.:Jump Ultimate Stars:.

**Ultimate** · 06-30-2008, 01:29 AM

הנבואה;
העולם עמד מלכת. השמיים הקודרים, עטו גוון של שחור ושאול. רבבות זוגות עיניים התנשאו מעלה, מביטים כאחד במתרחש. השמיים הוארו והאור שטף גם את הארץ הרטובה. מספר רגעים מועט לאחר מכן, ספק כמה בדיוק, צליל נמוך ורועם במיוחד פילח את גוון הדממה. זוג ישויות מנוגדות, ניצבו זו כנגד זו, במעלה זוג הרים עצומי מרחב, שכמעט ונשקו לשחקים. האחת, ישות העלטה. היה זה ספק אדם ספק שד אימתני ורב עצמה. הילה אפלה אשר עטתה גווני סגול מושחר, הקיפה את גופו הכביר. עיניו המאיימות והמלוכסנות בהקו בגווני דם. כנפיו הרחבות והאפלות העניקו לו מראה של שליח הרשע בהתגלמותו, שֵכְּמוֹ זוג קרניו המחודדות שניצבו מעל ראשו. כנגדו, עמדה על ההר האחר, ישות הזוהר. הילה לבנה הקיפה את גופו. זוג עיניו השלוות והתכולות הותירו לו מראה שלו ורגוע. ישותו המרשימה הותירה תהיות לגבי גורל כדור הארץ. כנפיו הלבנות והנשגבות התנשאו מעלה בכבירות. ידעו ההמון כי זהו המושיע. משליט השלום וידי הצדק.
ללא כל אזהרה מוקדמת, ללא פצה פה, נטשו השניים באותו שבריר הרגע לערך את הקרקע הסלעית והמוצקה, החלו נוסקים זה לכיוונו של זה, בעוד כנפיהם המרשימות נעות באיטיות. אצבעותיהם נכרכו חרש ושולבו אלו באלו, כך שקצותיהם נגעו זה בגב היד של זה. הילת העלטה והילת הזוהר התמזגו באותו הרגע, ויצרו כדור קוסמי עצום מימדים שהתעצם בגודלו ובכוחו מרגע לרגע... רמת הפיזיות באותו קרב מיסטי אשר יקבע את גורל העולם, שאפה לאפס. אך הקרב הקוסמי שהתחולל בין זוג הישויות הכבירות היה גדול מכל מלחמה שראה העולם אי פעם.
בתוך שניות אחדות... לא נותר דבר...

~~~
פרסמתי את הסיפור בפורום נוסף כך שיתכן שחלק פה יכירו אותו.
בכל אופןף זו ההקדמה, בקרוב יגיע פרק 1.
10 פרקים כבר כתובים ושמורים אצלי במחשב~
קריאה מהנה.

~~~

**Avivs** · 06-30-2008, 01:39 AM

נשמע נחמד, אני מקווה שזה יהיה סיפור פנטזיה עם רגעי מתח ותדהמה, אני חושב שאהנה ממנו
רק מספר דברים קטנים ואולי קטנוניים מצדי?
מדוע אתה שם נקודה לאחר סיום השורה בכמה מהמקרים ובצמוד לאות האחרונה בשורה במקרים אחרים?
זה מספר רגעים מועטים ולא רגעים מועט
והדבר האחרון הוא: "ישותו המרשימה הותירה תהיות לגבי גורל כדור הארץ" אם הוא כה מרשים, מדוע הוא משאיר תהיות? אולי דבר כמו מעלה תקווה בלב האנשים היה מתאים יותר?

בכל מקרה נשמע נחמד מאוד, אצפה לפרקים הבאים, באמת שפה גבוהה ועשירה

~TyLeR~ · 06-30-2008, 11:59 PM

יאוו הסיפור נשמע מאוד נחמד ומדע בדיוני הרבה =]

מחכה לפרק שלו =]

**Ultimate** · 07-01-2008, 12:54 AM

תודה רבה.
מחר אפרסם פרק ראשון.

