נושא: פרקים בהמשכים;

טוב, חשבתי על פרוייקט חדש לפורום ומצאתי.
נעשה מין סיפור בהמשכים, אבל שכל אחד כותב פרק באורך מלא ומושך את הסיפור לכיוון שלו.
כדי שהסיפור לא יתבלגן ויהרס אני פותח מראש נושא הרשמה.
בנושא הזה תרשמו ואני אפרסם כאן את רשימת הרשומים ואת התאריך שבו עליהם לפרסם את הפרק.
נא להצטייד ביצרתיות ופתיחות לרעיונות אחרים.

הבהרה: בסיפור תוכלו להגיב תגובות בונות כמו בכל סיפור אחר, רק שהכותב משתנה מפרק לפרק.

הודעה! מחר יתפרסם הפרק הראשון ורשימת הזמנים לפרסום הפרק. יש לפרסם את הפרק בדיוק בזמן שנקבע, אלא אם דיברתם איתי מראש.
ברגע שתפרסמו את הפרק תעברו לסוף הרשימה.

כל מי שרוצה עוד להרשם, יכול להרשם מתי שירצה עד סוף הסיפור, בתנאי שיקרא את כל הפרקים שפורסמו. הרשמה תבוצע אך ורק בה"פ.

נא להגיב פה יותר, עד מחר כשיפורסם הפרק.

יש לתת לפרק שם

פרקים שפורסמו
פרק 01/דלת נפתחת פורסם ע"י zuran
פרק 02/המכתב פורסם ע"י rob
פרק 03/יוקי פורסם ע"י Watermelon
פרק 04/המפגש עם המזל פורסם ע"י LordAbizi
פרק 05/השכנה פורסם ע"י ShiNZo
פרק 06/מלאך הייעוד, מיקארו פורסם ע"י zuran
פרק 07/כשגורל ואקראיות נפגשים פורסם ע"י Watermelon
פרק 08/מיתוס פורסם ע"י LordAbizi
פרק 09/אשטון פורסם ע"י נדובי ההגי
פרק 10/כשישויות נשברות פורסם ע"י Konoha Shinobi
פרק 11/השולחן העגול פורסם ע"י zuran
פרק 12/המדבר פורסם ע"י LordAbizi
פרק 13/הנבואה האמיתית פורסם ע"י zuran
פרק 14/ראי הזמן פורסם ע"י נדובי ההגי
פרק 15/קריסת מערכת פורסם ע"י LordAbizi
פרק 16/הסגל החדש של מקיוואלי פורסם ע"י נדובי ההגי

תאריכי פרסום

Konoha Shinobi - 9.4
LordAbizi - 16.4
zuran - 23.4
30.4 - נדובי ההגי

אני רוצה להרשם!
נשמע ממש מגניב

טוב אני אנסה.
אבל מה יהיה הנושא הכללי של הסיפור?
כי אז אחד יתחיל בפרק מותח על איזה בלש שמגלה תעלומה גדולה בקשר לרצח של איזה פוליטיקאי.
פרק אחרי זה מגלים שהוא נהרג ע"י מכת ברק של פיקצ'ו.
ואז מגלים שזה לא היה פיקצ'ו אלא חייזר שבא מכוכב אחר עם טכנולוגיה סופר-מתקדמת.
ולבסוף מתברר שזאת חייזרית מושכת ונרקם רומן בינה לבין הבלש.

זה לא נשמע טוב.

זה יהיה בפיקוח. אבל בכללי הרעיון הוא שאתה מקדם את העלילה לקו מסויים אבל אין לאף אחד מושג לאן זה יתקדם. זה גם אתגר ליצרתיות והדמיון.

נרשם

הודעה! מחר יתפרסם הפרק הראשון ורשימת הזמנים לפרסום הפרק. יש לפרסם את הפרק בדיוק בזמן שנקבע, אלא אם דיברתם איתי מראש.
ברגע שתפרסמו את הפרק תעברו לסוף הרשימה.

כל מי שרוצה עוד להרשם, יכול להרשם מתי שירצה עד סוף הסיפור, בתנאי שיקרא את כל הפרקים שפורסמו. הרשמה תבוצע אך ורק בה"פ.

נא להגיב פה יותר, עד מחר כשיפורסם הפרק.

