הוא התהלך בין הקברים, מביט על מצבות האבן בחרטה עמוקה.
נשימותיו הקפואות הסיטו מדרכו את הערפל הסמיך, נותנות לו קו ראיה ברור יותר.
כנפיו השחורות זזו לאיטן, נוצותיהן מתנופפות קלות ברוח בשקטה.
פניו החיוורות מתחרטות על הרגע בו לקח את חייהם בלב קפוא כקרח, הותיר אותם מתבודדים באדמה, לנצח נצחים.
"ולמה עשיתי זאת?" שאל את עצמו.
"האם אין זה מספיק, שאת משפחתי שלי לקחתי?"
הוא התכופף ובנגיעה אחת, האבק התנדף מהמצבה הישנה.
"לבדי נשארתי בעולם, ואף לא אדם או חיה אחת שישארו איתי."
עצוב היה הוא, עד כדי בכי. אבל איך היה יכול לבכות? הרי הוא מת כבר מזמן.
"נגזר עליי לנדוד בעולם שברירי זה, לקחת חייהם של בני תמותה תמימים. אבל למה? למה לשופטים לקצור חייהם של יצירותיהם המשובחות ביותר?"
המשיך הוא מהמצבה הקודמת, מעיף את הערפל בהנפת כנף, וחושף את בית הקברות כולו.
הביט הוא לכל עבר, ומצא את אשר חיפש.
ילד קטן, בוכה על קבר אביו ואימו. האחרון מסוגו. שוב ליבו התמלא חרטה על כך שהרג את היצורים המסכנים, ואת קרוביהם, השאיר בודדים.
התקרב אל הילד, לאט לאט. הילד לא שמע אותו מתקרב. אחריי הכל, הוא ריחף באויר.
הוא הושיט ידו אל הילד, ובנגיעה אחת, לקח את חייו.
"מלאכתי הושלמה." אמר בעצב.
"לפחות עכשיו, אני זוכה לגאולה."
במשך דקות אחדות הוא חיכה, אך דבר לא קרה.
"שופטים! איפה אתם?!" צרח לתוך הלילה.
היה ברור שאת הבטחתם, לא יקיימו.
"האם זהו גזר דיני? להסתובב לבדי במשך נצח נצחים על אדמה קרה וחסרת חיים?!"
כעס התמלא בליבו.
ליבו התרוקן מחרטה, והתמלא בשנאה.
את ידיו הרים למעלה, ובשניה אחת, המקום כולו קרס תחת עוצמתו.
אלו הם חיי מלאך המוות. חיים שחוקים.

תגובות בבקשה ^_^