**Ultimate** · 07-01-2008, 11:29 AM

תגובות...? ><

**Avivs** · 07-01-2008, 01:16 PM

אני מצטער שלא מגיבים, יכול להיות שמצפים לפרק ראשון ואז מתכננים להגיב

**Ultimate** · 07-01-2008, 01:43 PM

אין לך על מה להצטער... "^^
טוב בכל אופן, פרק 1~

פרק 1; כוכב נופל
השמיים השחורים והרגועים, הרוח השלווה, המדשאה הרכה. הכל, היה נראה כה פשוט ורגיל באותו הרגע. קולותיהם הצורמים של הצרצרים בקעו מתוך החושך, מותירים גוון של צליל באפלה.
הלילה הזה היה שקט. שקט הרבה יותר מקודמיו. הלילה הזה, הוא ההתחלה של סיפורינו.
נער כבן חמש-עשרה לערך שכב בנוחות על המדשאה היבשה, שנעה קלות עם הרוח הנושבת והמרעננת. הוא עצם את עיניו, וניסה לחשוב. לולא היה כוכב. היה חופשי והיה מסוגל לעשות בכל אשר חפץ. הוא לנצח לא יהיה רעב, או עייף, או צמא, דברים אשר הוא חווה מידי יום ביומו.
שמו של אותו נער היה ראיטו. לראיטו היה שיער שחור כמעט כמו המוות. שיער פרוע וקוצני. מאז היה בן תשע, לא הסתפר. לא כי אינו חפץ ובכך, כלל לא. אלא כיוון שלא היה ביכולתו. עיניו היו חולמניות אך אפלות וקודרות, מה שנתן ספק רב בנוגע לצבע עיניו. ניתן היה להעריך כי הן שחורות.

באזור אחר, נוכח היה נער כבן-גילו של ראיטו לערך. היה זה ילד נמרץ בעל חוש-הומור מפותח וביקורת צינית כלפיי העולם. שיערו היה קוצני ובעל גווני מנדרינה. עיניו היו חומות ומלאות חיים. שמו היה קוהאקו.
קוהאקו ישב על המזח. הוא הביט במים השלווים שנעו באיטיות.
'הלוואי והייתי רגוע ושליו... ממש כמו המים,' חשב קוהאקו ונאנח בעצב. הוא הביט בשמיים השחורים ובירח המלא למחצה.

לעומתו, לא הרחק משם, צעדה נערה כבת-גילם ברחוב הקודר והחשוך. נביחות עזות נשמעו מפעם לפעם. לא היה שם איש, מלבדה.
היא צעדה כשחיוך על פנייה, אוחזת בפרי עגול ואדום-תפוח, שיתכן וישביע את הרעב התמידי שתקף אותה בכל פעם מחדש.
שיערה הארוך והמרהיב, עטה אינספור גווני אפרסק ושוקולד. עיניה הקורנות היו תכולות כאגם קסום אשר מצוי באגדות.

