.''
צ'רלי השיב את העתון למקומו. נראה היה שנפל לו האסימון. ''עכשיו הכל ברור.'' הוא חשב בלבו ''פולגור חייב להיות קשור לכך בדרך זו או אחרת. אני בטוח בכך. אך בכדי להיות בטוח עוד יותר, אני מוכרח להסתנן בעצמי אל בית הספר, ולחקור קצת יותר את הענין הזה.''
צ'רלי כבר החל ללכת לכיוון פתח היציאה מן המכולת, אך בעל המכולת אחז בידו בפתאומיות וגרם לו לעצור.
''היי, אתה,'' אמר בעל המכולת השמנמן ''אנחנו לא מכירים במקרה מאיזשהו מקום?''
''אתה בטח טועה.'' השתחרר צ'רלי מאחיזתו, ויצא מן המכולת.
*********************************
''צ'רלי סטונהארט?'' שאלה אילומה את מזל בבלבול ''למה השם הזה נשמע לי מוכר כל כך? 'סטונהארט' זה לא במקרה שם המשפחה של..מייקל הזה?''
''נכון.'' אשר מזל את דבריה ''וצ'רלי סטונהארט הוא אביו של מייקל.''
ואז, נזכרה אילומה בדבריו של מייקל. הוא ספר שאביו עשה דברים איומים, נסה לרצוח את הינאטה ועבד עבור פולגור. למרבה המזל, הוא נספה בתאונת דרכים קטלנית לפני כמספר ימים. והנה עכשיו...מזל מספר לה שצ'רלי סטונהארט חי וקיים.
''איך זה קרה בדיוק?'' שאלה אילומה, והחלה להלחץ מעט ''איך בן תמותה בשר ודם חזר לחיים?''
''אין לי שמץ של מושג.'' השיב מזל, ונראה היה שגם הוא מודאג ''זו הפעם הראשונה שדבר כזה מתרחש בעולם שלכם. אנשים מתים נשארים מתים. מעולם לא קרה שאדם מת המשיך להסתובב בעולמכם. זה כאילו...כאילו משהו פגע באזון. אך אין לי מושג מה גרם לכך.''
אילומה עדין היתה מבועתת ממה ששמעה. היא הלכה במעגלים סביב עצמה, לא יודעת מה לעשות. ''אסור לספר על כך למייקל...'' היא אמרה בקול מודאג ''זה..זה ישבור אותו. הוא לא יעמוד בזה.''
''הו, אני משוכנע שיעוד כבר תדאג לעדכן אותו.'' אמר מזל במרירות קלה ''הוא הרי המלאך שלה.''
''נכון, לא חשבתי על זה!'' קראה אילומה ברוגז ''רגע, ואחרי שהיא תספר לו על אביו...מה לדעתך היא תבקש ממנו לעשות?''
''אני חושב שזה די ברור מה היא תבקש ממנו לעשות.'' אמר מזל בקול חמור סבר ''יעוד הרי לא אוהבת שהדברים אינם מתרחשים כפי שהם היו אמורים להתרחש. היא תעשה הכל, בשביל שהרכבת תחזור אל המסילה שלה, כמו שאומרים. לכן, סביר להניח שהיא תבקש ממייקל שיהרוג את צ'רלי.''
''בן שהורג את אביו...זה נשמע נורא.'' הזדעזעה אילומה ''אבל מנין לך שיעוד תבקש ממנו דבר שכזה? מדוע אתה רואה אותה באור כה שלילי?''
''יעוד ואני מעולם לא הסתדרנו אחד עם השניה.'' הודה מזל ''אני מעולם לא חבבתי אותה, וגם היא אף פעם לא חבבה אותי. בכל אופן, אני מכיר אותה, ואני בטוח במאת האחוזים שזה מה שהיא תבקש ממייקל. אני, בכל אופן, חושב שזה יהיה אסון אם צ'רלי ימות שוב.''
