נושא: המיתולוגיה במאה ה-21

טוב אולי חלקכם מכירים את סדרת הספרים "פרסי ג'קסון והאולימפיים", סדרת ספרים המתארת את המיתולוגיה היוונית בימינו.
אז עכשיו אני כותב סיפור בהשראת הספרים.
כמוכן הוא יסופר בגוף ראשון יחיד, אבל אל תגידו שאני גנב כי זה אותו רעיון אבל מבחינה שונה.
כמוכן שם הגיבור יהיה זהה אבל זה רק כי לא עלה לי בראש שם אחר

הקדמה:
סיפור זה מסופר מנקודת מבט של ילד חצוי (חצי אנושי חצי אל) בשנות העשרה של חייו.
זהות ההורה האולימפי של הילד תיחשף בהמשך הסיפור.
הסיפור יתאר את התמודדות הנער החצוי עם העולם של המיתולוגיה היוונית וחשוב מזה- התמודדות עם הזהות האמיתית שלו.
הגיבור פרסאוס ג'קסון (או פרסי ג'קסון) מעולם לא האמין באלים היווניים אף ששמע עליהם רבות.
הוא חי בתחושה שהוא ילד אנושי בעייתי מאוד.
עד שיום אחד, נחשפה בפניו זהותו האמיתית ומאז חיין השתנו, והוא נמצא בהתמודדות מתמדת עם העולם המיתולוגי שנחשב בעיניו עד אותו יום רק מיתוס שמסביר תופעות.
האם יצליח לגבור על הסכנות ולהפוך לגיבור של ממש?
או שמא לא ישרוד את העולם המיתולגי?
התשובות בסיפור.

פרק הקדמה-
שלום, שמי הוא פרסי ג'קסון.
אני בן 11 ועד לפני חודשיים החיים שלי היו הכי נורמליים שאפשר מבחינת חצוי שלא מודע לזהותו.
כמו כל החצויים שלא יודעים על עצמם דבר, חשבתי שאני פשוט ילד בעייתי.
האם אני ילד בעייתי?
הו כן.
בשביל להוכיח את זה, אני יכול לתת לכם דוגמא אחת מחיי הקצרים-
כשהייתי בכיתה ג', לפני 3 שנים יצאנו לטיול בדולפינריום.
אחד הילדים ממש עיצבן אותי בטיול והתחלנו לריב.
בשלב מסויים הכנסתי לילד אגרוף מדוייק לאף והוא מעד לכיוון הבריכה של הדולפינים.
המורים לא עשו דבר כי היינו בעצם כיתה של ילדים בעייתים ותמיד התגרות הסתיימו במכת אגרוף של אחד הצדדים.
אלה שלא הסתפקתי בזה ודחפתי את הילד לבריכת הדולפינים.
הילד התחיל לטבוע עד שהמורים שמו לב למה שקורה ואחד קפץ לבריכה לעזור לילד, שהיה בלחץ בגלל הטביעה ובגלל העובדה שדולפינים שחו סביבו.
כמובן שסילקו אותי מבית הספר.
ועוד הסיפור הזה היה כשהייתי רק בן שמונה כך שאתה יכולים להבין מה קורה איתי היום...
חוץ מהעובדה שאני בעייתי יש לי דסלקציה. אני לא מסוגל לקרוא כמו שצריך לא משנה כמה אני מנסה. האותיות כאילו רצות על הדף כשאני קורא.
רק לא מזמן גיליתי את האמת על עצמי ועל העולם המיתולוגי.
ורק לא מזמן גיליתי את זהותי האמיתית...

המשך יבוא...