לא הרחק, בחנות קטנה ומצליחה, לא היה איש. העלטה אשר שהתה בתוך החנות הזעירה הותירה ספק-האם האור יגיע אי-פעם למקום שכזה? או שמא האפלה תשלוט בו לנצח.
נערה כבת חמש-עשרה, כמו שאר הנערים האחרים הייתה בקרבת מקום. היא המתינה לרגע המתאים. כשזה הגיע נטלה לידה סלע רב מימדים ואחזה בו בשתי ידיה, נראה היה כי בקושי רב. רק אדם מיומן היה מסוגל להרים סלע שכזה בשתי ידיו כמו שעשתה זאת.
שמה של אותה נערה היה ריין. שערה היה ספק שחור, ספק חום כהה, ואורכו תיכוני. עיניה היו חומות וחודרניות.
היא פצחה בריצה קלה והכתה בדלת הזכוכית העבה שהותירה את החנות בטוחה ומבוטחת. האומנם...?
לצלילי נפץ הזכוכית העזים ונחיתתם הכבדה על הקרקע, לצלילי האזעקה שפרצו בעוצמה ושטפו את חלל החנות באלומות אור אדומות ומאיימות שנעו לכל עבר, פרצה ריין פנימה וזינקה אל תוך חדר המטבח, בוא החלה לחטוף כמה שיותר מוצרי מזון תוך כדי ריצה.
סירנות כבדות נשמעו ברקע לפתע. היה זה הסימן לברוח.
מיד יצאה ריין מן המטבח והחלה נעה לעבר היציאה המשנית.
בעוד מספר אנשים בעלי חליפות משטרה תכולות פרצו פנימה בסערה, בטריקת דלת עזה, עזבה ריין את החנות ופרצה בריצת אמוק לעבר אזור כלשהו. היא לא ידעה לאן. העיקר, מקום רחוק, בו תוכל לאכול בשקט.

נער אחר, שונה מהאחרים, בעל תקוות וחלומות, בעל הורים ומשפחה שהה במיטתו באותה השעה.
הוא לא ישן. הוא בהה בתקרת חדרו, מצפה לרגע בו יעצמו עיניו.
שמו היה יוקי. גילו היה ארבע-עשרה שנים. ליוקי היו הורים ומשפחה, וגדל כבן יחיד מאז שזוכר עצמו. שיערו עטה גוון לבנבן והוא היה קוצני במחציתו וחלק במחיצתו השנייה. עיניו היו ירוקות. כל המתבונן היה מהופנט כמעט ובאותו הרגע.

חמישה כוכבים החלו שועטים אל עבר הארץ. נראו היו ככוכבים נופלים רגילים לחלוטין.
ראיטו פקח את עיניו שוב. הוא הביט בכוכבים המתקדמים לעבר הארץ, חסרי מנוחה. כוכבים רגילים.
אך דעתו השתנתה. בתוך רגע אחד של הפתעה מוחלטת. הוא הביט באחד הכוכבים. נראה היה שהוא מתקדם... לעברו!
בדיוק באותה שעה, צפו עוד ארבעה נערים בקבוצת הכוכבים המרהיבים, כשאחד מהם, מתקרב לעברו של כל אחד מהם.
המחזה היה מרהיב. כל נער ונערה הביט בכוכב. מבעד לחלון. מתוך מחבוא מוצלל. בין הרחובות האפלים. בקרבת הים השקט. וגם תחת צילו של עץ אלון. נראה היה לכל אחד מהם שהכוכב, מתקדם הישר לעברו. רק למענו.
לא חלפה דקה, והנה החלו הכוכבים להאיץ ונעו במהירות בלתי ניתנת לפענוח, מותירים אחריהם אבק של ניצוצות. תוך שניות אחדות, חמשת הכוכבים הקוסמיים, פגעו ואף התמזגו בגופם של חמשת גיבורינו הנדהמים.
'מה... קורה פה...?!' הייתה מחשבתו של כל אחד מחמשת העולמות השונים האלו.

