נושא: Warrior story- The Last Battle

Warrior Story-
THE LAST BATTLE

הסבר על הסיפור-
גיבור הסיפור- ג'ייק ווראווס (Jayc Warves), חייל בצבא ארצות הברית של המאה ה-21, נקלע בטעות לקרב בין גלקטי שיחרוץ את גורל היקום.
ג'ייק יגלה במשך הסיפור מי הוא באמת, למה דווקא הוא בקרב ומה תפקידו. הוא יעמוד מול מכשולים שאף בן אנוש לא יכול לעבור. הוא יעבור בין עולמות שונים ויילחם ביצורים המרושעים ביותר שהיקום יצר ויגלה דברים שאיש לא ידע עליהם... סודות שהיקום שומר, וכוח אדיר שיכול להרוס את היקום כולו בקלות... האם ג'ייק ישרוד את הקרב על היקום? האם הוא יחזור לכדור הארץ או שלא יהיה כדור ארץ לחזור אליו?

הקדמה-

התעוררתי היום במחנה הצבאי מוקדם מהרגיל לשמע אזעקה. רצתי החוצה מחדר השינה, תופס ב-M 16 שלי וחוגר את חגורת הציוד שלי. אזעקה כזו נשמעה בעבר רק פעם אחת, וגם אז בנסיבות מצערות...
שמי ג'ייק ווראווס. אני חייל אמריקאי בן 36. השתתפתי בהרבה קרבות ב-13 השנים שאני משרת בצבא ואיבדתי המון חברים. התקדמתי בסולם הדרגות בזכות היכולות הצבאיות שלי. הגעתי לאחד הגדודים החשובים והסודיים בארצות הברית של המאה ה-21. גדוד E-7. הרבה אנשים לא יודעים על הגדוד הזה אבל הוא מטפל במצבי חירום של המולדת.
אני נשוי לאנג'לה קאן, ויש לנו 2 ילדים- פרד וריק ווראווס.
בכל מקרה, רצתי לכיוון חדר התכנונים. כל הגדוד כבר היה שם ונראה שהרבה התעוררו רק עכשיו לפי הפרצופים, אבל כולם היו דרוכים מאוד.
המפקד, ג'ון דרונק, חיכה לכולנו. היה ברור שהוא בדיוק שתה כמה בקבוקי בירה לפי ריח האלכוהול ששרר בחדר, אבל למרות שהיה ברור שהוא שיכור, הייתה לו יכולת לשמור על ריכוז גם במצבים כאלו, והשיכרות לא הפריעה לו להסביר את המצב, אף על פי שלא הצליח לעמוד יציב.
"הצופים גילו עצם ענקי טס בשמיים" הוא הודיע. "הדבר הזה ירה לייזרים כחולים שהמיסו את האדמה ואחרי זה, אפשר לומר שהגראנד קניון הוא קניון קטן מאוד לעומת אלו שנוצרו.
"עם זאת, גילינו שהעצם נחת קרוב לבסיס!" הוא המשיך וניצוץ של התרגשות הופיע בעיניו.
וככה, התחילה החוויה הכי מפחידה, מסוכנת ומחשלת שעברתי...

