נושא: OlDemon

סיפור טוב שכזה לא ראיתי ממך הרבה זמן
יפה אסף.

תודה ארווין

פרק חדש... קצת קצר יותר מהאחרים ועם פחות עלילה בגלל שהיה לי מחסום כתיבה קל...

פרק 4 - רעב
שני הגברים יצאו מפח הזבל נוטפים נוזלים מסריחים רגע אחרי שהקיש הנחש את השוטר. הזקן מביניהם יצא בקפיצה ונחת ליד גופת הקשיש הרקובה וליד גופת השוטר. הוא לבש מקטורן ומכנסי בז' ושיער לבן שנראה לבן יותר בחשכת הלילה ובאפלוליות הסמטא. מיד אחריו יצא הצעיר בעל הבגדים השחורים בטיפוס גמלוני מתוך הפח. עד שהגיע הצעיר אל הזקן כבר התכופף הזקן ליד גופת הקשיש והשוטר שמתחתיה.
"מצוין, בדיוק כפי שצפיתי..." מלמל הזקן כשמישש את פני השוטר.
"אני שוב חוזר ואומר, לא היית צריך לעשות את זה באכזריות כזאת. בעצם, בכלל לא היית צריך לעשות את זה." אמר הצעיר והביט דרך משקפי השמש שלו בגועל בגופות ובזקן שכרע ברך על ידן.
"אוי, מורטי, זה חלק מהג'וב, אתה תעשה דברים גרועים בהרבה, וחוץ מזה אין לך מה לדאוג, הוא לא באמת מת." ענה דוקטור לוץ והזדקף ליד מורטי.
"ומה הסיבה שבגללה היית צריך להרדים אותו בצורה כזאת?" שאל מורטי ברצינות.
"לומר את האמת, אין לי מושג. בדרך כלל יש לי סיבה אבל הפעם אין לי." ענה הדוקטור וצחקק לעצמו.
"זה לא מוסרי. שמונים שנים של חיים חייתי ולא ראיתי דבר כזה. תתבייש." תקף מורטי בכעס מטובל במעט גועל.
"אדון בלאק, אני חי קצת יותר ממך, משך זמן שמתקרב לזמן הקיום של העולם הזה, ותאמין לי, לפעמים צריך ליהנות מהעבודה." השיב הדוקטור והפעם בנימה מעט יותר רצינית, "מורטי, בסופו של דבר אתה תפסיק להיגעל מהדבר הזה , אתה תתרגל ואפילו תתחיל ליהנות, כמוני." ואז הוסיף בנימה מפחידה מעט: "אחרי הכול, זה הטבע של השדים."
"לא רציתי שזה יהיה ככה, רצח שכזה." מלמל מורטי ברעד.
"מה חשבת שזה להיות המוציא לפועל של לוציפר?" שאל הדוקטור ולא ציפה לתשובה, "אתה היית אדם מבוגר שהגיע להחלטה. אתה בחרת בזה. עכשיו, אנחנו צריכים ללכת, אני צריך להסביר לך עוד על העבודה ועל מי שאתה. לא להסביר הכול, אבל לתת לך טעימה."