פרק 1- אני מפעיל פצצה
כמו שהבנתם, שמי הוא פרסי ג'קסון ואני ילד בעייתי.
ובכן, עד היום העיפו אותי מכל פנימייה/בית ספר ששהיתי בו.
כך שאחרי שהועפתי השנה מהפנימייה לא הייתי צריך להיות כל כך מופתע, אם לא מתחשבים בנסיבות.
כמו בפעמים קודמות, גם הפעם קרה המקרה בטיול.
אתם מבינים, דברים רעים קורים לי בטיולים. נתתי לכם דוגמא לגבי הדולפינריום אבל הנה עוד דוגמא-
בשנה שעברה, בכיתה ה', יצאנו לטיול בשדה התעופה והייתה לי תקלה קטנה עם מטוס קרב. לא התכוונתי ללחוץ על המתג הלא נכון, אבל אני והמדריך יצאנו לטיסה לא מתוכננת בשמי ניו יורק שבמהלכה כמעט התרסקנו לחלון בניין.
וכמובן סילקו אותי.
בטיול השנה הייתי נחוש ששום דבר רע לא יקרה.
ממש...
במשך כל הנסיעה התאפקתי ולא הגבתי כשננסי בובפיט, אחת הילדות בכיתה זרקה אוכל על החבר הכי טוב שלי גרובר.
גרובר היה מטרה קלה, הוא היה רזה נורא ופרץ בבכי מכל דבר קטן.
הוא גם הלך בצליעה משונה, כאילו כל צעד מכאיב לו ולכן יש לו פטור משיעורי ספורט לכל החיים, אבל שזה לא יבלבל אתכם- הייתם צריכים לראות איך הוא רץ לראש התור ביום שהגישו אינצ'ילדות.
בכל מקרה, גרובר חטף מטח של רסק עגבניות ישר לפרצוף. ראיתי שעיניו מתחילות להתמלא דמעות ומרוב כעס התחלתי לקום אבל גרובר משך אותי לכיסא.
"פרסי, עזוב, אתה מילא על תנאי, אל תיתן סיבה שיסלקו אותך" הוא אמר לי וחמק ממטח נוסף של רסק.
במבט לאחור, אם הייתי על המקום מרביץ לננסי בובפיט, אולי לא הייתי מסתבך בכל הצרות.
הסיור שלנו היה באתר ארכיאולוגי. ממש לא סוג המקומות שהייתי הולך אליהם ביומיום.
אבל מר ברונר עמד בראש הסיור כך שהיו לי תקוות מסוימות.
אתם מבינים, מר ברונר היה מרותק לכיסא גלגלים בגלל איזה שיתוק מהמותניים ומטה. הוא תמיד לבש על החולצה ווסט חום מכותנה שהדיף ריח של קפה. והוא לימד אותנו לטינית.
אתם חושבים שבן אדם כזה לא יכול להיות מגניב? אז תופתעו לגלות שטעיתם.
מר ברונר היה מספר סיפורים ובדיחות ונתן לנו לשחק בשיעורים. היה לו אוסף עצום של כלי נשק ושריונות שמדי פעם היה מביא לכיתה כדי שנתפעל מהם.
לפעמים כשרצה שנהיה בשקט, הוא היה לובש שיריון ומניף חרב ואומר "כיתה! עבור להקשב!".
בכל מקרה, כשהגענו לאתר הארכיאולוגי ונכנסו לאזור החפירות, ראינו עמודי שיש שהיו פעם לבנים קבורים למחצה, ניצבים של חרבות בלי הלהבים ואף חרבות שלמות אך שנראו עתיקות מאוד.
מר ברונר סיפר לנו ארוכות על ההיסטוריה של עמודי השיש ועל שנבנו על ידי מספר יוונים שביקרו באמריקה ושההריסות של המקום נקברו בסופות וכו'...
זה היה נושא ממש מעניין אבל כל הזמן הפריעו.
לבסוף, מר ברונר החל להרצות על אנדרטה שהייתה שם וננסי החלה לומר שהאנדרטה מוזרה כשאמרתי לה "אולי תסתמי כבר?" בקול מעט רם מדי.
מר ברונר הפסיק להרצות והביט בי "מר ג'קסון, יש לך מה לומר?". הסמקתי מבושה וכעט על ננסי בובפיט ואמרתי: "לא אדוני".
מר ברונר הצביע על חריטה שהייתה על אחד עמודי השיש ושאל "אתה יכול לתאר לי מה קורה בחריטה הזו?". הבטתי בחריטה וחשתי הקלה כי דווקא זיהיתי אותה "זה קרונוס שאוכל את הילדים שלו" עניתי. "ולמה הוא עשה את זה?" הקשה מר ברונר.
"טוב, קרונוס היה הטיטאן הראשי והוא לא בטח בילדים שלו שהיו האלים, נכון? אז הוא אכל אותם אבל אמא שלהם החביאה את זאוס ונתנה לקרונוס לאכול סלע במקום. ואז כשזאוס גדל הוא עבד על קרונוס וגרם לו להקיא את אחיו." עניתי
"איכס!!" אמרו כמה ילדים
"ואז פרצה מלחמה בין האלים לטיטאנים" המשכתי "והאלים ניצחו".
"כאילו שזה יעזור לנו בחיים האמיתיים" גיחכה ננסי בובפיט "כאילו שבטופס הקבלה לעבודה יהיה רשום 'אנא הסבירו למה קרונוס אכל את הילדים שלו'"
"ומדוע מר ג'קסון" הקשה מר ברונר "אם לנסח במילים אחרות את שאלתה של העלמה בובפיט יש לזה חשיבות בחיים האמיתיים?"
"הלך עלייך" מלמל גרובר לננסי
"תסתום!" אמרה ננסי סמוקה כולה.
מר ברונר היה היחיד שהצליח לתפפוס את ננסי. היו לו אוזני רדאר והוא שמע הכל.
"אני לא יודע" עניתי למר ברונר
"טוב." אמר מר ברונר מאוכזב מעט "מחצית הנקודות מר ג'קסון. זאוס אכן האכיל את אביו בתערובת חרדל ויין שגרמה לו להקיא את חמשת ילדיו, שבהיותם אלים בני אלמוות, המשיכו לגדול בקיבתו מבלי להתעכל. לאחר מכן הם קצצו את אביהם בחרמש שלו עצמו, כמו שהוא עשה לאביו אוראנוס, ופיזרו את השאריות בתהום העמוקה ביותר טרטרוס. ובנימה עליזה זו נצא לארוחת צהריים."

