הסיפור הוא הבוס.
לא הסופר, לא גברת מוזה, לא הקוראים הפוטנציאלים... לא.
כך זה אמור להיות. כאשר הכותב מחליט להתערב, דברים עלולים לצאת משליטה. כאשר גברת מוזה נכנסת לתמונה היא בהחלט יכולה לחולל פלאים, אך בו בעת היא יכולה גם להרוס, וחבל. ואילו בנוגע לקוראים הפוטנציאליים... הם רק פוטנציאליים, משמע – עניין לא ממומש. צריך להניח להם.
אלו העקרונות הבסיסים שהנחו אותו, או לפחות ניסו להנחות אותו, כאשר הוא לא התנגד. היו ימים בהם הוא אמר, 'לא! אני אעשה מה שאני רוצה, זה הסיפור שלי, היצירה שלי ולא מעניין אותי כלום!'
למחרת היום הוא היה זורק את כול מה כתב לפח האשפה, או לסל המחזור. תלוי איפה הוא כתב.
בדרך-כלל הוא העדיף לכתוב במחשב, 'זה יותר נקי שם,' הוא חשב. הרחש העמום של תקתוקי המקלדת מצא חן בעיניו. הצליל דמה לטיפות גשם קטנות המכות באספלט היבש. הוא אהב את זה, כמעט כמו שאהב מוסיקה קלאסית; ועם הצליל הזה, עם הרחש הזה, היה לו קל יותר לכתוב. ברור שהוא מסוגל היה לכתוב גם בלעדיו – אבל כך, איתו, זה היה הרבה יותר נעים. הרבה יותר טבעי; הרבה יותר הוא.
ומה הוא בכלל? עוד סופר? עוד בנאדם שאוהב לכתוב? שמישהו יסביר לו, פעם אחת לתמיד- מה הוא? הספקות האלו חלחלו אל תוך מעמקי התודעה שלו, אל המקומות האפלים והמבודדים ביותר. כאלו שעדיף שלא לטייל בהם יותר מידי, משום שאינך יכול לדעת מה עלול להימצא בהם... וגם אם יש לך השערה מבוססת בנוגע למה שמסתתר שם, עדיף שלא תיקח סיכון. יש דברים בחיים שכדאי לא להתעסק איתם, זה אחד הדברים. אנשים שמתעקשים להתעסק עם החומרים העדינים האלו – מוצאים את עצמם בבית משוגעים, לפחות על-פי-רוב.
אז הוא פשוט נתן לספקות לחלחל. עמוק-עמוק. לאט-לאט. ואלו הציפו אותו... עד שיום אחד הוא נשבר, ושבר עוד כמה דברים בדרך.
הוא לקח את המקלדת וריסק אותה לשניים, את מסך המחשב הוא העיף על הרצפה, ואת כל היצירות המודפסות השליך מהחלון. אם מישהו, נטול השגחה אלוהית, היה עומד לידו באותו רגע – סביר להניח שהיה חוטף אגרוף כזה שהיה מעיף אותו הישר אל השבוע הבא, או שאולי אל החודש הבא; תלוי כמה חסר מזל הוא היה.
"לכולם יש מחסום כתיבה, זה בסדר... אתה רק צריך להתחבר לעצמך!" אמרה לו אשתו בזמן ארוחת הערב, אחרי שחצי מחדר העבודה מצא את דרכו אל פח האשפה השכונתי.
אם היא רק הייתה יודעת, אם רק היה לה מושג כמה הוא לא רוצה להתחבר לעצמו, כמה הוא לא רוצה לגשש אחר עצמו באפלה הזו שנמצאת שם בפנים, היא הייתה שותקת. אבל היא לא ידעה, אז היא פשוט המשיכה לפטפט ולדבר שטויות, לנסות לעודד; בדרכה שלה.
"אני לא רוצה לדבר על זה," הוא לחש לה. מנסה שלא לפגוע, מנסה שהיא תבין – אבל היא לא הבינה, היא לא יכולה הייתה להבין. איך אפשר להבין בן-אדם שהדבר היחיד איתו הוא מתקשר הוא אלוהים-יודע-מה? אז בסדר, הוא כתב כמה רבי-מכר, וזה סידר להם את החיים (אין תלונות), אבל מה עם קצת מעבר? מה עם החיים שמעבר לדפים? אי אפשר כול היום לשבת ולכתוב, ואז יום אחד, שהקסם מתפוגג, לכלות את הזעם במציאות שאף-פעם לא היית חלק ממנה.