ברגע הבא, מצאו עצמם החמישה נפולים על קרקע כלשהי. הם פקחו את עיניהם באיטיות, בזה אחר זו, עדיין חבוטי תדהמה מן המאורע האחרון.
"א-איפה אני...?" היה קוהאקו הראשון לדבר. עיניו היו עוד מטושטשות. הוא שפשף אותן באמצעות גב ידו ומיד התרומם על רגליו, מביט סביב.
"מ-מי אתם...?" שאל יוקי מיד אחריו והתרומם גם הוא. הוא לא הופתע לראות עצמו לבוש בפיג'מת השינה שלו.
"מה... מה קרה?" הוסיפה היקארי למתח והתרוממה, קמה על רגליה, בו בזמן עם ריין וראיטו.
הייתה זו שעת יום. השמיים עטו גווני תכלת, ועננים מעטים שהו בשחקים. הם עמדו על קרקעת אבן מעוצבת כלשהי. מעין סלע עתיק משהו. סביב לא היה דבר, מלבד קרקע יבשה שהובילה הרחק, אך מלפנים נראה יער עשיר ומלא חיים.
לכל אחד מחמישתם היו כעת אינספור שאלות בראשם, אך איש לא פצה פה.
"טוב... מי אתם?" שאלה לפתע היקארי.
שתיקה שררה למשך כמה שניות.
"אני קוהאקו."
"השם שלי הוא יוקי."
"ריין."
"ראיטו..."
"נעים מאוד, אני היקארי," חייכה חיוך מתוק. קוהאקו הסמיק במקצת למראהו אך נראה כי עשה הכל בכדי להסתיר זאת. "אז... אתם יודעים אולי איך הגענו לכאן?" שאלה.
יוקי משך בכתפיו, כך עשו גם קוהאקו וריין.
ראיטו נראה מוטרד משהו. פניו היו רגועים ושליווים, אך מבטו בחן את הסביבה ללא הרף.
"אני חושב שאני אוכל לענות על זה," נשמע לפתע קול בוגר ומחושב.
ללא כל אזהרה, וכנגד כל הבלתי-אפשרי, כמה מטרים מרובעים של קרקע נבקעו, ופתח החל להיווצר בין זוג פיסות קרקע שהלכו ונעו לצדדים, מותירים את הפתח לגדול ולגדול בכל רגע שעובר. לבסוף, בור גדול ומרובע נותר במרכז המעגל שיצרו חמשת הנערים ההמומים.
לפתע, מתוך הבור האפלולי, נשמעו קולות צעידה. היו אלו ללא ספק קולות צעידה על פניי גרם מדרגות. מיד הגיחו מבפנים זוג ישויות.
האחד, בחור צעיר, מחוטב ורם קומה. שיערו בעל גוון הערמונים נע קלות עם הרוח. עיניו החולמניות אך המרשימות בחנו את קבוצת הנערים. הוא לבש מדים כלשהם בצבעי לבן ותכול.
האחר, אדם זקן בעל זקן לבן. ראשו העגול והקירח נצץ עם נגיעת השמש. עיניו הקטנות היו חומות ומלאות עוצמה.
"ברוך הבא גיבורים צעירים, למחתרת ג'אמפ!"

המשך יבוא...

**Avivs** · 07-01-2008, 02:11 PM

מאוד אהבתי את הפרק, הצלחת לשבות אותי ^^
אהבתי איך כל אחד מהם מחזיק באופי ובמראה הייחודי לו, ואיך שתיארת כל אחד, זה היה נפלא!
דיברת על מחתרת? משמע עומד להתרחש דבר רע? הם עומדים להתאמן לקראת משהו?
טוב מספיק עם שאלות, בקיצור, מאוד אהבתי את הפרק הראשון.

**Ultimate** · 07-01-2008, 02:16 PM

Originally posted by Aviv@Jul 1 2008, 06:11 PM
מאוד אהבתי את הפרק, הצלחת לשבות אותי ^^
אהבתי איך כל אחד מהם מחזיק באופי ובמראה הייחודי לו, ואיך שתיארת כל אחד, זה היה נפלא!
דיברת על מחתרת? משמע עומד להתרחש דבר רע? הם עומדים להתאמן לקראת משהו?
טוב מספיק עם שאלות, בקיצור, מאוד אהבתי את הפרק הראשון.

רוב הסיפור יתגלה בפרק הבא.

(הסיפור של המחתרת, לא שלנו חלילה, אחרת למה שאר הפרקים...? XD)
תודה על התגובה. =]

**zuran** · 07-01-2008, 08:08 PM

סיפור יפה.
השקעה יפה תמשיך כך.
עלילה טובה למרות שהחיבור בין החלקים הראשונים של הפרק נראים לי מעט רופפים.
ישר כוח על הסיפור.
אסף.

