נושא: לצוף

לצוף
-------

בקבוקי זכוכית צהובים, היו לבקבוקים האהובים עליו.
עשרה בקבוקי זכוכית ירוקים שווים היו לחמישה סנט, עשרה שחורים שווים היו לעשרה סנט ואילו עשרה בקבוקי זכוכית צהובים היו מזכים את בעליהם בעשרים ואחת סנט! וזו במידה ופדית אותם בסופרמרקט. אם פדית אותם במכונה, לפעמים היו יוצאים עשרים ושלושה סנט. מקס, הילד שגר בבניין ממול, טען כי הדבר רנדומאלי לחלוטין ובדרך כלל שני הסנט הנוספים הינם עקבות של ילדים לא אחראים, כאלו שאין להם ערך לכסף, אשר לא בודקים פעמיים את כיס המכונה אחר שהשתמשו בה. אדי, על-כל-פנים, העדיף לנסות את מזלו במכונה.
בכל יום ראשון היה יוצא מהבית, מעיל אדום ונפוח מכסה את גופו, מידו משתלשלת שקית ובתוכה עשרה בקבוקי זכוכית צהובים. את הבקבוקים הללו לקח מפח האשפה שבמטבח ומדודה אליס שגרה בסמוך. הוא אהב את הצליל העדין אשר נשמע מתוך השקית באשר בקבוקי הזכוכית הכו זה בזה; הדבר נשמע באוזניו ככלי נגינה המשמיע צלילים דקים. כה דקים עד אשר יש צורך בשקט מוחלט כדי להאזין להם. ונכון, לא היה זה קל אך היה זה שווה, שווה מאוד.
אדי התקדם לאורך שביל הגישה, חצה את רחוב 'החבצלות', חלף על-פני 'גינת הניצחון', זו אשר בבקרים קרים כגון אלו, האפירה מאוד ונדמה היה כי הזדקנה בעשור אחד לפחות. ייתכן והעניין נבע מכך שלא היו ילדים בגינה, למעשה, לא היו ילדים באזור כלל. בשעות הללו, שעות הבוקר המוקדמות, כמעט ואין ילדים בחוץ, אפילו מבוגרים ממעיטים לצאת החוצה. והשקט הזה, הדממה הזו שאין לה מתנגדים, ייתכן והייתה מרתיעה ילד אחר או אפילו גורמת לו לחזור על עקבותיו תוך שהוא מייבב קלות - אולם אדי שלנו היה ילד אמיץ. ויתרה מכך, הוא שמח על השקט והאפלה, שהרי אלו אפשרו לו לשמוע את רחש בקבוקי הזכוכית. אותו צליל אשר נעם לאוזניו כפי שקול צחוקו של תינוק נועם ומרגש את אימו.
הוא התקדם לעבר מכונת הבקבוקים. זו ניצבה מאחורי בניין הקומות ברחוב 'אוסטין', ליד פח הזבל הגדול. גם היום, שלא במפתיע, פח הזבל היה מלא. ריח הצחנה הצביע על כך כי עובדי העירייה אשר אחראים היו על הניקיון בעיר החליטו לקחת יום חופש נוסף; בפעם השלישית או הרביעית באותו חודש. ניחוח הריקבון נישא ברוח ומצא את דרכו אל אפיו של אדי. הוא נרעד קלות, אולם לא היה בכך כדי שישוב חזרה אל ביתו, אוחז בידו שקית ניילון מלאה בקבוקי זכוכית צהובים, ומבטו מורכן ועייף. לא ולא, אדי רצה את עשרים ושלוש הסנט, או לפחות עשרים ואחת; סופגנייה ממולאת ריבה ושני מסטיקים בקיוסק השכונתי עולים בדיוק עשרים ואחת סנט, כך שאם המכונה תפלוט הפעם עשרים ושלושה סנט יוכל הוא לחסוך אותם בתוך הקופה שלו. אותה קופה בדמוי תרנגול אדום אשר רכשה לו אימו לכבוד יום הולדתו התשיעי, שנה קודם לכן. הוא אהב את הקופה הזו, ואין הדבר נבע נוכח צורתה המיוחדת או צבעה הססגוני, לא ולא - שהרי גם אם הייתה צורתה פשוטה וצבעה חסר-כל-חן, היה אוהב אותה באותה המידה. אהבתו אליה נבעה משום הצליל אותו הפיקה כאשר הרעיד אותה, בעזרת כפות ידיו הכחושות. הוא אהב את קול המטבעות המרשרשים. הצליל הזכיר לו את אותו היום בו שרשרת הפנינים של אימו התפרקה באחת וכל אותם עיגולים כסופים התפזרו על רצפת החדר ואימו החלה זועקת ומקללת...נכון, אין זו חוויה מלבבת אולם יש בה עוצמה רבה! מה שגם רחש המטבעות היה ידידותי במיוחד והמחשבה על כך כי שני מטבעות נוספים יכולים להיות לתוספת מופלאה לאותו צליל אהוב – שמחה אותו.
