שנתיים וחודשיים אחר כך, אני יוצא משערי הבקום
והבנתי שהחלום שיקר לי. ובצבא אני לא אהרג.
ומאז ביקרתי כל שבוע בקבר.
כי הוא היחיד שאני יכול לספר לו כמה הייתי רוצה להתחלף איתו.



כמה זמן עבר? כמה ימים כבר לא ישנתי?
שלושה? ארבעה? כמה שאני עייף. גמור. מתעפץ. מנקר. מתעלף.
ואני בתוך קופסת הפח הזו, הג`יפ הממוגן.
מחפש מחבלים בערפל.

זה מה שאתה עושה בנוהל טומוהוק. כשיש ערפל כולם על הרגליים. משחקים פרה עיוורת
מקווים שלא יצא להם למשש איזה ערבי בערפל.

הערפל מפחיד מדי. חושך.
ואנחנו במחסום..
כמה שאני רוצה לישון.

לפני כמה שנים נהרגו פה כמה מילואימניקים.
מחבלים חפרו להם מנהרה מתחת לרגליים.

אני נוסע בג`יפ, מכווץ מאחורה כמו סרדין. משעמם, אז אני משחק עם הקשר
הקצין מקדימה נוחר. אין לי בעיה. שינחר כמה שבא לו.
אני הרי לא עושה מטבחים, לא עולה לשמירות. החיים טובים כשאתה קשר.

הערפל מתפוגג, ואולי סוף סוף אני יוכל לישון קצת.
כמעט בוקר. ונגמר הטומוהוק. ירדה הכוננות הקצין שולח אותי ואת הנהג למלא דלק.
בדרך אני פוגש אותו.

אלוהים איזה חיוך יש לו. איזה בן אדם דפוק.
קור אימים, לילה. אני בג`יפ מת לעוף כבר והוא יורד לי מהעמדה כולו מחייך.

"מה קורה צ`ארלי ?!, יש לך אולי סיגריה?"
עניתי לו "חשבתי שאתה לא מעשן".
הוא הסביר לי שהוא אוסף את הסיגריות בשביל חבר אחר מהמחלקה
הוא מספר לנו על כוסית שעברה פה בכביש לא מזמן
ועדיין החיוך המעצבן הזה על הפרצוף. איך אני אוהב את הבן אדם הזה.
אני מודיע לו שאנחנו הולכים למלא דלק, ונראה אותו כבר בבסיס.

בדרך חזרה אני מנופף לו לשלום.
וחמש דקות אחר כך אני במוצב.
מוריד את הנשק, מוריד את הווסט ואת החולצה.
ונשאר עם מכנסיים ונעליים כי אני עוד בכוננות.
ואני עולה על המיטה, ועוצם עניים. ושוקע. וחולם.
אחרי ימים ארוכים. אני ישן. ובחלום הכל שקט.

מישהו פורץ לי את הדלת בבעיטה וצועק לי משהו.
ואני קם, שם חולצה, ציוד. נשק ורץ לג`יפ. אחרי 10 שניות אני כבר מבין שאני לא חולם
ויש עוד הקפצה.

אבל למה הקצין כזה לחוץ? הוא צועק "סע כבר !! סע !!"
מה קורה פה ? מה קרה ?! הוא לא מסובב אליי את הראש. "צ`ארלי דרוך את הנשק !"
אני מתחיל לרעוד. אבל מתפקד. מכין את כל הציוד שצריך להיות מוכן.
ואנחנו נוסעים מהר. ואני נזרק מאחורה כמו משקולת
אוף. כמה שאני עייף.

אני משחק עם המתגים של הקשר. ופתאום שומע את המילה. "מלוכלכים".
אנחנו נוסעים למחבלים ? אנחנו נוסעים לקרב ? מה מלוכלכים ?!
נוסעים להיתקלות !? אני דורך את הנשק. ותמונות רצות לי בראש.
על כל גיבורי המלחמות. וכמה שאסור לי לפחד ועל החלום שהיה לי לפני הגיוס

חלום שרדף אותי לפני הגיוס. וכל פעם שהייתי חולם אותו,
הייתי מתעורר בדיוק לפני הסוף. הרגע בו אני אמור למות.
וכל פעם שהייתי מתעורר אני מתפלל שהחלום יתממש.
ויום אחד יגיע. ואני יהיה בצבא. ואני אמות.

אסור לפחד. כל הגיבורים האלו עשו יותר ממך.
אתה הולך לרצוח את ה*** **** האלו.. תתיישר !! תפסיק לרעוד !!
זה אנדרנלין ! לא פחד. אני רועד מרב אנדרנלין !! אני לא מפחד !
אתה הולך לקרוע אותם, קרב פנים אל פנים. סוף סוף.
ואנחנו ממשיכים לנסוע. גם אחרי שראינו את הגופה הראשונה. אזרח. זרוק.

