נושא: אסון הטבע 3 :עידן חדש

תודה רבה לכם .

פרק יפה,אותי אישית ריגש. אני מבין שהאישה הזאת באה להגיד לו תודה על העזרה,אני חושב. מחכה להמשך. אבל למה הבריונים היכו אותה מכלתחילה רצו לגנוב?

כן הם רצו לגנוב .

פרק 26:המתאגרף מספר 22


לפעמים סיפורי אהבה מתחילים באופן משונה ,זכור לי סיפור אהבה של בחור בן 21 ואישה מבוגרת בת 39
שהתאהבו בבית חולים ,הבחור היה פצוע אחרי תאונת אופנוע והאישה הייתה האחות שטיפלה בו ,השניים
התאהבו זה בזה ומאז אי אפשר להפריד ביניהם ,אפילו בין פער הגילאים הגדול .
ניתן להבחין באהבה ,אבל יש כאלה ,כמוני ,שלא מאמינים בה ,אהבה היא הרגל ,אתה חי עם מישהו הרבה שנים
ואז אתה מתרגל אליו ולזה בעצם אתה קורא אהבה ,אבל אהבה היא מילה ללא הגדרה ,אף אחד לא יכול לפתוח
מילון ולהוכיח שמה שכתוב שם הוא נכון .האהבה היא החיים ,והאהבה היא המוות ,תנסו לחשב ולפענח את
ההגדרה של המילה.

"היי " אומרת האישה ונכנסת .
ג'ק מביט בה ומזהה את האישה שהציל מהשודדים "זאת את!" אומר ג'ק בהפתעה .
היא אומרת "כן.." ונאנחת ,יושבת על הכיסא הקרוב לג'ק ומלטפת את ראשו ."רציתי להודות לך " אומרת
"תתחילי בכך שתגידי לי איך קוראים לך " אומר ג'ק ומחייך
"סילביה " אומרת
"שמי ג'ק " מציג את עצמו
"זה היה אמיץ מאוד מצידך שם עם השודדים " אומרת
"זה לא היה בשביל להרשים ,זה היה בשביל הכבוד " אומר ג'ק
"בן כמה אתה ?" שואלת סילביה
"אני בן 22 " אומר ג'ק וישר שואל בלי לחכות בת כמה סילביה
"אני בת 30" אומרת "עוד מעט 30" מתקנת
"אה.." אומר ג'ק וישר נפקחות עיניו והוא מבין שסילביה יותר בוגרת ממנו
"אני שמעתי מהרופא בחוץ שאתה נכה.." אומרת
"רופאים ,הם לא מבינים כלום" אומר ג'ק ומנסה לקום אך לא יכול
"מה זה?" שואל ג'ק ומבין שאין לו שליטה ברגליים
"הרופא אמר שנפגעת במערכת העצבים ,הרגליים שלך והמוח שלך כבר לא קשורים זה בזה" אומרת
"זה לא יתכן " אומר ג'ק
"אני מצטערת" אומרת סילביה
ג'ק מתחיל לבכות ,הפעם הראשונה והאחרונה שג'ק בכה בכל חייו.

לא הרבה זמן עבר ,חודש שלם של טיפולים לא עזרו לג'ק לשקם את עצמו ,הוא חזר הביתה ,על גלגלים.
בכיסא הגלגלים של ג'ק לא היו הרבה אפשרוית ,רק ללכת קדימה ,אחורה ודברים כאלה.
ג'ק נכנס לביתו והוא ראה את שלולית הדם שלא נוקתה מהכביש ,אותה השלולית שזלגה מגופו לפני חודש
ג'ק נכנס לביתו ומקסול בא להגיד לו שלום ,השכנים שמרו עליו בזמן שהיה בבית החולים
"ידידי!" אומר ג'ק ומחבק את מקסול כאשר הוא מלקק את ג'ק.
צעדים של נעליים יקרות מגיעות ,בחור עם נעליים שחורות ,מכנסיים בצבע חום ,ז'קט בצבע ב'ז ועוד כובע שחור
מגיע והוא עומד מאחורי ג'ק ,את עיניו מכסות משקפיים שחורות .
"ג'ק רודי ?" שואל האיש
"אממ כן " אומר ג'ק ומבחין באיש המוזר
"שלום לך ,שמעתי את הזוועה שהייתה לך " אומר האיש
"מי אתה? מה אתה רוצה?" שואל ג'ק
"תקרא לי E " אומר האיש
"e?" שואל ג'ק
"כן ,שמי לא חשוב עכשיו " אומר E
"אז מה אתה רוצה ?" שואל ג'ק
"אני רוצה להחזיר לך את הרגליים שלך " אומר E במין מסתוריות מסוימת.
"מה?! איך?" מתפלא ג'ק ומנשה את תנוחת הכיסא לעבר אדון E
"אתה רק צריך להסכים לבוא איתי " אומר E
"ומה אם זו מלכודת ?" שואל ג'ק
E צוחק והוא אומר "אתה תיאלץ לקחת את הסיכון הזה"
"קדימה בוא" אומר ג'ק ושם את מקסול אצל השכנים והולך עם האיש המסתורי
תוך כמה דקות השניים מגיעים למועדון אגרוף .
"מה זה המקום הזה?" שואל ג'ק
"זה הקולופאנץ'" אומר E
"מה זה?" שואל ג'ק
"מועדון אגרוף " אומר E
"אגרוף ? מה אני יעשה פה ?" שואל ג'ק בזלזול ומרגיש מטומטם שהגיע איתו
"בוא תיכנס ותראה " אומר E ומכניס את ג'ק כאשר דוחף אותו עם הכיסא פנימה
בפנים השניים רואים אנשים חולים ,בלי רגליים ,כולם כמעט.
"מה זה?" שואל
"אתה כרגע חלש מאוד ,אתה כמובן תרצה להתחזק בשביל הפעמים הבאות שדבר כזה יקרה לך" אומר E
"אבל אני נכה" אומר ג'ק
"במקרה הזה ,המקום הזה נועד בשביל נכים ,יש פה מורים מוסמכים שיכולים לעזור לך ,תוך כמה זמן ,אני
לא מבטיח אבל אתה תוכל שוב לעמוד ,אלא אם כן תמלא אחר הוראות המורים שלך " אומר E
"באמת ?!" שואל ג'ק
"אמרתי שאני לא מבטיח כלום ,זה תלוי בך "אומר E
"אני אשאיר אותך פה" אומר E ונעלם .

