Pokemon GO
עמוד 1 מתוך 2 12 אחרוןאחרון
מציג תוצאות 1 עד 15 מתוך 16
  1. משתמש מנוסה
    תאריך הצטרפות: May 2010
    שם: רז
    הודעות: 244
    #1


    תוכן ענינים:
    *דברי היוצר
    *רשימת הפרקים
    *ספויילר שבועי
    *מדריך הדמויות

    דברי היוצר

    שלום לכם קוראי הסיפור, אני רז (Eipam), משתמש ותיק בפורומים של פוקימון השונים שקיימים כבר שנים. חלקכם אולי זוכרים אותי בתור פעיל בפורומי הסיפורים, עם סיפורים בלתי נשכחים בעלי קוראים רבים (המסע של בלק ואזור, דרכה של מתאמת וכו').
    הפעם, אני שמח מאוד להציג בפניכם את היצירה החדשה שלי, פוקימון- זרם הזמן. הסיפור עוסק בחמישה ילדים בני שבע עשרה שמתחילים מסע בזמן בעקבות הפוקימונים שאבדו להם, אחרי שהם איבדו את זכרונם בקרב גורלי, בו נאבקו בפוקימון מיוטו ובגוף מרושע השולט בו. על מנת לדעת עוד, אני ממליץ לכם לקרוא את הסיפור! זהו אינו סיפור פוקימון רגיל, אין בו מסע לאיסוף תגים וסרטים, העלילה לא מתרחשת במחוז אחד. אין בסיפור גבולות, הכל יכול לקרות, שום דבר לא צפוי! ואחד האלמנטים הבולטים בסיפור הוא הזמן.

    קריאה מהנה :]

    רשימת הפרקים

    פרק 1- הבית

    ספויילר שבועי

    מדריך הדמויות

    טרי- מאמן פוקימונים בעל אופי חזק ואישיות טובה ואופטימית. טרי הוא החבר הכי טוב של הפוקימונים שלו. הוא מאמן אותם באופן רציני אבל משלב באימוניו אהבה וחיבה לפוקימוניו. הוא החבר הטוב ביותר של ויולט. הפוקימון הראשון שלו הוא גלייגר.
    פוקימונים:

    גלייגר- Gligar

    Poison sting- עוקץ רעל
    Harden- התקשחות
    Faint Attack- מתקפת עילפון

    קקנייה- Cacnea

    Needle Arm- זרוע מחט
    Sunny Day- יום שמשי
    Ingrain- השרשה

    ויולט- מתאמת פוקימונים עדינה ולבבית, חברתו הטובה ביותר של טרי. ויולט אוהבת לקרוא ספרים ולכן יש לה דמיון מפותח ורעיונות רבים, בהם היא משתמשת לאורך המרד נגד מיוטו. הפוקימונית הראשונה שלה היא אייפום נקבה שמאופיינת בהיפר אקטיביות.
    פוקימונים:

    אייפום- Aipom

    Mud Slap- התזת בוץ
    Bounce- ניתור
    Screech- צווחה

    דני- דני הוא מתאם מוכשר ביותר בעל סטייל מיוחד, יש לו וולפיקס שיודע לבצע להטוטי אש מיוחדים מה שעזר לו להגיע לפסטיבל הגדול בעבר ולזכות באחד מהמקומות הגבוהים. דני הוא גם שחקן מוכשר. הוא מוצא בויולט ידידת נפש ומעורר את קנאתו של טרי. כהמשך יתגלה שכששאר הילדים יצאו ביחד למסע, דני הצטרף אליהם בהמשך ונקלע איתם יחד אל הבית, בניגוד לרצונו.
    פוקימונים:

    וולפיקס- Vulpix

    Fire Spin- סחרור אש
    Confuse Ray- קרן בלבול


    קריס-
    מאמנת מגניבה ומוכשרת שזכתה בתגים רבים במהלך מסעה, לפני איבוד זכרונה. יש לה יאנמה.
    פוקימונים:

    יאנמה- Yanma

    SuperSonic- סופרסוניק
    Bug Buzz- זמזום חרק

    מת'- מאמן קשוח וחזק ביותר. חברם של שאר הילדים שתרם המון במאבק נגד מיוטו בעזרת פוקימוניו החזקים. על אף שמת' בן אדם טוב, הוא די קר ושיטות האימון שלו קשוחות באופן מוגזם, אך הוא מצליח להוציא את המירב מהפוקימונים שלו. יש לו סניזל נאמן ביותר שמשמש כחברו הטוב ביותר.
    פוקימונים:

    סניזל- Sneasel

    Icy Wind- רוח קרירה
    Quick Attack- מתקפת מהירות
    Fury Swipes- שריטות זעם
    נערך לאחרונה על ידי Eipam, 06-14-2010 בשעה 01:04 PM

  2. משתמש מנוסה
    תאריך הצטרפות: May 2010
    שם: רז
    הודעות: 244
    #2
    פרק 1- הבית

    מפלי המטאור שבמחוז הוון היו בעבר מקום מדהים. המקום היה מערה מסתורית ובתוכה מפלי מים מרהיבים, חולות זהובים ורכים, מכתשים שנוצרו ממטאורים שנפלו שם בעבר והמוני פוקימוני בר מיוחדים ומסתוריים, שמפלי המטאור שימשו להם כבית.
    אך לא עוד. באותו לילה שררה שם מלחמה, תוהו ובוהו. פיצוצים ורעשי נפץ. אבק של חול זהוב מפוזר בכל מקום. דמויות אנשים מפוזרים בכל מקום, מעולפים כנראה.
    'יש לי עוד סיכוי...' חשב לעצמו יצור קטן וורדרד, דמוי עובר, פצוע מקרב קשה. מעליו רכן פוקימון דמוי עובר גם הוא, אך מראהו היה מאיים יותר, צבעו סגול ועיניו אדומות כדם, מזעם.
    "אני חושב שזה הסוף, מיו. אני אמנם נוצרתי כשיבוט שלך, אך כוחותיי מתעלים על שלך!" הוא אמר, מושיט את ידו קדימה ומייצר בתוכה כדור אנרגיה בצבעי שחור וסגול.
    "לא מיוטו, אני לא אתן לך לנצח, יש לי עוד סיכוי אחד!"
    "ואתה לא תצליח בו..." צחק מיוטו בקולו העבה והקר ושילח את כדור הצל שיצר בידיו לעבר מיו.
    "לאאאא!" צרח מיו בחוסר אונים כשהכדור פגע בו והתפוצץ, ועוצמת ההדף העיפה אותו אל אחד מקירות המערה. כשגופו הזעיר של מיו פגע בקיר, הוא ניפץ אותו וגרם לו לקרוס.
    "יש לך סיכוי מיו, אני יודעת!" נשמע קול נשי בראשו של מיו.
    "יש לי סיכוי!!" צעק מיו. אנרגיה סגולה, בוהקת ועוצמתית עטפה את גופו והוא התרומם באוויר. ההילה שסביבו סנוורה את החדר, למרות שאור הירח חדר למערה מבעד לקירות המערה שקרסו.
    "אההה!" מיו צווח בכאב של מאמץ. כל הדמויות המעולפות שסביבו נעלמו כלא היו, וגם הוא.
    "לא!!!" צעק מיוטו בזעם.
    אותו לילה זכור לתושבי הוון כלילה שבו הושמדו מפלי המטאור היפיפיים מסיבה לא ברורה.