פרק ראשון/דלת נפתחת

דלת נפתחת. ועוד דלת. ועוד דלת. חושך מסביב רק אור לבן, זורח, הבוקע דרך דלת לבנה. ועוד דלת. ועוד דלת. הרגשתי שמשהו לא אמיתי אבל כן אמיתי. משהו יקרה. צעדתי ברגל יחפה אל הדלת הראשונה ורוח חזקה נשבה והרעידה את כותנת הלילה שלי ואת שיערי החלק. מצמצתי בעיני התכולות כי התקשתי לראות. נגעתי במשקופי הדלת ועברתי את הדלת הראשונה ואז את השנייה והאחרונה. עמדתי על צוק, מתחתי הים הגועש, מעלי ענני סערה הממשמשת ובאה ומלפני השמש השוקעת בגווני ארגמן, עוד רגע ותשחיר. צעדתי עד שרגלי עמדו על שפת הצוק, כמעט מרחפת. הרמתי את ידי וטבעת הזהב היקרה שלי החליקה מהאצבע, טבעת היהלום הקסום שלי, אותו יהלום שמחליף את צבעיו בין היום ללילה. ניסיתי לתפוס אותה אך היא דאתה אל הים שפער פיו לקבלה. הסתובבתי לאחור בעיניים דומעות וראיתי שהדלת נעלמה, אבל במקומה נמצאת הטבעת שלי, מרחפת באוויר. התפלאתי איך היא הגיע לכאן ואף יותר איך היא עפה באוויר אבל למרות זאת תפסתי אותה. באותו רגע הכול נעלם, הכול השחיר. רק אני והטבעת. תהום.

התעוררתי שטופת זיעה, מיהרתי לבדוק את עצמי. שיער קלוע בצמה. כותונת לילה שלמה. הטבעת עדיין על האצבע. "מזל שזה היה רק חלום." מלמלתי לעצמי אך אני יודעת, משהו בחלום לא היה דמיוני, אני מרגישה שהחלום יתגשם.

"מה? זה מה שחלמת? איזה חלום מוזר, הינאטה" הגיבה איזומי כשסיפרתי לה על החלום. איזומי היא החברה הכי טובה שלי עוד מאז שהיינו קטנות. אנחנו שונות באישיות אבל אנחנו שתינו אוהבות לבלות בדיוק באותם דרכים. איזומי די יפה, יש לה שיער חום שמגיע לה עד לכתפיים ואסוף תמיד בקשת, היא די בהירה והעיניים שלה ירוקות כמו עיניים של חתולה קטנה. אני מאוד אוהבת את השיער שלה אבל היא דווקא אומרת שיש לה שיער מכוער והשיער השחור שלי יותר יפה.
"טוב, זה סתם חלום." אמרתי לה, "למרות שאני עדיין מרגישה שיש בחלום הזה משהו אמיתי, שהוא יתגשם איכשהו."
באותו רגע צלצל הפעמון וכולם התיישבו במקומות שלהם, איזומי התיישבה במקומה, שורה אחת מאחורי. המורה נכנס לכיתה, הקריא את השמות והחל ללמד ספרות. המורה ביקש לפתוח בעמוד מסוים וביקש ממני להקריא. הבטתי בעמוד וכמעט קפאתי, שם השיר היה: "טבעת תהומית"
התחלתי להקריא ובתחילה קולי רעד אך גרגרתי בגרוני והשבתי לו את בטחונו. "הוי טבעתי היקרה/מה ארצה לשוב אלייך מן החשכה" הקראתי מהשיר, "כי הנה אבדת לי/ביום האפלה/ כי הנה בגללך אהובתי/ יאבד האור לעולמים"
כשסיימתי לקרוא הבטתי אחורה אל איזומי בעיניים מתחננות לנחמה והיא סימנה לי תנועה של: 'תירגעי, הינאטה, זה רק צירוף מקרים.' אבל הייתה לי תחושה שיש כאן מסר. משהו קורה ומישהו מנסה לרמוז לי על כך.
פיצוץ עז נשמע בבית הספר ואחריו התחילו צרחות של פחד ותדהמה. גלי הרעד שיצר הפיצוץ הדהדו בבית הספר. המורה רץ מחוץ לכיתה כדי להגיע אל מוקד ההתפוצצות ואנחנו, אלו שלא צרחו בפאניקה, רצנו אל החלון להסתכל. הפיצוץ התרחש בכיתה שמתחתנו, ולמזלנו הרב הכיתה שלנו לא התמוטטה כי כנראה הפיצוץ לא היה חזק דיו. התחלתי גם אני לצעוק מפאניקה כשאני רואה את הלהבות היוצאות מהקומה מתחת, אך לפתע הפסקתי לצעוק ולחשתי: "המורה מגיע." אחרי רגע הוא באמת נכנס.
"כולם לרדת אל המגרש, מיד!" הוא צעק תוך ניסיון להסתיר את הפאניקה שהוא שרוי בה. עוד תלמידים הצטרפו אל קבוצת הצורחים בפאניקה והמורה דחף את כולם מחוץ לכיתה, לכיוון המדרגות.
יצאנו מבית הספר אל המגרש ובדרך הצטרפו אלינו עוד ועוד כיתות מפוחדות המובלים בידי מורים היסטריים. התיישבנו ביחד במגרש, ואז התחילו כמה תלמידים לבכות וצרחות הפאניקה של תלמידי השכבות הנמוכות עלו על כל רעש שנשמע. משטרה הגיע לאזור במהירות האפשרית ואנחנו הרגשנו שאנחנו לא יודעים מה קורה. הייתי בפאניקה, מבוהלת אבל רק כלפי חוץ, בתוך תוכי ידעתי שכלום לא קרה, בלי לדעת איך ידעתי למה זה קרה ולא הייתי מופתעת כלל. אני הייתי המטרה.

