נושא: Pokemon IL

שלום לכולם! אחרי זמן כה רב שפרשתי מעסקי כתיבת הספרים, כיום, לאחר שלמדתי הרבה על כתיבה, החלטתי לחזור ובגדול! הסיפור המפורסם "Pokemon IL" חוזר כעת ובגדול! לכל מי שזוכר, ומי שלא... מוזמן לקרוא בחום! ;)


מתחילים:

פרק א': כך הכל התחיל


"היום אחרי הלימודים אלירן ואני יוצאים למערה, ואתה בא איתנו, שמעת?" נשמעה לחישה לעברו של אדם.
"מה? אבל אני מפחד ללכת!" רעד קל עבר בו "אני לא בנוי לזה!"
"אז תבנה." היה זה אלעד, אחד הילדים הגבוהים בכיתה. היה לו הכח לעשות כרצונו.
לעומתם, אדם היה ילד קטן וחלש אופי ותמיד היה נגרר אחר המקובלים של הכיתה. הפעם התיכנון היה ללכת אחר הלימודים אל המערה המיסתורית בפארק... זאת שאלירן מצא שבוע שעבר.

אדם הרים את ילקוטו ופסע לכיוון הפתח של דלת הכיתה. משתדל שלא להביט לצדדים.
"היי! לאן אתה חושב שאתה הולך?" קרא לעברו אלירן "חשבתי שהודיעו לך"
לפתע אדם הרגיש שהצווארון של החולצה שלו נתפס. מישהו לחש באוזנו
"חסר לך שלא תבוא"
"דייי!!!" התחנן אדם "אין לי כח!"
לא נראה שמישהו הקשיב לאחר מספר דקות, כבר הם פסעו לכיוון רחבת האופניים.
"עלה על האופניים שלך ובוא איתנו" קרא לעברו אלעד.
"תפסיקו לעשות ממני פחדן כזה" אמר אדם "פשוט לא בא לי לבוא!"
"אם אתה לא פחדן, מה הבעיה לבוא?"
"סתם מעצם העובדה שאתה החלטת בשבילי לבוא"
"וזה מספיק משכנע?" שאל אלעד ומחברת ההיסטוריה של אדם כבר היתה בידו
"לא!!!" קרא אדם "אני חייב את המחברת" גימגם בפחד "העבודה למחר!"
"מה יש? אז אילנה לא תשמע אותך מעביר את ההרצאה המשעממת שלך." ליגלג אלעד
סומק עלה בפניו של אדם.
"אתה אוהב אותה, נכון?" קולו המרוחק של אלירן נשמע "בוא איתנו ונעזור לך להתחיל איתה"
"אתה יודע אחרי הכל, זאת בת דודה שלי ואני מכיר אותה היטב." לחש אלעד
"באמת?" שאל אדם "סליחה."
"כן!" ציחקק אלעד "אין לי בעיה שתצא איתה, אני מסכים לך. בתנאי שתבוא איתנו"
"אמממ... בסדר." הביט אדם בחשדנות בהצעה המפתה "חד פעמי"

המערה נראתה חשוכה מאוד ולאחר נסיעה של חמש דקות, תיכננו הילדים לפסוע לכיוון המערה ברגל.
מכל הכיוונים נראו אנשים יושבים ליד האגם או סתם מטיילים בשבילים ולא חשדו בכלום.
הם פסעו לתוך המערה. אלעד ואלירן שהיו מצויידים בפנסים הדליקו אותם.
מתברר שהמערה היתה גדולה הרבה יותר ממה שחשבו הילדים. לאחר מספר דקות האורות של אלירן ואלעד נעלמו מן האופק.
"אלירן?" קרא אדם בפחד "אלעד?"
הוא לא מצא פיסת אור או קול הוא חיפש דקות ארוכות סימן כלשהו.
"זה לא מצחיק אלעד... אני נשבע לך שאני מפחד..." רעד אדם "זה אסור לעשות את זה"
"תזהר!!!" צעקו שתי הילדים. אדם המבוהל צעק בקול וזיעה קלה כיסתה את גופו
"מנוולים!" קרא לעברם של שתי הילדים בשעה ששאגו מצחוק.
"מי מנוול?" התאושש אלעד "אתה רוצה שבאמת נשאיר אותך כאן?"
"תשאיר! אני אסתדר לבד"התעצבן אדם.
"זכור! אנחנו הולכים" גיחח אלירן.
"לכו... הסתלקו!" סילק אותם עם ידיו.
"טוב..." חייכו השניים "ביי"
הוא התחיל לדמיין כאילו היה לו פוקימון צ'ארמנדר שיאיר לו את החושך. באור אדום בוהק.
אומנם עובר הזמן ודמיונות על סדרת הפוקימונים האהובה, כבר לא מסייעת לאדם בלהעביר את חששותיו. עיניו התרגלו לראייה בחושך, אבל הזמן העיד שאת הסדרה הוא לא יספיק לראות. השעה היתה מאוחרת והוא חש עייף. הוא עצם עיניו והחליט שמחר הוא ימשיך כשיהיה אור במערה. הוא שקע ותרדמה.