''אתה מדבר ברצינות?!'' נדהמה אילומה ורקעה ברגלה ''האדם הזה הוא מסוכן! הוא ירצח את הינאטה ברגע שתהיה לו ההזדמנות לכך! לא אכפת לך מהינאטה?''
דבריה של אילומה לא הרתיעו את מזל. ''אינני חושב שהינאטה היא היעד הנוכחי של צ'רלי.'' אמר מזל ''כל עוד צ'רלי עבד עבור פולגור, היתה לשניהם מטרה ברורה, והיא הינאטה. אולם עכשיו...אני בספק אם צ'רלי יחזור לשותפות עם פולגור. לא, לא, זה לא יקרה. בכל מקרה, אני חושב שלהרוג את צ'רלי עכשיו, יהיה טעות גדולה. אולי זוהי רק האינטואיציה שלי, אך אני סבור שצ'רלי לא חזר אלינו סתם כך, בלי שום סבה. בטוח יש איזושהי..משמעות נסתרת בשובו. כך אני מרגיש.''
''אז מה אתה רוצה שאעשה?'' שאלה אילומה. דבריה של מזל אמנם לא מצאו חן בעיניה, אך היא היתה המלאכית שלו, והיתה לה חובה לציית לדבריו.
''אני רוצה שתשמרי שצ'רלי ישאר בחיים, לפחות בזמן הקרוב.'' ענה מזל ''זה אומר, בין היתר, שעלייך לפקוח עין על מייקל. האם זה ברור, אילומה?''
אילומה הנהנה בראשה. היא התחילה להעלם, והיא ידעה שזה סימן לכך שהיא עומדת לשוב אאל העולם שלה. ''עוד בקשה.'' אמר מזל בזמן שאילומה הלכה ונעלמה ''אני רוצה שתשמרי בסוד את מה שספרתי לך עכשיו. אל תספרי לאף אחד מחברייך שצ'רלי חזר לחיים. שמרי על כך בסוד, עד שהדברים יתבהרו מעט. להתראות.''
לאחר דברים אלו, מצאה איזומי את עצמה בשירותי בית הספר, היכן שהשתנתה לצורת המלאכית שלה.
אל חדר השירותים נכנסה הינאטה. ''הנה את!'' קראה הינאטה ''חפשנו אותך בכל רחבי בית הספר! מה עשית בשירותים במשך כל כך הרבה זמן?''
איזומי משכה בכתפיה. היא היתה נבוכה מעט.
''לא חשוב.'' חייכה הינאטה וגררה אותה אל מחוץ לשירותים ''בכל מקרה, המנהל כינס את כל התלמידים באולם הספורט. אולי יש הרצאה או משהו כזה...אני לא יודעת. את מכירה את המנהל, הוא לא אוהב שמאחרים להרצאות שלו. כדאי שנזדרז.''
איזומי הנהנה בראשה, והשתים רצו בשיא המהירות אל אולם הספורט של בית הספר.
''מייקל לא אמור היה להשגיח עלייך?'' שאלה איזומי בזמן ששתיהן רצו. ''זה נכון.'' הודתה הינאטה ''אך היות ואת נעלמת, הייתי מוכרחה להתנדב לחפש אחרייך. מייקל נותר להשגיח על דולו.''
שתיהן הגיעו אל אולם הספורט לבסוף. האולם היה מלא בתלמידים. הוא היה כה עמוס, עד שהינאטה ואיזומי לא מצאו מחקום לשבת. למרבה המזל, שתיהן הבחינו בידו של מייקל מנופפת אליהן. הן התקרבו אליו, נזהרות שלא לדרוך בטעות על אחד מהתלמידים, ולבסוף הגיעו אל מייקל. לידו היו שני מקומות פנוים.
''אני רואה שמצאת את איזומי!'' אמר מייקל להינאטה, והתרגשות נשמעה בקולו ''יופי, מצוין. שבו כאן, שמרתי שני מקומות במיוחד בשבילכן.''
