זהו חמשיר שכשמו, נכתב בחמש דק' בשיעור לשון.

פרידה.

למרות כל העצב, הכעס והשקרים
הם כולם נעלמו כשיצאת מהדלת בניסיון לתקן את השברים.

כל המילים שנאמרו כרגע ולפני לא יחזרו על עצמם, אלא רק בלב
כל המילים הללו, לא באו מלבי אלא ממודעתי, זה נכון וזה כואב.

אז שהייתי שלך, הכל היה רע והאשמתי בזה רק אותך!
בלבי ידעתי שזאת אני אך, האמנתי שזה באשמתך.

כל המילים המכוערות, ההשפלות והמביכות לא היו שוות להבטחותיך,
שאולם נכתבו כמו שירים, אך מעולם לא זכיתי שאלו יתקיימו.

באותו רגע, בכיתי, האשמתי, קיללתי והכאבתי, שוב.
אלא שהפעם לא יהיה אותך פה, לנחם אותי, להעמיד פני קשוב.

לפתע, אושר, שמחה וצחוק הפכו לזיכרון עצוב שנדמה שהוא יעלם,
האם, גם אתה מרגיש דומה, או שעזבת בלב שלם?

בעבר, כל מילה שלך הייתה כואבת, שורפת. היום נדמה שאז היא הייתה מלטפת.
אני מרגישה כמו פרח, שאותו הרוח קוטפת.

כרגע אני קצת כועסת, אבל המון אוהבת...
וזאת האמת, היא שם והיא כואבת.