**Ultimate** · 07-01-2008, 11:29 PM

ממ תודה אסף. =]
אם זה אסף zuran, אז אני מקווה שתאהב את זה לפחות כמו את בארוק וורקס...
מחר פרק 2.

**zuran** · 07-01-2008, 11:45 PM

Originally posted by Ultimate@Jul 1 2008, 10:29 PM
ממ תודה אסף. =]
אם זה אסף zuran, אז אני מקווה שתאהב את זה לפחות כמו את בארוק וורקס...
מחר פרק 2.

תסתכל בחתימה <_<

**Ultimate** · 07-01-2008, 11:53 PM

Originally posted by Peter Petrelli@Jul 2 2008, 03:45 AM
תסתכל בחתימה <_<

אהה כן...
בגלל זה אמרתי את זה... "^^

**Ultimate** · 07-02-2008, 09:17 PM

פרק 2; דמעות
השמש נצנצה במרומים. השמיים התכולים והשלווים, שעד כלפניי דקה הכילו מעט גושי אדי מים, כעת היו נקיים ואביבים.
תחת כיפת שמיים אלו, עמדו להם חמישה נערים נדהמים בצורת מעגל. במרכז המעגל עמדו זוג אנשים נוסף. האחד בחור צעיר וחטוב, והאחר אדם זקן ונמוך-קומה.
"הוא... אמר... גיבורים?" תהה יוקי.
"מחתרת ג'אמפ...?" הוסיף קוהאקו לבלבול.
"הכל התברר לכם במהרה," נשמע קולו הקלוש של אותו אדם זקן.
"השם שלי הוא מאסארו," אמר הבחור הגבוה, והניח ידיו מאחורי גבו ברשמיות משהו.
"ואני הוא ג'וקאן," אמר הזקן, שאחז בשתי ידיו במקל עץ עבה באורך תיכוני, כך שזה נגע בקרקע ותמך בו.
"תוכלו לומר לנו היכן אנו נמצאים?" שאל יוקי.
"בקרוב תדע, יוקי," ענה לו ג'וקאן.
"מה...? אבל... איך ידעת את שמי?!"
"הוא פשוט יודע, בסדר?!" אמר מאסארו בחוסר סבלנות. יוקי נרתע לאחור באי-נוחות לשמע דברים אלו.
"הקשיבו לי היטב," החל מאסארו לומר. "אתם עברתם בזמן. חזרתם בזמן חמש-מאות ועשר שנים, מה שאומר שכעת אתם נמצאים בשנת אלף וחמש-מאות."
שתיקה מביכה השתררה. לולא היה הדבר כה מפחיד ומוזר, היו פורצים רובם בצחוק מתגלגל. הרי מסע בזמן יכול להתקיים רק בסרטי מדע בדיוני, ולא במציאות. האומנם?
"אני מודע לכך שזו הפתעה לא קטנה בשבילכם," פתח ג'וקאן. "אך תהיו חייבים להאמין לי. ככל שנסיים את שלב ההסברים יותר מהר, מה טוב."
"אבל... זה לא הגיוני! איך יתכן שחזרו בזמן?" אמרה היקארי בהגיונות.
"איפה נתחיל...? כן. הכל מתחיל... בנבואה," אמר ג'וקאן ברצינות ומבט מחושב עלה על פניו.
"נ-נבואה...?" תהה ראיטו שפתח את פיו לראשונה. קולו היה נמוך וניתן היה לחוש באפלה שבו.
"הנבואה מספרת על קרב תמידי בין זוג יסודות. קרב אינסופי בין העלטה לזוהר, או בשפתכם-האור והחושך. שני יסודות נוגדים אלו בהתעמתות קוסמית זה עם זה מאז היווצרות העולם, ועד יומו האחרון," הסביר מאסארו.