''איפה יוקי?'' שאלה הינאטה בעוד היא ואיזומי מתישבות על הרצפה ''ודולו? לא היית אמור להשגיח על דולו?''
מייקל השפיל את ראשו. הוא לא אהב שהינאטה כעסה עליו כך. ''את..את חושבת שאני יכול להשגיח על דולו במשך כל כך הרבה זמן?'' שאל היקארו בבכי קל ''זה בלתי אפשרי! יוקי הסכים להחליף אותי. אני לא יודע למה הם מאחרים. בטח דולו עושה ליוקי בעיות. הם..הם בטח יגיעו בקרוב.''
איזומי התבוננה על מייקל. הוא ילד כה רגיש ועדין. איך אפשר לספר לו דבר כה נורא, שאביו הרוצח קם לתחיה? לא, הוא לא יעמוד בזה. אך זה רק ענין של זמן עד שהוא יגלה על כך מיעוד.
אל תוך האולם נכנס מנהל בית הספר, טאי וו, ומאחוריו צעדו ארבעת המורים החדשים. הם נעמדו על במת האולם, שם עמד מיקרופון על עמוד.
טאי וו, מנהל בית הספר על שם מקיוואלי, שבו לומדת החבורה, היה אדם בגיל העמידה, ממוצא סיני. הוא היה גבוה וזקוף, וקמטים בודדים היו על פניו. עיניו היו כחולות כשמיים, על אף מוצאו הסיני. מראהו של טאי וו היה תמוה מעט; הוא הרכיב משקפי ראיה גדולים ומגושמים. שיערו היה שיער פטריה שחור בעל מראה מטופש למדי. בנוסף לכך, את פניו עיטר שפם שחור ומצחיק. על אף מראהו מעורר הגחוך של טאי וו, הוא היה ידוע כמנהל נוקשה במיוחד. כל תלמידי בית הספר יראו מפניו וחששו להסתבך אתו.
הינאטה הכירה את טרי וו, לא רק בתור מנהל בית הספר שלה, אלא גם בתור השכן שלה. היא היתה רואה את פניו מדי יום ביומו, גם מחוץ לכותלי בית הספר. אמנם יחסי שכנות מופלאים לא שררו בין השנים, אולם היתה להינאטה הערכה רבה כלפי טאי וו, גם בתור מנהל וגם בתור בן אדם.
''בוקר טוב לכם, תלמידים יקרים.'' דבר טאי וו אל המקרופון ''אין לכם ממה לדאוג, זה לא ימשך יותר מדי זמן. מי מכם שקראו את לוח המודעות הבוקר, בודאי יודעים כי אל בית הספר הצטרפו מורים חדשים. כנסתי אתכם כאן, באולם הספורט, בכדי שאוכל להציג אותם בפניכם, ולפרט על תפקידם בבית הספר.''
קהל התלמידים הביט בסקרנות בארבעת המורים שעמדו מאחורי טאיו וו. ''זהו דוקטור ולדימיר מקרוב.'' הציג טאי וו את פרופסור גרוסמן ''הוא ילמד את מקצוע המדעים. לדוקטור מקרוב יש תארים בכל תחום מדע אפשרי. גם פיסיקה, גם כימיה וגם ביולוגיה. אני סמוך ובטוח שהלמודים עמו יעשירו את הידע שלכם במדה רבה.''
טאי וו הצביע עתה על גומיגם. ''זהו פורק ספון.'' הוא אמר ''הוא יהיה המורה שלכם למקצוע כלכלת הבית. כן, מעתה כל התלמידים מחויבים ללמוד כלכלת בית בהיקף של חמש יחידות למוד לבגרות. זוהי החלטה של משרד החנוך.''