"באלבאזור- דחיפה" קראה הדמות האדומה לפקעת המהלכת.
אדם היה צריך לחשוב מהר, כיצד יציל את צארמנדר שלו מהנגיחה המסוכנת.
"צ'ארמנדר- גחלת ומיד נגיחת ראש!" קרא אדם בניצחון ללטאה הכתומה...

"אהה!" קרא אדם בתדהמה. הוא חלם. וזה היה מוחשי מאוד. צ'ארמנדר? לו? והוא מאמן אותו???
זה ממש מוזר...
הוא הביט סביבו. עוד היה חשוך במערה, אבל אדם חש רענן הוא התמתח והתקדם הלאה.
לפתע הוא חש בחום מוזר. משהו מלפנים האיר מעט את המערה.
"אלעד???" קרא אדם "אלירן???"
כלום. לא נראה שהיתה נפש חיה. אומנם האור היה מוחשי מאוד והחל ממש להתחזק.
אדם ניגש לאיזור האור והבחין כי אבן אדומה בוהקת היתה מונחת על שולחן אבן אפור. האבן זהרה ממש בגוונים של אור מתחלפים. האבן היתה עגולה וחלקה כמו... כמו פוקדור!

ההבזק שפגע בעיניו של אדם סינוור אותו מאוד. הוא עצם עיניו מהר ולאחר כמה שניות פקח אותם שוב.
האור קיבל צורה מסויימת של מעין ג'יני כזה... כמו באלדין???

"מי הוא החמדן שהעיז לגעת באבן האדומה???" שאג קול בראשו של אדם
"אני!" קרא אדם בעזות "ואיני חמדן כלל!"
"מה???" הביט האור לכיוונו של אדם "והרי אתה רק ילד!!!"
"נכון!" עמד אדם על רגליו "ואין לי עניין באבן. אני מוכן להניח אותה מבקום מיד"

האור צחק. ואדם החל לרחף באויר כמה שניות. כולו מוקף באור אדום תואם לאבן שבידו.
"מה זה??? אני לא שולט בזה!" קרא אדם בפחד.
ליבו זינק יחד איתו, כאשר חלף במרחבי המערה המוארת באדום יחד עם האור המוקף סביבו. הם יצאו מן המערה בריחוף מהיר אל האויר הצלול של הלילה לכיוון האגם של הפארק הריק.
"וואו!" קרא אדם בהתרגשות רגליו מושטות אל המים בתקווה להרגיש רטיבות.
אומנם הרגלים לא חשו ברטיבות כלל ומכנסיו הארוכות לא נרטבו. הוא אפילו הרגיש בחמימות מסויימת באיזור רגליו. הוא המשיך להמריא לכיוון הקרקע ושם הוא נחת בעזרת המחשבה שלו. ממש ממש בכוחות עצמו.
"איך עשיתי את זה?" שאל את עצמו.
"אני עשיתי את זה." ציחקק האור "מזמן לא נהנתי כך. תגיד לי בא לך לעשות לי טובה?"
"מה? רק תגיד ואני אשתדל." התרגש אדם.
"אני כעקרון אמור למלא משאלה לאדם אחד ולהשתחרר מכאן. אבל אני בהחלט מפחד למי לתת את המשאלה, כיון שיש המון מושחטים ולא מתנהגים כהוגן לזולת. שיכולים בהחלט לנצל את המשאלה לרעה."
"ספר לי על זה..." אדם ענה ביובש, נזכר במירמור באלירן ואלעד.
"אני צריך להעניק את המשאלה לך. אני חושב שזה יהיה הכי טוב." הביט ברצינות האור לכיוונו של אדם.
"באמת?" קפץ אדם על רגליו בעוד מתגבשת במוחו משאלה "ואני יכול לבקש מה שאני רוצה?"
"הכל. מלבד החוקים הידועים. אתה יודע, לא להחיות מתים, לא לגרום למישהו להתאהב בך, ולא לנקום."
"ודאי!" שמח בהקלה אדם. הרי לא תכנן לכיוונים האלה כלל.
"אז מה המשאלה שלך, אדם?" קרא האור בדרמתיות.
"אני רוצה שיהיה לי צארמנדר!!!" קרא אדם בקול! ומיד התחרט "לא! לא! לא!"
"בידך לבקש משאלה אחת! משאלה אחת בלבד!" הזהיר האור האדום.
"ברצוני להגשים את עולם הפוקימונים למציאות!" קרא בהתרגשות אל האור האדום
"יהי כן..." לחש האור. שנהיה בצבע כחול עמוק והחל לסנוור יותר ויותר עד שאדם עצם את עיניו.
מערבולת של צבעים חלפה מול עיניו של אדם, הוא הסתחרר במהירות וזרמי אורות צבעוניים עברו במהירות לידו. מאיימים לפגוע בו.
הוא התרומם באוויר שנייה. וממנו נזרק כמות ענקית של כדורים צבעוניים זוהרים.
ליבו הלם במהירות. הנה החלום מתממש ומתקרב.
פיצוץ ענק מחריש אוזניים הרים את אדם לאויר וגרם לו לעצם את עיניו בבהלה.
חושך. דממה. הלב עדיין מרפרף במהירות... האם הוא מת?