"אך האבות הקדומים של הלוחמים המיסטיים כלאו כל אחד מן הכוחות בלתי-הניתנים לעצירה האלו בזוג גבישים מסתוריים. גביש העלטה וגביש הזוהר, וכל אחד מהם נשלח לקצה אחר בעולם," אמר ג'וקאן.
"אם כך הכל בסדר... ההתעמתות תמה, לכן, מדוע אנו כאן?" שאלה ריין בביטחון והעלתה נקודה למחשבה.
"זה לא סוף הסיפור," אמר מאסארו. "מספרים כי קבוצת בני-אדם הגיעה לפניי מאה שנים מן התקופה הנוכחית, לאי. אותו האי בו שכן גביש העלטה. הם מצאו את הגביש המסתורי, ובדרך לא-דרך, גאלו את נשמת העלטה ששכנה בתוך הגביש, וזו בתמורה השתלטה על גופו של מנהיגם והעניקה לו חיים נצחיים. הודות לכוחותיו המחודשים של המנהיג, הפכה נשמת העלטה את כל קבוצת בני-האדם לבני העלטה גם הם, נתינים נצחיים לאותו מנהיג אפל ועצמתי, בעל חיי הנצח."
ג'וקאן היה הבא לדבר. "אט-אט, נוצרה שם אבולוציה חדשה של אופל ושאול, שהלכה והתפתחה במשך מאה השנים האחרונות. למרבית המזל, לא זכו בני-העלטה לצאת מתחומי האי, והשאול נותר רק בתחומיו. בינתיים, בשנים אלו, התפתחה האבולוציה וכיום אותה אימפריה, המכונה אימפריית העלטה, מאוכלסת במספר נשמות רשע, או שתוכלו לקרוא להם גם נתיני העלטה, רב ועצום, המתקרב לכמה רבבות."
"מה...? אבל... זה לא יתכן..." אמר יוקי והשפיל מבטו.
"לצערי כן. על-כך אמרו, כל האפשרי נעשה, והבלתי-אפשרי יעשה," השכיל ג'וקאן.
"אך זה לא חדל כאן. כיוון שבשנים האחרונות, השכילו בני-העלטה ולמדו, כיצד ניתן לחצות את גבולות האוקיינוס ולהגיע אל שאר העולם. אני לא צריך לפרט לכם כמה נורא זה עלול להיות אם הם יגיעו הנה, ליפן," הסביר מאסארו.
"אבל... חייבת להיות להם מטרה כלשהי," אמר קוהאקו.
"ויש להם," פסק ג'וקאן. "זכרו, שהעלטה והאפלה, היא אינה בהכרח הרוע. מטרתם של בני-העלטה היא להשליט את תורתם בכל אנשי-העולם, בכך שיהפכו אותם לבני-עלטה בעצמם. כך, לפי תכנונם, הדעות הקדומות והדעות השונות, לא יהיו קיימות. כולם יהיו שווים, וכך העולם יהיה מקום טוב יותר. מקום בו ישנו שליט אחד, אותו שליט בעל חיי-נצח שנשלט על-ידי רוח העלטה בהתגלמותה."
"יש לי רק שאלה אחת. הרי בתקופתנו, בשנת אלפיים ועשר, דבר מן הדברים האלו לא התרחש, ולא יתרחש. כיוון שאם אמרת שכוונתם היא לתקוף ולנסות לגרום ל'שלום עולמי' כבר בשנים אלו, הם כבר יכלו לעשות זאת לאחר חמש-מאות ועשה שנים," אמר ראיטו בחוכמה.
"שאלה מצוינת ראיטו," אמר ג'וקאן. "ויש לי בשבילך תשובה." ג'וקאן דמם למספר רגעים, ולבסוף ענה.
"כשהעולם נוצר, נוצרו יחד איתו שני קווי זמן, בעלי הפרש של חמש-מאות ועשר שנים."
"מה? זה לא יתכן. איך זה שלא למדתי על זה בבית-הספר?" שאל יוקי.
"אתה... לומד בבית-ספר?!" הופתע קוהאקו.