קטורים והתאוננויות נשמעו בקרב תלמידי בית הספר. ''רבותי, רבותי, אני מבקש.'' זעף טאי וו ''זה לא הזמן להתלונן. יש לכם טענות-פנו אל משרד החנוך בבקשה. וכעת אמשיך. כפי שחלקכם בודאי יודעים, מקצוע החנוך הגופני מפוצל כעת לשני מקצועות שונים; חנוך גופני בסיסי, והדיפת דיסקוס. חנוך גופני בסיסי ילמד אתכם אלפרד כצנלסון.''
איזומי הביטה על כצנלסון, שעמד מאחורי המנהל, והתאפקה שלא לצחוק. ''הוא ילמד אותנו חנוך גופני?'' היא שאלה בלחש ''הוא לא נראה בכושר, נראה שהוא שוקל לפחות מאתים קילוגרם. אז הוא ילמד אותנו לעשות כושר?''
הינאטה ומייקל צחקו בשקט. גם בקרב שאר התלמידים נשמעו צחקוקים קלים. כצנלסון, אשם שם לב לצחקוקים הללו, נראה פגוע למדי.
''את מקצוע הדיפת הדיסקוס, לעומת זאת,'' המשיך טאי וו, ופנה אל המורה האחרון אשר לא הציג ''ילמד היקשאי האמארו.''
קהל התלמידים הביט על האמארו המסתורי. גבר ענק מימדים, גיבן, אשר עטה על פניו מסיכת גרב שחורה. עיניו היו מוסתרות על ידי משקפי השמש השחורים שהרכיב. דמותו משכה תשומת לב רבה מצד התלמידים, והם התלחששו ביניהם.
''מענין למה הוא עוטה את המסיכה הזאת...'' אמרה הינאטה לשני חבריה.
''כן, זה באמת נורא מוזר.'' הסכים אתה מייקל ''שמעתי על אנשים שנכוו כוויות קשות באזור הפנים שלהם, ובגלל זה הם מסתובבים עם מסיכה במשך כל המן. יכול להיות שזה מה שקרה לאיש הזה.''
לא היה ברור אם האמארו שמע את דבריהם או לא, שכן היו עוד מאות תלמידים באולם, אבל הוא נעץ מבט בשלושתם לאחר דבריהם. הביט עליהם למשך מספר שניות, ולאחר מכן שב להביט על טאי וו.
''אלה הם כל ארבעת המורים החדשים אשר הצטרפו אל סגל בית הספר מקיוואלי.'' סיכם טאי וו ''אי לכך ובהתאם לזאת, יחולו שינוים במערכת השעות שלכם. דאגו להתעדכן והביטו בלוח המודעות במהלך השבוע הקרוב. שם ירוכז הכל.''
נראה היה שטאי וו עמד לסיים את הנאום, אולם פרופסור גרוסמן עצר אותו. ''אם יורשה לי,'' אמר פרופסור גרוסמן בקולו הדק ''הייתי מעונין להוסיף כמה מלים.''
טאי וו הנהן לאות הסכמה. התלמידים, אשר קיוו שהנאום יסתיים סוף סוף, נראו מאוכזבים מעט.''
''שלום לכם, תלמידים.'' דבר פרופסור גרוסמן אל המקרופון ''כפי שטאי וו, מנהל בית הספר היקר, ציין קודם לכן, אני הוא דוקטור דמיטרי מקרוב, ואני ושלושת המורים האחרים גאים ונרגשים ביותר ללמד כאן, בבית הספר הנפלא הזה. זהו כבוד גדול עבורנו.''
''אך יחד עם זאת...'' שינה פרופסור גרוסמן את נימת קולו, ונשמע עתה תקיף יותר ''ברצוני להבהיר לכם, שכל מה שהייתם רגילים אליו עד עתה, צפוי להשתנות. אינני יודע איך הייתם רגילים ללמוד עד עכשיו, אולם כעת, המשמעת בבית הספר תהיה נוקשה יותר אנו לא נסבול בעיות משמעת. לא אני, ולא אף אחד מן המורים האחרים. הפרעות, פטפוטים, העתקות, אחורים וחסורים-לא בבית ספרנו. אנו נעניש בחמרה כל תלמיד מופרע, לא משנה באיזה סדר גודל.''