המשך יבוא...
זה שופץ כהוגן, תגובות?

הסיפור ממש טוב
אהבתי מאוד את הרעיון שעולם הפוקימונים הוא רק סדרה
בהיותי ילד קטן בן 7 גם חלמתי על דבר כזה פוקימונים ולכן אני אמשיך לקרוא את הסיפור
הוא מעורר בי נוסטלגיה
מחכה לפרק 2!

אם חשבת שבסיפור הזה פוקימון זה רק סדרה... הפרק הזה בא להוכיח אותך על טעותך הנוראה!!! חחח תהנו!

פרק ב': "צארמנדר? או אולי פוצ'אמה?"


כאב חד עבר בראשו של אדם. הוא פקח עיניו וגילה שהוא במיטתו. הוא הביט בשעונו, השעה היתה שמונה בבוקר.
"אדם!!! היום זה היום הגדול!!!!" נשמע קול מלמטה.
"מה כבר גדול ביום הזה?" מילמל אדם בפיהוק.
"קום או שתאחר, אני יוצאת עוד רבע שעה!" נשמע קולה של אימו.
"אני בא!" קרא אדם והרכיב את משקפיו.
הוא זינק ממיטתו ושם נעלי בית. הוא ירד בדילוגים לכיוון המטבח. אמו היתה שם.
"אדם! כדאי שתזדרז הפרופסור יחלק את כולם. התור שלך מתחיל בעוד שעה!"
"תור? פרופסור?" התבלבל אדם "תור למה?"
"לבחירת הפוקימון הראשון שלך. שכחת שקיבלת את המכתב אתמול?"
"מה?!" נבהל אדם "פוקימון?, את צוחקת עלי!"
"מה?" בהתה בו אימו "לא מתאים לך היום? אבל אין לך היום אימון. תיאמנו את זה יחד! אם הייתי יודעת הייתי מתאמת עם פרופסור אברמוביץ' למה הוא לא סיפר לי?"
"מה? אין לי בעיה עם היום!" ענה במהירות "רגע, אני מתלבש"
לפתע, אדם נזכר במאורעות אתמול. האור האדום ומשאלתו. ייתכן והתגשמה?