פרק שני/המכתב

שלושה תלמידים הגיעו לבית חולים בגלל הפיצוץ שקרה. לא יכולתי שלא להרגיש אשמה. למרות שאני יודעת שלא הייתה לי שליטה על הפיצוץ, אני עדיין מרגישה אשמה. "הפיצוץ קרה בגללי. אני הייתי המטרה!" שוב הפצרתי לאיזומי וקיוותי לקבל איזו מילת ניחום חזרה.
"הינאטה, את סתם מגזימה. מי ירצה לפגוע בך?" מילותיה של איזומי לא עודדו אותי. הסתכלתי סביבי, מחפשת את הסכנה הבאה. "את סתם פראנואידית!" קבעה איזומי בהחלטיות.
"אולי." התחלתי לפקפק בעצמי. אולי באמת אין קשר בין הפיצוץ אלי. למרות הפקפוק היתה לי תחושה של סכנה, הרגשתי שמסתכלים עלי, בוחנים אותי.

אחרי זמן קצר השתחררנו הביתה. איזומי ואני חוזרות מבית ספר ביחד עד הפארק הציבורי בו כל אחת מאיתנו לוקחת שביל אחר להגיע לביתה. כל הדרך אותה תחושה שאני תחת זכוכית מגדלת ליוותה אותי. כשהגנו לפיצול השבילים הסתכלתי לאיזומי בעיניים מתחננות: "איזומי, אולי תבואי אלי? אני פוחדת להיות לבד כרגע." איזומי חייכה אלי. היא תמיד דואגת לי וגם אני דואגת לה, יש בינינו קשר כמו של אחיות.
"בסדר. אבל שום דבר לא רודף אחרייך!" ובדיוק בסוף המשפט של איזומי נשמעו רעשים של תנועה בשיחים, היה נשמע שמשהו מתקרב אלינו. איזומי ואני התחלנו לרוץ. הגענו לפתח ביתי מתנשפות ועייפות אך מרוצות. הצלחנו להתחמק מאותו הדבר.

"זה קשור לטבעת שלי." התחלתי להסביר לאיזומי שכבר התחילה להאמין שמשהו באמת רודף אחרי. "ולחלום. תחשבי על זה, אין הסבר הגיוני אחר." לפני שאיזומי הספיקה להגיב נשמעו דפיקות בדלת.
"את מצפה למישהו?" שאלה איזומי וראתה שהבעת הפנים שלי מופתעת. שתינו חששנו, התקרבנו לאט לדלת.
"מי זה?" שאלתי אך לא הייתה תשובה. "מי זה?" חזרתי שנית אבל עדיין רק קול דממה נשמע מעברו השני של הדלת. פתחתי את הדלת באיטיות ובחשש גדול ומצידו השני של הדלת לא היה אף אחד. הסתכלתי לצדדים, חיפשתי מי דפק בדלת אבל לא ראיתי אף אחד.