    -חודשיים לאחר מכן-

    "ויולט...?" לחש נער בן שבע עשרה וניסה להעיר נערה שישנה.
    "הא?" מלמלה הנערה ששמה ויולט, מתוך שינה. שיערה בהיר וארוך, עיניה ירוקות.
    "קומי! אני לא יודע איפה אנחנו!" אמר הנער. שמו טרי, שיערו בהיר ועיניו חומות. טומי הוא מאמן ואילו ויולט היא מתאמת.
    "כואב לי הראש בטירוף, אני לא זוכרת כלום..."
    "גם אני לא זוכר שום דבר, אני מרגיש שעבר המון, המון זמן מאז שהתחלנו את המסע, יותר משנה, אבל כל מה שעבר בזמן הזה נמחק לי מהזיכרון לגמרי!"
    "נכון, אצלי זה בדיוק ככה! היום שבו קיבלנו את אייפום ויצאנו למסע, אבל..." היא פקחה את עיניה וראתה מסביבה חדר עגול ולא גדול במיוחד. החדר הואר קלות בעזרת ארבע מנורות ניאון שהפיצו אור לבן. הקירות ורצפת החדר היו אפורים, היה בהם משהו מדכא.
    "אנחנו לא לבד אני רואה..." אמרה ויולט, כשהבחינה בעוד שלושה ילדים שישנים על מזרונים כחולים לידה וליד חברה טרי.
    "כן, אלה דניאל, קריסטינה ומת'יו..." אמר טרי לאחר שבדק מי אלה אותם ילדים.
    "אה, דני, קריס ומת'. אני שמחה שאנחנו לא לבד תקועים כאן, אבל איך יוצאים? אני מרגישה מטונפת, בא לי להתקלח!"
    "להתקלח?! אני רוצה לאכול! אני מתגעגע הביתה ואני מרגיש פספוס ענקי, איפה הפוקימון שלי? למה אנחנו לא באמצע המסע שהתחלנו לעשות?"
    "משהו פה מוזר לי... אני זוכרת את היום שחמישתינו יצאנו למסע, שקיבלנו את הפוקימונים הראשונים שלנו, אבל משום מה אני מרגישה שבאמת עברה תקופה ארוכה מאז, של שנה ומשהו, אבל אני לא זוכרת כלום..."
    "בדיוק ככה אני מרגיש, כאילו משהו חסום לי. כל פעם שאני מנסה לזכור אני מגיע למן מחסום שחור כזה..."
    "זה דיי מפחיד טרי, בוא נעיר את כולם, ננסה לצאת מפה ולחפש תשובות..." החליטה ויולט וקמה מעל המזרון שלה.
    "אין צורך!" נשמע קול ממלמל מאחד המזרונים. היה זה קול זכרי, נמוך ומעט קר.
    "מת'! תגיד גם אתה...?" שאל טרי.
    "כן, שמעתי את השיחה שלכם, אני מרגיש בדיוק כמוכם!" קטע אותו מת'. מת היה נער מעט מסתורי, היה לו שיער קארה שחור עם פוני לצד, עיניים ירוקות ועמוקות ביותר. מת' היה הטיפוס המתבודד יותר והמסתורי שפעל בדרכים משלו, אך למרות אופי ה"זאב הבודד" שלו הוא היה בן אדם טוב בבסיסו ונאמן לארבעת חבריו, אלה שהיו עימו בחדר.
    "יש עליכם חפצים?" הוא שאל את ויולט וטרי ובלי לחכות לתשובה מישש את גופו על מנת לאתר משהו עליו.
    "נכון, שכחתי מזה..." אמר טרי והחל לחפש על עצמו חפצים גם, "אין כלום, חוץ מפוקדור אחד. זה בטח גלייגר!"
    "גם עליי..." אמרה ויולט ושלפה את הפוקדור.
    "צא גלייגר!" ; "צאי אייפום!" צעקו ויולט וטרי וזרקו את הפוקדורים היחידים שהיו להם. שני הפוקדורים נפתחו, תוך כדי שהם מוטלים באוויר, ומתוך כל אחד פרץ סילון של זוהר לבן שתוך מספר שניות קיבל צורה ברורה יותר. הקרן מהפוקדור של טרי הפכה לעקרב מעופף בצבע סגול, עם זנב ארוך ובקצהו עוקץ. זה היה גלייגר.
    "גלייגר! אני שמח שאתה כאן איתי..." שמח טרי ורץ לחבק את גלייגר, חיבוק מוחץ. גלייגר המחוץ דקר את טרי בגבו עם זנבו.
    "מצטער..." הוא נפל, שחרר את גלייגר והתעשט על עצמו, "וובכן..." הוא נקטע על ידי ויולט.
    "אייפום!! אני שמחה שלא איבדתי אותך!" צעקה ויולט בשמחה ונשאה בידיה את הפוקימונית שלה, אייפום- פוקימונית קופיפה בצבע סגול גם היא, כמו הגלייגר של טרי.
    בזמן שהשניים שמחו שלא איבדו את הפוקימונים הראשונים שלהם, מצא מת' גם הוא פוקדור אחד בלבד, ממנו יצא סניזל, פוקימון קשוח בצבע ירוק כהה, דמוי סמור. את ראשו מעטרת נוצה אדומה אחת, על מצחו קמע כתום זעיר ובידיו טפרים חדים כתער. סניזל התיישב על כתפו של מת'. "מת' לא נראה נלהב יותר מדי כמו טרי וויולט לראות את הפוקימון שלו. הוא רק אמר "שמח לראותך כאן..."
    "טרי, ויולט, אני לא יודע מה אתכם, אבל אני רוצה לצאת מכאן..."
    "כן, מפחיד פה, למרות שדי נעים היה לישון כל כך הרבה זמן, אבל מצד שני, אני לא עייף בכלל ואני חושב שאני לא אוכל לישון יותר בחיים!" אמר טרי.
    "אתה לא חושב שצריך להעיר גם את דני וקריס?" שאלה ויולט.
    "תעשו מה שאתם רוצים..." אמר מת' והחל לחפש מקור יציאה. על אחד הקירות הבחין מת' במין מעבר בקיר, אבל חסום לגמרי. ליד המעבר החסום, הוצבו על הקיר שני לוחות, אחד גדול ואחד קטן יותר בסמוך אליו.
    "אוקיי, נראה אם הבנתי נכון..." מלמל מת' והניח את ידו על הלוח הגדול יותר. הלוח השמיע קול מכני מוזר והואר באור להט. המעבר החסום נותר חסום כמקודם, "טרי בוא לכאן..." ביקש מת'. טרי הגיע כמו חייל המציית לפקודה והניח את כף ידו על הלוח הקטן יותר. כף היד של טרי היתה גדולה יותר מהלוח, וחוץ מזה, לא קרה שום דבר.
    "כמו שחשבתי..." מלמל מת'. טרי הוריד את ידו מהלוח וחזר לאמצע החדר, סמוך לויולט המעירה את קריס ומסבירה לה את המתרחש.
    "אוקיי סניזל, עכשיו אתה!" פקד מת'. סניזל קפץ מכתפו של מאמנו והניח את הטופר שעל ידו על הלוח הקטן יותר. מת' הניח שוב את כף ידו על הלוח הגדול יותר ושני הלוחות החלו לזהור בירוק. המעבר החסום הפך ירוק ומעט שקוף, כמו מן שער העשוי אנרגיה קוסמית מיוחדת. "טוב, נתראה מתישהו..." חייך מת'.
    "לא מת', אם זאת מלכודת?" שאל טרי.
    "אני מעדיף לצאת מכאן, חוץ מזה שסניזל איתי ואני לא מפחד..."
    "סניזל לא מאומן מספיק, לא עברת איתו מספיק בשביל לסמוך עליו בעת סכנה"
    לשמע מילים אלה סניזל החל לזעום ולנסות להגיד משהו. מת' הרגיע אותו כשהסביר לטרי את מה שהוא חושב. "אל תהיה טיפש טרי, אנחנו והפוקימונים שלנו עברנו הרבה, פשוט איבדנו את הזיכרון שלנו. הזיכרון האחרון שלנו הוא היום שבו יצאנו למסע וקיבלנו את הפוקימונים הראשונים שלנו! נכון סניזל?"
    סניזל הנהן בחיוב, נרגע ונראה מרוצה יותר.
    "גם אתה איבדת את הזיכרון?" שאל מת' את סניזל. סניזל הנהן בשלילה הפעם, ונראה כי הוא זוכר הכל, אך התקשה להסביר מה קרה.
    "טוב, אז אני מבינה שכולנו איבדנו את הזיכרון חוץ מהפוקימונים שלנו, נכון?" הצטרפה קריס לשיחה. קריס היא אחת מחמשת החברים שהיו בחדר. היא מאמנת מגניבה, מוכשרת וחזקה ביותר. יש לה המון אנרגיות. קריס הוציאה מתוך הפוקדור שלה את יאנמה, פוקימונית דמוית שפירית, בצבעי אדום וירוק.
    "טוב חברים, אז אני יוצא, אני אחכה לכם בחוץ אם תחליטו לקחת את הסיכון!" אמר מת' ועבר עם סניזל את המחסום הירוק.
    מת' נעלם כאילו לא היה שם קודם לכן, והמחסום חזר לעצמו. הזוהר הירוק נעלם לגמרי.
    "אני מקווה שהוא יהיה בסדר..." נאנחה ויולט.
    "אני לא דואגת למת', הוא יודע להסתדר תמיד בכל מצב הבחור הקשוח הזה" אמרה קריס, "אני רוצה לצאת מפה גם..."
    "טוב אז קריס, בואי נצא מפה גם..." אמרה ויולט ולקחה את אייפום איתה למעבר החסום.
    "רגע אבל מה עם דני?" שאל טרי בבלבול.
    "אתה תדאג להעיר אותו ונחכה לכם בחוץ" חייכה ויולט בתחכום, "קריס, תלכי את קודם"
    "את כזאת פחדנית, יואו..." צחקה קריס והניחה את ידה על הלוח הגדול. יאנמה התעופפה בעזרת שתי כנפיה הדקות שנעו במהירות, והניחה את אחד מגפיה הדקיק על הלוח הקטן. המעבר הפך עתה לצהוב. קריס נעלמה מאחוריו עם יאנמה תוך שניות.
    "בהצלחה טרי שלי" קרצה ויולט ועברה במעבר לאחר ששינה את צבעו לורוד. לאחר שהמעבר הפך מוצק שוב, הכל השתתק. בחדר נותרו רק טרי הנרגש ודני.
    "דני...?" שאל טרי בהיסוס. דני המשיך לישון.
    "איזה ילד אטום!!!!!!" התעצבן טרי.

    ויולט וקריס עברו במעבר, אחת אחרי השנייה, כשלצד כל אחת הפוקימונית שלה. הן הגיעו למן חדר גדול וחשוך, לא ניתן היה לראות כלום.
    "מפחיד פה..." מלמלה ויולט.
    "קצת, לא כל כך. הייתי במקומות יותר מפחידים. אבל איפה מדליקים פה את האור?" ענתה קריס וניסתה לגשש, לשווא.
    לפתע פתאום נשמע צליל פסנתר. תו, ועוד תו, וזה נהיה חזק יותר, מלווה באור.
    "מה זה?!" נבהלה ויולט והצביעה שמאלה. הן ראו קלידי פסנתר גדולים, אחד על השני.
    "חחחח ויולט אלה מדרגות פסנתר..." צחקה קריס כאשר הבחינה בזוג רגליים שיורדות על המדרגות. כל פעם שכף רגל נגעה במדרגה אחת, היא האירה והשמיעה צליל.
    "מי אתה?! תזדהה!"
    "אתן בסדר שתיכן? זה אני, מת'!" צחק מת' ועימו סניזל, "מדרגות פסנתר, מגניב לגמרי. עליתי לקומה העליונה. חיפשתי משהו, אבל הכל חושך ולא מצאתי דרך להדליק כלום..."
    "יופי, ממש נבהלתי ואני עדיין מפחדת! איפה אנחנו לעזאזל?" שאלה ויולט, מבוהלת לגמרי.
    הקיר שמהן השתיים הגיעו זהר לפתע באור כחול. טרי המבולבל יצא ממנו ולצידו מרחף גלייגר. שניה אחר כך כשהקיר זהר באור אדום, יצא ממנו דני. דני היה בחור נאה עם עיניים תכולות, ושיער חום-שטני. דני היה מתאם מוכשר ביותר, אך כמו חבריו, גם הוא אינו זכר שום דבר ממה שקרה לו.
    בדיוק בשנייה שהחמישה היו יחדיו באותו החדר, נדלק אור שסנוור את כולם. הכל פתאום התבהר, והם מצאו עצמם בתוך סלון ענקי שלא ראו כזה עד כה. מדרגות הפסנתר נראו ברורות יותר, גרם מדרגות לולייני, כשכל מדרגה היא קליד פסנתר. לצד הגרם ניצבה מגלשה בצבע ורוד שהקצה שלה התחיל מלמעלה ולא היה ניתן לראות אותו. על הקיר לצד המגלשה ניצבו דגמים של טירות וצריחים. מימין למדרגות והמגלשה ניצבה קרוסלה צבעונית שהחלה להסתובב בלי שאף אחד יפעיל אותה. מושביה היו בובות פוקימונים. מושב אחד דמוי הפוקימון סדרה- פוקימון סוסון ים כחלחל, השני דמוי הפוקימון טוגטיק, פוקימון דמוי מלאך יפה בצבע לבן ועליו איתורים בצבע אדום וכחול. היו לו גם כנפיים. המושב השלישי היה דמוי הפוקימון אייביזור- חיה בצבע כחול ועליה עלים ומתוכם מבצבץ פרח סגור בצבע אדום.
    החמישה היו המומים לגמרי למה שהתרחש מולם ועיניהם בחנו כל פרט ופרט בחדר. הקירות היו תכולים ועליהם כוכבים קטנים לבנים שהאירו באור קלוש. לצד הקרוסלה ניצבו מדפים ועליהם בובות פוקימונים. באמצע הארון מדפים ניצבה דלת אדומה ועליה ציור של פוקימון העובר מיו. בהמשך הם ראו גם פוף גדול, דמוי הפוקימון סנורלאקס, וליד גם דלת מטבח ועליה ציור של פוקימון ליצן. הרצפה היתה בצבע קרם. ועליה, במרכז חלל החדר, מן שטיח מרצפות לבן ועליו מעוינים כחולים ולבנים. היו שם גם ספות בצבע קרם וורוד ושולחן קפה קטן.
    "אני בשוק..." אמר דני, משפשף את עיניו עוד מעייפות.
    "אנחנו בתוך בית החלומות כנראה! לא דמיינתי כזה בית בחלומות הכי הזויים שלי" חייך טרי.
    החמישה החלו להתפזר ולבחון את כל הסלון מקרוב יותר, לעלות על הקרוסלה, לגעת בבובות הפוקימונים שעל המדפים, לדלג על מדרגות הפסנתר ולהתלהב כל פעם מחדש מהיותם מאירים ומשמיעים תווים.
    "טוב אני רואה שכל הפוקימונים בחוץ, תצטרף אליהם וולפיקס!" אמר דני ושחרר החוצה פוקימון דמוי שועל כתום בעל שבע זנבות, "ויולט פוסטמה שלי!!!" הוא צחק עליה כשראה אותה בוחנת באופן דיי משעשע את בובת הסנורלקס הענקית.
    "אתה פוסטמה" היא צחקקה והלכה אל טרי שדיבר לגלייגר שלו, "נו אז איך הלך?" היא לחשה.
    "סתם, לא היה לי זמן לדבר איתו באמת, רק סיפרתי לו מה קורה ולמה אנחנו כל כך מבולבלים..."
    "הבנתי, טוב, אם כל כך חשוב לך לדבר איתו תעשה את זה, ותסביר לו שחשוב לך שתתקרבו ושאתה ממש מחבב את האופי שלו וכל זה..."
    "אני יודע, אין לי את האומץ, זה מוזר להגיד לבן אדם כזה דבר, גם קשה להתחבר איתו יותר מדי, חוץ ממך שהוא מת עלייך, הוא לא נותן!"
    "בסדר, הזמן יעשה את שלו..."
    "מה אתם מתלחששים שם?" נדחף דני לשיחה בחיקוי מורתי.
    "שום דבר..." ענה טרי בקרירות והלך משם.
    "טוב חברים, אני יודע שממש מגניב כאן, אבל אני לא רוצה להישאר פה, אני רוצה להמשיך במסע שלי, אז בואו קודם נחפש איך יוצאים מפה..." אמר מת' בנחישות והלך אל הקיר שממנו הם הגיעו קודם לכן מהחדר הקריר והמוזר. הקיר נדם, לא זז ולא היה שם שום כפתור או מנעול וכמובן שלא היתה שם דלת. ובכלל, בכל הסלון הגדול שהיה עמוס בפרטים וחפצים, חוץ מגרם המדרגות ודלת המטבח לא היתה שם דלת נוספת, שלא לדבר על חלונות.
    "טוב, אני הולך לבדוק את המטבח..." הוא אמר.
    "אני אעלה למעלה!" אמרה קריס וטיפסה בגרם המדרגות הלולייניות, בליווי מנגינת הפסנתר. היא הגיעה למסדרון מלא בדלתות, על חלק מהדלתות היו לוחות כמו בחדר שממנו הם הגיעו, כשהמעבר נפתח רק עם המאמן והפוקימון שמים שם את היד. על הרצפה הונח שטיח מקיר לקיר דמוי מחצלת. הקירות היו צבועים בצבע בורדו יפה ועליו עיטורים של עלים יבשים בצבע חום. מול הדלתות הבחינה קריס במעבר גדול בצורת קשת. היא עברה בו והגיעה להמשך מסדרון זהה לקודם, רק שעל הקירות הונחו פאנלים כחולים מבריקים. היתה שם דלת אחת בודדה, נעולה בבריח. היא המשיכה עוד קצת והגיעה לעוד מעבר קשתי שהיה מקביל למסדרון הקודם. היא נכנסה לשם וראתה שם שטיח מקיר לקיר, ועוד גרם מדרגות שהוביל לקומה נוספת. "כמה חדרים יואוו!" היא אמרה, אבל החליטה להמשיך לחקור הכל עם החבר'ה.