וזה באמת היה כך ,ג'ק התאמן ,הצליח להחזיר את עמוד השדרה שלו ליציבה ,בעזרת פיזיוטרפיה מוסמכת
ומורים שעזרו לו ,הוא הצליח לאט לאט שוב להצליח לעמוד ,אבל אז ליפול.
כעבור חודשיים ג'ק שוב עמד ,הוא הצליח לא רק לעמוד ,אלא במועדון קראו לו "המתאגרף מספר 22"
כי הוא היה האיש ה22 שהצטרף למועדון הזה והצליח לצאת ממנו ,כמו חדש.
ג'ק נישא לסילביה ,שאת סיפור האהבה הזה אי אפשר לשכוח .
אך סילביה חלתה במחלה שנקראת "צהבת" והיא נפטרה בגיל 40.
הילד היחיד של ג'ק ,נמסר לאימוץ על ידי ג'ק ,הוא לא רצה לגדל אותו לבד .הוא קרא לילד ארווין על שם אותו
בן אדם שהסתיר את שמו ואת האות E .כנראה שמעולם לא יגלה את זהותו .

המשך יבוא...

אני חושב שאני יודע מי זה"אי" Erwin

אני - דורש- פרק- המשך !! זה היה פרק קצר ויפה מאוד ! אני רוצה את הפרק המשך זה לא יכול להיות ככה חחח (;
ולמה נראלי שארווין זה E שחזר בזמן אחורה כשהוא מבוגר ?

פורסם במקור על ידי Yuma Tsukumo

אני חושב שאני יודע מי זה"אי" Erwin

חבל שלקח לך חצי שנה לעלות על זה D:

רק עכשיו פרסמת את הפרק מה אתה רוצה?

הוא פורסם לפני חצי שנה גם אבל רק בסדר פרקים שונה..

בסדר קודם שמתי לב ממש לשם "e"

אוקיי.
אשמח לעוד תגובות !!

פרק 27:במחשבות

וזה שוב מגיע ,הסיפור שלנו מתחיל מהתחלה ,כאשר עכשיו ידוע לכם שפעם ג'ק היה נכה והוא הצליח לחזור
לחייו ולחיות חיים שלווים ושקטים ביחד עם אשתו סילביה ובנו ארווין .
הבחור שהעלים את שמו ושמו היה E כביכול ,מסתורי ובעל לב זהב שהצליח לעשות מעל ומעבר
ג'ק מאז ומתמיד הרגיש חייב לאותו אחד אבל הוא לא ידע איך הוא יוכל למצוא אותו ,ואם בכלל.
אותו רגע שבו הפלתי בטעות את המפתח שלי לתוך כיסו של מייק ,היה הטעות שאולי עלתה לנו בחברים שלנו
אבל בשביל זה,אני הייתי שם ,אני המפתח להכל.
עצרנו בזמן שלנו ,כאשר אנחנו חוזרים למחנה ואתם בטח משתוקקים לדעת מה קרה...
אז סוף סוף בואו ונמשיך את הסיפור שלנו ..

כמה דקות אחרי שנעלמנו ...