"אמא?" שאל אדם את אימו ברכב בזמן שיצאו מת"א לאזור גבעתיים "איך חזרתי הביתה אתמול?"
"לא הלכת לשום מקום אתמול, מתוקי" ענתה אימו "רק היית בבית ולמדת בחדר לקראת המבחן שלך אצל פרופסור אברמוביץ',אומרים שזה מבחן קשה"
"איזה מבחן קשה?" שאל אדם
"בייחוד בזירת הקרב ממש" ענתה בחולמנות, מתעלמת משאלתו.
הם התקרבו לאיזור פתוח שדות, לא היה ברקע בניין אחד. אדם לא הכיר את המקום כלל.
באופק נראה היה מבנה של איזו מעבדה מסויימת. עשן עלה מן הארובה
ילדים רבים נראו, חלקם אוחזים בפוקדור בידם בחיוך מלא שיניים. אדם הניח שזה לא אותם הצעצועים שקונים בחמישים שקל.
"אדם, תזדרז אני רואה שהרבה הגיעו כבר וקיבלו פוקימונים"
"שנייה!" קפץ אדם מהרכב "אני רץ לפרופסור אנחנו מאחרים ברבע שעה כבר!"
הוא רץ לכיון המעבדה כשראשו טרוד. באיזה פוקימון יבחר. הוא קיווה שיש לפרופסור צ'ארמנדר ושלא לקחו לו אותו.
"היי!" קרא אדם בקול לכיוון הפרופסור שעמד בשקט והביט בחלון.
"שלום לך!" חייך לעברו הפרופ' "אני מניח שבאת לקבל פוקימון!"
"כן! בערך..." ענה בקול מלא רגש. הוא לא מאמין שהוא מקבל פוקימון באמת.
"בוא אחרי." אמר הפרופ' באותו חיוך "אני מניח שאתה אדם נכון? ואני גם מניח שתרצה אחד מהפוקימונים של פרופ' אוק מפאלט. כך היה כתוב בטופס הרישום שלך"
"פרופ' אוק קיים?" שאל אדם בשקט "גם כאן?"
"הוא קיים ידידי, אומנם הוא בפאלט ואתה כאן בישראל." ציחקק הפרופ' "הדרך מאוד ארוכה עד לפאלט"
"איזה יופי!" קרא אדם "מתי אני מקבל את הפוקימון שלי?"
הם נכנסו לחדר קטן מוקף במכשירים רבים. במרכז החדר היה מונח שולחן ושלושה פוקימונים ישבו עליו.
אדם יכל לזהות אותם, היו הם צ'ארמנדר, סקווירטל ובאלבזור.
אדם לא יכל להסתיר את החיוך, הפוקימונים נראו יפים מאוד במציאות הרבה יותר איכותיים מהסדרה שהוא מכיר!
"אני רוצה את צ'ארמנדר!" חייך אדם "הוא כל כך חמוד!"
"לא בוחרים פוקימון לפי שהוא חמוד, אדם. זה לא המודד של פוקימון. צריך למצוא את הקשר שלך אל הפוקימון" הסביר הפרופ'. הוא ניגש לשולחן האחורי שבחדר, והוציא משם קופסא לבנה, אומנם אדם בכל זאת המשיך להביט בחולמנות בצ'ארמנדר.
לפתע רץ פוקימון כחול אל החדר כולו אומר אושר "פאצ'ההה" קרא הפינגווין הקטן. אדם לא יכל לזהות את הפוקימון (אדם ראה את העונה הראשונה של פוקימון בלבד באותה תקופה לא שידרו את העונה הזאת עוד)
"מי זה?" שאל אדם
"זה פוצ'אמה" חייך הפרופסור בזמן שהפוקימון קפץ לידיו של אדם "חמוד לא?"
"דוקא מתוק" חייך אדם לפוקימון הכחול. העיניים שלו סיפרו לו כמה הוא משתוקק להיבחר.
"פוצ'אמה, אדם לא לוקח אותך" הסביר הפרופ' לפוקימון "הוא רשום לקבוצה הזאת, והוא בחר את צ'ארמנדר" פוצ'אמה החל לבכות בקול רם.
צ'ארמנדר הביט באדם ארוכות בצורה אלגנטית. נעמד על רגליו והזנב הבוער הזדקף "צ'אררר" גירגר באלגנטיות, כאילו מוכיח לפוצ'אמה שכך פוקימון מכובד אמור להתנהג.
"הוא צודק פוצ'אמה, אני ממש מתנצל אבל צ'ארמנדר הוא הפוקימון שלי" חייך לעבר צ'ארמנדר, מעכל שבזה הרגע הוא ממש מדבר עם פוקימון.
פוצ'אמה הביט בו בעיניים דומעות, פגוע, והסתלק מהמקום בריצה.
"טוב אדם, כדי לקבל את צ'ארמנדר. עלי לבחון אותך מבחן קצר..." אמר הפרופ' בקצרה
"מה???" קרא אדם "אמממ אני מניח שזה קרב..."
"כן! קרב אחד על אחד" קרא בקול "שרה אוכל לבקש ממך לשפוט?" שאל את אימו של אדם.
"כן, אין בעיה." חייכה שרה "אדם, זכור את מה שלמדת עד כה."
"אמממ... למדתי?" שאל ולקח את צ'ארמנדר מן השולחן, הוא היה כבר וחום הגוף שלו היה גבוה.
"אדם, מה אתה עושה? עליך להכניס אותו לפוקדור שלו!" קרא לעברו הפרופ' והצביע לעבר הכדור הקטן שהיה על השולחן. אדם הרים את הכדור וציפה שיהיה לו תחושה קרה, אומנם הכדור היה חמים.
"איך אני מחזיר אותו לכדור? מה הכפתור באמצע באמת עושה?" שאל אדם ולחץ על הכפתור. הכדור גדל לגודל כף ידו.
"תקרא 'חזור' וכוון על צארמנדר" הסביר הפרופ' "ותפוס את הפוקדור חזק
"טוב" לחש אדם וכיוון את הכדור לכיוונו של צארמנדר "אמממ... חזור!" האור האדום פגע בצארמנדר והפוקימון נכנס לפוקדור.
"ועכשיו נערוך קרב קטן, אדם!" קרא הפרופ' "בוא אחרי!" והם נכנסו דרך דלת צדדית. אדם גילה שם זירת קרב רגילה והפרופ' ניגש לעמדה שלו
"קרב אחד על אחד בין פרופ' אברמוביץ' לאדם דיין!" קראה שרה
"צא באלבזור!" קרא בקול הפרופ'
"אמממ..." גימגם אדם "צא צ'ארמנדר!" וזרק את הפוקדור בעדינות. הצארמנדר נשלף מהכדור והכדור היתעופף לכיוונו של אדם. אדם פיספס את הכדור והשאיר אותו מוטל על הרצפה
"תחשוב שכדור עולה בארץ חמישים שקל... חבל לשבור" ליגלג הפרופ'
"אמממ סליחה..." נבוך אדם
"באלבזור- דחיפה!" פקד הפרופ'
"אני מניח שכדי שתתחמק צארמנדר!" ייעץ אדם בחוסר ביטחון
באלבזור פגע בצארמנדר פגיעה ישירה וצ'ארמנדר הועף באויר, לקראת הנחיתה שלו צארמנדר פקח את עיניו ועמד על הרגלים. מוכן לתקוף.
"צארמנדר- השתמש בגחלת!" פקד אדם. כדאי שינצח בקרב אם הוא רוצה את צ'ארמנדר
"באלבזור- התחמק!" פקד הפרופ'. אך ללא הועיל הגחלת פגעה בפוקימון העשב והחלישה אותו מאוד.
"צארמנדר- חבטת זנב!" קרא אדם, צ'ארמנדר חייך לבאלבזור בדיוק לפני שחבט בו בזנבו. הקרב נגמר באלבזור המעולף הוחזר לכדור בדיוק בשעה שאדם תפס את צ'ארמנדר בידו וקפץ משמחה. זהו יש לו צ'ארמנדר משלו. הוא חי בעולם הפוקימונים.