"הינאטה, יש פה מכתב." הסתכלתי למטה, על השטיח שלפני הדלת ועליו היה מכתב. הרמתי את המכתב. על המעטפה היה רשום בכתב יד גדול וברור 'להינאטה'. "את בטוחה שכדאי לפתוח אותו?" שאלה איזומי. הבטתי בפניה וידעתי שאני מוכרחה לקרוא את המכתב כדי לקבל תשובות.
"כן! אנחנו מוכרחות לקרוא אותו." ובדיוק כשעמדתי לפתוח את המעטפה בפתח ביתי קפץ מגג הבית שלי אדם במסיכה ובגדים שחורים, לא גבוה מדי. נראה היה בגיל שלנו. חטף לי את המכתב מהיד והתחיל לרוץ. "בואי! צריך לתפוס אותו." קראתי לאיזומי והתחלתי לרוץ אחרי הנער. הוא היה מהיר והצליח לברוח אך ראיתי משהו נופל מהכיס שלו על הרצפה. התקרבתי והרמתי את אותו החפץ שנפל לנער, זה היה מטבע עתיק.

פרק יפה, המשיך טוב את הרעיון שהתחלתי בו.
סוף הסיפור טיפה מהיר, לדעתי היית יכול לתאר יותר את הרגשות של הינאטה בעניין המכתב.
פרק טוב

פרק שלישי/יוקי

כל מי שמתעורר מוקדם מכיר את ההרגשה.
רחובות טוקיו בשעות הבוקר המוקדמות הם כמו לחיות בבועה קטנה ושקטה, הציפורים המצייצות הן הצליל היחידי הנשמע, לא צופרי מכוניות או רעש שמקימים אלפי אנשים.
השמש זורחת ומעניקה לשמיים גוון כחול יפהפה, לפחות כך חשב יוקי.
יוקי היה נער במלוא מובן המילה, הוא היה גבוה ובעל שרירים, שיערו היה קצוץ והזדקר אחורה, פה ושם קצת זיפים היו על פניו, סימן שלא התגלח. הוא לא היה אהוב הבנות, אבל גם לא מכוער בצורה יוצאת דופן.
יוקי היה נער רגיל, עד כמה שמישהו יכול להיות רגיל. אחרי הכל בכל אחד יש משהו לא רגיל.
הדבר הלא רגיל ביוקי הוא זה שהוא יתום חסר בית. פעם הוא היה בבית יתומים, אבל הוא ברח משם כי לא אהב את האווירה, ומאז מסתובב ברחובות ומתקיים מגניבה(פה ושם) ומעבודתו כמחלק עיתונים.
גם היום הוא חילק עיתונים, הוא אהב לעשות את זה, היה בזה משהו מרגיע. במהלך עבודתו הוא ראה הרבה דברים, למשל שמות משפחה משונים, בתים מצחיקים וכלבים עם מלתעות רצחניות.
רכושו היחיד בעולם היה טבעת, טבעת אודם ישנה שהייתה שייכת לאביו. רוב הזמן הוא היה משאיר אותה בחדר השכור שלו בבית האירוח המפוקפק שבו התגורר. אך היום הייתה לו תחושה שהוא צריך להביא אותה איתו, משהו שאם לא יתבצע יהיה בעל תוצאות הרסניות.
היא הייתה עכשיו על כף ידו, אדומה, ישנה ו... זוהרת?! הוא הביט בטבעת בפליאה, נראה היה כי היא זוהרת במעין צבע אדמדם! ולפתע הוא חש משיכה עזה, הכי עזה שהרגיש מעודו, לבית שמולו ניצב.
הוא נתן למשיכה הזאת להוביל אותו וראה דרך החלון נערה צעירה, דיי יפה, ישנה במיטתה בשקט. ועל אצבעה הוא ראה טבעת יהלום שזהרה אף היא קלושות בצבע לבן פניני.
ואז שתי הטבעות זהרו יותר חזק, הוא חש כאב חד ואז ראה את זה.