"אני ממש לא מבין איפה הם " אומר פרננדו
"אתה יודע לאן הם הלכו ?" שואל לוקאס
"אין לי מושג ,אגונדו פשוט אסף אותם והלך איתם ביחד " אומר פרננדו
לוקאס נלחץ ,כבר שבוע ימים שאגונדו וסארי נעדרים וביחד איתם ,אנדי ,גלוריה ,קרלי ,דין ,איוון ומיכאל.
"זה משונה ... מוזר מאוד " אומר קרלוס
"חיפשו בכל מקום" אומר אחד האינדיאנים כאשר חוזר עם משלחת חיפוש מיואשים לגמרי
ג'ק חוזר ,עם מבט רציני בעיניים ."לא מצאתי כלום " אומר ג'ק
"אתה בטוח ?" שואל לוקאס
"כן ,הכל ריק " אומר ג'ק בייאוש .
"לאן הם יכלו ללכת בכלל?! " מתעצבן לוקאס .
"מה זה ?" שואל פרננדו ומביט למעלה ולצדדים ולוחץ על אוזניו .
לרגע קורה משהו מוזר, הקול של העולם נמחק ומשתבש .
%$#%#$#%
"אני לא יודע! אני לא שומע כלום!" צועק ג'ק $%%$##$%#$
"זה... אסון ט..!" צועק לוקאס %$#%

אחרי שיצאנו מהמגדל של ווילאם...

"אתה באמת מכיר את סארי ואגונדו ?" שואל אותי ג'ק כאשר פניו התקרבו לשלי והוא נראה מאיים
"כן כן ! " אני אומר וכולם אומרים איתי
"זה לא הגיוני ,שני חברינו נעלמו לפני 6 שנים " אומר ג'ק
"נעלמו ? לפני 6 שנים ?" שואלת קרלי
"רגע רגע..... אתה אבל זוכר את מייק נכון ?" אני שואל את ג'ק
"מייק ? מה לך ולמייק ?" שואל אותי ג'ק ופתאום הבעת פניו השתנתה
"מייק גם נעלם לפני 6 שנים ?" שואל מיכאל
"מייק ...... הוא מת עוד לפני זה ,בכדור הארץ " אומר ג'ק
"ממה ?" אנחנו שואלים
"מאסון טבע" אומר והולך משם
"תהרגו אותם " אומר ג'ק
"רגע!" אני צועק ועוצר את ג'ק
"האגרופן 22!" אני פשוט צועק בלי להביט אפילו בחרב שבאה לכיווני ולערוף את ראשי
"עצור!" צועק ג'ק
"מה ?!" שואל ג'ק
"האגרופן 22" אני אומר לו שוב את מה שארווין אמר לי להגיד לו
לפתע לא יכולתי יותר ,הגוף שלי התחיל לזהור.. כמו ביום ההוא באכסנייה באנגליה ,הגוף שלי זהר ופתאום
שמעתי בתוך הראש שלי קול מוכר "אנדי ?" שואל הקול
"מה ? מי זה? מה קורה פה?" אני שואל בתוך המחשבה
"תקשיב עכשיו ,אין זמן להסברים ,תספר לו על בחור בשם E בלי לפרט פשוט תגיד לו" אומר הקול
באותו רגע הבנתי שכנראה הכוח שלי הוא לדבר דרך המחשבה ,וכנראה צדקתי.
"תקשיב ג'ק ,אני יודע על E" אני אומר לו כאשר קרלי והשאר מסתכלים עליי במבט חוקר
איוון וגלוריה שוכבים מתים על הרצפה ואני מבין שאין דרך חזרה אבל ג'ק אומר
"אתם משלנו..!" אומר ג'ק

לפני 20 שנה ....

"שמע E אני חייב לך את חיי" אומר ג'ק כאשר הוא מתחיל להתרגל לקביים שקיבל זמנית ,הרופאים הודיעו לו
שבקרוב הוא יחזור ללכת
"שמע ג'ק ,אנחנו כנראה לא נתראה יותר ,אבל בכל זאת חשוב לי לאחל לך בהצלחה " אומר E
"יש דרך בה אוכל לגמול לך איכשהו?" שואל ג'ק
"האמת שכן... אבל אני צריך שתזכור אותי ואת מה שאני אומר עכשיו" אומר E
"כמובן ,לעולם לא אשכח אותך" אומר ג'ק
"בעוד הרבה שנים ,אני לא יודע כמה בדיוק ,אתה תגיע למצב שבו נער צעיר יספר לך עליי " אומר E
"מה?" שואל ג'ק
"בקיצור ,הוא משלנו ,הוא חבר והוא טוב ,בצד של הטובים ,אין צורך לפגוע בו" אומר E
"למה שאני אפגע בו?" שואל ג'ק
"לא משנה לא משנה ,רק אל תשכח !" אומר E ונעלם משם .

"אתם משלנו!" צועק ג'ק
"תודה לאל שהוא אומר את זה ,כמעט חירבנתי במכנסיים" אומר דין
הקול עדיין מהדהד בראשי ,אני שומע אותו אומר לי כל הזמן שאני יכול להציל את החברים שלי ,ויותר גדול מזה, את העולם כולו !
"רגע אבל מי אתה ?" אני שואל במחשבה
"אתה מכיר אותי ,זה ארווין" אומר.

המשך יבוא...

"שאני יכול להציל את החברים שלי ,ויותר גדול מזה, את החברים שלי" לא הבנתי את ההגיון פה,הוא יכול להציל את חבריו ואת חבריו?
פרק נחמד

תיקנתי , תודה.

עכשיו זה הגיוני