נושא: OlDemon

OlDemon

מילות פתיחה
סיפור חדש שעלה בראש שלי.
אין לו ממש עלילה מכוונת ואני גם לא יודע איך הוא יסתיים.
הכול תלוי אם יהיו לי רעיונות או לא.
מקווה שלא אנטוש את הסיפור, זה תלוי גם בתגובות שלכם...

רשימת פרקים
פרק 01 - מפגש - פורסם בתאריך 31.5.2010
פרק 02 - פרידה - פורסם בתאריך 3.6.2010
פרק 03 - התחדשות - פורסם בתאריך 7.6.2010
פרק 04 - רעב - פורסם בתאריך 15.6.2010
פרק 05 - דייט - פורסם בתאריך 27.6.2010

פרק 1 - מפגש

שעת לילה בעיר האפלה, המדרכות רטובות מנוזלים מבחילים שונים ומשונים, הרוב, כנראה, מי ביוב. ריח מסריח של ביצה סרוח עם מאפי מטוגנים בשמן עמוק עמד באוויר והתערבב בניחוח האשפה שעמדה בפחים כבר שבוע עקב שביתת אוספי האשפה. מסביב לרחובות עמדו גורדי שחקים עשויים זכוכית שהסתירו כל אפשרות לזכות במעט אור טבעי מהירח והאור היחיד שהאיר את הרחובות החשוכים היו פנסי רחוב ישנים. הרחובות לא היו ריקים לגמרי ואנשים המשיכו להסתובב בין בניינים וחנויות ומכוניות נסעו בכבישים על אף השעה המאוחרת.
"סיור אחרון בסמטאות לפני שחוזרים הביתה" מלמל לעצמו שוטר לבוש במדי משטרה כחולים וענוב בעניבה משטרתית. על דש חולצתו היה תלוי תג משטרתי והוא חבש לראשו כובע משטרתי בעל מצחייה דקיקה. לא שמשהו רציני אמור לקרות, אבל התפקיד של השוטר היה להקנות תחושת ביטחון ברחוב וגם לוודא שההומלסים לא יעשו בעיות.
הוא נכנס לתוך סמטא אפלה בין שני בניינים ישנים שקירותיהם החלו להשחיר מפיח המכוניות. הסמטא הייתה הכניסה האחורית של שתי חנויות מהרחוב הראשי וגם ניצבו שני פחי זבל אפורים גדולים. הומלסים אהבו לישון שם ומשום מה הפעם הסמטא הייתה ריקה. הוא הדליק פנס כי אורות הרחוב לא האירו שם והסתכל מסביב. לפתע ראה נחש ירקרק יוצא מפח הזבל. 'מוזר,' חשב לעצמו, 'לא אמורים להיות נחשים בעיר. טוב בטח מישהו גידל אותו בתור חיית מחמד וזרק אותו לזבל אחר כך.'
הוא הסתובב מאחורי פח הזבל ואז ראה את זה. גופה של אדם זקן שהתעוותה לגמרי ועורה קיבל גוון ירקרק חולני. השוטר הגיב בקפיצת הפתעה אחורנית ורצון עז להקיא את ארוחת הערב שלו התפשט בגופו. הוא התנשם לרגע והביט שוב בגופה, הזקן נראה כאילו הוא מת כבר לפני חודשים, אבל אתמול בערב כשהשוטר היה שם הסמטא הייתה נקייה מגופות. הוא רץ חזרה אל הרחוב, שלף את מכשיר הקשר שלו וקרא לתוכו: "35 למפקדה, יש לי מצב חרום דחוף ברח' המינגטון 27."
"כדאי שתחזור בך. לא כדאי שאנשים יבואו לפה." נשמע קול מתלחשש מאחוריו. השוטר הסתובב וצרחה קטנה הבליחה מפיו. המת עמד על רגליו ממש מולו, אך נראה מת לגמרי חוץ מפיו שהתנועע.
המת קפץ קפיצה קטנה ונחת בחבטה על גופו של השוטר והפיל אותו לארץ. השוטר ניסה להזיז את הגופה אך הוא היה כבד מידי. ריח של ריקבון על באפו של השוטר ונראה היה שכל טיפת רוחו חיים שעוד הייתה בגופה נלקחה ממנה. הוא הביט בגופה באנחה וראה לפתע שמתוך הפה יוצא נחש שנראה בדיוק כמו הנחש שראה קודם לכן. הנחש הביט בפניו של השוטר כמה שניות, השמיעה לחישה קלה ואז פער את פיו וחשף את שיניו.
צעקה נשמעה ומיד נשמט גופו של השוטר, לנצח.