כולנו יצאנו מאזור החפירות לאור השמש שבחוץ. אני וגרובר התיישבנו כמה שיותר רחוק מחברי כיתתנו כדי שאנשים לא ידעו שאנחנו מהמופרעים האלו, שמקשקשים עם עפרונות על פסלים באתר הארכיאולוגי. אני הוצאתי תפוח מהתיק אבל ממש לא הייתי רעב. אז נתתי אותו לגרובר.
כשהשקפתי לקו האופק, ראיתי צל מוזר. מה שהיה מוזר יותר זה שהוא התקדם לכיווננו. הבטתי בגרובר שכנראה לא הבחין בצל והיה עסוק באכילת התפוח.

לאחר 20 דקות מר ברונר קרא לנו לחזור לאתר החפירות. הצל בינתיים התקרב אלינו מאוד וראיתי את בעל הצל- גבר לבוש שחורים עם כובע שחור. גובהו היה בערך מטר תשעים וידיו נראו שריריות מאוד. המוזר מכל היה שהוא הביט הישר לעברי והכוונה שעיניו היו נעוצות בי ולא ניתקו לא משנה איפה הייתי.

זה קרה כשהאיש המוזר הגיע למרחק 10 מטר ממני-
נהמה עמוקה נשמעה מחזהו והוא הצביע עלי ואמר משהו בשפה שלא הייתה אנגלית ולמרות זאת הבנתי בדיוק מה הוא אמר- "מצאתי אותך!".
גרובר שמע אותו גם ואיתו גם מר ברונר. גרובר פלט צווחה ומר ברונר קרא "פרסי! רוץ!".
האדם התנפל עלי וגדל בזמן שהתנפל על שהגיע לגובה של שני מטר וחצי. הוא זינק ישר לעברי ואם לא הייתי חומק הצידה הוא היה מוחץ אותי. שאר הכיתה הייתה בתוך אתר החפירו כבר כך שלא נראה שיש להם ממה לפחד אבל לי כן היה.
במקום בי, הענק פגע בעמוד שיש גדות וריסק אותו. מר ברונר שלף עט וזרק אותו לעברי ואמר "פרסי תפוס!".
זינקתי ותפסתי את העט אלה שבידי כבר לא היה עט אלה חרב ארד- החרב של מר ברונר!
הענק התרומם וזינק לעברי שוב. מר ברונר וגרובר נעלמו.
הרגליים שלי הפכו לג'לי. לא יכולתי לברוח ועשיתי מה שבא לי באופן הכי טבעי- הנפתי את החרב.
תססס הלהב חדר דרך המותן של הענק וזה התפוצץ לענן של חול צהוב והתפוגג. במקום שבו היה לפני רגע הייתה מונחת חבילה. נגעתי בה בחרב ואז התחילה ספירה לאחור-
"10, 9, 8, 7, 6, 5"
הבנתי שמדובר בפצצה. יצא לי לראות המון סרטים בשביל להבין את זה. רצתי לעבר האוטובוס, שבדרך פלא כל הכיתה הייתה פתאום לידו.
"3, 2, 1, 0"
קא-בום!
מאחורי התפוצצה החבילה והאתר הארכיאולוגי החל לקרוס. כל פועליו יצאו ממנו בצרחות ובריצה מהירה ואני הגעתי לאוטובוס כשבידי עט רגיל...

המשך יבוא