    למטה, נכנסו מת' וטרי למטבח. היה זה חדר לא גדול במיוחד. היה שם שולחן אוכל גדול מעץ כהה ומסביבו שתי ספות ישיבה רכות ונוחות בצבע לבן עם משענת שחורה. על קיר החדר ניצב מן חור בקיר עם דוכן שמקשר בין המטבח, לבין המקום בו היו השניים בעצם- חדר אוכל. "מי שבנה את המקום הזה טחון בכסף, הא?" צחק טרי. מת' נשמע דרוך ומרוכז.
    "שמעת את זה טרי?"
    "לא, מה?"
    "רעש של כלים..."
    "עכשיו אני שומע, כלים מתכתיים כאלה!"
    "כן, מישהו נמצא שם בטוח, הרי חייב שיהיה מישהו שיתחזק פה הכל..." אמר מת' וניגש אל הדוכן, "יש פה מישהו?"
    רעש הכלים נדם. דלת שהיתה בקצה החדר נפתחה ומתוכה יצא פוקימון הליצן שצויר על הדלת שממנה נכנסו השניים. היה זה הפוקימון החקיין, מיסטר מיים. הוא נראה דיי מבוהל ואף עצבני.
    "מיים?!" הוא שאל בבלבול.
    "ידעתי שיש מי שיתחזק את הבית, אבל לא חשבתי שזה פוקימון!" צחק מת'.
    "מיים!!" התעצבן הפוקימון ובעזרת כוח על חושי הרים באוויר סכין שהיתה על שולחן האוכל וכיוון אותה אל השניים באיום.
    "תירגע, לא באנו לפגוע בך!"
    "מיים!"
    בתגובה לצעד שביצע טרי הסכין נשלחה לעברו במהירות.
    "סניזל!" צעק מת'. סניזל קפץ מכתפו של מת' ושלח מפיו רוח קרירה שהעיפה את הסכין חזרה, והטילה אותה על הרצפה.
    "מיסטר מיים, אנחנו נשבעים שאנחנו כאן במקרה, ולא באנו לפגוע בך וביושבי הבית!" חזר טרי בשנית. מיסטר מיים נראה מבולבל לחלוטין. הוא שלח עלים קסומים, עלים ירוקים ובוהקים לעבר השניים. "גלייגר!" פרץ גלייגר אל החדר ושלח עוקצי רעל לעבר העלים. העלים הצליחו לגבור על עוקצי הרעל. השניים ושני פוקימוניהם נאלצו להתחמק מהעלים שנשלחו אליהם.
    "מספיק מיסטר מיים!" צעק מת'. סניזל וגלייגר התקדמו לפני טרי ומת'. מיסטר מיים שלח עלים קסומים נוספים לעברם, בכמות גדולה יותר.
    "מספיק!" פרצו דני וויולט לחדר. "וולפיקס, צא במתקפת סחרור אש!" פקד דני ווולפיקס נעמד על שבעת זנבותיו ויצר מערבולת אש יפייפיה ועוצמתית, הוא סובב אותה במקום ואז שילח אותה לעבר העלים הקסומים ומיסטר מיים. העלים נשרפו במקום ומיסטר מיים פיזר את הלהבות באוויר בעזרת מתקפה על חושית.
    מיסטר נראה מבולבל שוב לגמרי, כאשר שמע קול בתוך מוחו. "מספיק מיסטר מיים, אלה הילדים שהיו אמורים להגיע לפה, אז הנח להם..."
    עיניו של מיסטר מיים נפקחו והוא נראה מושפל. "מיים, מיים..." הוא ניסה להתנצל וסידר את הבלגן שבחדר בעזרת הכוח העל חושי.
    "תודה באמת..." אמר טרי.
    "טרי! מה אתה רוצה? הוא לא ידע שאנחנו לא נתקוף אותו. מיסטר מים סימן לילדים לשבת בשולחן ונעלם בדלת הקטנה שממנה הוא הגיע קודם. הארבעה התיישבו בשולחן ולצידם הפוקימונים שלהם. מיסטר מים הופיע הדוכן, מחויך, ואז בעזרת כוחו העל חושי שלח דרך המטבח צלחות עמוסות במנת אורז ובשר בקר.
    "דיי איזה חמוד!!!" התלהבה ויולט, כאשר צלחת עם מנה נחתה לידה.
    "היי חבר'ה, פספסתי משהו?" נכנסה קריס אל חדר האוכל.
    "אממ, לא, לא, שום דבר... רק פגשנו את הפוקימון שמתחזק את הבית!" צחק טרי.
    "כן, ואז הוא תקף אותנו" הוסיף מת'.
    "ואז אני וויולט נכנסו והצלנו את המצב בעזרת וולפיקס..."
    "ואז הוא פתאום התנצל וחזר לעצמו והושיב לאכול את האוכל הכי טעים בעולם!!" אמרה ויולט ובלסה את האוכל שלה.
    "יהה אני גם רעבה" הצטרפה קריס לשולחן והושיבה את יאנמה לידה.
    מיד הצטרפו מנות קטנות גם לפוקימונים.
    חמשת הילדים ופוקימוניהם ישבו ואכלו לשובע, אחרי שלא אכלו זמן רב.
    "זה לא קצת מוזר שלא אכלנו כל כך הרבה זמן?" שאלה ויולט
    "שלא לדבר על שתייה..." אמרה קריס.
    "ולא עשינו קקי ופיפי!" צחק טרי.
    "איכס יא מגעיל!" צעקו ויולט וקריס. דני ומת' צחקו.
    "אתם שומעים את זה חבר'ה?" שאל מת' לפתע. החמישה השתתקו.
    "כן, זמזומים כאלה..." מלמל דני.
    "משק כנפיים..." מלמלה ויולט.
    "אני יוצאת לבדוק!" אמרה קריס וסימנה ליאנמה לבוא אחריה. זו ריחפה אחרי קריס, שהלכה לכיוון דלת היציאה לסלון. קריס פתחה את הדלת. הסלון נראה משם כרגיל, רק שהרעש התחזק עוד יותר.

    "טוב, היא עלתה למעלה, אני מניח..." אמר דני כששמע את רעש מדרגות הפסנתר.
    "אמא!!! אתם לא מאמינים מה קורה פה!!!" נשמעה צעקה מהקומה העליונה. דני, ויולט, טרי ומת' נטשו את המטבח ורצו למעלה, איתם אייפום של ויולט בלבד.
    הם רצו במעלה מדרגות הפסנתר, כל מדרגה שהם דרכו עליה האירה והשמיעה צליל תו. כשהגיעו לקצה הם ראו פעם ראשונה את המסדרון בו ביקרה קריס קודם לכן, רק מה שהם לא ציפו לראות פה זה עשרות פוקימונים דמויי עטלף, מעופפים בחלל בבלבול ואת קריס ויאנמה נאבקות בהם.
    "איך הזובאטים האלה הגיעו לכאן לעזאזל?!"
    "משם..." הצביע מת' על הכיוון ממנו הגיעו העטלפים, דרך המעבר הקשתי שהוביל למסדרון קצר המפריד בין המסדרון הנוכחי למסדרון נוסף.
    "טוב, אני אלך לשם ואנסה לעצור אותם מלהמשיך להיכנס, לראות מה יש שם. מישהו בא איתי?" שאל טרי בנחישות.
    "אני אבוא איתך!" ענו מת' וקריס יחדיו, יאנמה וסניזל אחריהם.
    "אני וויולט ננסה לעלף אותם או לגרום להם לחזור לכיוון ממנו הם באו!" אמר דני, "וולפיקס, סחרור אש!"
    פוקימון השועל שלח מערבולת של אש דקיקה לכיוון הזובאטים.
    דני, מת' וקריס רצו בין הזובאטים בהמשך המסדרון, בקושי רב.
    "איה! נתקע לי זובאט בשיער!!!!" צחקה קריס.
    "סניזל..." פקד מת' על סניזל והצביע על הזובאט.
    "לא!" התפרצה קריס, "אני רוצה! יאנמה קדימה!"
    טרי לא יכל שלא לפרוץ בצחוק מהסיטואציה. פוקימונית השפירית שלחה גלים על קוליים שבלבלו את זובאט וגרמו לו להרפות. הוא חזר להתעופף במרכז המסדרון והשלושה רצו בכל כוחם עד שהגיעו למעבר הקשתי שמוביל למסדרון השני של הקומה.
    המסדרון היה נראה אותו דבר, רק קטן יותר. היה בו גרם מדרגות נוסף שהוביל לקומה השנייה, ועוד מספר דלתות. אחת מהדלתות היתה פתוחה. זובאטים בודדים עוד יצאו מתוכה וגלי חום.
    "למה יש זובאטים בתוך הבית הזה?" שאל מת'.
    "אולי יש פה בית גידול לעטלפים..." צחק טרי.
    "זה לא מצחיק, זה מוזר, אבל אני חושב שכדאי שניכנס לבדוק את זה!" אמר מת' בנחישות.
    "יאללה אז בואו כבר!" צעקה קריס אחרי שכבר עברה את הדלת.
    "היי חכי!" צעקו מת' וטרי, "אל תלכי לשם לבד..."
    "אתם חייבים לבוא לראות!" היא צעקה. השניים רצו, סניזל וגלייגר איתם. ברגע שעברו בדלת, הדלת נטרקה אוטומטית ונעלמה במקום.
    "אוי לא..." מלמל טרי בלחץ. שלושת הילדים המבולבלים הביטו סביבם. הם היו בתוך חדר ענקי, מן הריסות של חדר ענקי. הכל היה נראה מפואר, שטיח מקיר לקיר, נברשות, וילונות, רהיטים. אך הכל היה שרוף, מאובק, שבור ונטוש לגמרי. החדר היה חשוך. אור בודד הגיע מתוך כדור אש ענקי שריחף באוויר. הכדור עמד להיכבות והאור שבקע ממנו היה קלוש.
    "איפה אנחנו חברים?"
    "הכדור אש הזה, אני חושב שפוקימון יצר אותו, ואני גם חושש שאנחנו כבר לא בבית" לחש מת'.
    "ואם הדלת נעלמה, אז כנראה שאנחנו תקועים פה!"