אני מפחד.

אני לא רוצה להיות פה.
אני חושב על המשפחה.
אני חושב על אמא.
אני חושב על הידיים שלי והרגליים שלי. וכמה אני רוצה שהם ישארו אצלי.
אני חושב על הזין והביצים, למה אין להם מיגון !? ואם יקרה משהו.
אני חושב מה יקרה אני יקבל כדור. אם אני יהיה מספיק חזק בשביל להמשיך להילחם
אם אני יבכה ?? ואיך תראה התמונה שלי בחדשות בערב. ומי יספר להורים שלי ?
ואני חושב שחצי מתקופת חיי אני מחכה למוות. לסוף. ופתאום. כשהסוף הגיע.
אני רוצה לחיות. ואני נזכר בחלום שלי. ואני מבין שזהו, היום זה היום.
היום אני ייהרג.

אני נזרק לתוך הזכוכית הממוגנת תוך כדי שהנהג מסובב את הג`יפ.
והוא עוצר. ואני רואה חיילים אחרים מסתתרים. אבל איפה המחבלים ?
אני מרים את הראש ומסתכל מעבר לזכוכית של תא הנהג.
הוא קופץ לנו משיח. פחות מ5 מטר מאיתנו.
ואני מבין מה אמרו כל הזמן "על לראות את הלבן בעניים של האויב"
אבל הוא מחייך. ויש לו סרט ירוק על הראש. וזקן. ולבן בעניים.
והוא מרסס אותנו. והנהג מתחיל לבכות ודופק רוורס.

הקצין קפץ מהג`יפ ורץ לחיילים.
אני נתקעתי מאחור.
"תוריד אותי !!" אני צועק לו
והוא ממשיך ברברס.
"תוריד אותי !! הוא צריך אותי !!"
אני חושב לעצמי כמה אני לא רוצה שהוא יעצור
שאחרי שכל זה ייגמר אני יוכל להאשים אותו בזה שלא הגעתי לקצין שלי.
"תוריד אותי!!" אני צורח שוב (רק על תעצור)
והוא עוצר ומסתובב אליי.
אני רואה את הפחד בעניים שלו.
"אתה בטוח שאתה רוצה לרדת ?" (לא אני חושב) הוא שואל.
ואני עונה לו:
"כן".

ואני מסתכל לו מעבר לכתף ורואה פיצוצים.
אלוהים. רימונים קורעים להם את הרגליים. הם כולם אכלו אותם שם.
יש חייל שוכב ליד ג`יפ. ורימו מתפוצץ ממש מתחתיו. הוא עף לצד.

"כן" אני עונה לו. "תוריד אותי" ואני יורד.
אני מתחיל לרוץ לכיוון הקרב. והוא ממגן עליי עם הג`יפ.

ובדרך אני רואה חיילים שוכבים. משותקים מפחד.
אני רואה חייל פצוע קורע ממנו את הבגדים. מחפש מאיפה גולש הדם.
אני רואה חייל. שוכב. ולא זז. והקצין גורר אותו מאחורי הג`יפ.
ואני מוכן להישבע שה100 מטר האלו שרצתי נמשכו לעד.
אבל הם נגמרו.

אני מוצא את עצמי ליד חיילים יותר אמיצים ממני
והם לא מזיזים את הראש. לא יורים. ואני מוציא ת.א ומתכופף לחייל.
הוא עם הפנים לכביש. אבל אני מזהה את האחורה של הראש שלו.
ראיתי את הראש הזה לפני כמה שעות כשהלכתי למלא דלק.
מה הוא עושה פה ?! הוא פצוע בבטן ! למה בבטן ?! למה !!??
ויורים עליי, ואני מתחיל לחשוב למה לא לימדו אותי לטפל בפציעות בטן !? למה ?!!?
מה אני עושה עכשיו ?! איך אני עוזר לו ?

יד מרימה אותי מהווסט והקצין מסתכל לי בעניים ושואל אם אני מוכן להסתער.
אני מהנהן עם הראש והחיילים מסביבנו נותנים לנו רימונים. ותחמושת.
אני מחליק על משהו.. דם ?? שמן ? הוא מרים אותי שוב.

ואני יוצא מהמחסה, ומתכונן למות.

אני והוא מתחילים לרוץ ביחד.
כל השאר נשארו מאחור לחפות.
אני לא מצליח להפסיק לרעוד.

משהו עף לכיווני.
הוא צועק "תכופף !!!" ופתאום פיצוץ
כואבות לי האוזניים, האוזן השמאלית שלי. ציפצוף... ואז כלום.