פרק 1- האור
המפקד דרונק נתן לנו נקודות ציון של המקום לפני שהלך לנוח. הוא אף פעם לא יוצא למשימות בגלל שהוא שיכור. זו לפחות הטענה שלו אבל כולנו יודעים שהוא בעצם פוחד ממשהו שהוא ראה בעבר, שגרם לו להתאשפז חודשים כדי להשתקם ולחזור לקו חיים נורמלי. אנשים כבר התחילו להפיץ שומעות על מפלצת ששוכנת שם והתחילו לפחד מהמקום. כל זה קרה לפני 60 שנה, כשדרונק היה צעיר. אפשר לומר, שהתקרית הזו גרמה לאנשים להמציא את המפלצת "בסיליסק" שמסוגלת להמית במבט, כיוון שדרונק היה על סף מוות מהתקרית, שבה הוא בסך הכל ראה משהו.
חזרה לסיפור, הוא שלח אותנו למבצע ואז נכנס בצעדים כושלים לחדרו. תוך שניות נשמעו נחירות עזות משם וכולנו התפננו מהמקום.
התחלנו להתקדם בשטחי המדבר הנטושים וראינו במרחק ענני סערה. סימן רע. לא ירד במקום הזה גשם מאז המאה ה-18. וענני הסערה האלו היו שחורים כאילו הם מלאים בגשם.
התקדמנו עוד כמה מטרים קדימה כשלפתע אח מחבריי לגדוד צעק "איה!". כולנו הסתובבנו אליו והספקנו לראות אותו מתמוטט. קפצנו לעזור לו אבל לא הצלחנו. העור שלו התקרר משנייה לשנייה עד למצב, שלאחד הטירונים קפאה האצבע ונשרה.
נבהלנו נורא. מה יכול לעשות את זה לבן אדם?
לפתע הבחנתי שנעלו של ידידי המת חסרה. בכף רגלו היה תקוע משהו. הצבעתי עליו ברעד וכל הגדוד הביט.
זה היה קוץ שחור יותר מהלילה ומבריק יותר מיהלום. כשהשמש פגעה בו הוא סינוור כל כך עד שנאלצנו להרכיב משקפיים מונעי סינוור. התקרבנו לדבר שהיה ברגו וניסינו להסיר את הקוץ. הוא יצא בקלות מפתיעה ולפתע חברנו הפשיר. הוא עוד היה מת, אבל כבר לא קפוא.
ארגנו קבר מאולתר והנחנו אותו בפנים. כדי לסמן את המקום, הנחנו שם אבן גדול ועליה את עיתור הגבורה של חברנו. חשבו לרגע שמגיע לו עוד עיתור גבורה, כיוון שאילולא הוא, הקוץ היה נשאר שם ואורב לקורבנות אחרים.
עזבנו את המקום והמשכנו להתקדם בנשק דרוך. הגענו למקום שעליו דיבר המפקד, משקשקים ברעד.
לפתע אור כחול זהר באמצע המדבר. כולנו צעקנו בפחד ואחד אחרי השני נפלו חברי, אבל לא אני. עיניהם של חברי עלו באש. צעקתי בפחד והתעלפתי.

אהבתי מאוד!
אני אוהב סיפורים מהסוג הזה!
דבר אחד שהציק לי:
האם בפרק הראשון הוא יודע (גייק) שכיאילו יש כבר חייזרים או מה שאתה לא הולך לעשות...

שורה שנייה טעות כתיב:שגרם לו להתאשפז חודשים

תודה אחי
ובקשר לשאלתך- לא. הוא עוד לא יודע עליהם דבר.
ואופס... לא שמתי לב לשגיאה... אני אתקן

יפה מאוד!!!

תודה לכם

פרק 2- מקום מוכר
התעוררתי כמה פעמים באותו יום. בכל פעם שהתעוררתי התפללתי שאני מת או שלא קרה שום דבר. אבל ריח העשן הנוראי גרם לי בכל פעם להרים את הראש ולראות את חבריי, שוכבים מתים על החול החם, ארובות עינהם ריקות ועשן יותר מהן. בכיתי הרבה אותו יום. בסופו של דבר השלמתי עם האמת ונעמדתי ברגליים כושלות.
התחלתי להתקדם במדבר, מצפה בכל שנייה שיקרה לי משהו איום, אבל לא קרה כלום. המשכתי ללכת עד שנפלתי, צמא למים...
פקחתי עיניים בתגובה למשב אוויר רענן וריח שלא מתאים למדבר- ריח של צמחים. השמיים מעלי היו מעוננים. עוד יותר מוזר.
התרוממתי על רגלי ומצאתי את עצמי בג'ונגל ענקי. ראיתי שם אגם והתנפלתי עליו. שתיתי קצת מים ואז התרוממתי.
היה משהו מוכר במקום הזה... שמץ של ריח רענן ומוכר, כל הירוק והשמיים המעוננים.
לפתע שמעתי קולות דיבור-
"אבא! לאן אתה לוקח אותי?"
"אל תדאג בן... אתה תאהב את המקום"
הפה שלי נפתח בתדהמה. זיהיתי את הקולות אבל זה לא יכול להיות... עברו 30 שנה...
למרות זאת, כדי לאשר את מה שחשבתי, מבין העצים יצאו גבר בשנות ה-40 לחייו וילד בן 6.
אני ואבא שלי.
אבל זה לא יכול להיות! אבא בן 70! אני בן 36! אבל לא היה מקום לספק.
יום ההולדת השישי שלי התרחש שוב מול עיני.
לפתע שמעתי מאחוריי קול-
"תסתכל טוב טוב על יום ההולדת השישי שלך"
הקול היה קר, גבוה והיה בו שמץ של מזימה. הסתובבתי ומה שראיתי גרם לי לקפוץ בצעקה.
אני בטח הוזה.
זה לא יכול להיות אמיתי!!!
אבל זה היה אמיתי לחלוטין...
מולי עמד יצור רזה וגבוה ממני בראש. העור שלו היה חיוור כל כך, עד שכשראיתי יונה לבנה עפה בשמיים היא נראתה אפורה.
היו לו בכל יד שלוש אצבעות ועל כל אצבע- טופר בצבע ירוק חולני.
הרגליים שלו היו מבריקות ומסנוורות.
אבל מה שגרם לי לצעוק היה פרצופו.
לא היה לו כזה. היה שם ראש ועליו שיער חום מסודר ואיפה שהיו אמורים להיות פרצופים, היה עור חלק ומפחיד.