ואז, לאחר שאמר פרופסור גרוסמן מלים אלו, נכנסו אל האולם יוקי ודולו. דולו רץ בצרחות ברחבי האולם, תוך כדי שהוא דורך על כמה ילדים בדרך. ''הנר הזה הורס לי את החיים!'' צרח דולו ''''מייקל ג'קסון כבש מדינות והחריב כפרים!''
יוקי רץ אחרי דולו, נסה לעצור אותו, אך הוא נורא התבייש מכל מאות התלמידים ששהו בתוך האולם, ולכן נסה למשוך כמה שפחות תשומת לב.
מהומה גדולה היתה בתוך האולם. תלמידים נצלו את הרעש של דולו והתלחששו בינם. אחדים אפילו הוציאו את הטלפון הנייד שלהם מתוך תיקם, ושחקו בו. טאי וו נראה נסער ביותר. הוא עמד לגשת אל דולו ולהעניש אותו, אך פרופסור גרוסמן עצר אותו והביט עליו במבט של ''זה בסדר.''
הינאטה, איזומי ומייקל עזרו ליוקי. הם תפסו את דולו, שלושתם יחדיו, וגררו אותו בכח אל המקום שבו ישבו. עיני כל התלמידים היו מופנות אליהם.
''אני אוהבת את כל סוגי העופות חוץ מחזיר!'' המשיך דולו לצרוח ''המרחק בין כדור הארץ לשמש הוא מהירות האור!''
הינאטה, איזומי ומייקל סתמו את פיו לפני שהספיק לומר עוד מלה אחת נוספת, והחזיקו אותו בכח בכדי שלא יזוז. יוקי הנבוך הגיע אל החבורה, והתישב שם מהר, מנסה כמה שפחות למשוך תשומת לב. אך זה לא עזר לו הרבה; כל התלמידים שישבו באולם הסתכלו עליהם.
לאחר כחצי דקה, המהומה נרגעה, והתלמידים שתקו. ''כמו שאמרתי, אנחנו לא נסבול שום בעיות משמעת מכל סוג שהוא.'' המשיך פרופסור גרוסמן את נאומו, כאילו מעולם לא הופסק ''כבר מהסתכלות ראשונית עליכם, אני יכול לדעת מיהם התלמידים הטובים והמצטיינים...ומיהם הבעייתיים.''
כשאמר מלים אלו, נעץ פרופסור גרוסמן מבט חודר בחבורה. ''התלמידים הבעייתיים יטופלו.'' הוא המשיך בדבריו ''הרשיתם לעצמכם להפריע בנאום הזה, אבל במהלך השעורים, אני לא רוצה שום הפרעות. אתם שם בסוף-ראו הוזהרתם.''
פרופסור גרוסמן לא אמר דבר למשך מספר שניות, ולאחר מכן אמר ''שיהיה יום טוב לכולם.''
הפרופסור סיים את דבריו, והתלמידים התפזרו.
פולגור השקיף באותו זמן על כדור הארץ, כאשר הוא עצמו, פולגור, עומד באויר, מרחף בחלל האינסופי.
''נראה שהכל פועל כמתוכנן.'' חשב פולגור בלבו ''לא יקח זמן רב עד שאנשיו של טסויאקי ישיגו את הטבעת והמטבע מהינאטה. אני סמוך ובטוח שהם יצליחו בכך. וכאשר אוכל סוף סוף להניח את ידיי על המטבע והטבעת, יגיע הקץ. הקץ לשלטון בני האדם הארורים על כדור הארץ.''