"לא למדת על כך כיוון שזה דבר שלא היה ידוע כלל לכל מי שלא אחז בכוחות על-אנושיים," הסביר מאסארו.
"כוחות על-אנושיים...?" שבה היקארי על דבריו.
ג'וקאן התעלם והמשיך בסיפורו. "קווי הזמן לא היו שונים זה מזה, והתנהלו באופן דומה ללא שום שינוי קטן ביותר. אך הכל השתנה, בשנת אלף-וחמש מאות בקו הזמן המשני."
"כאשר קו הזמן העתידי, שלנו, עמד על שנת אלפיים ועשר..." השלימה אותו ריין.
"בדיוק," אישר. "הכוונה ל... היום. בשנת אלף וחמש-מאות בקו הזמן העתידי, אימפריית האופל כלל לא נוצרה. זה היה שינוי משמעותי, שסיבותיו לא ידועות, שהתרחש רק בשנת אלף וחמש-מאות בקו הזמן המשני. מה שאומר שבהיסטוריה הזו, אם איש לא יעצור את אימפריית העלטה, בעוד שנה אחת בלבד, תכניתם תתממש וגורל העולם יהיה נתון לידיהם."
"טוב... אבל למה זה אמור לעניין אותנו בדיוק? אנחנו חלק מקו הזמן העתידי כך שאין לנו מה לחשוש," אמר ראיטו בקור-רוח.
ג'וקאן נאנח. "הנבואה מספרת עוד, על חמישה גיבורים שיגיעו בשנת אלף וחמש-מאות לספירה השנייה, מן העתיד, כלומר, משנת אלפיים ועשר, הספירה השנייה."
"חמישה גיבורים...? הכוונה היא..."
"אנחנו!"
"בדיוק," אישר מאסארו.
"אבל... מה הופך אותנו לגיבורים פתאום...?" תהתה היקארי.
"בעולם קיימים עשרות לוחמים בשם אולטימייטים. אולטימייטים הם לוחמים בעלי יכולות על-אנושיות שונות. קבוצה של אולטימייטים בספירה השנייה החלה להתאחד על-מנת להקים מחתרת. מחתרת מורדים שתתמודד מול אימפריית העלטה. אותם מורדים מתנגדים בתוקף לדרך בה מנסים חברי אימפריית השאול להשליט שלום. מטרתה של מחתרת הזוהר, או בשמה הרשמי, "חתרת ג'אמפ", היא ללחום עד הנשימה האחרונה באימפריית העלטה ולהשמיד את כל תכניותיהם למען גורל העולם," הסביר מאסארו.
"אבל אינכם עניתם על השאלה. למה דווקא אנחנו?" שאלה ריין ושילבה ידיה זו בזו.
"לפי הנבואה, חמשת הגיבורים יגיעו היום, בשעה הזו, לכאן. אתם הופעתם כאן, מה שאומר-אתם הגיבורים," הסביר ג'וקאן. "תבינו. לא נוכל ללחום לבד באימפריית הזוהר. אין לאיש בעולם מושג מה מאפיין אתכם ומה הופך אתכם מאולטימייטים רגילים לגיבורים, אבל אנחנו יודעים שיש משהו, ושרק בעזרתכם, נוכל להביס את אימפריית העלטה."
"ממש הסתבכתי. אתה אומר שיש לנו כוחות? אז איך זה שלא יכולנו להשתמש בהם עד היום?" התפרץ קוהאקו.
"הסיבה פשוטה. אתם לא מיומנים. במחתרת תוכלו לעבור אימונים קשים שבעזרתם תגלו את כוחותיכם במוקדם ובמאוחר. וכך, תוכלו ללחום לצידינו ולהשמיד את אימפריית העלטה," הסביר מאסארו.
"ואם אנחנו לא רוצים?" אמר לפתע יוקי.
דממה.