הוא ניגש אל המכונה, וחל משליך לתוכה את בקבוקי הזכוכית. מהלך זה דרש מאדי מאמץ גדול; גובהו של המסכן היה לכל היותר מטר ארבעים, ואילו פתח המכונה, אשר בעיני רוחו של אדי נראה היה כפה מפלצתי ורעב, היה בגובה מטר חמישים וחמש מעל לפני האספלט. אדי שאף עמוקות, נעמד על קצות אצבעותיו, והשליך את בקבוקי הזכוכית אל תוך פיה המפלצתי של המכונה. כאשר בקבוק פגע בדפנות הפה המתכתי והרעב, נשמע צליל חלול ומיד לאחריו, כאשר החליק הבקבוק אל בטן המכונה, נשמע צליל שבר עדין. דווקא צליל זה, הניפוץ, העביר בגופו הצנום של אדי צמרמורת; או שאפשרי והיה זה נוכח הריח הנורא? לא ברור. מה שגם לא הייתה בכך משום חשיבות בעיניו של אדי, ועל כן המשיך במלאכתו בלא הפסק. הוא חש כיצד הזיעה הסמיכה מכסה את מצחו, נוזלת על-גבי גבותיו הדקיקות והמסורקות... מכבידה עליו. ברור כי לא הייתה זו תחושה טובה ועל כן רצה ללכת משם; לקחת את המטבעות ולחזור הביתה, ולמרות שכל התהליך ארך כחמש דקות בלבד, אדי הרגיש כי עברו לכל הפחות שלושה נצחים.
לבסוף, הכה אדי בחוזקה על הכפתור האדום אשר נמצא היה בצידה הימיני של המכונה. על הכפתור כתוב היה באותיות שחורות גדולות : 'סיום'.
עם הלחיצה שמע אדי מטבעות מרשרשים, הוא שמע כיצד אלו מחליקים אל בטן המכונה ומשם אל כיס המטבעות. הוא התכופף במעט, שהרי הכיס הקביל לברכיו, ותחב אצבעו אל הכיס. הוא הוציא את חופן המטבעות, הניחו בכף ידו, והחל סופר את המטבעות במיומנות של בעל מקצוע. המטבעות שטו בכף ידו כפי שעלים אשר נשרו מצמרת עץ שטים לאורך נחל. המטבעות היו קרירים והוא אהב זאת, יתרה מכן – הוא אהב את הצליל אשר ליווה תחושה זו. היה זה צליל עמום, כמעט אילם, אך עם זאת מקסים וערב. מהפנט. כאשר הגיע אדי בספירתו אל המטבע האחרון, נדמה היה כי צליל זה התגבר וכעת היה הוא באוזניו לשריקת רמה.
עשרים וחמש סנט!
"אני לא מאמין!" קרא אדי. "זה פשוט אדיר!" המשיך, קולו היה חדור אושר וגאווה, כאילו היה זה הוא האחראי לכל העניין.
הוא יוכל עכשיו לקנות את הסופגנייה, את המסטיקים ואפילו לחסוך ארבעה סנטים שלמים! כן, כן, ארבעה סנטים שלמים. האין זה נפלא? אפילו שבהזמנה לא יכול היה לבקש לעצמו יום מוצלח שכזה, לפחות לעת-עתה.