    במסדרון הקומה השנייה עמדו ויולט ודני מבולבלים לגמרי גם הם. "טוב, כנראה שאנחנו נצטרך לעלף את כולם כדי שלא יתפזרו בבית!" אמר דני והצביע על עשרות העטלפים שריחפו שם מבולבלים.
    נערך לאחרונה על ידי Eipam, 06-05-2010 בשעה 06:45 PM

  3. משתמש מנוסה
    תאריך הצטרפות: Dec 2007
    הודעות: 10,373
    #3
    החלק העם הדלות שנפתחות על ידי הידיים הזכיר לי את האי
    אחלה פרק אחלה תיאורים
    סיפור מעניין
    מחכה לפרק 2

  4. משתמש מנוסה
    תאריך הצטרפות: May 2010
    שם: רז
    הודעות: 244
    #4
    ציטוט פורסם במקור על ידי Tony Tony Chopper צפה בהודעה
    החלק העם הדלות שנפתחות על ידי הידיים הזכיר לי את האי
    אחלה פרק אחלה תיאורים
    סיפור מעניין
    מחכה לפרק 2
    הרבה דברים פה יזכירו לך את האי, אני מקבל משם המון השראה
    תודה רבה
    :]

    לאט לאט יתווספו תמונות ושכלולים שיכניסו לנושא הרבה צבע ועניין

  5. משתמש מנוסה
    תאריך הצטרפות: Apr 2010
    שם: תומר
    הודעות: 4,045
    #5
    וואו זה סיפור ממש יפה אני כבר ממש מחכה לפרק 2

  6. משתמש מנוסה
    תאריך הצטרפות: May 2010
    שם: רז
    הודעות: 244
    #6
    תודה :]
    אני נאלץ להפוך את רצף פרסום הפרקים לשבועי בלבד בשל מחסור בזמן לכתיבה
    אני אפרגן לכם ואת הפרק השני אפרסם עוד יומיים, כדי שלא תצטרכו לחכות עד שבת לפרק הבא

  7. משתמש מנוסה
    תאריך הצטרפות: May 2010
    שם: רז
    הודעות: 244
    #7
    עוד תגובות בבקשה, אני לא משקיע לחינם!

  8. משתמש מנוסה
    תאריך הצטרפות: May 2010
    שם: רז
    הודעות: 244
    #8
    פרק 2- אחוזת הפוקימונים

    במסדרון הקומה השנייה עמדו ויולט ודני מבולבלים לגמרי. "טוב, כנראה שאנחנו נצטרך לעלף את כולם כדי שלא יתפזרו בבית!" אמר דני והצביע על עשרות העטלפים שריחפו שם מבולבלים.
    "בסדר, אייפום, תשתמשי בצווחה!" פקדה ויולט. אייפום ניתרה באוויר על זנבה וכאשר פערה את פיה היא צרחה ושלחה מן נשיפה מוזרה אל זובאט מסוים ועילפה אותו.
    "זה טוב ויולט, אבל לא מספיק מועיל, צריך משהו שיטפל בכולם..." אמר דני בהתנשאות.
    "שתוק כבר טמבל, אתה יכול לעשות יותר טוב מזה?"
    "בטח! וולפיקס, קרן בלבול!" פקד דני. וולפיקס נעמד על זנבו וירה מפיו קרן סגולה ורחבה שפגעה בקבוצה של זובאטים ועילפה אותם.
    "נו באמת, חשבתי שאתה יכול לעלף את כולם!" צחקה ויולט, "אייפום, התזת בוץ!" פקדה ויולט. היא ניערה את זנבה ושלחה מטחי בוץ אל עברם של הזובאטים ועילפה את חלקם.
    "אין לי כוח לשטויות האלה, וולפיקס, תן את כל מה שיש לך!" צעק דני. עיניו של וולפיקס זהרו בצבע כתום מרצד כאש והוא הסתובב על זנבו ושלח סחרור אש נוסף שעילף את כל הזובאטים. גופותיהם המעולפות של הזובאטים נפלו בבת אחת על הרצפה.
    "ככה עובדים ברצינות..." צעק דני.
    "יופי, ועכשיו איך מחזירים את כולם חזרה לחדר שממנו הם באו?" אמרה ויולט.
    "נקרא לכולם, מת'! קריס!" הוא צעק, כאילו זה ברור מאליו. לא היתה תגובה מהשלושה. דני המשיך במסדרון ותוך כדי התלהב מהפאר של המקום. הוא הגיע למסדרון השני והבחין כי השאר נעלמו לגמרי. "איפה אתם מתחבאים נו זה לא מצחיק?"
    הדלת שדרכם השלושה עברו קודם לכן היתה נעולה, אבל יצאה ממנה הילה מוזרה.
    "אני חושב שהם נכנסו לשם..." אמר דני לויולט שהגיעה גם היא.
    "טוב, אני הולכת לקרוא למיסטר מיים, הוא בטוח ידע מה לעשות, אולי ככה גם נשתמש במתקפה העל חושית שלו ונרים את כל הזובאטים חזרה..."
    "את תישארי פה, עד שאת זזה... אני אביא אותו" הוא צחק ונעלם. ויולט חזרה למסדרון הקודם והבחינה בזובאט בודד שפרפר.
    "אתה בסדר חמוד?" היא רצה אליו והרימה אותו. זובאט זהר בלבן. "הוא מתפתח!!!"
    זובאט התרומם לאוויר בתעופה. גופו התרחב וגבה. הזוהר הלבן נעלם ממנו והוא הפך לגולבאט.
    "אתה בסדר?" היא שאלה. כנפיו זהרו בלבן והוא בא לתקוף אותה במתקפת כנף.
    "אייפום, התזת בוץ!" היא צעקה באימה. הקופיפה הסגולה הצליפה את זנבה והתיזה בוץ אל עיניו של העטלף. סחרור אש נשלח מפיו של וולפיקס שהיה שם גם הוא ועילף את הגולבאט.

    טרי, מת' וקריס עמדו בחורבות החדר המפואר, מבולבלים לגמרי.
    "חייבים למצוא דרך אחרת לצאת מפה..." אמר טרי בפחד.
    "וואלה! אני חושבת שאנחנו לא סתם פה..."
    "ברור שלא..." לחש מת'. כדור האש נעלם והחדר נהיה חשוך. אור יחיד בקע מהחלונות הגבוהים והשבורים, שמאחורי וילונות הקטיפה השרופים.
    "עכשיו אני מפחדת..."
    "טוב, אני הולך לחפש את היציאה, תחפשו גם אתם!" אמר מת' ונעלם בחדר לפני שהשניים הספיקו להגיד משהו. הוא עלה בגרם מדרגות למעלה.
    "מאוד חכם לעלות למעלה, בדרך כלל היציאה היא למטה..." אמרה קריס וגררה את טרי בגרם מדרגות למטה.
    "זה מת', הוא לא טיפש, הוא פשוט מסתורי. בטח הוא מתאמן או מחפש רמזים בעצמו..."
    "אתה צודק..." היא ענתה והם ירדו במדרגות למטה. החדר היה דומה לקודם, רק שזה היה אולם כניסה. הכל היה חשוך ומימדי החדר היו עצומים. היו שם כמה חדרים פנימיים.
    "אתה מרגיש שחם פה?" שאלה קריס.
    "כן, יש משהו חם מאוד באוויר..." ענה טרי בבלבול והחל להתהלך בחדר ולגשש בין עצמים שיתמכו בו. הוא נגע במשהו צמיגי ומסריח תוך כדי הליכתו. "מעניין מה זה..." הוא מלמל, קריס אחריו.
    "זה גריימר!!!" היא צעקה פתאום. גריימר, פוקימון הרפש הצמיגי והסגול נבהל והתעורר משינה, כנראה.
    "גלייגר!!!" צעק טרי וגלייגר הגיע אליהם בתעופה וירה עוקצי רעל לעבר מטחי הבוץ שנשלחו ע''י גריימר. תוך רגע קרו שם כמה דברים לא צפויים. מתוך פינה בחדר נשלח כדור אש כתום אל התקרה במרכז החלל. הכדור בער והציף הכל באור. זה היה אותו כדור שהם ראו קודם לכן, ששיערו שפוקימון יצר אותו, אבל לא ראו מי, כי הפוקימון הירוק הזה שטרי הצליח לקלוט לשנייה נעלם דרך חור בקיר.
    כמה זובאטים שהיו שם נבהלו מהאור ועפו למעלה.
    "עכשיו אני מבינה!" צחקה קריס, "לפחות יש פה קצת אור..."
    "למי אכפת מאור, הגריימר הזה בולע את גלייגר!!!" צעק טרי בבהלה ורץ אל הגריימר. יאנמה דחפה את טרי ושלחה גל על קולי שבלבל את גריימר וגרמה לו לעזוב את גלייגר. גלייגר התעופף במהירות אל זרועותיו של טרי המבוהל. הוא חיבק אותו בחוזקה ומחץ אותו כל כך עד ששוב בתגובה הוא דקר אותו בעזרת זנבו.
    "מצטער נו, דאגתי לך!!" צחק טרי.
    "מי שם? המשטרה?!" נשמע קול בנאדם מגרם המדרגות.
    "לא, ממש לא!" אמרה קריס.
    "סתם ילדים שנקלעו לפה במקרה, זה הבית שלך?"
    "כן... אף פעם לא היה פה כזה רעש, מה עשיתם? הוא שאל והתקדם מעט קדימה כך שהאור של מתקפת היום השמשי חשפה את זהותו. הוא היה הומלס חסר בית, לבוש בבגדים קרועים ומטונפים.
    "גריימר תקף אותנו, ואיזה פוקימון יצר פה את השמש הזאת מה שגרם לזובאטים להשתולל..."
    "כן, אני כבר רגיל לזה שהזובאטים פה משתגעים בגלל מתקפת היום השמשי. זה הפוקימון קקנייה יצר את המתקפה הזאת..."
    כאב חד תקף את מוחו של טרי, ונעלם תוך רגע.
    "אחחח!!!" הוא צעק לרגע.
    "מה קרה?!" נבהלה קריס.
    "שום דבר, כאב לי הראש לרגע..." הוא אמר ובמוחו חשב, 'קקנייה, השם הזה נשמע לי מוכר, אבל אני לא זוכר מאיפה...'
    "טוב אדוני, אנחנו רוצים לצאת מפה, לא רצינו להפריע..." ביקשה קריס.
    "בבקשה, אבל אני לא ממליץ לכם, יש עוצר בחוץ, אם יתפסו אתכם תהיו בצרות וזה לא נעים, תאמינו לי!"
    "אבל אנחנו רוצים לחזור חזרה לבית, הדלת שהיתה פה נעלמה..."
    "איזה בית?"
    "הבית שנמצא סמוך למקום הזה, אתה יודע, הבית הענקי עם המגלשה והמדרגות פסנתר..."
    "אתה בסדר ילד?" שאל ההומלס.
    "הוא סתם מתלוצץ, אבל בכל מקרה אדוני, איפה אנחנו?!" שאלה קריס.
    "אוקיי, אני מבין שאתם לא מפה כנראה... אתם נמצאים באחוזת הפוקימונים הישנה, על האי סיניבר בקנטו"
    "אז בגלל זה חם כאן!" אמרה קריס.
    "נכון. הפיצוץ שגרם להרס הבית הזה פער חור באדמה שמובילה למערה התת קרקעית, שהיא בעצם פנים הר הגעש של סיניבר..."