דלת נפתחת. ועוד דלת. ועוד דלת. חושך מסביב רק אור לבן, זורח, הבוקע דרך דלת לבנה. ועוד דלת. ועוד דלת. הוא ראה את הנערה צועדת ברגל יחפה אל הדלת הראשונה ורוח חזקה נשבה והרעידה את כותנת הלילה שלה ואת שיערה החלק. היא מצמצה בעיניה התכולות כי הסתנוורה מעט. הנערה נגעה במשקופי הדלת ועברה את הדלת הראשונה ואז את השנייה והאחרונה. היא עמדה על צוק, מתחתיה הים הגועש, מעליה ענני סערה הממשמשת ובאה ומלפניה השמש השוקעת בגווני ארגמן, עוד רגע ותשחיר. היא צעדה עד שרגליה עמדו על שפת הצוק, כמעט ריחפה. היא הרימה את ידה וטבעת היהלום החליקה מאצבעה, טבעת היהלום שלה, אותו יהלום שמחליף את צבעיו בין היום ללילה. היא ניסתה לתפוס אותה אך היא דאתה אל הים שפער פיו לקבלה.

והוא כאילו היה בתוכה, הוא הרגיש את רגשותיה וקרא את מחשבותיה ולפתע הרגיש שוב כאב חד, כאילו פשטו ממנו את עורו, הוא חזר לגופו שלו וראה כלב אימתני וכועס על הפלישה לטריטוריה שלו.
הוא בלע את רוקו, הציץ פעם אחרונה בנערה שהתעוררה לפתע ובחנה את הטבעת יהלום שלה, שכבר לא זהרה, ואז ברח כל עוד נפשו בו. הוא לא ידע הרבה דברים אבל דבר אחד כן ידע- הוא צריך לעקב מעט אחרי הנערה הזאת.

למחרת יוקי התעורר שוב באותה השעה, וחיכה בקוצר רוח שיוכל לגמור את עבודתו ולראות את אותה הנערה, אך כאשר שב למקום בצהריים, היא לא הייתה שם.
'בטח הלכה לבית ספר' חשב לעצמו יוקי 'כדאי שאחזור מאוחר יותר' חשב והלך.
ואז הוא ראה איש זקן ונמוך אורב מאחורי איזה שיח, מחזיק מעטפה לבנה בידו. הזקן הרים ידיו לשמיים תוך כדי מלמול מוזר, ומעין ברק שחור פגע במעטפה, אך היא נשארה שלמה.
'זה נועד לפגוע בנערה' חשב לעצמו יוקי, מופתע בעצמו על מחשבתו 'אני חייב להציל אותה'.
הוא חשב מה לעשות, אם הברק השחור הזה נועד לפגוע בנערה, הרי שאם יתקיף את הזקן הוא ישחרר את זה עליו. מה יעשה?
בעודו חושב על זה הוא ראה את הנערה חוזרת לביתה ואיתה עוד ילדה, חברה שלה. 'אני יודע' חשב יוקי 'פשוט אזהיר אותה' הוא חשב ועמד להתקרב אליה, ונעצר. הוא ראה את עיניה של הנערה ולא יכל לזוז, הוא הרגיש שלחיו בוערות מבושה, ובנתיים הנערה וחברתה נכנסו לביתה וטרקו את הדלת מאחוריהן.
חיש מהר הזקן יצא מן השיח, מיהר אל הדלת, שם את המעטפה, דפק וברח במהירות מפתיעה. הנערה פתחה את הדלת ולקחה את המכתב 'זהו' חשב יוקי 'עכשיו או לעולם לא'.הוא עתה על פניו מסכה שבה השתמש לשוד וזינק לקרקע.
הוא התפרץ בריצה מהירה לבית הנערה לקח את המעטפה מידה וברח, וכל זה בפחות מכמה שניות.
הוא הרגיש שהמעטפה רוטטת, ואז זה קרה.

הינטאה ואיזומי היו בהלם אחרי, נער פרץ לביתם וחטף את המעטפה.
הינטאה התעשתה ראשונה "בואי איזומי" היא אמרה לחברתה "לאן?" שאלה איזומי.
"לרדוף אחריו, את באה או לא?" שאלה הינטאה את איזומי "לא" אמרה איזומי "אני קצת פוחדת, בבקשה הינטאה, אל תלכי" היא התחננה, אך לשווא.
הינטאה רצה אחר הנער.
ואז הינטאה לפתע עצרה, היא ראתה את הנער, ולידו היא ראתה את הזה, וכשהיא ראתה את הזה, היא ידעה שהיא תזכור אותו לכל החיים.