"אתה אוכל, שותה וישן כמו בן אדם, למרות שאין לך צורך ממשי בזה." אמר דוקטור לוץ למורטי שהלך לצידו ברחוב החשוך, "אתה ניזון ממשהו אחר. שדים חיים רק הודות לרגשות של בני אדם."
"רגשות של בני אדם?" תהה מורטי.
"כן. אתה אוכל רגשות של בני אדם. עצבות, פחד, אושר, הכול אוכל בשבילך." גיחך הדוקטור, "אפשר לומר שזו מעיין קללה שקיבלת..."
הם המשיכו להלך בין האנשים ברחוב ומורטי החל להרגיש מין דגדוג בבטן. מורטי שעכשיו שמע מה הוא צריך לאכול, הביט באנשים שהולכים מסביבו במבט רעב אך נגעל ומפחד.
"תפסיק לפחד." אמר הדוקטור, "בוא, נמצא איזה הומלס שתוכל לאכול."
"אני לא אוכל בני אדם!" לחש מורטי בנימה החלטית.
"כן, כמו שאתה לא עושה כיף בעבודה. זה בסדר, רק לפני כמה שעות הפכת לשד אז אתה לא רגיל לנבזיות." ענה הדוקטור, "ברגע שתטעם תשתנה לגמרי. אתה תשכח את האדם שהיית ותתחבר לשד."
הם נכנסו לתוך עוד סמטא צדדית ברחוב המינגטון, סמטא רחבה יותר שהייתה מקום מפגש להומלסים. פנה שקטה וחמימה שהומלסים אהבו לשון בה. באחת מהפינות של הסמטא ישב הומלס שחור, לבוש בבגדים מרופטים ומטונפים, הוא חבש לראשו כובע גרב קרוע שאיבד מזמן את צבעו ולידיו גרב כפפות קרועות בצבעים שונים. הוא ישב מכורבל בתוך ערימת עיתונים ולא היה נראה שאכפת לו ממי שנכנס לסמטא עכשיו.
"בתאבון." לחש הדוקטור לאוזנו של מורטי ודחף אותו קדימה. מורטי נדחף ונעצר ליד ההומלס שהתעלם ממנו לחלוטין. מורטי הריח את האוויר והוא הרגיש ריח נעים שהוא לא הריח מעולם. הוא הרגיש לפתע כאב חד ביד הימנית שלו. כשהוא הרים אותה הוא נבהל לגלות פתח עגול במרכז היד שלו שהוביל למין לוע ארוך. הפתח היה מוקף כולו שיניים שרטטו קלות. היד הלכה בכוחות עצמה. יד שמאל התרוממה ותפסה את ההומלס בגרונו. ההומלס שעד לאותו רגע התעלם מהאדם הבהיר לבוש השחורים שעמד על ידו החל לנסות לצעוק אך במקום זאת יצאו לו התנשפויות וחריקות. היד הימנית, בעלת הפה המוזר, נצמדה לראשו של הקורבן והחלה להשמיע קולות מציצה שהעבירו רעידות בגופותיהם של מורטי וההומלס. מורטי הרגיש איך יאוש ופחד מתפשטים בתוכו אך משום מה הייתה זו הרגשה נעימה והוא הרגיש איך הוא מתחזק.
מורטי המשיך לשאוב ולשאוב עד שהרעידות והחרחורים של ההומלס נפסקו. מורטי הוריד את ידיו מהקורבן שלו, והוא נפל על הרצפה בחבטה. מורטי הבית על ידו הימנית ושם לב שהפה נעלם. הוא הביט שוב על ההומלס המסכן ושם לב שהוא לא זז. מורטי ניסה לבדוק דופק ולא הרגיש כלום. הוא הסתובב לאחור והביט בדוקטור שהביט ממרחק קל תוך גיחוך ושילוב ידיים.
"ציינתי את העובדה שאם אתה שואב יותר מידי רגשות, הקורבן ימות?" גיחך הדוקטור וצעד קדימה, "כנראה שלא."

אחי אתה תותח!!!זה מדהים.....

תודה רבה!

תה כותב בצורה טובה
אבל אני לא אוהב את הרעיון לסיפור

תפרט מה מפריע לך בעלילה...
תודה על התגובה.

אני בתור ילד יחסית צעיר
לא נעים לי לקרוא על דברי מוות
ואיך שהבנתי בסיפור הולכים למות הרבה אנשים

אחרי די הרבה זמן יחסית, פרק חדש עם עלילה קצת לא אופיינית, חריגה ויתכן ותהינה תגבות שליליות על המהירות ובטענות ש"זה לא יכול לקרות ככה." וש"אין אנשים מהסוג הזה." ועוד שלל תגובות. זה לגיטימי, אולי אפילו לי תהינה ביקורות על הכתיבה של עצמי בעוד כמה ימים...
רציתי להזכיר, חבל שלא הגבתם... כמה שיותר תגובות תהיה לי מוטיבציה לכתוב פרקים יותר במהירות...