    מיסטר מיים השתמש בכוח העל חושי ונשא באוויר את כל עשרות הזובאטים. הוא שם אותם בערימה אחת. "תודה מיסטר מיים, אבל אנחנו לא יודעים לאן נעלמו שלושת החברים שלנו... הם נכנסו דרך דלת שהיתה פתוחה, שדרכה נכנסו הזובאטים הזה ועכשיו הדלת נעולה והם נעלמו!" הסביר דני.
    מיסטר מים נשאר מבולבל עד אשר הקול הנשי הנעים שהיה מדבר אליו כל הזמן, פנה אליו שוב. "מיימי, הם עברו בחדר הזמן, שלחנו אותם למשימה הראשונה שלהם. כשהם יחזרו בהצלחה משם, תשלחו את כל הזובאטים חזרה לשם ומעבר הזמן יסגר. בינתיים תעכב אותם איכשהו..."
    מיסטר מיים רק חייך לויולט ודני, הוביל אותם בחזרה למטבח ונתן להם פרוסת עוגת שוקולד שהכין זמן קצר לפני.
    "זה מדהים מיסטר מיים!" התחנף דני.
    "אז מה דני, מה קורה איתך?"
    "אני בסדר, מבולבל ממה שקורה כאן..."
    "כן, יש פה דברים מוזרים שלא יצא לי לראות בחיים ואני מתה לדעת מה קרה לנו ולמה אנחנו לא זוכרים כלום!"
    "כנראה מישהו חסם לנו את הזיכרון..."

    מת' טיפס בגרם במדרגות והגיע לקומה האחרונה של האחוזה. הוא חלף על פני תמונות קרועות על הקיר. ככל שהתקדם במסדרון, הכל היה שרוף ומנופץ. הוא הגיע לגרם מדרגות נוסף וכאשר החל לטפס עליו הוא הבחין בפוקימון קקטוס ירוק ולא גדול במיוחד. את ראשו עיטר פרח צהוב שנראה כמו כתר. קקנייה שהבחין במת' ובסניזל נבהל ושלח מתקפת יום שמשי נוספת, שהעירה את כל החדר. עד שעיניו של מת' התרגלו לאור, קקנייה כבר לא היה שם. "לעזאזל איתו..." התעצבן מת'. אל כדור השמש נמשכו מספר פוקימונים. הגיעו לשם שלושה מגמרים. מגמר היה פוקימון דמוי אדם, מכוסה בלהבות. הוא הגיע לשם דרך החור שנוצר בין רצפת הבית לבין פנים הר הגעש. "מה אתה אומר סניזל שנילחם בהם?"
    חייך מת'. סניזל הניד בראשו בחיוב.
    "מעולה, אז סניזל, תשתמש ברוח קרירה שתצנן אותם קצת!" פקד מת'. סניזל קפץ מכתפו של מת' וירה מתוך פיו רוח קרירה שציננה את גופם את שלושת המגמרים. הקור העז הפריע להם והם ירו שלושה להביור לעבר סניזל. הלהביורים היו עצומים.
    "סניזל, תתחמק במתקפת מהירות!" צעק מת'. סניזל התחמק מהלהביור שכוון אליו מכל מגמר, והטיח את גופו באחד המגמרים.
    "זה מסוכן סניזל, הם חזקים יותר בגלל מתקפת היום השמשי שמעצימה את מתקפות האש שלהם. וזה ידוע שיש לך חולשה למתקפות אש. אני רוצה שתשתמש במתקפת מהירות על המגמר שכבר תקפת ותפתיע את זה שלידו בטופרי זעם!" פקד מת'. סניזל הנאמן צבר תאוצה ורץ בחדר, מבלבל את המגמרים. הוא התנגש שוב באותו מגמר, אבל לפני שנתן את מלוא ההתקפה קפץ משם ושרט את המגמר השני. המגמר השלישי היה מהיר ממנו ושלח אליו להביור עוצמתי כדי לסייע לחברו. סניזל נפל על הרצפה מותש לגמרי.
    "לעזאזל!" הוא השיב אותו לפוקדור ורץ במעלה המדרגות במהירות לפני שהמגמרים יתקפו אותו.
    "וואו" הוא אמר כשהגיע אל מעבדה נטושה והרוסה לגמרי.

    דני וויולט טיפסו חזרה במדרגות הפסנתר והגיעו אל המסדרון מלא הזובאטים המעולפים, שהיו עתה כלואים בתוך שק ענקי כדי שלא יתפזרו שוב. "זה בית גדול, יש פה מטבח ויש פה חדרי שינה בטוח..." אמר דני. "כן, ואני חושבת שהלוחות האלה ליד שבעת הדלתות אלה אותם לוחות שהיו בחדר שישנו בו.
    "נכון, זה הגיוני..." אמר דני ומיהר להניח את ידו על אחד הלוחות ביחד עם וולפיקס שהניח ידו על הלוח הקטן יותר. הלוח צפצף ברעש צורם והאיר באור ורוד. הדלת לא נפתחה.
    "היי זה ורוד, זה היה הצבע שלי בלוח הקודם!" התרגשה ויולט והניחה את ידה על הלוח שליד הדלת שדני כבר נגע בה. אייפום נגעה בכף היד שבקצה זנבה בלוח הקטן יותר הסמוך ללוח של ויולט והדלת נפתחה.
    "כן!!!!!" התרגשה ויולט ונכנסה אל החדר. היה זה חדר שינה ארוך. היתה שם מיטה זוגית ענקית, וכילות בצבע ורוד. היה שם גם מיני בר קטן, שדני פתח אותו הוא ראה משקאות קלים. היתה שם גם דלת נוספת שהיתה נעולה. "רציתי להתקלח אבל!" התאכזב ויולט.
    "אולי זאת לא מקלחת בכלל..." אמר דני, "אבל אולי אצלי זה יהיה פתוח..."
    דני יצא מחדרו וויולט יצאה איתו. הם עברו כל דלת עם לוח עד שמצאו את חדרו של דני. הלוח שלו ושל וולפיקס זהרו באור אדום, וכך גם חדרו שהיה זהה לשל ויולט, קושט בכילות אדומים מעל מיטתו. הדלת שהיתה בחדר שלו היתה נעולה גם.
    "טוב, אז זאת לא המקלחת מסתבר... אולי היא נמצאת איפה שכל שאר הדלתות האחרים"

    "מת' מתעכב הרבה, אולי כדאי שנלך לקראתו..." אמרה קריס בדאגה ולקחה איתה את טרי.
    "כן, טוב, אז תודה על המידע, אנחנו מבטיחים לך שלא נפריע, רק נהיה כאן בינתיים עד שהעוצר יגמר או משהו כזה. איפה היציאה הראשית רק?"
    "היא פה, אבל היא חסומה לגמרי. יש יציאה אחרת, אני אראה לכם אותה אחר כך. אני אלך לנמנם קצת, בקומה הזאת יש לי איזה מזרן. תעירו אותי יותר מאוחר!" הוא אמר בטוב לב והלך לאיזה חדר צדדי בקומה הנוכחית.
    "הומלסים הם אנשים נחמדים, וזה לא ברור מאליו..." אמר טרי.
    "נכון, אפשר לצפות מהם להיות מגעילים בגלל שהם ממורמרים מהחיים המסכנים שלהם!"
    הם הגיעו לקומה האמצעית, משם הם הגיעו לראשונה לבית הנטוש, כאשר עברו בדלת ההיא.
    "הוא עלה למעלה..." מלמל טרי והם המשיכו בגרם המדרגות לקומה האחרונה של האחוזה. איפה שהמסדרון עם התמונות הקרועות, עד למקום בו עמדו כעת שלושה מגמרים עצבניים מהתקרית מקודם, ולידם כדור אש נוסף שהחל להתחלש לאט, לאט. ברגע שהמגמרים קלטו את קריס וטרי הם שלחו שלושה להביורים. "היי!" צעק טרי ודחף את קריס הצידה.

    מת' וסניזל ראו במעבדה מתקן דמוי אקווריום, מנופץ לגמרי, מחשבים, ערכות כימיה ומדפי ספרים. הכל היה מנופץ או שרוף או שבור. "המקום הזה מוכר לי..." מלמל מת'. הוא הבחין בדלת ברזל בפינת החדר. "בוא..." הוא לחש לסניזל ובעט בדלת. היא נפתחה. הכל היה חשוך, וריח רע שהצטבר שם משום בגלל חוסר אוורור נדף החוצה. מת' גישש בקירות שבכניסת החדר הקטן ומצא מתג. האור נדלק. מול עיניהם נגלה משרד. הכל היה שמור, כמו חדש. "בטח הקירות חסינים אז המקום שרד את הבלגן שהיה פה..." הוא מלמל. מת' ראה על הקיר תבליט של מן יצור מוזר, פוקימון כפי הנראה. הוא היה מוכר מעט למת'. "זה... זה... מיו!" הוא צעק. הוא זכר משהו שקשור ליצור הזה מהעבר, אבל לא זכר בדיוק מה.
    מת' ניגש לשולחן העבודה העמוס קלסרים ומסמכים, והרים מסמך אחד. בדף היה כתוב, "אנחנו עובדים במרץ על פיתוחו של פוקימון חדש, שיבוט של הפוקימון האגדי מיו..."
    את השאר מת' לא יכל לקרוא, כי על שאר המסמך נשפך חומר שטשטש את הכתוב.
    רעש של תזוזה נשמע. מתוך חור קטן בקיר שהיה שם הגיח קקנייה, פוקימון הקקטוס שמסתובב בבית הזה ומייצר כדורי אש. "קקנייה! אז אתה מייצר את מתקפת היום השמשי!" אמר מת'. קקנייה ניסה לברוח משם, אבל לפתע הוא עצר והביט במת' במבט מוזר.
    "רגע, אני זוכר אותך! אתה הקקנייה של טרי!"
    קקנייה הניד בראשו בחיוב ונראה קורן מאושר. "איך הגעת לכאן?" שאל מת'. קקנייה לא ידע מה להגיד.
    "טרי ישמח לראות אותך, אבל אני לא יודע אם הוא זוכר אותך! איבדנו את הזיכרון שלנו, אני, טרי, ויולט, דני וקריס! פתאום נזכרתי בך, אבל אני זוכר ממש מעט, רק שאתה שייך לטרי! בוא, אני אקח אותך..." אמר מת'.