איזה פרק מצויין! פשוט היה כיף לקרוא אותו.
מפרש את שני הפרקים הקודמים בצורה נהדרת!
כל הכבוד.
הערות טכניות:
ישנה ולא יושנת
שתי טבעות ולא שני

אחלה פרק אחי
מאוד אהבתי את הסיפור עצמו ,אני מחכה כבר לפרק הבא של הבא אחריך ואז אחכה לתורי
יש לי כבר רעיונות

יהיה פרק היום?

הודעה: רשימת התאריכים לפרסום הפרקים שונתה.
נא להסתכל מתי עלייכם להגיש.
חבל שנאלצנו להיפרד משני כותבים.
המשך יום נעים...

מקווה שזה לא יצא יותר מדי מטורף.
פרק רביעי/המפגש עם המזל

נראה שיוקי הצליח לברוח מהינאטה ואיזומי. הוא הפסיק את ריצתו ועבר להליכה. הוא המשיך ללכת, מוודא שהמכתב בכיסו, ואז הוא שוב ראה אותו, את הזקן שניסה לשלוח את הברק אל הינאטה.
"יוקי... כמה לא יפה מצדך" אמר הזקן.
"אתה שוב! איך אתה יודע מי אני?!" שאל יוקי.
"כשאתה עוסק בלא מובן במשך כל כך הרבה זמן... אחד עלול להתפלאות איך אני לא יודע הכל כבר!" אמר הזקן. "נהגת לא ביושר. ערבת את עצמך במשהו שהיה אסור לך לעשות, והתוצאות יהיו לכל היותר גרועות, כעת תודה שהבאת את המעטפה לכאן, אני אשמח לעשות בה שימוש חוזר" האיש הזקן הושיט את ידו, והמעטפה התעופפה מהכיס את יוקי, והזקן תפס אותה.
"על מה לעזאזל אתה מדבר?!מי אתה, ולמה אתה עושה את כל הדברים האלה?" שאל יוקי.
"הממ? במשך עשרת אלפי השנים האחרונות לא שאלו אותי את זה.... הזכרון בגילאים כאלה כבר לא מה שהוא היה. כשאני אזכר אני אגיד לך" אמר הזקן, והתחיל ללכת משם.
'הוא לא יודע שאת הגב מראים רק לגופה?' תהה יוקי, ואז החל לרוץ והתכוון להכות בזקן, אך ברגע שהתקרב יוקי לזקן, דעך הזקן באוויר ונעלם. יוקי התנגש ברצפה. 'איך לעזאזל זה קרה... כעת כדאי שאני אחזור לשם ואזהיר אותן' חשב יוקי, והלך לחזור על עקבותיו.