פורסם במקור על ידי MegaMan

תיארים מצוינים סיפור יפה! תמשיך כך!
הדבר היחיד שמפריע לי הוא שהפרקים קצרים מידי ואני רוצה לקרוא עוד.

+1

פרק 3- הקרבה
היצור הפנה את ראשו אלי. לא ידעתי מה הוא רוצה אבל שמעתי צחוק מרושע, לא כמו בסרטים סוג ז'... לא... הצחוק הזה גרם לכל השערות שלי לסמור... הוא שיתק לי את האיברים והעביר גל קור לא טבעי בגוף שלי. אימה פשטה בי. פחדתי מהיצור, אבל הצחוק גרם לי לרצות לברוח משם בצרחות, אבל הרגליים שלי לא הגיבו. הן רותקו לרצפה.
היצור נקש באצבעותיו תוך כדי צחוק ואני הרגשתי כאב חד שהרגשתי רק פעם אחת לפני- כשחייל מצי האוייב ירה עלי בלי להפסיק ברובה מוזר וניקב לי את הבטן והחזה... נבהלתי והבטתי בחזה ובבטן. הם היו שלמים. לא הבנתי. הבטתי שוב ביצור אבל הוא לא היה שם.
או שאני לא הייתי שם?
הבטתי סביבי- אלוהים אדירים! צעקתי במלוא גרוני. זה לא הגיוני, אבל זה קרה... ריחפתי באוויר בלי שמץ של מושג לאן.
"אוי לא!" מלמלתי ולקחתי צעד נואש-
טעתי את ה-m-16 שהיה עליי מהמשימה וכיוונתי לשמיים. אם ארה מספיק פעמים, ההדף יעיף אותי חזרה למטה! לא שזה דבר טוב כי אז אמות אבל אני מעדיף שימצו את הגופה שלי על כדור הארץ ולא דבוקה לאיזה לווין תועה.
כיוונתי-
פלאח!
ירייה ראשונה- לא קרה דבר
פלאח!
הירייה השנייה פילחה את האוויר בדרך מוזרה- היא הותירה שובל אור כחול מאחוריה ואז-
בווווום!!!
פיצוץ שטילטל את השמיים. העננים ברדיוס של שלושה קילומטרים מתחתי הועפו ולצדדים. אני לעומתם נשאבתי קדימה. בצרחה ארוכה ראיתי חור צר, שחור ועם זאת, בוהק. נשאבתי לתוכו.
החיים שלי חולפים לי מול העיניים. אני בטח מת.
הנה הלידה שלי- אימי צורחת בכאב ואבי מרגיע אותה
אחריה טסו התמונות ובכל אחת, שנייה מהחיים שלי. זה היה מדהים ומפחיד. זה היה כמו סרט שרץ לי מול העיניים שאני רואה איך אני גודל.
אבל אז, כשהגיע הקטע שעפתי בשמיים ונשאבתי לחור, משהו השתבש.
במקום לראות את עצמי טס בחור, ראיתי אותי נלחם במקומות מוזרים, ביצורים מוזרים, מנסה להשיב שלום ושלווה.
מילים ברורות הסתננו מהסרט כל רגע-
הקרבה, תקריב מעצמך, הקרבה, קרב עצום...
ואז התעלפתי

פרק מעולה! אהבתי מאוד!
אבל שוב פעם קצת קצר מידי.