הוא זורק רימון בחזרה ויש פיצוץ ואז הוא צועק. "להסתער"
ואנחנו רצים. ואני רואה אותו. ואני נזכר בקרבות הקודמים שבהם השתתפתי
אף פעם לא ראיתי אותם מכזה קרוב. מארבע מטר. שתי מטר. מטר אחד
והוא יורה בו 3 או 4 פעמים. ואני יורה בו פעמיים. בצוואר. ובברך.

ואנחנו מדלגים מעליו. ויש עוד אחד.
איפה הוא ?! למה אני עדיין לא מת. אני לא יכול לסבול את המתח הזה
נו כבר !! צא החוצה !! סיים עם זה !

יורים עלינו צרורות שאחרי כמה שניות מפסיקות.
מפקד חשב שאנחנו המחבלים והקצין הבין שאנחנו יותר מדי בפנים.
אנחנו חוזרים לג`יפ. את האזרח ההרוג פינו כבר כשהגענו. הראש שלו היה פתוח לשתיים.
ואת שתי החיילים גם פינו.
ואנחנו יוצאים לחפש את המחבל השני.

אני בג`יפ שוב. ומזה ?
מזה עליי ?? בא לי להקיא.. מזה ? מוח ? אלוהים. אני מכוסה במוח.
של מי ?! זה ממני ?? מהאזרח ?! על זה התחלקתי ?!
אני צריך להקיא. אבל אסור לעצור.
ואז הם מודיעים בקשר שיש שני הרוגים.
והקצין מתקשר לקצין אחר, ומודיע לו שחייל שלו נהרג. ואני מבין פתאום משהו.

ואני חושב על החייל שלפני כמה שעות פגשתי בעמדה וסיפר לי על כוסית.
ועל אתמול בערב איך הוא ניצח אותי בהתערבות והכריח אותי לקפוץ על רגל אחת
ולהכריז שאני תרנגול שלוש פעמים. וצחקנו.
ואיך לפני יומיים בארבע בבוקר ביקרתי אותו בעמדה וחיסלנו עוגה שלמה.
ואיך זה כבר לא יקרה.

ולא יהיו עוד כוסיות
ולא עוד עוגות
ולא עוד עמדות.
לא בשבילו.

אני לא בוכה. כי זה עוד לא נגמר.
מתפוצץ עלינו מטען שנייה אחרי שאנחנו עוברים קטע בגדר.
ואנחנו חוטפים ירי מאחד השיחים. שתי דקות אחר כך המחבל השני מת.

ואני חוזר לבסיס. ואני מבין שהיום הוא לא היום שאני ייהרג.
ואני חושב על כמה שאני עייף. ואני מצטער שזה היה הוא ולא אני.
ואני מתחיל לבכות.

ואחרי ההלוויה כולם עושים לי "אני מבין" עם הראש.
אבל אתם לא מבינים. !!! הייתי צריך למות שם !!! אני !!!
והוא מת !!! ולאמא שלו כואב כל כך !! וכל פעם שהיא רואה אותי אני רואה את זה בעניים שלה.

שנתיים וחודשיים אחר כך, אני יוצא משערי הבקום
והבנתי שהחלום שיקר לי. ובצבא אני לא ייהרג.
וביקרתי כל שבוע בקבר. כי הוא היחיד שאני יכול לספר לו שהייתי רוצה להתחלף איתו.

כמה שאני עייף.

זמן עבר, אני לא שומע טוב באוזן שמאל.
אני מאובחן כבעל פוטנציאל להלם קרב.
אבל ואני רוצה לחזור לשם. להתחלף איתו.
וכמה שאני עייף...



ממני אלייך.. - "נשארתי שם"

תתגעגעי אליי כי אני כבר לא אחזור
החזיקי חזק, ואל תעזבי, זה לא יעזור
וכשתחבקי בלילה קר, בליבי אני עוד יהיה שם.

תתגעגעי אליי, כי אני לא פה.
לא שייך, לא חלק, לא אחד מכם.
תנסי, ואל תתני לי ללכת. זה לא יעזור. אני עוד שם.

תתגעגעי אליי, תגידי שכן, גם אם לא. אז תדעי
אני התגעגע, למגע, לריח, לעניים.
למבט שמנסה להבין מה אני מסתיר
לשפתיים שלך על שלי, לנשימות שלך כשאת ישנה.

אבל אני נשארתי שם, בין אם הרדוף או פרח
אני עוד שם. ואולי לעולם לא אחזור
אז תשמרי תמונה שלי. שלא תשכחי אותי צעיר

ומתחת לירח בהיר ולילה קריר
בין הדיונות שליד הים
רואה את השקיעה הכי יפה, בתקופה הכי יפה
ובגיל הכי תמים.

לעד ישאר העצב. לעד נשאר שם.
תתגעגעי אליי, כי אני, לא אחזור.