נושא: סיפורו של מר אוסטין

סיפור חדש שלי. אני מקווה שתהנו (:

סיפורו של מר אוסטין

האמן לי, לא במקרה אתה קורא את השורות הללו.
לא במקרה אתה גולש לשורה השנייה
ואחר כך לשלישית
ולרביעית.
לא במקרה.
הסיפור הזה כשלעצמו, לא מקרי כלל. הוא מסוג הסיפורים שהיה זה רק עניין של זמן עד שיסופרו. כידוע, לסיפור טוב לוקח זמן להבשיל; כמו פרי טוב. תחילה צבעו ירוק, אחר כך בהיר, ולבסוף צבעו עז ובולט – הוא מוכן להיאכל! והטעם... הו, טעם גן-עדן; או לפחות הדבר הקרוב ביותר לשעריו.
ולא, אני לא מגזים, ידידי. אני רק עומד על העובדות! נכון, ייתכן והדבר קצת יוצא משליטה; אולם האין זה טבעם של סיפורים - לקרום עור וגידים, לנפוח נשמת אפיים ולצרוח השמיים? האין זו כל החוויה?
על כל פנים, מבקש אני שלא לזלזל ושלא להטיל ספק. מדובר כאן בסיפור... רציני! בדיוק, זו המילה - רציני.
(אבל למה אתה רציני כל-כך, מר אוסטין?)
האנשים כיום, אין בהם טיפה של רצינות! מחפשים הם רק שעשוע ובידור. כמו ילדים קטנים, רצים אחרי ההרפתקה הבאה, מצפים בכיליון עיניים למאורע הבא... אף אחד לא לוקח שום דבר ברצינות.
(לך מכאן, ניל! אני אדאג לכך שאימא שלך תשמע על כל מה שעוללת, פרחח צעיר!)
והכללה זו, עד כמה שנורא להודות בה – נכונה.
אפילו כאן, בעיר שאמורה להיות מודל לחיקוי עבור ערים מתפתחות אחרות, אפילו כאן יש משום טירוף.
(אתה פשוט מטורף, מר אוסטין!)
ואין זה עניין שיש בידי, או בידיי מישהו אחר להסביר. ייתכן וזו תופעת טבע, משהו מסתורי. דבר מה אשר אין המוח האנושי מסוגל להבין או לתקן, הדבר פשוט נמצא וממשיך להתקיים, אף אחד לא יכול לעצור אותו, כנראה. העניין מתחיל אצל הילדים... זה מתחיל אצלם וממשיך למבוגרים ולשאר חיות השדה, אף לא אחד מצליח מהטירוף להתחמק.
(מה אמרת? תחזור לכאן מיד!)
אפשר ומדובר בכלבת ;כזו המכרסמת את המוח, עושה בו חורים עמוקים ושחורים, משליטה בו טרור ולבסוף מוות נוראי. הליך כואב אך עם זאת בלתי נמנע, בדיוק כמו החיים עצמם; שרשרת ארוכה של אירועים אשר סופם נכתב מראש, והשאלה הגדולה היא – 'מתי הוא יבוא?'
וברור לי, ברור כשמש, כי כול תושבי העיירה חוסנו, אך אין זה סותר את כל ההשערות! אפשרי ומדובר בנגיף נדיר ובלתי מזוהה, כזה אשר המדע עדיין חוקר. ולכן, ובהתאם לכך, לא אופתע אני כלל וכלל אם כלבת היא העניין; למעשה אפילו אשמח! סוף-סוף יראו הכול כי איני זקן משוגע אלא יצור אנושי חכם ונבון, כמצופה מאיש שכבר ראה הכול.