    יאנמה שכבה מחוסרת הכרה על רצפת החדר. קריס שקשוחה באופיה, ניסתה להתעשט. "חזרי..." היא אמרה והשיבה אותה אל הפוקדור. "עכשיו זה תלוי בי ובך גלייגר, לפחות מגמר אחד הצלחנו להביס! אנחנו נביס גם את השניים הנותרים" אמר טרי ונראה מיואש למרות מילותיו האופטימיות, "עוקץ רעל!" הוא צעק. גלייגר, מותש כולו, שלח עוקצי רעל סגולים לעבר שני המגמרים, ואלה שרפו אותם עם האש.
    לפתע המגמרים הפסיקו מלשלוח להביור, ונכנסו לתוך חדר פנימי שהיה ליד המסדרון. גל חום יצא משם.
    "איזה מזל שהפוקימון הזה יצר עוד מתקפת יום שמשית, זה משך את תשומת הלב שלהם!" אמרה קריס. טרי החזיר את גלייגר.
    "בקיצור, מה אנחנו עושים עכשיו?!" שאל טרי.
    "מוצאים את מת' ומחכים שהעוצר יגמר ונצא מהבניין!"
    "אין צורך..." נשמע קולו של מת' שהגיח מבין הצד הרחוק של המסדרון. קקנייה נצמד אל מת', והלך בחוסר ביטחון.
    "מת'!" צעקו טרי וקריס בשמחה.
    "טרי, מצאתי את הקקנייה הזה, הוא הגיע לכאן בטעות ולכן הוא פחד להסתובב חופשי, אבל ייצר מתקפות יום שמשי כדי להגן על עצמו. ואתה יודע מה עוד?!"
    "מה?! רגע!!!" צעק טרי בהתרגשות ושקע לתוך פלאשבק כשהבחין בגופו של הקקטוס בעל הפרח הצהוב על ראשו.

    ויולט וטרי עמדו באמצע מדבר. הכל היה חולי באיזור, יבש כמעט לגמרי. באופק נראתה עיירה קטנה. גלייגר ריחף מעל טרי.
    "קדימה טרי, כולם מחכים לנו, הם רוצים להמשיך את המסע!"
    "בסדר ויולט, עוד מתקפה אחת והקקנייה הזה שלי!" הוא אמר בביטחון, "גלייגר, מתקפת עילפון!"
    גלייגר נעלם לפתע ממקומו והופיע מאחורי קקנייה הקטן שעמד, כמעט מותש לגמרי. הוא התנגש בו בחוזקה. קקנייה חסר האונים התעלף במקום. "צא פוקדור!"


    "זה הקקנייה שלי! נזכרתי, תפסתי אותו פעם, באיזה מקום מדברי, במסע שלנו! אבל אני לא זוכר יותר מזה..." התלהב טרי ורץ לחבק את קקנייה.
    "גם לי זה קרה טרי, ראיתי דברים, אבל לא הצלחתי להמשיך מעבר לזה, כאילו מישהו חסם לי את הזיכרון..."
    "בדיוק!" חיזקה קריס.
    "מה עשיתם בינתיים?" שאל מת'.
    "הותקפנו על ידי גריימר, מצאנו הומלס שגר פה, הוא אמר לנו שאסור לנו לצאת מכאן עד שיגמר העוצר"
    "עוצר?"
    קקנייה חיבק בחוזקה ובחום את טרי בחזרה, הוא נראה מאושר שמצא את מאמנו.
    "אז אתה זוכר אותי?" שאל טרי בחיוך. קקנייה הנהן בחיוב.
    "ואתה זוכר הכל?" הוא שאל. קקנייה הנהן בחיוב שוב.
    לפתע נוצר מעליהם כדור של אור, שלאט, לאט הפך לפוקדור.
    "אז זה הפוקדור שלך, כנראה!" שמח טרי.
    "טרי, איפה מת'?!" שאלה קריס. הם הביטו מסביבם, וראו שמת' נעלם.
    "מת'!" הם צעקו במשך דקה.
    "אני כאן, אני כאן..." הוא אמר וחזר לשם מגרם המדרגות המוביל לקומות התחתונות.
    "לאן הלכת?" שאלה קריס בדאגה.
    "חיפשתי את השירותים..."
    "אה, הפוקדור של קקנייה הופיע פתאום!"
    "מוזר..."
    "היי תראו!" צעק טרי. דלת מוזרה, קורנת אור הופיעה לידם, אך היא אינה היתה מחוברת לקיר. "זאת הדלת שממנה נכנסו..." מלמל מת'.
    "טוב, בואו נעוף מכאן!" אמר טרי בשמחה וכבר פתח אותה.
    השלושה וקקנייה עברו בדלת ומצאו עצמם שוב במסדרון הבית שממנו הגיעו. הדלת מאחוריהם נטרקה מעצמה, וכאשר הם ניסו לפתוח אותה היא היתה נעולה.
    טרי וקריס נעלמו עוד שלפני שיכל לקרות משהו. הם ירדו חזרה לסלון לספר לדני וויולט על מה שאירע. מת' נשאר שם עוד והבחין בפיסת דף שנפלטה מחריץ הדלת.
    "מסע בזמן עבר בהצלחה- שנת 1999"
    'היינו בשנת אלף תשע מאות תשעים ותשע? זה אומר שחזרנו בזמן?' שאל את עצמו מת', 'ברור!! ההומלס סיפר לי שאנחנו באחוזת הפוקימונים על האי סיניבר, והרי, הר הגעש התפרץ והחריב את סיניבר, משמע המקום לא קיים עכשיו, בשנה הנוכחית שלנו, אלפיים ועשר...'

    *פלאשבק*
    מת' גישש את דרכו בקומה האמצעית של הבניין הנטוש לאחר שירד מהקומה האחרונה והשאיר את טרי וקריס עם קקנייה. "סליחה? יש כאן מישהו?" הוא שאל.
    "כן, זה שוב אתם?" נשמע קולו של ההומלס מבין גוש שמיכות.
    "כן, אני מת', חבר של אלה שפגשת קודם... יש לי כמה שאלות אליך אדוני!"
    "שאל יקירי..." ענה ההומלס בנחמדות ונשאר שכוב בין השמיכות.
    "איפה אנחנו בעצם?"
    "באחוזת הפוקימון על האי סיניבר, מחוז קנטו אם אתה לא יודע!"
    "כן. ומה קרה למקום?"
    "היתה פה פעם מעבדת פוקימונים חשובה, בבניין הזה. השמועות אומרות שנותר פה נשק נוראי, חזק במיוחד. הוא יצא משליטה והשמיד את המקום. זה קרה לפני חצי שנה בערך. היום המקום נטוש לגמרי, אז אני גר פה..."
    "אני מבין, תודה אדוני!"
    "אין בעד... אני מציע לך ולחברים שלך לא לצאת מפה, המשטר החדש קורא לא לצאת מהבתים"
    "עוצר..." מלמל מת'.
    "בהחלט!"
    "תודה..." מת' עלה שוב בגרם המדרגות והגיע למסדרון הקומה האחרונה, אל טרי וקריס.
    "לאן הלכת?" שאלה קריס בדאגה.
    "חיפשתי את השירותים..."
    נערך לאחרונה על ידי Eipam, 06-08-2010 בשעה 06:31 PM

  9. משתמש מנוסה
    תאריך הצטרפות: Dec 2007
    הודעות: 10,373
    #9
    פרק מעולה מהרגע שכתבת שלטרי הייה כאב ראש ידעתי שזה הפוקימון שלו
    אהבתי את המסע בזמן ואתה הפלשבאק עם הבדיחה בסוף
    תגיד אמרת שהייו פה הרבה דברים שיזכירו לי את האי אז תהייה דמות עם כוחות על (אתה יודע למה אני מתכוון)?
    אהבתי מאוד את הסיפור מחכה לפרק הבא.

  10. משתמש מנוסה
    תאריך הצטרפות: May 2010
    שם: רז
    הודעות: 244
    #10
    תודה רבה :]
    ואכן כן, יהיו כאלה. אבל לא בקרוב

  11. משתמש על פעיל
    תאריך הצטרפות: Apr 2010
    שם: אלמוג,דאלאמבר-שם ספרטה-מיקום
    הודעות: 10,192
    #11
    מפור,מסקרן,ארוך ויש בזה הרבה רעיונות טובים בקיצור טוב

    דאלאמבר אנוכי!



    קרדיט לרועי


  12. משתמש מנוסה
    תאריך הצטרפות: May 2010
    שם: רז
    הודעות: 244
    #12
    ציטוט פורסם במקור על ידי אלמוגסי צפה בהודעה
    מפור,מסקרן,ארוך ויש בזה הרבה רעיונות טובים בקיצור טוב
    תודה רבה
    עוד תגובות אנשים? :]

  13. משתמש מנוסה
    תאריך הצטרפות: May 2010
    שם: רז
    הודעות: 244
    #13
    פרק 3- בועה משל עצמו