מורטי התעורר בבית החולים. זאת הייתה שעת לילה מאוחרת ומלבד אחות תורנית אחת שישבה בקבלה וקראה מגזין, כל שאר האנשים בחדרים שמסביב ישנו. בכיסא גדול ליד המיטה שלו ישנה אשתו, קרול, מורטי ריחם עליה ולא רצה להעיר אותה על אף הפחד שזרם בעורקיו. כבר חודשים שהוא נמצא בבית החולים וכל לילה הוא מתעורר מסיוט אחר שונה ומשונה אבל הלילה זה היה השיא, זה נראה לו אמיתי ממש.
אשתו התעוררה. "מה קרה, מורטי?" שאלה אותו בקול מנומנם.
"שום דבר. תחזרי לישון, קרול." לחש לה מורטי.
"כבר התעוררתי. אני הולכת לשירותים." אמרה לו, "ובפעם הבאה שיש לך סיוט שמעיר אותך, תעיר אותי מיד." היא קמה והלכה, סוגרת את דלת החדרה מאחוריה.
אחרי דקה בערך נפתחה שוב הדלת. "קרול? כבר חזרת?!" שאל מורטי בניסיון להתבדח אך הקול שלו רעד במעט.
"אני לא קרול." אמר קול שנשמע קר כמו קרח. הוא צעד קדימה והדליק את האור. היה זה אדם בעל עור בהיר מאוד ושיער לבן לגמרי. עיניו היו שחורות עגולות והיה לו חיוך חביב. הוא היה גבוה יחסית ולבש לגופו חלוק רופאים לבן וארוך.
"מי אתה? מה אתה רוצה?" שאל מורטי את האדם בחשדנות.
"אתה יכול לקרוא לי דוקטור לוּץ. באתי לספר לך משהו חשוב מאוד בקשר למחלה שלך." אמר האדם והתיישב בכיסא שעליו ישנה קרול קודם לכן.
"אם אתה רוצה לספר לי משהו על המחלה, אני מעדיף לחכות שאשתי תחזור." אמר מורטי והשפיל מבט אל ידיו. הוא שילב את ידיו ושיחק עם אגודליו, זה משהו תמיד היה עושה כשהוא היה בלחץ.
"אשתך לא תחזור לכאן עד שאני אסיים להגיד את מה שיש לי." אמר הדוקטור. על אף המשפט המאיים הוא נאמר בטון רגוע ושליו, דבר שהלחיץ יותר את מורטי.
"בסדר. תדבר." נכנע מורטי.
"אתה יודע שאתה כבר בן שמונים ואתה זקן ובגלל זה אתה פה בבית החולים, אבל המצב שלך כבר הרבה יותר טוב ואתה תשתחרר מחר מבית החולים." אמר דוקטור לוץ.
"איך אתה יודע את זה?" שאל מורטי בפיקפוק.
"סמוך עלי, אני יודע הרבה דברים." חייך דוקטור לוץ, "בעוד שבוע המצב שלך ידרדר משמעותית וכעבור יום תמות. עכשיו אני מציע לך הצעה, או שתמות בעוד שבוע ותגיע לעולם הבא או שתבחר להישאר כאן, לחזור להיות בן עשרים ולהתחיל מחדש?"
"תסתום את הפה. אני בן אדם מבוגר ולא צוחקים על מבוגרים, אז רק תסתום את פה." לחש מורטי והמשיך להשפיל את מבטו הוא לא יכל להסתכל ב"רופא" הזה, משהו בדברים שאמר נשמע לו אמיתי אך הוא לא יכול להאמין, הוא לא רוצה להאמין.
"אני אחזור בעוד שבוע, כשתראה שמה שאמרתי התגשם ואז תחזיר לי תשובה." אמר דוקטור לוץ, הקיש באצבעותיו ונעלם באוויר.
הדלת נפתחה שוב ודרכה נכנסה קרול ומיד הסתכלה במורטי היושב מקופל ומכונס בתוך עצמו ומשחק באצבעות ידיו. "מה קרה מורטי?"
"בטח רק דמיינתי..." מלמל לעצמו, ואף על פי שקיווה כך הוא ידע שדווקא זה לא היה חלום.

וואו אהבתי מאוד את הקונספט
ואת הרעיון המרכזי
אני אשמח אם הוא יחזור להיות בן 20 .. יכול להיות מעניין
מחכה לפרק2.

מגניב...מחכה לפרק הבא!!!

תודה על התגובות!