בינתיים, הינאטה בהתה במטבע שנפל מיוקי.
"הכל בסדר, הינאטה?" שאלה איזומי.
"כן.. אבל המטבע הזה מוכר לי... אף הוא מהחלום!" ענתה הינאטה כשהיא לפתע נזכרה במטבע "הוא מופיע לשבריר שנייה, אני יכולה לראות אותו במים כשהטבעת שלי נופלת לשם, והוא נראה כל כך חלוש, ואני תמיד שוכחת אותו כשאני מתעוררת. אבל עכשיו כשראיתי אותו במציאות, נזכרתי בו!"
"החלום שלך מוזר מדי, הינאטה" אמרה איזומי.
"אני יודעת! אני כמעט משוכנעת שאם אני עכשיו אכנס הביתה, ואני אסגור את הדלת אני אמצע את עצמי על צוק והטבעת שלי תיפול... אבל ברור שזה לא יכול להיות!" אמרה הינאטה.
"אבל כל כך הרבה דברים לא הגיוניים קורים מסביבנו... לדעתי המושג 'ברור' איבד מתוקפו" אמרה איזומי. וברגע הזה יוקי הגיע לשם.
"היי, הנה אתה! תחזיר לנו את המכתב!" אמרה הינאטה בזעם.
"המכתב נועד לפגוע בך!" אמר יוקי.
"איך אני יכולה לדעת את זה?" שאלה הינאטה
"את תאלצי לסמוך עליי" ענה יוקי
"ולמה לי לעשות את זה?" שאלה הינאטה
"כי את עדיין חייה" ענה יוקי. הינאטה עצרה לחשוב.
"אולי יש בזה משהו... אבל איך אני יכולה לסמוך עליך? אני אפילו לא יודעת מי אתה!" אמרה הינאטה.
"אה... נכון. אני יוקי" הוא אמר.
"הינאטה"
"איזומי" הן הציגו את עצמן.
"עכשיו השהסדרנו את כל זה, למה לקחת את המכתב?" שאלה הינאטה.
"הוא נועד לפגוע בך.אני פשוט יודע את זה. אני מחלק עיתונים ולכן אני עובר כאן מדי פעם. ובאחת הפעמים, קרה משהו די מוזר, ראיתי אותך, והטבעת שלך זהרה, ויכולתי לראות משהו... את עמדת על צוק... והטבעת נפלה, זה היה מוזר מאוד. יכולתי להרגיש פחד, למרות שאני די בטוח ששום דבר שם לא הפחיד אותי.. המכתב נלקח בידי איש זקן ומוזר שלקח אותו דרך האוויר מהיד שלי." אמר יוקי. הינאטה הייתה בהלם, לכל הפחות.
"זה... החלום שלי.... שעד כה מוכיח את ממשיותו כל פעם מחדש...." אמרה הינאטה ולפתע הרגישה צריבה שנבעה מהטבע. היא שמטה את המטבע כתוצאה מהכאב "המטבע הזה הפך לצורב!"
"את בסדר הינאטה?" שאלה איזומי
"כן" הינאטה ענתה. התחושה שהמטבע הזה יצר בה הייתה די מוזרה והיא לא יכלה לעמוד על טיב התחושה הזאת. הדבר הזה נמצא במים, מחכה כאילו קצת בזדון לטבעת שלה שתיפול, אבל זה נראה מאוד תמים למראית עין.
"זה המטבע שלי!" אמר יוקי והתקרב להסתכל במטבע הוא הרים אותו. "זה לא צורב"
"המטבע גם מופיע בחלום שלי. הוא נמצא במים, כמעט ולא נראה כשהטבעת שלי נופלת" הוסיפה הינאטה.
"אין לי שמץ של מושג מה קורה כאן..." אמר יוקי,
"ול-למה אתה מ-מ-מצפה שתדע?" אמר והופיע איש זקן שדיבר בקול תרנגולי, שונה מהאיש הזקן שלקח את המעטפה. כשהינאטה הסתכלה עליו, היא מיד הגיעה למסקנה שהוא זקן יותר מהזמן. ומיד לאחר מכן היא הגיעה למסקנה שמסקנתה הקודמת בלתי אפשרית. "ל-לדעת.... זוהי אינה נחלתכם... בני אדם"
"אז של מי הנחלה הזו?" שאלה איזומי.
"של-לי!" הוא אמר וצחק.
"ומי אתה?" שאל יוקי.
"אקראיות!" הוא קרא "אני אקראיות!! אני שולט בכל-לל מה שקורה בעולם שלכממם!! בכל תחום.... אם תסתכל מספיק עמוק... תמצא אקראיות! תמצא אי וודאות! זה אנ-ני!!" שלושת בני האדם היו מאוד מופתעים כתוצאה מההצגה העצמית הזאת.
"נניח שהבנו משהו. מה אתה רוצה מאתנו?" המשיך יוקי.
"מכם... כלום! אתם צריכם לרצות משהו ממנ-ני!" אמר אקראיות.
"המממ.." החל יוקי לאמר "שתסיים את כל הטירוף הזה?"
"אי אפשר! אני באתי ליידע אתכם. מכיוון שהכל חייב להיות אקראי... אז כשהעולם לא נוצר לא הצליחו לאזן את הכל!! הכל תנודות!! פה ושם יש רוחות טובות ופה ושם יש רוחות רעות... עכשיו קרה משהו לא נחמד... רוח רעה ברחה מהתנודות והפכה לקבועה!! לא טוב!" אמר אקראיות
"ומה אתה רוצה מאיתנו? אנחנו פשוט רוצים לחיות!" אמרה הינאטה. בהרגשה שכל מה שקורה כאן הזוי יותר מדי. אחרי הכל, ממתי זקנים שמדברים כמו תרנגולות מדברים על אקראיות ורוחות רעות?
"אי אפשר!! קוביות המשחק שלי לא מרשות לכם." אמר אקראיות. ברגע הזה הייתה רעידה קלה. "אוי לא... אסור לי להיות כאן...." אקראיות חזר על עקבותיו ונעלם משם.
"רגע... מה איתנו?!" צעקה הינאטה
"זה הזקן עם המכתב! זה שפגשתי ממקודם! הוא אמר משהו על שימוש חוזר!" אמר יוקי.