פולגור נאנח. ''כדור הארץ היה אמור להיות טהור.'' חשב פולגור בלבו ''בעלי החיים, הצמחים , השמיים, הים והאדמה, כולם היו אמורים להתקים בכדור הארץ בשלוה, ברוגע, בשלמות. בהרמוניה. אולם בני האדם הפרו את ההרמוניה הזאת. מרגע הופעתם על כדור הארץ, הם רק עסוקים בלהרוס ולהחריב אותו. הם רוצחים בעלי חיים בכדי להפוך אותם לכובעים ולמעילים. הם כורתים את העצים ושורפים את היערות. הם מזהמים את האויר ויוצרים חור באוזון, ובאשמתם כדור הארץ הולך ומתחמם. הם מטנפים את הים ופוגעים בכל בעלי החיים השוכנים בו. הם בונים מבנים ללא סוף. הפכו את כדור הארץ לכוכב לכת של בטון. הו, הם הרסו את הארץ...החריבו את כל מה שהיה בה, את כל הטבע היפהפה. הם הורסים את הכוכב שעליו הם חיים. אין להם זכות קיום על כדור הארץ.''
פולגור הרים את מבטו. ''אני הוא הטבע.'' הוא אמר בקול רם ''אני הוא קול זעקתם של כל בעלי החיים והצמחים, אשר אינם יכולים להתגונן מפני מפלצת האדם. אני הוא נציגה של ההרמוניה אשר הופרה כאשר דרך האדם על כדור הארץ. אני הוא הטבע. אינני יכול עוד לשתוק כשבני האדם ממשיכים במסע ההרס הזה. אני מוכרח להשמיד אותם. אני אשמיד את כל בני האדם כליל, כל אחד ואחד מהם. איש, אישה וילד. לא אחוס על אף אחד. אפילו צ'רלי ואשטון, אלה אשר עבדו עבורי ובשבילי, פגעו בטבע, ולכן נענשו בחמרה. הם פוצצו בית ספר ושרפו בית. הם זהמו את האויר של כדור הארץ...והכי גרוע,הם היו האנשים שלי. לכן הענשתי אותם. אני לא ארשה שום פגיעה בטבע. הו, כאשר אניח את ידיי על הטבעת והמטבע, אוכל להשמיד סוף סוף את בני האדם...ולהתחיל עידן חדש. עידן שבו ההרמוניה של הטבע שולטת על כדור הארץ, בדיוק כפי שאמור היה להיות. דבר לא יעצור בעדי.''
בבית הספר 'מקיוואלי'
המנהל טאי וו ישב במשרדו, ומולו ישב פרופסור גרוסמן. ליד השניים עמד האמארו, כששתי ידיו שלובות זו בזו.
המנקה, אדם גבה קומה החובש כובע נקיון, נקה מחוץ למשרד באותו הזמן, והוא עשה את מלאכתו בחריצות רבה.
''ראה, אדון מקרוב.'' אמר טאי וו בכובד ראש ''אני מעריך מקרב לב את התרומה אשר העניק לי הבוס שלכם, טסויאקי, בתמורה לכך שאעסיק אתכם בבית ספרי. אין ספק שהתרומה הזאת תעזור מאד לבית הספר. אני בטוח בכך. יחד עם זאת...יש כאן בעיה רצינית, בעצם זה שאני מקבל לבית הספר אנשים ללא תעודות הוראה.''
''מהי הבעיה, אדוני?'' שאל פרופסור גרוסמן.
''ובכן, חשוב לי לשמור על השם הטוב של בית הספר.'' הסביר טאי וו ''מאז המקרה הנורא של הפצוץ במבנה בית הספר הקודם, המוניטין של בית הספר קרס. אני אומר לך את זה במלוא הרצינות. אחדים מההורים אפילו הוציאו את בניהם ובנותיהם מתוך בית הספר, מחשש שיהיה עוד פצוץ. זה היה אסון. בית ספר הוא לא רק מוסד. בית ספר הוא גם עסק. וכמו בכל עסק, גם כאן יש צורך בלשמור על המוניטין. אני מנסה לשקם את המוניטין של בית הספר מאז הפצוץ ההוא. אני חושש שאתם עלולים להרוס זאת. אתם תעשו בעיות.''