תודה רבה גם על התגובה וגם על העצה!
כשאמרתי שהסיפור תלוי בקוראים, התכוונתי שאם יהיו תגובות תהיה לי מוטיבציה לפרסם פרקים.
וברור שאני לא אפרסם פרקים אם אני לא יודע לאן זה הולך. פשוט בד"כ כשהייתי כותב סיפורים הייתי יודע איפה זה יסתיים מראש, והפעם לא רציתי כדי שגם אני אהיה מופתע מהסיום.

פרק 2 - פרידה

"אתה יודע שלא היית חייב לעשות את זה ככה..." הוא מלמל והשתנק מעט מכובד המשקל של הצ'ימידאן שעל כתפו. הוא היה אדם צעיר בעל שיער שחור באורך רגיל. העור שלו היה בהיר מאוד, כאילו לא נחשף לשמש מעולם. הוא לבש לגופו סריג שחור ומכנסי ספורט-אלגנט שחורות ונעל מגפי עור נמוכים אף הם שחורים. מעל חליפת הבגדים הוא לבש ז'קט עור שחור ארוך שעבר באורכו את ברכיו. על אף שהייתה זאת שעת לילה, לראשו הוא חבש כובע ג'אגורו רחב שוליים והוא הרכיב לעיניו משקפי שמש שחורות חלקות ששיוו לעצמן דמיון למראה.
"אתה צודק, אבל זה הרבה יותר מהנה ככה. אל תדאג, את עוד תתרגל לדברים 'מוזרים' שכאלה ואפילו תתחיל להנות מזה..." ענה לו אדם זקן שהתהלך לפניו בקלילות ובמהירות, מתמרן בקלות בין האנשים ההולכים ברחוב. על אף שנראה מבוגר מאוד הוא התהלך בזקיפות לגמרי, כאילו הגיל לא משפיע כלל. עורו היה בהיר כמו של הבחור הצעיר ושיערו היה לבן לגמרי. היו לו עיניים שחורות קרות כקרח אבל חיוך נעים. הוא לבש לגופו חליפה אלגנטית בצבע בז' ונעל נעליים חומות.
הזוג המוזר הלך ברחובות ועל אף מוזרותו הוא לא עורר תהיות ומבטים מהעוברים ושבים, זו העיר הגדולה, כולם מוזרים כאן. הם הלכו בין האנשים עד שהזקן פנה לסמטא חשוכה והצעיר שסח את התיק פנה אחריו.
"תוריד את זה כאן." אמר הזקן והצביע על הצד המוסתר של פח זבל גדול.
"סוף סוף." נאנח הצעיר וזרק את התיק אל המקום שהזקן הצביע עליו. "עכשיו תעזור לי להוציא את זה מהתיק."
"אתה לא צריך את העזרה שלי... אתה ילד גדול." גיחך הזקן ושילב ידיים. הצעיר התכופף ופתח את התיק. הוא שלף מהתיק גופה של אדם זקן שנראה כאילו מת לא מזמן. הוא הניח אותו בצורה של בין שכיבה לישיבה, פרקדן, והוא נראה כאילו הוא נזרק שם.
"מעולה. עכשיו תורי." אמר הזקן, ניגש קדימה תוך דחיפה קלה של הצעיר והרים את ידיו מעל גופת הזקן. מיד החלה הגופה להחוויר ולהתירק לצבע גוף ירקרק חולני. ריח של עובש וריקבון פעפע לאוויר, דבר שהעיד על הרקבה המהירה שעברה על הגופה.
"אני אגיד לך את האמת, קשה לי לראות את זה ככה..." מלמל הצעיר, הרים קלות את משקפי השמש שלו ומחה דמעות שבצבצו בקצות עיניו.
"מה אתה בוכה? אתה צריך להפסיק להתנהג בצורה כזאת." אמר הזקן בתקיפות, "קדימה, צריך להתחבא. הכנתי הפתעה למי שימצא את הגופה."
"אני לא אוהב את ההפתעות שלך. אתה לא צריך להתנהג ככה." אמר הצעיר בשעה ששניהם נכנסו להתחבא בתוך הפח.
"אמרתי לך שזה הכי כיף ככה ושאתה עוד תתרגל. עכשיו תסתום." אמר הזקן ורגע לאחר מכן נראה שוטר נכנס לתוך הסמטא החשוכה של רחוב המינגטון 27.