    יצור קטן שצבעו ורוד, מוקף בהילה מיסטית, ריחף מעל חוף של אי בודד באמצע האוקיאנוס. היה זה ערב. השמיים נצבעו ארגמן. היצור המשיך בדרכו וריחף מעל פס החול עליו נשברו הגלים. בקצה החוף ניצב מצוק ענקי. מיו החל לעוף לעברו. הוא הסתובב מעל פסגת המצוק, עליו צמחו קבוצת עצים סבוכים, שכנראה נועדו להסתיר דבר מה. היצור החל לנחות, ונעלם בין העצים. היה זה גג מבנה הבית הגדול בו התגוררו כעת חמשת הילדים, שהגיעו לשם מסיבה לא ידועה. הבית היה נסתר מכיוון שנבנה בתוך מצוק ענקי. חוץ ממיסטר מים, פוקימון הפנטומימה שדאג לכל משק הבית, לא נראה שם אדם חי אחד, מלבד אותם חמישה ילדים. אך מסיבה לא ברורה מיו נכנס לשם. אותו ערב היה היום בו התעוררו חמשת הילדים. הם כבר הספיקו להכיר את רב חדרי הבית. הסלון הגדול בעל העיצוב המיוחד, המטבח וחדר האוכל. מסדרון הקומה הראשונה שהכיל שבעה חדרי שינה לכל ילד, מקלחת אחת, וחדר מסתורי ששיגר למקום אחר, דרכו הגיעו עשרות זובאטים.
    "אני חייבת לדעת מה עוד יש כאן..." אמרה קריס לדני על מפתן דלת חדר האמבטיה. את החדר הזה גילו דני וויולט כשהיו בבית לבד, בזמן שטרי, קריס ומת' שוגרו לאחוזת הפוקימונים באי סיניבר וחזרו עם הקקנייה של טרי שנעלם בעבר.
    דני דחף את דלת האמבטיה. "טאדה!!"
    "וואווו" התלהבה קריס כשראתה לנגד עיניה חדר אמבטיה דמוי חוף ים. הרצפה מולאה חול זהוב. היה שם כיור ומראה עשויים עץ, ומדרגות עץ שהובילו אל חדר קטן נוסף שהכיל את האמבטיה הגדולה, שהיתה ממש כמו בריכת שחיה קטנה.
    "איזה יופי!" צעקה קריס כשהבחינה בבובות דמויי הפוקימון קורסולה, אלמוג הים, וקלאמפרל, פוקימון הצדפה ניצבות ליד המדרגות, על החול הזהוב שכיסה את הרצפה.
    "תראי את זה!" הצביע דני. קריס עקבה אחרי אצבעו של דני שהורתה על חלון זכוכית ענקי. היא הבחינה שמאחורי הזכוכית הכל היה מלא מים, ושחו שם דגים- מג'יקארפים וגולדינים.
    "אני לא יודע מה איתך, אבל המקלחת הזאת מדהימה! אני וויולט כבר התקלחנו כאן. אני הולך לחדר שלי" הוא אמר ויצא.
    'אני אשמח לעשות אמבטיה חמה אחרי הטינופת שהיתה שם' חשבה לעצמה קריס.

    טרי נכנס לחדר שלו, שהיה זהה לחדר של ויולט ודני. הכילות מעל מיטתו היו כחולים. "אחח!!" הוא נאנח ונשכב על מיטתו, חיוך רחב מתפרש על פניו. הוא החליף את בגדיו לפיג'מה, שמצא בחדר האמבטיה ושלף את שני הפוקדורים, של קקנייה וגלייגר.
    "שיהיה לכם לילה טוב" הוא נישק את הפוקדורים והניח אותם מתחת לכרית.
    'דני הזה, הוא טיפוס כזה מוזר, הוא לא נותן לי להתקרב אליו, לא משנה כמה אני מנסה. חוץ מויולט הוא מרחיק ממנו את כולם. אבל הוא אדם מיוחד, יש לו הרבה קסם אישי. אוח!!!! אני שונא אותו, הוא מגעיל אליי!!'
    טרי נרדם.

    הבוקר הגיע. ויולט קמה ממיטתה, סידרה את המיטה שלה, התלבשה, וירדה עם אייפום למטבח, לאכול ארוחת בוקר. במקום לרדת במדרגות הפסנתר, היא החליטה להתגלש במגלשה הסמוכה כדי להימנע מלשמוע את צלילי הפסנתר על הבוקר. כשהיא נכנסה למטבח, היא מצאה את טרי וקריס אוכלים פנקייקים, ובסמוך אליהם, על הרצפה ליד השולחן, קקנייה, יאנמה וגלייגר שאוכלים מזון פוקימונים.
    "בוקר טוב!" אמרה קריס.
    "בוקר..." חייכה ויולט, "אז דני בטח ישן, כמו שאני מכירה אותו, ואיפה מת'?"
    "מיסטר מיים אמר לנו שהוא השכים מוקדם, כרגיל, שהוא אכל והלך! אבל לא ראינו אותו, אז אין לנו מושג לאן הוא נעלם. הוא לא בחדר שלו..." הסביר טרי.
    "טוב, זה מת', הוא בטח מצא פינה להתבודד, הרי לצאת הוא לא יכול אני ודני חיפשנו ולא מצאנו שום יציאה..." אמרה ויולט והחלה לאכול מהפנקייקים שהוגשו לה על ידי מיסטר מיים.
    "זה באמת מוזר... אנחנו תקועים בבית החלומות, כל אחד היה מת לגור בכזה בית, אבל לא ברור מה אנחנו עושים פה!" אמר טרי ושקע במחשבות.
    "אני אומרת לכם, אנחנו לא פה סתם. הכל קשור להכל- לא סתם אנחנו לא זוכרים כלום ממה שקרה מאז היום שבו יצאנו למסע, לא סתם כולנו התעוררנו במקום הזה בלי שום הסבר, לא סתם יש פה חדרי שינה לכל אחד מאיתנו שכל חדר נפתח רק עם טביעת כף היד האישית שלו ושל הפוקימון שלו ולא סתם מצאנו את עצמנו אתמול באחוזת הפוקימונים באי סיניבר ומצאנו שם את הקקנייה של טרי, שלפני שמצאנו אותו לא זכרנו שהוא קיים בכלל!" נאמה קריס. טרי וויולט שתקו. הם חיפשו מה להגיד, אבל ידעו שקריס צודקת, שמישהו מתכנן הכל מראש.
    "אני מקווה שזו לא בדיחה..." מלמלה ויולט.
    "לא נראה לי בכלל! אגב, איפה כל הזובאטים נעלמו? היינו אמורים להחזיר אותם חזרה למקום שממנו הם באו, אבל הדלת נאטמה ולא נפתחה" שאל טרי.
    "אני ודני עילפנו את כולם ומיסטר מיים שהתייאש כבר, שלח אותם בעזרת כוח על חושי לאנשהו בבית הזה, לא הספקנו לראות לאן"
    "אני ודני..." מלמל טרי.
    "סופר מוזר!!" אמרה קריס.
    "אז מה בעצם קרה במקום הזה שהייתם?" שאלה ויולט.
    "סתם, חיפשנו את עצמינו שם. הכל היה נטוש, הרוס וחנוק. היה שם הומלס שאמר לנו לא לצאת משם כי יש עוצר, אני לא יודע מי הפעיל את העוצר הזה" הסביר טרי.
    "אז מה קקנייה עשה שם?"
    "אני לא יודע, לא ברור איך הוא הגיע לשם. תראי, במבנה הסתובבו מלא פוקימוני אש והוא פחד מהם מאוד. הוא כל הזמן ברח וניסה להסתתר, אבל לא מצא את עצמו ואת היציאה משם. אחרי שנקלענו למאבק מול מגמרים, אני וקריס, מת' חזר איתו, כי כנראה הוא זיהה אותו. ואז כשאני ראיתי את קקנייה לראשונה תקף אותי פלאשבק ונזכרתי איך תפסתי אותו, זוכרת?" שאל טרי.
    "לא ממש..."
    "במדבר!"
    "אני לא מצליחה להיזכר ממש..." אמרה ויולט ביאוש.
    "אחרי זה הופיע הפוקדור שלו ואז דלת שהחזירה אותנו לפה..." הוא הסביר.
    "מוזר..." אמרה ויולט ושקעה במחשבה.
    "לגמרי מוזר! טוב חברים אני הולכת לחפש את מת', אני חושבת שהוא מסתיר מאיתנו משהו..." אמרה קריס ויצאה מהמטבח, לוקחת איתה את יאנמה.

    קריס טיפסה במדרגות הפסנתר והגיעו למסדרון הקומה הראשונה. הכל היה שקט ולא נראתה שום תנועה מוכרת. היא דילגה על פני הדלתות ועברה בחדר הצדדי עם הדלת הנעולה, אל המשך המסדרון, שם ניצבת הדלת המוזרה ששיגרה אותם לאחוזת הפוקימונים. קריס טיפסה במדרגות שהיו שם, לאט, לאט, והגיעה אל מסדרון זהה לקודם, רק קטן יותר. היא צעדה בזהירות וניצבה מול שטיח שנתלה על הקיר. דמות לא מוכרת הפתיעה אותה מאחור וכיסתה את עיניה.
    "אההההההה!!!!!" היא צעקה.

    ויולט לגמה מכוס התה שלה.
    "אז מה עשיתם פה אתמול, את ודני?" שאל טרי בקנאה.
    "סתם, אתה יודע, דיברנו, הסתובבנו בבית, ניסינו לדעת איפה אתם, לא משהו מיוחד!"
    "על מה דיברתם?"
    "סתם, כל מיני..." היא התחמקה.
    "עכשיו אחרי שאת והוא התקרבתם, תנסי להוציא ממנו אם הוא באמת הומו" צחק טרי.
    "אני חושבת שכן" צחקה ויולט, "אבל לפעמים נדמה לי שלא... אני לא בטוחה..."
    "אני דיי בטוח שכן, אבל בסדר! אני חייב לתפוס אותו לשיחה, להגיד לו שפיתחתי אליו מן רגשות ידידות כאלה, שלא יודע מה, שאני ממש רוצה להיות חבר יותר קרוב שלו אבל הוא לא נותן לזה צ'אנס"
    "תדבר איתו, אתה חייב, אני יודעת שזה אוכל אותך! אני האדם היחידי שהוא מקרב אליו, לא קריס ולא מת' ולא אתה, ואני לא יודעת למה"
    "הוא מתוסבך, אין לו כמעט חברים קרובים, והרי הוא תקוע איתנו עכשיו, במקור רק אני, את, מת' וקריס היינו אמורים לצאת למסע הזה ביחד!"
    "יש בזה משהו, הוא באמת מתוסבך קצת, אני לא יודעת..."

