נושא: פרפר

הדבר השני שכתבתי לכבוד היום הזה. סיפור קצר מאוד, והקטע של הפרפרים מבוסס בקצת על מה שקרה אחרי המוות של רועי אלירז.
ההשראה שלי לכתוב את הסיפור היא שבדרך הביתה מבית הספר, לא עברה דקה בלי שראיתי לפחות חמישה פרפרים, דבר שהזכיר לי גם שהיום בכתה המורה שלי אמרה לנו שביהדות הפרפרים נושאים את הנשמה של האנשים שמתו. לקחתי את העובדה הזאת ועיוותתי אותה קצת.
כל הסיפור הזה ממומצא ולא התרחש באמת... אלא אם כן כתבתי על מקרה אמיתי בלי ידיעתי.
---------------------------------------------------------------------------
'הם יבואו... הם בטוח יבואו...' הוא חשב לעצמו. הוא לא הפסיק לקוות בשעתיים שכבר שכב שם, עם פצע פתוח בשוקו הימנית, שהדם לא הפסיק ליזול ממנו.
המקום שהוא שכב היה מבנה ישן, שנשארו ממנו רק הקירות שלו. האבנים כבר קיבלו גוון של בז', וחלקן כבר היו ברצפה. הוא הסתכל לשמיים השחורים, חסרי הכוכבים – רק הירח עמד למעלה, דרך הפער בין הקירות שכנראה פעם היה לו גג, והמשיך לקוות שחבריו יגיעו.
הוא הסתכל לימינו, לחור שבו הייתה אמורה להיות הדלת, וראה את חצי הגוף העליון של חברו. לחברו היה שיער קצר, הוא היה לא מגולח, לבש בגדי צבא, עיניו היו פקוחות והיה לו חור באמצע המצח שממנו היה סימן של ירידת דם יבש.
המראה הזה גרם לו להריץ את התמונות בראשו אחורה וקדימה, אחורה וקדימה, אחורה וקדימה... איך הוא הגיע לשם עם חבריו והיה אמור לחכות ולארוב לאויב שבא מכיוון מזרח, איך גילו אותם וכשניסו לברוח ירו בהם, איך פספסו את הלב שלו בחצי מטר ופגעו לו בשוק, איך הוא נכנס לבפנים כדי להתחבא, איך איבד את התחושה ברגליים ובכל פלג הגוף התחתון והגרוע מכל – איך ראה את ארבעת חבריו נופלים אחד אחרי השני.
לא באו לירות בו כי חשבו שהוא ימות מאובדן דם, כנראה, אבל הוא... הוא לא הסכים לחשוב כך... הוא היה בטוח... לא, הוא ידע שחבריו מהפלוגה השנייה, שהיו בדרך לאותו מקום בדיוק, יבואו לחלץ אותו.
אבל דבר אחד הוא לא ידע. חבריו מהפלוגה השנייה היו אומנם בדרך לאותו מקום, אבל נקלעו לקרב אנוש, ובמשך השעות האלה לא יכלו לבוא ולעזור לו. הקרב עדיין התחולל במרחק... רחוק מכדי שיוכל לשמוע אותו.
ככה עברה עוד שנייה ועוד שנייה, עוד רגע ועוד רגע, עוד דקה ועוד דקה... וככל שהזמן עבר, הספק התחיל לחלחל אליו. הוא כבר לא היה בטוח אם יבואו להציל אותו. הוא התחיל לפחד, בזמן שהתחושה בידיו גם החלה להיחלש, עד שהוא כבר לא הרגיש אותם יותר. הוא התחיל להתייפח, הוא לא רצה למות, הוא לא רצה ללכת... היו עוד כל-כך הרבה דברים שרצה לעשות אחרי הצבא.
לא. לא, הוא לא הולך למות. הוא לא יסיים את השבוע מטר ושמונים מתחת לאדמה. הוא יחכה להם. הוא יחכה לחבריו שיצילו אותו.
הוא התחיל לאבד את תחושתו קרוב יותר ויותר אל עבר ראשו.
הוא יחזור למשפחתו. הוא יגשים את חלומותיו, או ששמו אינו
הקרב שהתחולל במרחק כבר נפסק לפני כמה שעות. שבעת חבריו מהפלוגה השנייה החלו לעלות על הגבעה, המבנה הישן, הנטוש והעומד להתמוטט מסתיר את הזריחה. בשמיים אין עננים. המבנה מוקף בדם, אבל אין אף אחד. הם הסתכלו את תוך המבנה, דרך החול של הדלת, וכל מה שראו היו חמישה פרפרים לבנים וכתומים. לא עברה שנייה, והפרפרים עפו דרך חור הדלת.
עפו לכיוון השמש העולה.
את גופותיהם של חמשת האנשים שהיו על המבנה לא מוצאים עד היום, שמותיהם לא ידועים לאנשים שמכירים את הסיפור כיום, וחלומותיהם כנראה לעולם לא יתממשו... או ייוודעו.