"יפה מאוד, הבאת קרב רציני שם" אמר הפרופ' "רק שיש בעיה קטנה. מדווחים לי שם במחלקה החדשה שפוצ'אמה עושה להם בעיות ולא מוכן להיכנס לכדור שלו בכלל. הוא כועס ולא מוכן לנוח ומנסה להגיע לכאן כל הזמן"
"ומה אני יכול לעשות?" שאל אדם "הרי אני לא אותר על צארמנדר ואסור לי לקבל יותר מפוקימון אחד"
"לא אמרתי דבר כזה אדם. נהוג לקבל פוקימון התחלתי אחד. אבל פוצ'אמה לא מוכן לותר עליך אני מאמין שהוא החליט שהוא רוצה אותך"
"פא'צה פאצ'ה!" נכנס בסערה לחדר הפוצ'אמה הקטן הישר לזרועותיו של אדם
"אז מה אני פשוט אקח אותו?" שאל אדם "וגם את צ'ארמנדר?"
"וגם עוד ארבעה פוקדורים" חייך הפרופ' והוציא מהקופסא הלבנה שקית שקופה "אה! וגם פוקדע מעודכן."
"תודה, תגיד כמה פוקימונים יש בעולם הזה?" שאל אדם.
"יש יותר משלוש מאות שהתגלו" אמר הפרופ' "הנה קח את הפוקדור של פוצ'אמה"
"תודה!" אמר אדם ונטל את הפוקדור "חשבתי שיש רק מאה וחמישים פוקימונים"
"לא, כבר מזמן גילו עוד."
"אדם?" ניגשה לעברו אימו "אתה מתכוון לצאת למסע עכשיו?"
"ומה עם בית ספר אמא?"
"בית ספר?" שאלה אימו "אני לא הבנתי את השאלה... מה זה בית ספר?"
"די!" צחק אדם "מה אין דבר כזה בית ספר? יש!"
"הנה התיק שלך אדם, הכיוון שלך הוא לעבר מכון הפוקימונים שבת"א. אל תשכח לאמן את הפוקימונים שלך היטב" חייכה אליו שרה
"הזהרו לכם פוקימונים, הנה אני בא לתפוס אתכם!" קרא אדם בדרמתיות.
"פאצ'ה!!!" קרא פוצ'אמה
"חזור פוצ'אמה..."


המשך יבוא...
אני אוהב את הפרק הזה מאוד, ממש מתואר במציאות איך פוקימונים היו יכולים להיות מחולקים פה בארץ. נו? תגובות!

פוצ'אמה זה אכן השם של פיפלופ ביפנית, אני פשוט לא מתחבר לשם פיפלופ והסיפור הזה נכתב אפילו עוד לפני שידענו איך קוראים לפוקימונים החדשים באנגלית

פיפלופ = פוצ'אמה
צ'ימצ'אר = היקוזארו
טורטוויג = נארוטו או משהו כזה...

בכל מקרה אני ממשיך לקרוא לפוצ'אמה כך גם עכשיו, כי זה הרבה יותר מתחבר לי... הפרק הבא יפורסם בעוד תגובות שיבואו.

פרק ממש טוב
אהבתי אדם גר באזור המרכז ,גם אתה בטח
פרק ממש טוב ,אני זוכר שהייתי קטן הייתי משוכנע שיש דבר כזה פוקימונים
פרק באמת טוב
מחכה לפרק הבא
עצה שלי פרסם אותו מחר או משהו ,לא טוב לפרסם כמה פרקים ביום.

סיפור ממש טוב!
לדעתי פוצ'אמה מסכן... איך אדם העדיף את צ'ארמנדר על פניו?
טוב לפחות הוא קיבל את שניהם..
מחכה לפרק הבא!

פרק ג': ארגון, פשע, וקרב!!!