ג'וקאן השפיל מבטו. "לא נוכל להכריח אתכם. בידינו גביש המכונה 'גביש הזמן'. הוא מסוגל להעביר אתכם מן הספירה הראשונה לשנייה פעם אחת בלבד, במידה ואינכם תסכימו להישאר כאן ולהציל את עולמנו."
"אבל," אמר מאסארו. "ההחלטה חייבת להיות של כולכם. אם רק אחד מכם יחליט כי הוא רוצה לחזור לספירה הראשונה, כולכם תאלצו לחזור. אנו זקוקים לכולכם, או לאיש מכם."
"מה?!" אמר יוקי בבהלה. הוא הרגיש בחילה. הוא היה מבולבל. פרטי הסיפור המסובך החלו לרחף בראשו ובמוחו ללא הרף. הוא לא רצה להישאר. הרי ב'ספירה הראשונה', כפי שכינו אותה מאסארו וג'וקאן, היה לו הכל. אוכל, מקום לישון, משפחה. המשפחה שלו... הם בטח דואגים לו...
"מי מכם מוכן להישאר?" שאל מאסארו מיד בקולו הנחוש.
קוהאקו וראיטו הרימו מיד את ידיהם. היקארי וריין נראו מהוססות משהו. יוקי שקע במחשבות בעוד ראשו מושפל.
"אם כך... לצערי נאלץ ללחום לבדנו בבני-העלטה," נאנח ג'וקאן בעצב.
"בעצם..." אמרה לפתע היקארי. "למה לא. הרי... בתקופה המודרנית לא היה לי כלום. ופה יהיה לי אוכל. ומקום לישון..." חשבה בקול רם. חיוך עלה על פניו של ג'וקאן כשהרימה את ידיה.
"נו טוב... מה יש לי להפסיד..." הרימה ריין ידה לאוויר כתגובה למבטה המתחנן של היקארי.
"אז... מה איתך?" שאל מאסארו והביט לעברו של יוקי. חמשת זוגות העיניים האחרים ננעצו גם כן בנער האומלל. הוא חש שהכל על גבו. אם יחליט להישאר, הכל יתפוגג. המשפחה שלו... הוא עלול למות בתקופה הזו ולשכוח מהם. אך אם יחזור, לא רק שיספוג עלבונות ללא הרף... הוא השמיד חלומות ותקוות של מחתרת שלמה. רבבות של אנשים. הסיכונים היו גבוהים מידי.
הדמעות החלו לזלוג באיטיות מעיניו הירוקות והזחות. מה יעשה?
"אתן לך דקה להחליט. אם לא תחליט עד תום הדקה, אשיב אתכם הביתה," אמר מאסארו.
המחשבות הכו בו ללא הרף. ליבו הלם בחוזקה. מה יעשה?
'יוקי...' נשמע קול בראשו.
נותרו עוד שלושים שניות.
'בחר בדבר הנכון...'
בעוד חמש-עשרה שניות יאלץ לשאת החלטה.
'לעולם לא נשכח אותך... אתה מסוגל!' היה זה קול מוכר...
הוריו.
יוקי הרים ידו בהיסוס, אך עם כל רגע שחלף, העוצמה מילאה את גופו. הוא הרגיש שהוא מתמלא בכוחות חדשים הודות להוריו שהבטיחו לו שלא ישכחו אותו לעד. בדמיון קרה הדבר... אך היה כל-כך... מציאותי... כאילו רצו שיגיע היום הזה... והבן שלהם יהיה גיבור...
המשך יבוא...

**zuran** · 07-02-2008, 09:30 PM

פרק יפה.
למרות שהלכתי לאיבוד קצת בין קווי הזמן.
תוכל לעזור אם תתן סיכום מתומצת.
אבל כל הכבוד!

נושא: .:Jump Ultimate Stars:.

הגדרות נושא

מידע על הנושא

משתמשים שצופים באשכול

הרשאות