פרק 5 - דייט
זה סוף היום בדיינר של אוריילי, השעה כבר 2 בלילה. אנה נשארה לבד לסיים את הסגירה, לנקות את הטינופת מעל השולחנות. להעביר את הרווחים לכספת בחדר של אוריילי ואז היא יכלה ללכת הביתה. היא שמחה שהיא יכלה לישון עד מאוחר למחרת, יש לה יום חופשי מהלימודים, והיא יכלה לקום מתי שבא לה, ללכת לקניות עם חברה ולהספיק לחזור לעוד ערב ארוך, אבל עם מלא טיפים, בדיינר.
הדיינר היה מקום בילוי פופולארי בפרבר הקטן הזה והערב הוא היה עמוס במיוחד. הלקוחות זרמו פנימה והזמינו בתחילת הערב ארוחה רווית שמן וכוס גדולה של בירה ובשעות המאוחרות יותר קינחו עם כוסית משקה ססגוני. אנה סיימה לנגב את השולחנות ועברה לטאטוא נוסף. היא רצתה שהרצפה תבריק, מקום נקי מביא אנשים שקונים אוכל ונותנים טיפים.
לפתע הדלת נפתחה דבר שהקפיץ את אנה. היא הביטה בדלת וראתה אדם עומד בכניסה. "אנחנו ס-סגורים..." היא אמרה לו ברעד אך הוא נראה כאילו לא שמע בכלל. הוא היה לבוש שחורים כולו ופניו הלבנים נראו כפני מת. הוא צעד שלושה צעדים לתוך הדיינר ואז נעצר שוב. אנה החלה לצרוח אך הוא התעלם מהצרחה. הוא מלמל משהו ואז התמוטט על הרצפה. אנה שמטה את המטאטא מידה ורצה אל האדם. היא כרעה לידו והניחה את אוזנה ליד פיו, לבדוק עם הוא נושם והוא מלמל רק מילה אחת שוב ושוב, "הצילו".

מורטי התעורר על ספה רכה ומאסיבית שנראתה ישנה יחסית. הוא הביט סביבו לתוך סלון קטן עם שולח קפה וטלוויזיה גדולה מעוטרת במיני כבלים משונים. מצד אחד של הסלון היה מטבחון קטן ומצידו השני היו שתי דלתות ומכיוון אחת מהן נשמע רעש פכפוך של מים, כנראה שזו הדלת לשירותים והשנייה, סביר להניח, היא חדר השינה. הוא לא זיהה את הדירה הזאת והוא לא זכר איך הוא הגיע אליה בכלל. הוא ניסה להיזכר בכלל במשהו והוא גילה שהזיכרון שלו נמחק לגמרי, נקי. הוא זכר שהוא שד שניזון מרגשות של בני אדם, הוא זכר שקוראים לו מורטי והוא זכר שהוא חייב לבצע את כל המשימות שיצור בשם 'ד"ר לוץ' ייתן לו. הוא לא זכר למה, אבל הוא חייב. המשימה האחרונה שדוקטור לוץ נתן לו הדהדה באוזניו, להסתובב באזור עד שימצא מקום קבוע שבו יוכל לחכות עד שדוקטור לוץ יפנה אליו ולעשות את זה בלי שבני האדם יגלו את זהותו האמיתית, היותו שד.
רעש פכפוך המים נפסק ורגע לאחר מכן נפתחה דלת השירותים בקול. מורטי זכר שהיו לו משקפי שמש וכובע רחב שוליים, אך הם נעלמו. הוא פחד שמי שהביא אותו לדירה הזאת יגלה שהוא ער, אבל הוא פחד יותר שהבעלים של הדירה הוא בן אדם. משהו בתוך מורטי לא רצה לפגוע בבני אדם אף על פי שהוא חייב לפגוע בהם כדי לחיות, הוא לא ממש הבין למה זה מפריע לו, הרי הוא שד שצריך לחיות, מה איכפת לו מבני אדם? אולי זה מופיע בזיכרונות המחוקים שלו...
מורטי עצם את עיניו וניסה להתנהג כאילו הוא ישן. הוא שמע צעדים של אדם עוברים לידו ואז הוא שמע קול נשי יפהפה שאמר מלווה בצחקוק קל: "אתה יכול להפסיק לעשות את עצמך ישן."
הוא פקח את עיניו וראה שלידו עומדת בחורה יפה בעלת עור לבנבן ועיניים כחלחלות. היא לבשה לגופה חלוק רחצה ורדרד ועל ראשה הייתה כרוכה מגבת תואמת שכיסתה את שיערה לגמרי.
"למרות שהפחדת אותי כל כך אתמול בלילה, הרגשתי שלא תעשה לי שום דבר ואחרי שהתחננת לעזרה החלטתי להביא אותך לפה." היא אמרה למורטי בחיוך והתיישבה לצידו על הספה. "אני אנה. נעים להכיר. מי אתה?"
"אני מורטי. אני מצטער אם עשיתי משהו שפגע בך, את נדיבה מאוד ואני לא רוצה לפגוע באף אדם." אמר מורטי במין רעד.
"לא קרה שום דבר." צחקקה אנה, "אתה חמוד, אמרו לך פעם?" סומק קל עלה על פניו הלבנבנות של מורטי. "אני מצטער, אבל אני יכול להישאר פה כמה ימים? אין לי לאן ללכת." גמגם מורטי בבושה קלה.
"אתה מוזמן להישאר כמה שתרצה מורטי, אני אשמח לקצת חברה גברית פה בבית." ענתה אנה, "אם לומר את האמת, אתמול בערב הדלקת אותי." היא קמה והלכה לחדר שלה והשאירה את מורטי לבדו.