    "מת' אתה לא נורמלי!" צעקה קריס.
    "ששש, אל תצעקי, אני בכוונה רציתי להשתיק אותך, כדי שאף אחד לא ישמע את מה שמצאתי!" הסביר מת'.
    "אוקיי, יש דרכים אחרות לעשות את זה!"
    "מצטער... מצאתי כאן חדר מיוחד, בואי איתי!" הוא הוביל אותה בהמשך המסדרון בקומה השלישית ופתח דלת חדר עשויה מתכת. השניים הגיעו לקוטב. הכל היה קפוא. הקיפו אותם הרים מושלגים וצחורים. "אני לא מבינה, מה לעזאזל?!"
    "כבה הדמיה!" אמר מת' בביטחון. תוך שבריר שניה הקוטב נעלם והשניים מצאו עצמם בתוך אולם קטן. הרצפה עליה דרכו היתה עשויה ממשבצות בצבעי ירוק ולבן. היתה שם במה, ומאחוריה מסך ענקי. על המסך הופיעה תמונה של צללית, כנראה של איזה פוקימון.
    "ברוכה הבאה לחדר הממוחשב!" אמר מת'.
    "וואי, מדהים! אז מה המקום הזה בעצם?"
    "חדר משוכלל עם שימושים שונים והרבה מחשבים. מה שראית היתה הדמיה של שדה קרב..."
    "שדה קרב?"
    "כן! אפשר לבצע פה אימונים מול פוקימונים בכל מיני זירות שונות!" הסביר מת'.
    "וואוו!! אני רוצה להתאמן עם יאנמה!" צעקה קריס בהתלהבות..
    "אין בעיה, אז אני אבחר בשבילך זירת קרב ותתחילי בקרב, רק זכרי, הכל הדמיה, והפוקימון בו תילחמי יהיה רק אשליה. אני וסניזל הצלחנו להביס שלושה אורסרינגים!"
    "אורסרינגים..." מלמלה קריס.
    "הפעל זירה אקראית!" קרא מת'. הזירה החלה להשתנות. האולם התפוגג, כך גם הבמה והמסך שמאחוריה. שניהם ניצבו כעת באמצע קרחת יער אפל.
    "הנה זה בא..." הוא מלמל, כשמשהו חלקלק החל להזדחל על ענף עץ מעליהם. היה זה אקנס, פוקימון הנחש. צבעו היה סגול עז. הוא הזדחל כלפי מטה, על גזע העץ, עד שהגיע אל הקרקע.
    "בסדר, יאנמה צאי במתקפת סופרסוניק!" צעקה קריס. יאנמה, שריחפה לצידם, שלחה גלים סונארים חזקים שיצרה בעצמה אל אקנס. זה זחל על גחונו במהירות כדי להתחמק מהמתקפה הסופר סונית שהופנתה אליו וירה בתגובה עשרות עוקצי רעל מתוך לועו הענקי. העוקצים הסגלגלים עשו דרכם אל השפירית.
    "יאנמה, פזרי אותם!" פקדה קריס. יאנמה שלחה גל סופרסוניק נוסף שפיזר את העוקצים לכל הכיוונים. מת' וקריס נאלצו להתחמק בעצמם על מנת לא להיפגע.
    הגל הצליח להתגבר ופגע באקנס, מותיר אותו מבולבל ומיוסר.
    "מעולה!" חייך מת' בעידוד.
    "תודה... עכשיו יאנמה, זמזום חרק!"
    אקנס התפתל לכל כיוון בבלבול, מחפש את יאנמה. השפירית שלחה מפיה זמזום מעיק, שנשלח בצורת גל בצורת זיגזג ירקרק והקיף את אקנס, סוגר עליו ומכאיב לו עוד יותר.
    אקנס החל להיכרך סביב עצמו. יאנמה סיימה את הקרב במהלך נוסף של זימזום חרק.
    "יאנמה שלך יודעת לבצע מתקפות נוספות?" שאל מת'.
    "אני לא חושבת..." מלמלה קריס, בזמן שמתוך העצים הגיחו שלושה נחשי קוברה ענקיים.
    "כבה הדמיה!" הכריז מת'. הם עמדו שום במרכז האולם הממוחשב.
    "למה?!" צעקה קריס.
    "יאנמה שלך יודעת לבצע רק שתי מתקפות, ולא הכי מועילות, לא היית מצליחה להתגבר על שלושה ארבוקים!" הסביר מת' וניסה לשמור על טון מעודד ולא מתנשא.
    "אוף, יש בזה משהו, טוב, אני מניחה שאני ויאנמה נצטרך לעבוד על זה וללמוד מתקפות נוספות"
    "הנה אתם!" קטע אותם דני שנכנס לחדר ביחד עם ויולט, וטרי אחריהם, על פניו הבעה ספק מתעניינת ספק עצבנית.
    קריס הנלהבת מיהרה להסביר לשלושה שהגיחו על החדר וכיצד הוא פועל.
    "מצוין, אני רוצה להתאמן!" הכריז טרי, "אני וגלייגר רוצים לעבוד על מהלך חדש, וגם קקנייה צריך אימון!"
    "לך יצא להתאמן כשעברת בדלת ההיא, בואי ויולט, נתאמן קצת על מהלכים לתחרויות!" נדחף דני והחל להקליד דברים במחשבים שעל ידו, במעט התנשאות.
    "תסתדרו בעצמכם..." מלמל מת' ויצא מן החדר.
    "טוב, אני הולך..." אמר טרי באכזבה.
    "חכה טרי..." לחשה ויולט כדי שקריס ודני לא יוכלו לשמוע.
    "את לא חייבת ללחוש ויולט, הפוץ הזה גם ככה לא מקשיב, הוא עסוק רק בעצמו!" הוא אמר ויצא מהחדר בלי להשיב מבט ולראות את הבעותיהן של קריס וויולט.
    "מה יש לו היום?" שאל דני, עסוק עדיין במחשב.

    טרי חצה את המסדרון בקומה הראשונה, ירד במדרגות הפסנתר ונשכב על אחת הספות בסלון. מיסטר מים ניקה במרץ את המדפים בעזרת מברשת נוצות. טרי עקב אחריו במבטו ושתק.
    "למה אתה עצבני טרי?" שאל מת' שהגיח מאחורי הספה, מבהיל את טרי.
    "יש לך נטייה מפחידה להופיע פתאום משום מקום ולהפחיד עד מוות, אתה יודע?" צחק טרי.
    "כן, שמתי לב, זה קרה לי כבר היום... אז מה?"
    "סתם, נוכחות של מישהו פה מעצבנת אותי!"
    "דני הא? עזוב טרי, אל תתרגש, ככה הוא, חי בבועה משל עצמו, אתה לא יכול לשנות אותו. אני לא מתרגש אף פעם ומשתדל להיות רחוק כמה שיותר ממה שעושה לי רע"
    "אני מבין, אתה צודק מת'. משעמם לי!"
    "גם לי, זה לא נחמד להיות תקוע בבית שאתה לא יודע למה אתה פה ומה הולך לקרות"
    "לפחות הדלת ההיא נותנת קצת אקשן, אולי אם אני אחכה לידה, היא תפתח ותשלח אותי למקום אחר"

    ויולט ודני נעמדו במרכז במת תחרות פוקימונים וירטואלית שנוצרה בחדר הממוחשב.
    "כמו בימים בטובים, רק שאני לא זוכרת אותם כל כך!" צחקה ויולט.
    "אז בואי תנסי!" קרא דני. ויולט זרקה את הפוקדור של אייפום. אייפום פרצה משם בליווי הזוהר הלבן הרגיל, ונחתה על ראשה של ויולט בצורה אלגנטית.
    "אייפום, בוא תנסי התזת בוץ לאוויר!" קראה ויולט, מתאמצת לחשוב על מהלך מסוים בעזרת המתקפות של אייפום.
    הקופיפה הסגולה כוונה את זנבה דמוי כף היד למעלה אל האוויר ושלחה מתוכה זרמי בוץ סמיכים. זרמי הבוץ נשלחו לאוויר במהירות הבזק.
    "מהר אייפום, תשתמשי בניתור ואז בצווחה!" קראה ויולט, נרגשת.
    אייפום נתרה גבוה באוויר, כשהיא משתמשת בזנבה כקפיץ. היא פערה את פיה והשמיע קולות צווחה מהדהדים, דמויי טבעות כחולות, שפיזרו את הבוץ לכל עבר. ויולט ודני רצו מסביב לאולם בניסיון להימלט ממטחי הבוץ.
    "אווף!" היא התאכזבה.
    "זה בסדר ויולט, יש לך עוד מה ללמוד, אבל היית בסדר! עכשיו תראי מתאם אמיתי!"
    "מה אתה אומר..." היא צחקה והשיבה את אייפום אל הכדור.
    "מה שאת שומעת! קדימה וולפ..." נקטע דני.
    "דני, אתה חייב לבוא!" אמרה קריס, "דלת הזמן שעברנו בה אתמול זוהרת באדום, זה הצבע שלך! אני לא יכולה לפתוח אותה!"
    "בסדר אני אסיים עם וולפיקס ואבוא..." הוא אמר וליטף את הכדור המבריק שחציו אדום וחציו השני לבן.
    "אתה לא יכול לחכות עם זה, מאחוריה סביר להניח שנמצא מישהו שזקוק לעזרה, אולי אפילו פוקימון! ואולי זה פוקימון ששייך לך, כמו שטרי מצא את הקקנייה שלו אתמול!"
    "טוב בסדר, רק כי הסבירות הנמוכה היא שנמצא שם פוקימון שהיה לי שאני אפילו לא זוכר" הוא אמר והשיב את הפוקדור לכיסו. קריס כיבתה את המערכת ויצאה עם דני מהחדר, כשיולט איתם. הם ירדו במדרגות והגיעו למסדרון הקומה השנייה, איפה שניצבת דלת הזמן, שזהרה באור אדום בוהק.
    "על החיים ועל המוות..." מלמל דני לעצמו ודחף קלות את הדלת. הדלת נעה בזהירות ומתוכה פרץ אור שמש חזק שהילדים לא זכו לראות כבר דיי הרבה זמן. דני הסתנוור קשות ועצם את עיניו, תופס בקצה חולצתה של קריס וגורר אותה עימו אל מעבר לדלת.
    השניים הרגישו שהם נופלים. הם התרסקו קלות על רצפה שהרגישה כמו עץ, דק עץ.
    הם הריחו ריח של מלח השרוי באוויר שנשמו, אוויר של ים, ושמעו ברקע קולות רמים של זעקות.
    "ויולט, את בסדר?" מלמל דני.
    "אני לא ויולט, אני קריס!"
    "קריס?! חשבתי שגררתי לכאן את ויולט איתי!"
    "אז טעית..." היא אמרה בעלבון קל.
    "ששש..." הוא התפרץ והשתיק אותה. השניים פקחו את עיניהם המסונוורות מהשמש החזקה ומצאו עצמם על רצפת עץ של סיפון אוניה עליון. דני סימן לקריס להביט מתחתיהם. הם הציצו במבט עליון מעל סיפון תחתון יותר הקרוב יותר למי הים. חבורה של פיראטים רצחניים לובשי חליפות שחורות צעקה שם והיתה מקור לרעש והמהומה. נשמעו מילות "בוגד" ו"טינופת" מכל עבר. פיראט אחד בעל שיער חום ארוך ומקורזל, לבוש חליפה אדומה וכובע שחור גדול של פיראטים. "השליכו אותו!" הוא צעק.
    מבין ההמולה הבחינו דני וקריס בפיראט זהה לשאר הפיראטים, לבוש מדים שחורים ובנדנה שחורה, כבול בחבל שנצמד אל גופו בחוזקה.
    "בבקשה לא!" הוא זעק ביאוש. הקפטן צחק צחוק קר ומקפיא. קבוצה של פיראטים הרימה את הפיראט הכבול והשליכה אותו אל הים. שרפידויים, פוקימוני הכריש שחו מסביב והמתינו לטרף שלהם.
    "לא!!!" צעק הפיראט הכבול.
    "טוב, קריס, כנראה שאנחנו תקועים על ספינת פיראטים צמאי דם!"

  14. משתמש מנוסה
    תאריך הצטרפות: May 2010
    שם: רז
    הודעות: 244
    #14
    תודה על התגובות D:
    אין עליכם

  15. משתמש מנוסה
    תאריך הצטרפות: May 2010
    שם: רז
    הודעות: 244
    #15
    אתם מעוניינים שהסיפור ימשיך להתעדכן?

עמוד 1 מתוך 2 12 אחרוןאחרון

מידע על הנושא

משתמשים שצופים באשכול

יש כרגע 1 גולשים שצופים באשכול. (0 משתמשים ו-1 אורחים)

הרשאות

  • אתה לא יכול לפרסם נושאים חדשים
  • אתה לא יכול לפרסם תגובות
  • אתה לא יכול לצרף קבצים להודעותיך
  • אתה לא יכול לערוך את הודעותיך
  •