''שאנחנו נהרוס את המוניטין של בית הספר?'' שאל פרופסור גרוסמן, ונראה כועס ''מה גורם לך לחשוב שנעשה דבר כזה?''
''האינטואיציה אומרת לי.'' ענה טאי וו ''ראה, מקרוב, אתה ואנשיך מגיעים אל בית הספר שלי, אני לא יודע עליכם כלום, אין לכם תעודות הוראה, אפילו תעודות הזהות שהראתם לי היו כולן מזויפות! איך אני יכול לדעת שאתם לא פושעים, או משהו כזה? האם אני באמת יכול לסמוך עליכם שלא תעשו בעיות בבית הספר? רבונו של עולם, מקרוב, לומדים כאן ילדים! אני לא רוצה לסכן את בטחונם של הילדים הללו.''
''באמת, טאי וו, אתה עכשיו ממש מעליב אותי.'' זעף פרופסור גרוסמן ''להאשים אותי שאני עלול לפגוע בתלמידים? בחייך, אני וחבריי כולנו מורים מוכשרים. אין לנו תעודות הוראה רק משום שאנו איננו מיפן. אנחנו הגענו מארצות הברית. האמן לי, טאי וו, אנחנו מורים אמתיים, ולא נעשה שום בעיות בבית הספר שלך. לא נפגע במוניטין המהולל של בית ספר 'מקיוואלי'.''
''אני..אני מניח שאתה צודק.'' נכנע טאי וו ונאנח ''עליך להבין שאחרי אסון הפצוץ נעשיתי חשדן יותר. אבל זה לא אמור להיות קשור אליכם. אני סומך עליכם שתעשו עבודה מצוינת בבית הספר, בדיוק כפי שאר המורים בסגל.''
''אני ממש שונא אנשים כמוך, אתה יודע את זה?'' אמר לפתע האמארו, אשר לא הוציא מלה מפיו עד לאותו רגע ''באדם כמוך היו צריכים לירות מזמן.''
''סליחה?'' שאל טאי וו אשר אבד מקור רוחו.
''אתה שמעת מה אמרתי, אין לי צורך לחזור על כך.'' אמר האמארו בקולו השקט ''אתה צבוע. מצד אחד אתה מצהיר שברצונך לשמור על המוניטין של בית הספר, ואתה לא רוצה לסכן את חייהם של התלמידים. מצד אחר, אין לך בעיה לקבל לבית הספר שלך אנשים זרים ללא תעודות הוראה וללא הסמכה ללמד, כל עוד אתה מקבל כסף בתמורה לכך. אתה מחליא אותי.''
''היקשאי, הרגע בבקשה!'' גער בו פרופסור גרוסמן, אולם האמארו לא נרגע. הוא התקרב אל טאי וו, אשר נראה זועם ביותר.
''אתה דוקא נראה כמו אחד שאכפת לו מכסף יותר מכל אחד אחר.'' חייך טאי וו חיוך לועג ''עם המסיכה הזאת אתה נראה כמו הפושעים האלה ששודדים בנקים. אתה חי בשביל הכסף. מה עושה אותך יותר טוב ממני?''
''אני לפחות לא מתימר להיות בן אדם טוב.'' השיב האמארו, ופנה לצאת מן המשרד.
פרופסור גרוסמן, אשר הרגיש מאד לא בנח מהתנהגותו של האמארו, קם ממקומו ופנה לצאת מן המשרד גם כן. ''להתראות, טאי וו, ותודה לך על האמון שאתה נותן בנו.'' אמר פרופסור גרוסמן בעוד שניהם עזבו את המשרד.
המנקה, אשר שם לב, ליציאתם של השנים, מהר לסתתר מאחורי הדלת הנפתחת, בכדי שלא יבחינו בו.