"מורטי בלאק..." מלמל הרופא ליד מיטתו של מורטי בבית החולים. הוא רפרף בפנקס גדול עם מידע רפואי של מספר חולים עד שהגיע לדף שרצה, הביט לרגע בדף כשמבט רציני פרוש על פניו. "בסדר," אמר, "אתה יכול להשתחרר היום. אני אביא את טפסי השחרור, אתה תחתום ותלך הביתה."
מבט של הקלה נפרש על פניה של קרול וחיוך נפרש על פניה. מורטי ניסה גם הוא לחייך אבל רק דבר אחד הדהד בראשו, דוקטור לוץ המפחיד מאתמול צדק. אם הוא באמת השתחרר היום, באמת יתכן שנשאר לו רק שבוע לחיות. מורטי ידע עכשיו שהוא צריך לקחת ברצינות את ההצעה של דוקטור לוץ. אולי זה הסיכוי שלו לא למות עכשיו, הרי יש כל כך הרבה שהוא עוד לא עשה!
"מורטי, אתה לא שמח?" שאלה קרול בפרצוף מודאג והניחה את ידה על ברכו של מורטי.
"ברור." אמר ושיגר לעברה חיוך מלא של שמחה אבל העיניים שלו המשיכו לרעוד בפחד, קרול זיהתה את הפחד הזה אבל לא אמרה כלום. אם מורטי לא רוצה לספר לה בטח יש לו סיבה והיא לא תשאל, רק ככה הם הצליחו להישאר יחד כמעט שישים שנה.
הרופא חזר ואיתו הטפסים. מורטי חתם במקום שבו מאשר שחרור ואז הרופא הלך. קרול עזרה למורטי לארוז את הדברים בתיק ולהחליף את כותנות בית החולים הנוראית לבגדים של בני אדם. הם ירדו לקומת הכניסה לבית החולים ויצאו מהדלת הראשית שם חיכה להם אחד מילדיו של מורטי שאסף אותם במכונית ולקח אותם חזרה הביתה. כשהגיעו התברר ששלושת ילדיהם של מורטי וקרול ארגנו לאבא שלהם מסיבת חזרה הביתה מאולתרת. הפעם מורטי שמח באמת. הבית קושט בקישוטים צבעוניים וכל אחד מהנכדים ואף הנינים הקטנים ציירו לו ציורים שמאחלים לו בריאות ומביעים שמחה על חזרתו מבית החולים. קרול תהתה איך הם ארגנו את כל זה בכל כך מעט זמן, אבל זה בכלל לא מה שהטריד את מורטי. מורטי רק שמח לראות את כל משפחתו ביחד כי הפעם יתכן וזו באמת תהיה הפעם האחרונה שהוא רואה אותם. הוא האמין לדוקטור לוץ הדמיוני. הוא עומד למות בעוד שבוע ורק הוא יודע את זה. מורטי עבר בין כל אחד ואחת מבני משפחתו וחיבק אותם חיבוק ארוך, שאל שאלה של התעניינות והם ענו בנימוס ובשמחה. הם היו משפחה אוהבת ומלוכדת. לפחות בעניין אחד מורטי יכל להיות רגוע, אחרי לכתו המשפחה לא תתפרק.
המסיבה נמשכה עוד כמה שעות ואז לאט לאט הבית התרוקן מבני משפחה ולבסוף נשארו מורטי וקרול לבדם. הם התיישבו בשקט לראות טלוויזיה ולאחר שעה קלה פנו שניהם אל המיטה לישון.
הם שכבו אחד ליד השנייה, מביטים אחד בשני, גם אחרי שישים שנה שהם מכירים הם עדיין אהבו אחד את השנייה. אבל עם זאת מורטי ידע שעם כל אהבתו אל קרול הוא יצטרך לשכוח את קרול. גם אם יבחר למות או להתחיל חיים חדשים,הוא יעזוב אותה בעוד שבוע.
מורטי הושיט ידה רפה אל ראשה של קרול וליטף את שיערה ברוך. "את יודעת שלא משנה מה, אני תמיד אוהב אותך. גם כשאני לא אהיה פה אני תמיד אוהב ואגן עלייך." לחש לה. קרול לא בדיוק הבינה מה הניע את בעלה לומר את זה אבל היא הנהנה קלות. מורטי חייך חיוך קטן, עצם את עיניו ונרדם מיד כשמחשבה אחת בראש, גם שבוע אחרון יכול לעבור בנעימות ורוגע.

ווואו המחשבה שמורטי ימות עושה לא נעים
אבל אני מחכה כבר שהוא ימות ויחזור לגיל 20 ... כל כך מרתק..
פרק יפה מחכה לפרק 3

תודה רבה על התגובות...
שמתי לב שאתם קצת מתעלמים מהחלקים הראשונים של הפרקים...
שיט, ספיילרתי... חחח

יפה.. קראתי הכול. כתוב בצורה טובה, אבל חסר קצת אופי לדמויות. אפילו שזה רק פרק שני, אפשר קצת לפרט על מה גורם לכל דמות "לתקתק". אבל הכתיבה טובה, ומעניין לדעת את ההמשך

תודה על התגובה.