אז היא צעקה עליו, אחרי כל-כך הרבה שנים של סבל, וזו ללא ספק הייתה הפתעה מוחלטת. היא צעקה בכול הכוח שרק היה לה. כול מה שנאגר בפנים יצא החוצה. זה הפתיע אותו ואפילו אותה; הוא שתק. כמו ילד שמבקש צעצוע זול ומקבל סטירה במקום; הוא נאלם, לפעמים בוכה, תלוי ברמת הרגישות.
"אתה חושב שאתה תקום כול בוקר, תסתגר בחדר המלוכלך שלך, תכתוב חמש-שש שעות, תצא לאורחת צהריים, תגיד לי ששמנתי שהאוכל טעים ותחזור לכוך שלך? זה נראה לך הגיוני, אדם?" קולה בשלב זה של המונולוג נסדק והיא פרצה בבכי. גם זה הפתיע אותו. כבר כמעט חמש שנים הוא לא נתקל בשום סוג של רגש אמיתי, אנושי. הוא כתב דרמה, הוא כתב על בכי, על צחוק, על כאב... אבל הוא שכח איך זה נראה, איך זה מרגיש. ולכן הוא החריש, וכך היה עדיף. אם היה מדבר, אפשרי והמצב היה מחמיר. לפעמים עדיף לשתוק, אלא אם כן יש לך משהו ממש טוב להגיד, כמו שהיה לה -
"אני רוצה גט. נמאס לי כבר להיות משרתת! נמאס לי להיות תמיד בצד... אני רוצה שהסיפור יהיה עלי הפעם. אני רוצה להיות עצמי."
"אני מבין..."
לא אתה לא מבין, אין לך מושג כמה שאתה לא מבין, היא חשבה. אין לך מושג כמה זה קשה.
לחיות בצל, לנשום את הצל, להתמזג עם הצל. אתה אף פעם לא תדע מה זה. אתה אף פעם לא תדע.
למזלו, הוא גם לא רצה לדעת. הוא רק רצה לחזור למחשב, ולכתוב אודות כל הסיטואציה המוטרפת הזו. לשמוע שוב את תקתוקי המקלדת, את הטיפות הזעירות של הגשם פוגעות באספלט... להיות שוב חלק מהקסם, אותו קסם שהיא לעולם לא תהא חלק ממנו. לא היה שם מקום לשניים, לפעמים גם לא לאחד.
"אתה פשוט אדם נורא," היא אמרה. לא חלפה דקה עד שקמה, הרימה את צלחתה וצעדה לעבר המטבח הריק. הוא לא ניסה לעצור מבעדה.
'מה אני? אני פשוט אדם נורא.'
כול הספקות, כול השאלות ששאל את עצמו – כולן נענו באחת. הוא לא נזקק לגישוש באפלה, לא לפגישה עם הלא נודע... זה פשוט היה שם. בחוץ, באוויר, מולו.
והוא כאב. לפחות עד כמה שגבר אשר זה מכבר לא הרגיש כלום, יכול לכאוב. הוא לא ציפה שהיא תחזור, הוא גם לא באמת רצה בכך.
הוא קם מכיסאו, נכנס אל חדר העבודה, הדליק את המחשב הנייד וכתב –
'זה סיפור על אדם שכתב על המציאות עצמה, גרם לאנשים להאמין במציאות הזו, אבל בסופו של יום הוא עצמו לא היה חלק ממנה. הוא אפילו לא השקיף מהצד, הוא פשוט שיקר. ואז יום אחד, המציאות הכתה לו בפנים. היממה אותו. והוא נשאר בלי מילים. והמפגש הזה, המפגש הטראגי הזה – הוא רב מכר. אין לי ספק בכך.'
צליל עמום ואהוב התנגן באוזניו כאשר הקליד את השורות הללו, אותו צליל אשר עד לפני רגע חשש כי לא ישמע עוד לעולם. הוקל לו; למרות שידע כי החל מהרגע החיים להם התרגל זה מכבר, אינם עוד. אולם דבר אחד היה ברור לו –
הקסם חזר, וזה מה שחשוב.