ככל הנראה האמארו שם לב למנקה, משום שבזמן שהוא ופרופסור גרוסמן עזבו את האזור, הוא אמר בסרקזם ''כמה טוב לדעת שמנקי בית הספר עושים את עבודתם כהלכה ומצותתים לשיחות שלא להם.''
''לעזאזל!'' חשב המנקה בלבו.
טאי וו, אשר שמע את דבריו של האמארו, יצא מן המשרד בסערה. ''סליחה?'' הוא פנה אל המנקה ''אתה שם, התקרב אלי!''
המנקה נסה להעמיד פנים כאילו לא שמע את דבריו והמשיך בדרכו, אולם טאי וו אחז בכתפו. ''אם אינני טועה,'' אמר טאי וו בתקיפות ''בבית הספר מועסקות רק מנקות. לא זכור לי שאי פעם הועסק בבית הספר מנקה ממין זכר. תקן אותי אם אני טועה.''
המנקה נראה לחוץ מאד. כולו הזיע, והוא בלע את רוקו בחוסר נעימות.
''אתה..אתה לא עובד כאן, נכון?'' שאל טאי וו בקול נוקב ''מי אתה? מה מעשיך בבית הספר שלי?''
המנקה הסיר את כובע המצחיה מראשו, וחשף שיער אדמוני ופרוע. ''שלום לך, שכן יקר.'' הוא חייך.
טאי וו היה המום ופסע כמה צעדים אחורנית. ''צ'רלי? צ'רלי סטונהארט?'' הוא שאל, מבועת כולו ''מה..מה אתה עושה כאן? בחדשות אמרו שאתה מת!''
''אתה יודע איך זה חדשות, הם תמיד מפריזים בעובדות.'' צחק צ'רלי, אולם טאי וו לא שתף עמו פעולה.
''מה אתה עושה כאן?'' חזר טאי וו על שאלתו, הפעם בקול נחוש יותר יותר.
צ'רלי לא ענה על שאלתו. הוא שלף אקדח מתוך כיסו, וירה בטאי וו שלוש פעמים.
טאי וו נפל על רצפת בית הספר, חסר רוח חיים. הפאה הנכרית שחבש נפלה מראשו, וחשפה ראש קירח ומבריק.
צ'רלי צחק צחוק מתגלגל. ''תמיד ידעתי שזו רק פאה.'' חשב צ'רלי בלבו והתכופף אל הגוויה ''טאי וו האומלל. לסיים את החיים בצורה כזאת. איך בית הספר יסתדר בלי מנהל כמותו?''
צ'רלי הביט על התגית ''מנהל'' שהיתה צמודה לחליפתו של טאי וו. רעיון חדש עלה אל מוחו.
''להתראות לך, צ'רלי סטונהארט.'' קרא צ'רלי בעוד הוא חובש על ראשו את הפאה הנכרית, מרכיב את משקפיו של טאי וו ומצמיד לחולצתו את תוית המנהל ''ושלום לאדון טאי וו החדש.''

המשך יבוא...

כמה הערות שהתעוררו בקריאת הפרק:
1. אשטון הוא אבא של מייקל, לא צ'ארלי
2. קוראים לו ולדימיר ולא דימיטרי מקרוב (לגורסמן)
3. פולגור הוא בשום פנים ואופן לא הטבע, פולגור הוא משהו ויתר על כן בפרק 4,12 צוין שהמשהו הזה היה תחת ההשגחה של הישויות, כדי שלא יהפוך למשהו אמיתי, אבל הם נכשלו והוא הפך למשהו אמיתי. טבע זה טבע, פולגור זה משהו. יש הבדל.
4. למרות שפרק 14 היה שלך, אז אתה הבנת אותו בצורה הטובה ביותר, אבל עד כמה שאני הבנתי המנהל היה מודע לכך שהוא מעסיק פושעים, והוא פשוט נאלץ להסכים מחשש לחייו.
אלו כשלים די מרכזיים, אבל אני מאמין שחוץ מזה הפרט די טוב.