אני חושב כי הגיע הזמן לעזוב.
זהו זמן מצוין; צריך לדעת מתי לפרוש, גם אם לא בשיא אלא קצת אחרי. אני אקח מזוודה, אדחוף לתוכה את כול פקלאותיי, ואלך הרחק. זה לא יהיה פשוט וזה לא יהיה מהיר, נוכח העבודה שניל טומסון ניפץ בקבוק זכוכית על כף רגלי. אך אל חשש, אני אשרוד! אולי קשיש אני אך רוחי לא. אכניס הכול למזוודה ואצא לדרכי. שלב זה יעבור מהר, שהרי מה כבר לארוז יש? את כול התמונות, את כול הבגדים, את כול הספרים... את הזיכרונות. ונכון, אני שונא את המקום הזה, אולם חייב אני לקחת גם אותם; אפשרי והם הדבר האחרון שילווה אותי נאמנה במקום החדש.
ושם, הרחק מכאן, הרחק מכל הטירוף, אמצא איזה חולה אלצהיימר אשר אוכל לספר לו כל יום את אותו הסיפור, עם אותו הנוסח ובאותה התבנית, ללא כול שינוי ובלא כל תמריץ. והוא, המסכן, יראה התלהבות וישאל שאלות, כל יום – כל היום; כמו ילד קטן וסקרן מאוד.
תחילה אספר לו על קרן חולת הרוח, שרדפה אחרי חתולתה, חגורת כסף בידה, כאשר זו יללה בלא הפסק באחד מלילות הקיץ הלוהט. מסוג הלילות בהם, כאשר המזגן חדל, מבקש אתה את נפשך לתת.
ובחיי, נשבע אני כי היה זה מחזה מבדר, למרות שבשלב מסוים הבנתי כי אני את זמני מבזבז. עדיף לי פי שניים להניח ראשי על הכר ולחלום חלומות, מאשר להיות ער בגלל איזו שטות.
מיד אחר כך אספר לו על הילד הארור, ניל טומסון הקטן, אשר החליט להשתובב ולהשליך בקבוק בירה על כף רגלי החשופה. ואז אספר על הכאב, אפרט עד מאוד - אציין כי היה חד והצרחות היו רמות. אדגיש כי קרא לי 'מטורף' ואני לו 'פרחח', ובדמעות זולגות, ובקול סדוק, אתאר כיצד צולע אל הבית צעדתי בלאות.
לבסוף אגולל לפניו את המורשת המשפחתית, אספר על אבי ששירת במרינס. הוא ישתגע כשישמע, ואני אראה לו, בגאווה, את אות הכבוד לו זכה אבי במלחמה. הוא אולי כבר לא מבהיק, ולבטח לא חדש... הוא העלה אבק עם השנים, זה בסדר, לא נורא.
לסיכום אזכיר לו את שמי, למקרה ששכח. אקום על רגליי, אלו המשמיעות צליל חריקה של ממש, ואצעד חזרה אל הבית החדש.
אשאל עצמי מה עלה בגורלו של הטירוף, האם אפשר ועודנו נושם וחי? הו, הלוואי, בבקשה אלוהיי.
(אני לא אפסיק עד שתשתגע מר אוסטין!)
ייתכן וזהו הדבר לו אני עצמי זקוק עכשיו, ל
טירוף
למרץ שבחיים. למעט מן אותו סם שפעם כל-כך שנאתי... אבל עכשיו -

אלך לחפש את ניל הארור. הוא לא יצליח לחמוק, לא עכשיו, לא היום.
אני אספר לאימו הכול ואדאג לכך שיהיה מרותק ליום אחד לפחות. אחר כך יבוא, יבקש סליחה... עיניו נוצצות וחיוכו מאולץ.
'אני ממש מצטער, מר אוסטין! זה יצא מכול שליטה. מצטער נורא.'
ואני לא אסלח, לא אסלח!
צריך הוא לרכוש נימוסים והליכות, ולא מהסוג שלומדים ברחוב. אך מעל לכול אלו, ומעל לכול האחרים עליו ללמוד עניין חשוב לא פחות, ואפילו מהותי. עליו ללמוד רצינות -
מה היא.

תודה עוד D: (אין המשך, זה לא סיפור עם פרקים)

פורסם במקור על ידי the charmander

הפואנטה ה׳! אסכם בקצרה שטירופו זה משהו שאנשים נזקקים לו מידי פעם. אני אהיה כנה איתך, אני שואל את עצמי האם זו יצירה שלך?

כן, שלי 100%.
ואני ממש שמח שהצלחת להבין את הפואנטה
כי די קטלו לי את הסיפור במקומות אחרים =\
אמרו לי שהוא לא ברור ):