הוא השליך את שקית הניילון לצד המכונה, הכניס את המטבעות לכיסו, ורץ לאורך הרחוב אחוז אושר. אם מישהו רואה היה את אדי באותו רגע, מקובל היה אם משפשף היה את עיניו לפחות פעם אחת – הילד ריחף... צף על פני האספלט. היה זה מחזה מדהים, משגע ויחד עם זאת הגיוני לחלוטין; כמו תרגיל מתמטי פשוט ומוכר.
אדי המשיך (לצוף) לרוץ על פני המדרכה כל הדרך אל ביתו, אשר עמד בקצה רחוב 'מנדלסון'. הוא כמעט וחצה את הכביש, כאשר שמע בקול קטן בראשו. הוא לא הכיר את הקול הזה, או שאולי לא זכר אותו... אך למרות זאת צצה בו מעין תשוקה להאזין לקול הזה, לקול העמוק הזה. המהפנט.
הקול פקד על אדי להשאיר את המטבעות על האספלט, להניח להם ולצוף הלאה. לוותר על הכסף, על השמחה, על האושר... לשכוח.
אדי נרתע, הוא רעד. הוא חש בנוזל חם ממלא את מכנסיו. הייתכן וההתרגשות תעתעה בשריריו?
'לא שוב, בבקשה לא שוב, לא היום,' אדי לא מסוגל היה להביט במכנסיו, הוא הושיט יד רועדת אל פנים כיסו והוציא את המטבעות, אלו היו מכוסים בדם. הוא צווח, צווחה קצרה אך יחד עם זאת מלאת משמעות. כף ידו רעדה והוא כמעט והשליך את כל המטבעות על המדרכה. מניח להם להתגלגל הנה והנה, אולי אף להחליק אל תוך בור הביוב הנמצאת בסמוך לרגליו. מניח להם להישכח.
(אפילו שבהזמנה לא יכול היה לבקש לעצמו יום מוצלח שכזה)
אדי עצם את עיניו בחוזקה, הוא נזכר בצליל בקבוקי הזכוכית, ברחש המטבעות ולבסוף שמע באוזניו את צליל הניפוץ; אותו צליל אשר ברור היה לו, דווקא עכשיו, כי הוא זה אשר גרם לעקצוצים בגופו. הוא ידע, הוא ידע היטב, איש לא היה צריך לומר לו כי במידה וישליך את המטבעות על האספלט, צליל השבר הזה ייחקק ברוחו לנצח. צליל של סוף, צליל של ויתור. צליל של קץ.
אדי הניד בראשו, הניד מהר ובקצב. מהר כל-כך עד שכאשר פקח את עיניו ראה את הרחוב מתנודד כפי שציפה לראות במידה והייתה בו ברגע רעידת אדמה קטלנית.
הוא קמץ אגרופו על המטבעות ופתח בריצה מהירה. הוא חש כי רץ הוא דרך הזמן, דרך הנצח. ראשו היה חלול, ריק מכול מחשבה ומכול עניין. הוא צף בחלל.
כעבור דקות אחדות היה הוא תחת בניין מגוריו.
הוא שאף שאיפה עמוקה ונשף במהירות. אדי שלח את כף ידו הרועדת אל ידית הדלת וזו נפתחה בחריקה קלה.
אדי רץ במדרגות, נעליו נקשו על שלבי המדרגות וקול הד נוראי נשמע. לבסוף הגיע הוא אל הקומה השלישית, הקומה בה גר. דלת הבית הייתה פתוחה, "תודה לאל," מלמל. הוא רץ אל חדרו, טרק את הדלת אחריו והרפה את אגרופו הקמוץ. המטבעות נגלו לעיניו; נקיים, מבהיקים... אהובים.
הוא לקח אותם, אחד-אחד, והשחילם אל תוך קופת החיסכון שלו. הוא האזין בדריכות לצליל העדין והחלקלק אשר נשמע כאשר המטבעות פגעו במטבעות האחרים ולעיתים בדופן הקופה. הוא אהב את הצליל הזה, אהב מאוד.
'אני אשמור את כול המטבעות האלו, עבדתי קשה כדי להשיג אותם,' חשב, 'לא אוותר.'
לבסוף אחז בקופה בשתי ידיו וניער אותה בעוצמה. קול רשרוש המטבעות אשר עלה מתוכה הסב לו אושר רב.
כה רב, עד כדי שגרם לו לצוף במקומו.