זה קורה בדרך כלל עם רדת החשכה, כולם יודעים לא להיתקרב לאיזור הזה כי משהו ודאי מתרחש שם, משהו לא טוב. אף אחד לא בדיוק יודע מה, אבל המקום הזה מצמרר כל מי שמתקרב לשם. אולי זה בגלל שמתכנסים שם אנשים עוטי מעילים שחורים ופרצופיהם חתומים ללא הסבר כלשהו, ללא ספק אי אפשר לקרוא אותם. הבניין הגדול הזה אמור להיות נטוש. יש מספרים שבכלל הוא רודף רוחות, ויש מאמינים כי יש שם דם על הרצפה, אומנם זה לא משנה לפראנק, גבר בעל חזות מפחידה, שפם עבות הסתיר צלקת עמוקה חסרת תקנה, הזמינו אותו להגיע בלי הרבה חוכמות וכשיש עבודה הוא לא מנסה לנחש מה הולכים לבקש ממנו. האמת היא שהוא כלל לא מפחד מהמקום, למרות שגם לאוזניו הגיעה השמועה כי יש משהו לא בסדר במקום הזה, אומנם זה בסדר, הוא בדרך כלל מתעסק עם אנשים מסוג זה.
הוא נכנס לבניין ועלה במדרגות השיש הקרות, רוח פרצים העידה על כך שאין בכלל חלונות, שלא לדבר על דלתות. תמונות של כל מיני אסיפות של אותם אנשים היו תלויות חסרות צורה וטעם, כאילו לא אכפת להם בכלל אם יורידו אותם. מה זה כבר משנה, הפשע של אותה אסיפה כבר התרחש.
הוא שמע ליחשושים מבעד לאותו פרוזדור שהסבירו לו כי עליו לעבור דרכו, כנראה הפעם הם נפגשים בחצר הגדולה. כן. פראנק כבר היה פה פעם, אומנם לא זכור לו כל כך מתי.
הוא נכנס למרפסת, רואה קבוצת אנשים יושבים מרוכזים מקשיבים לאותו נער שדיבר איתו שיחה קצרה ומסוות, פראנק ידע לזהות את קולו העמוק של הנער בלי כל בעיה, הוא היה מומחה לזה. הנער דיבר בשפה האנגלית עם מבטא אנגלי כבד.
"... וכל מה שעלינו לעשות זה למנוע שימוש נוסף באבן הזאת! היורש נמצא כאן בארץ ישראל ועלינו למצוא אותו בזהירות." אמר הנער בלהט, לפת הבחין בפראנק וחייך חיוך קר ויבש, חיוך של ביזניס ותו לא.
"ובכן רבותי, זהו פראנק קרוס." הציג בפני המופתעים, חלקם אפילו שלפו פוקדורים מוכנים לתקוף "בואו נירגע. הוא הוזמן לכאן היום ביודעין, והוא התבקש למצוא את היורש. אין לנו כל כך הרבה פרטים לגביו, אנחנו רק יודעים שהוא שינה את תמונת המצב ממש לפני מספר שעות. לנו מוכר עולם הפוקימונים או כל עולם אחר שבו כבר הבוסילסק יצר, ולכן אנו מזהים את עצמינו מיד, אומנם הוא צריך להיתרגל לכוחו החדש."
"מה שהנער הצעיר מנסה להגיד כאן," אמר לפתע פראנק, צועד למרכז המרפסת, פניו המצולקות נכספות וחלק מהיושבים החלו להראות מצוקה וחשו אי נחות מנוכחותו "זה שהיורש הזה, נמצא בעמדת ניחות, ויש להכות בברזל כל עוד הוא חם. ושלא תעיזו לאבד את 'מגלי ההכרה' שלכם כדי שלא תתבעו בעוד משאלה של הבוסילסק, איבדנו הרבה אני רואה."
חלק מהנוכחים חשפו את המכשירים דמויי תליון זהב שעל חזם, היה זה מכשיר מתוחכם אשר משאיר את בעליו בעל הכרה לאחר כל מישאל הבוסילסק, כעת לאחר שיורשו החדש של הבוסילסק שינה את העולם הקודם והמוכר לעולם הפוקימונים הרבה מתומכיו של האירגון איבדו את הכרתם והפכו לאנשים שונים לחלוטין, אשר העולם החדש שיכתב להם זאת.
"ולא אכפת לי," נכנס לפתע מישהו נוסף לחדר, בעל מבטא ישראלי לכל דבר "אם תהרגו את היורש בשביל להשמיד את משאלתו! אנחנו זקוקים למשאלה שלנו, והעולם יהיה תחת פיקוד משאלתינו!"