פרק 4- משהו גדול-
התעוררתי, עדיין מסתחרר במקום המוזר הזה. לא הבנתי מה האיר אותי עד שראיתי מלפני אור מסנוור.
נפלטתי החוצה מהמנהרה הארוכה. הסתכלתי אליה וראיתי שהיא נעלמה. אני? אני הייתי במקום מוזר מאוד. הכל היה שחור חוץ מכוכבים רבים מנצנצים, שאריות של פסולת.
אני הייתי בחלל.
"לעזאזל!!!" צעקתי בזעם "מה הולך פה?! עד איזה גבול אפשר לה-" אבל פה נעתקו המילים מפי. היה לי חם. פתאום שמתי לב- אני נופל ואני עולה באש.
אני כוכב שביט בשמיים של כוכב לא מוכר.
ככה אני אסיים את 36 שנות חיי? כוכב שביט אנושי המתרסק למקום שאף אחד לא יודע עליו, שנמצא באמצע כוכב שאף אחד לא יודע עליו.
למרבה ההפתעה, לא הרגשתי פחד. הרגשתי הקלה מוזרה שהשתלבה עם זעם רב.
הקלה? אחרי שאיבדתי כל כך הרבה חברים, וראיתי דברים כל כך מחרידים אני עומד למות ולא לזכור כלום.
זעם? על היצור הארור. הייתי מעדיף שימצאו את הגופה המרוסקת והחרוכה שלי אבל לא! האידיוט היה חייב להרוג אותי רחוק מכולם!
לפתע עלתה בי מחשבה- אני בוער כבר כמה דקות ואני נופ במהירות אדירה. איך אני לא מת?! יותר מזה, למה לא חם ולמה אני לא נמרח אחורה בגלל המהירות?
לפתע נכנסתי לתוך ענן חולף. נרטבתי עד לשד עצמותי, אבל לא היה לי קר. מוזר! חשבתי לעצמי ואז הכל נמחק.
יצאתי מהענן, קילומטר מהאדמה, נע במהירות של 100 ק"מ לשנייה. ואז-
פגעתי בקרקע ברכות מפתיעה, אף על פי שבמקום שפגעתי נוצר מכתש עצום ובוער, לא כאב לי. הייתי שלם.
"אני בטוח מת" מלמלתי.
חיכיתי במקום שנחתתי, מצפה שה' יתגלה אלי, או לפחות מלאך, שיערכו לי קבלת פנים לעולם הבא. אבל לא. במקום זה ישבתי כמו טמבל במקום.
בשלב מסויים, המחשבות הפכו לחלומות בהקיץ, ולא שמתי לב שנרדמתי והם הפכו לחלומות.
חלמתי שאני עומד על סלע ענקי, ובו תקועה הגרזן שלי, עימה הרגע חיסלתי צבא שלם של אוייבים. הייתי מרוצה, כשלפתע את גופי פילח סכין. האני שבחלום התמלא מחשבות- 'איך את האדם שחיסל כו רבים ניצחה סכין קטנה כל כך' ואז הוא מת.
החלום השתנה, והפעם עמדתי על קרקע חולית, ובידי אקדח קטן. כיוונתי לשמיים ויריתי. הכדור פגע במטוס ופוצץ אותו. חייכתי לעצמי כששוב, אותי סכין קטנה פילחה אותי מהגב. אותה מחשבה חלפה שוב.
וחלמתי חלומות בסגנון הזה, כשפתאום-
זבאנג!
התעוררתי, מספיק בזמן כדי לראות קרן אור כתומה מפלחת את הלילה ופוגעת במקום רחוק ממני.
בוום!
העולם התפוצץ. אם לא, למה אני מרחף? למה חיי חלפו שוב מול עיניי? למה אני מרגיש בודד, נבגד, מפוחד וזועם בו זמנית? למה הכל מוצף באור לבן?
ואז הכל חזר לקדמותו. במרחק בערו להבות ירוקות וכחולות בגדלים לא טבעיים. הן התנשאו לגובה של קילומטר או שניים והתפרשו על שטח עצום.
'מה שזה לא יהיה, זה משהו גדול' חשבתי לעצמי בעודי רץ לשם, כמו שעשיתי רק הבוקר, לשמע האזעקה.