אנה לא יכלה להאמין שהיא ממש אמרה את מה שהיא אמרה. זה ממש לא התאים לחזות השקטה שהיא כפתה על עצמה שלא מרצון כל חייה. אף פעם לא היו לה קשרי ידידות עם גברים משום סוג, שלא לדבר על אהבה, אבל משהו במורטי גרם לה לצאת מגדרה. בלי להכיר אותו בכלל, הפחד והחשש שלו הדליק אותה והיא רצתה שהוא יישאר לידה. היא תנסה שלא להראות נואשת כל כך, אבל היא מוכנה לעשות הכול כדי שמורטי המסתורי הזה יישאר כאן. היא התלבשה במהירות במין שמלה קיצית קצרצרה, היא יצאה מהחדר וחזרה אל מורטי שנשאר באותה תנוחה מהורהרת שבה הוא היה כשהיא עזבה אותו.
"תקשיב, מורטי, אין לי לימודים היום וחשבתי לצאת עם חברה אבל אתה נראה מוטרד וצריך עזרה." היא אמרה בחיוך מבויש במעט, מנסה לשנות טקטיקה מהיושרה שהציגה קודם לכן. "אולי תבוא איתי לבית קפה, נשתה משהו ונוכל להכיר אחד את השנייה קצת יותר טוב אם אתה באמת מתכוון להישאר פה."
"את מתכוונת שאני אבוא איתך לדייט?" שאל מורטי וקולו נשמע הרבה יותר משוחרר ממקודם וגל של סומק עז עבר על פניה של אנה.
"אם אתה רוצה לקרוא לזה ככה..." היא גמגמה, "אמרתי לך שאתה חמוד?"

מורטי הסכים לצאת לדייט עם אנה, זה התאים לו עם התוכנית של דוקטור לוץ להסתרה שלו בתור שד ובנוסף לזה משהו באנה משך אותו, הזכיר לו משהו או מישהי שהוא אהב, אבל הוא לא זכר מי ומתי. אולי זה היה בחיים קודמים.

פרק מצוין, אהבתי

יפה...
אהבתי את הקטע שדמות נוספת נכנסה לתמונה...

תודה על התגובות!