לאחר שנת לילה טובה, אדם פקח את עיניו, הוא חשש לרגע כי חלם את כל מאורעות הימים האחרונים. הוא קפץ מהמיטה והבחין בצ'ארמנדר ופוצ'אמה מנמנמים להם בנחת על שטיח ביתו. הוא התלבש בחיפזון וסירק את שערו.
"צ'ארמנדר, פוצ'אמה, קומו!" קרא אדם תוך כדי שהוא נועל את נעליו "היום הגדול הגיע!"
צ'ארמנדר התמתח בקול, פוצ'אמה קפץ משמחה רק למשמע קולו של אדם, קפץ עליו וחיבק אותו בקול.
"אדם, אתה מוכן?" אמו של אדם נכנסה לחדר יחד עם הפסיידק הביתי שלה. "יש לי משהו בשבילך כשתירד למטה."
אדם קפץ משימחה, הוא תפס את הפוקדור של פוצ'אמה וקרא לו לחזור, פוצ'אמה המופתע חזר בקול שקט. "צ'ארמנדר, בוא!" הוא קרא וירד בדילוגים במדרגות.
אביו ישב בסלון ושתה את הקפה היומי שלו, כשהבין באדם הוא קם וחיבק אותו.
"שיהיה לך בהצלחה בן, אני אוהב אותך!" אמר ברגש
"יוסי, בואו לאכול!" קראה שרה לבעלה ובנה, אדם לא ישכח את היום הזה, הוא באמת יוצא למסע בדיוק מו בסדרה!
הם ישבו סביב השולחן והחלו לאכול, אדם אהב את החביתה שלו בלי בצל, ואת הגבינה בלי זיתים, אימו ידעה זאת היטב. היא גם מזגה לצלוחיות אוכל לצ'ארמנדר ופוצ'אמה, מיוחד מהמעבדה של פרופ' אברמוביץ'. הם סעדו יחד ואדם התכונן כבר לצאת, אביו צייד אותו בכסף ואימו ארזה לו אוכל לפוקימונים שלו וגם קצת חטיפים שהוא אוהב.
"אדם, קניתי לך מתנה שלדעתי תעזור מאוד, זה פוקדור מיוחד שנקרא פאסטבול, הוא יעזור לך לתפוס פוקדורים מהירים, אני חושבת שכדאי לך אחד." אמרה שרה בעיניים דומעות.
אדם הביט בפוקדור הזה נרגש, הוא יוכל לתפוס איתו פוקימון מהיר, מעניין מי זה יהיה.
הוא יצא מהבית בהתרגשות ויצא לכיוון העיר חולון, בפוקידע היה רשום כי זה העיר הבאה למכון הפוקימונים. יש לו התחלה טובה, הוא כבר בעל שני פוקימונים ויש לו את צ'ארמנדר שהוא אוהב.
כשנכנס ליער מוזר שהוא לא הכיר, הוא הניח ששם יוכל למצוא פוקימון שהוא יוכל להתחיל איתו את המסע שלו ללכידת פוקימונים, אבל הוא לא מצא שום דבר מיוחד. לפתע רישרוש קטן העיד לו כי יש פוקימון באיזור, צ'ארמנדר היה דרוך להתקפה שלפתע אודיש קפץ החוצה. אדם הכיר את אודיש אומנם בדק בפוקידע בכל זאת, אומנם הפוקידע לא נתן לו מידע מעניין או מסייע.
אדם קרא לצ'ארמנדר החוצה ואודיש כבר התכונן לקרב.
"צ'ארמנדר תשתמש בגחלת!" קרא אדם בהתרגשות, לא יעזור הוא עדיין נרגש שיש לו היכולת לתת פקודות לפוקימון.
צ'ארמנדר זינק קדימה והשתמש בגחלת, אודיש זינק והתחמק לגמרי מהמתקפה, עליו של אודיש לפתע זהרו ובקה מעניינת החלה לנצנץ בעיניו של צ'ארמנדר שהחל להיות מנומנם.
אודיש זינק לעבר צ'ארמנדר וחבט בו, מה שבעצם העיר את צ'ארמנדר אך החליש אותו מאוד, אדם היה צריך למצוא דרך שבה אודיש לא יתחמק ולפתע עלה לו רעיון טוב.
"צ'ארמנדר, כוון גחלת לכיוונו של אודיש!" קרא אדם, שוב אודיש ניתר, אומנם אז אדם פקד שוב.
"נגח באודיש, עכשיו!" צ'ארמנדר קפץ ופגע חזיתית באודיש המופתע, צ'ארמנדר החליט להשתמש בגחלת שוב ופגע מיד באודיש שנחלש מאוד.
"פוקדור זה התפקיד שלך!" קרא אדם ופגע באודיש המעולף. הפוקדור רטט מספר שניות אומנם האור האדום נכבה ואדם ידע כי רכש את הפוקימון הראשון שלו.
אומנם משום מה היתה לאדם הרגשה כי עוקבים אחריו, לפתע מישהו זינק לעברו וצעק עליו.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" קרא הנער בהלם "ניסיתי לתפוס את האודיש הזה מאתמול!"
"סליחה, אבל זכותי לתפוס אותו!" אמר אדם, הוא רעד קצת כי היה עוד נרגש מהקרב שהיה לו עם אודיש.
"אז קיבלת צ'ארמנדר הא?" ליגלג הבחור "לי יש פוקימון מהמחלקה החדשה."
"על מה אתה מדבר?" התבלבל אדם "הוא לא ידע כי ישנם מחלקות בחלוקה בכלל."
"יש לי טורטוויג." חייך הבחור "אגב שמי עודד, ואני מאתגר אותך לקרב ראשון."
לזה אדם חיכה, אומנם הוא לא ניחש כלל מי היה אותו עודד ומי שלח אותו להילחם דווקא בו. כלום לא במקרה.





המשך יבוא...

פרק מצוין
מחכה לקרוא את הקרב בפרק הבא

פרק ד': ביטחון עצמי זה ביטחון בזירה.


אדם תמיד ידע להודות מתי שהוא טועה, האמת היא, גם כשנלחץ ולא ידע להתמודד עם מצב שעומד מולו, אדם היה מעדיף לוותר, כעת כשעודד הציע לו קרב פוקימונים הוא נלחץ, הוא ידע כי הקרב הזה בעצם הוא הבסיס למסעו כמאמן פוקימונים, הוא גם ידע שזה מה שהוא רוצה לעשות מאז שצפה בפרק הראשון בסדרה, זה מה שגרם לו לשלוף את הפוקדור של פוצ'אמה וללחוץ על הכפתור.
"פוצ'אמה אני בוחר בך!" קרא אדם באומץ, פוצ'אמה יצא החוצה, מקווה כי יוכל למלא את רצונו של מאמנו.
עודד לקח מספר צעדים אחורה ושלף פוקדור מחגורתו "בונזליי!" קרא בקול.
אדם לא הכיר את הפוקימון הזה, הוא שלף את הפוקידע שהסביר לו כי מדובר בפוקימון עשב, אדם ידע כי כבר הוא נמצא בעמדה נחותה. הפוקידע גם הסביר לאדם כי בונסליי יודע לחכות מתקפות.
"אז יש לך פוצ'אמה!" אמר עודד "כנראה שקיבלת שניים מאברמוביץ'. זה קצת לא פייר, אבל אנצח אותך בכל זאת. בונסליי דחיפה!"
"פוצ'אמה, השתמש בניקור!" פוצ'אמה זינק לעבר בונסליי, מקורו בהק, אומנם בונסליי חבט בו ישר בבטן ופוצ'אמה הועף הצידה.
"פוצ'אמה, קרן בועות!" פקד אדם, מנסה לגבש תוכנית. "השאר דרוך!" פלט בלי לחשוב.
"בונסליי, חיקוי!" ירה עודד. בונסליי ירה קרן בועות מבין לכדורים הירוקים שעל ראשו, שני הקרנות פגעו אחת בשנייה מה שגרם לפיצוץ. פוצ'אמה החליט להרשים וזינק קדימה משפוזר העשן.
"פוצ'אמה, דחיפה!" קרא אדם. פוצ'אמה אכן פגע בבונסליי המופתע, ולקח לו קצת זמן להתאושש, הזמן הזה היה יקר מדי.
"פוצ'אמה!" חייך אדם בניצחון "קרן בועות!"
בונסליי אכן ניסה לקום על רגליו אך מיד קרן הבועות פגעה בו חזיתית, והותירה אותו מעולף על הקרקע.
"בונסליי חזור!" קרא עודד "טורטוויג, צא!"
בדיקה קלה בפוקידע לימדה את אדם כי הוא הפוקימון שעודד כנראה בחר אצל הפרופסור, היה זה פוקימון עשב שהשתמש פחות או יותר באותם התקפות כמו של באלבזור שאדם הכיר.
"פוצ'אמה! השתמש בקרן בועות!" קרא אדם.
"טורטוויג! התחמק!" פקד עודד.
טורטוויג גולה כפוקימון זריז מאוד, ובכל פעם שאדם פקד על פוצ'אמה לתקוף טורטוויג חמק עוד לפני שפוצ'אמה בכלל ניסה.
"בוא נסיים עם זה טורטוויג!" קרא עודד "נבט משתק!"
מבין שני עליו שבמרכז ראשו של טורטוויג נפלט נבט קטן שפגע בפוצ'אמה המופתע, הוא השתולל מספר שניות אך הנבט הכניע אותו והוא התעלף.
"פוצ'אמה, חזור!" קרא אדם. התבוסה הראשונה שלו, זהו אין לו סיכוי לנצח.
"צ'ארמנדר!" קרא אדם, הוא איבד את הביטחון.
צ'ארמנדר חטף מטורטוויג דחיפות מהירות, אך אדם לא התרכז, הוא פקד על צ'ארמנדר להשתמש בגחלת אך טורטוויג ידע להתחמק מזה בזמן.
ערפל הייאוש פקד על ראשו של אדם, הוא ראה את צ'ארמנדר חוטף מכה אחרי מכה. אומנם הוא הבחין כי צ'ארמנדר היה יציב, הוא ידע לעמוד על רגליו בכל פעם שטורטוויג פגע בו. צ'ארמנדר הביט באדם בכעס, כאילו מבקש ממנו להתעורר.
"נו צא מזה"! קרא עודד "תן כבר קרב טוב, הצ'ארמנדר שלך יפול על כלום, לוזר!!"
"אנחנו עוד נראה!" קרא אדם, כשתוכנית סוף סוף התגבשה לה. "צ'ארמנדר, גחלת!"
צ'ארמנדר ירה גחלת שוב, אך טורטוויג התחמק כרגיל, אומנם הוא התקרב יותר לצ'ארמנדר.
"צ'ארמנדר עכשיו, חבטת זנב!" פקד אדם, צ'ארמנדר זנק ופגע בביטנו של טורטוויג, טורטוויג נפל על גבו.
"ועכשיו גחלת!" קרא אדם במהירות, לפתע צ'ארמנדר פלט קיטור של אש, להביור. טורטוויג נפגע והתעלף בו במקום.
"חזור טורטוויג." אמר עודד מופתע "לא ידעתי שצ'ארמנדר יודע להביור!"
"האמת היא שגם אני לא ידעתי בכלל שהוא יודע." לחש אדם, הוא הביט בצ'ארמנדר בתדהמה, ייתכן והוא עלה כל כך מהר ברמות שלו? הוא חש קצת לא בנוח, הוא זכר מה קרה לצ'ארמנדר של אש, הוא אוהב את צ'ארמנדר אבל הוא מפחד מההתפתחות שלו, צ'ארמליון.







אני אערוך את הפרק ואפרסם את ההמשך, אני פשוט חייב לצאת.

אהבתי תפרק
לא הבנתי חילקת את הפרק או שפשוט לא הספקת לכתוב את כולו?