נושא: פוקימון - המסע בצד האור

פרק טוב, העובדה שאתה עושה פרקים ארוכים ומלאים ממש משפרת את הסיפור

פרק מדהים.
אני מאוד אוהב את איך שאתה כותב.
תמשיך לכתוב פרקים.

תודה רבה
עד עכשיו את היחידים כמעט שהגיבו לי על הסיפור. שזה מצחיק כי יש כבר שלושה פרקים!

אתה לא צריך את התגובות שלהם,
אני אומר לך הסיפור שלך מעולה ואתה גם כותב מעולה!

חח תודה..

עידכון קטן: למען הנוחיות של הקוראים, הורדתי את הקטע שיש מאין אינדקס של הפוקימונים שמופיע בסוף כל פרק. פשוט עשיתי קישור בתוך הסיפור ברגע שהשם של הפוקימון מופיע בפעם הראשונה, וככה אפשר לראות את התמונה שלהם בקלות, בלי להתאמץ יותר מדי.
כמו כן, נוסף גם מדריך דמויות.

פרק 4 - ידיות ותיקה

השעה הייתה שעת לילה מאוחרת ביותר, והרוח מבחוץ גרמה לחריקות איומות שהפריעו לאדם לישון. הוא הביט בתקרת החדר, חושב רבות על הימים האחרונים: מהלכידה של הפוקימון הראשון והשני שלו, ועד לקרב המכון שבו ניצח ניצחון מדהים. הוא שכב בדממה ובעיניים פקוחות, והסיט את מבטו אל מארק, הילד הבלונדי בן השתים עשרה שהצטרף למסעו. מארק נראה שליו, וישן שינה עמוקה כשפוקימון הכלבלב שלו יוטרי שוכב על המיטה לידו. אדם הבין שהוא יודע מעט מאוד על מארק. חוץ מכמה פרטים שוליים, הוא לא סיפר לו שום דבר על עצמו, מלבד היותו בא מהצד הצפוני העשיר של העיר וורהולד. מארק ג'ייקובס היה תעלומה מבחינתו, ואדם החליט שבשבוע הקרוב הוא יעשה כמיטב יכולתו כדי להכיר אותו קצת יותר.
הבוקר הגיע מהר משציפה אדם. מארק התעורר לפניו, והרעש שיצר תוך כדי משחק פרוע וילדותי עם הפוקימון שלו.
"אפשר קצת שקט? בקושי ישנתי בלילה!" גער בו אדם, וכיסה את ראשו בסמיכה.
"לא התכוונתי להפריע לך, אבל אני חייב להזכיר לך משהו – בעלת המקום ביקשה שנעזוב את החדר כמה שיותר מוקדם. החדר הזה הוזמן מראש למישהו, ועד שלא נצא הוא לא יוכל להכנס. ואנחנו, בניגוד למי שהזמין את המקום מראש, לא משלמים אפילו שקל." מארק קם ממקומו, ואדם שמע אותו מתחיל לארוז את חפציו אל תוך התיק.
"מה השעה עכשיו?" שאל אדם.
"שתים עשרה בצהריים."
אדם קם מהמיטה בבהלה. "אני לא מאמין שלא הערת אותי עד עכשיו!" התרגז אדם על ביזבוז הזמן המיותר. הם היו אמורים לצאת חזרה ליער כבר לפני יותר מארבע שעות על פי התכנונים שלו. הוא החיל לדחוס את החפצים שלו אל תיק המסע, צחצח שיניים במהירות, והתלבש בבגדים הראשונים שמצא. זורואה הביט בו מפינת החדר, ואדם תהה כמה זמן גם הוא ער. "קדימה מארק, אני רוצה שתוך שתי דקות נרד למטה לאכול, ואז נצא מיד."
תוך זמן לא רב מארק ואדם היו בדרכם לקומה התחתונה של בית האירוח. בעלת המקום, הגברת ג'וזפינה ווסטווד, הביטה בשתיהם בזעם וקמטי פניה הובלטו בחימה. ג'וזפינה הייתה נמוכת קומה, חרושת קמטים, ובעלת אנרגיות שליליות ביותר. היא התהלכה באמצעות מקל ההליכה שלה, ובכל צעד שעשתה נשמעה דפיקה מחרישת אוזניים שהידהדה בכל הבית ונשמעה אפילו עד לקומה השלישית. אדם הרגיש נבוך מאוד מההתעוררות המאוחרת, והבטיח לעצמו שישאיר טיפ גדול לאחר שיעזוב את המקום.
אדם אזר אומץ ופנה אל ג'וזפינה, שנראתה רצחנית ביותר. "אמ... מתי מוגשת ארוחת הצהריים?" הוא התחיל בשאלה פשוטה ביותר.
"אם אתה חושב שלא שמתי לב ששהית בחדר הרבה יותר זמן ממה שהיית אמור, אז אתה טועה לגמרי בחורצ'יק!" אדם לא העלה על דעתו דבר שכזה. "רק שתדע שהייתי צריכה להסביר לנערה המסכנה שהזמינה את החדר שלך מראש שהוא תפוס על ידי פרזיט שלא מוכן להתפנות, ועוד התחייבתי לפצות אותה על הזמן שהיא צריכה לחכות!" קולה הלך והתרומם יותר ויותר.
"אני מתנצל מאוד," ניסה אדם להרגיע אותה. הוא תיאר לעצמו שכל הדיירים שומעים את הצווחות שלה.
"אני מוכן לפצות אותך בכל סכום."
"אני לא צריכה את הכסף הארור שלך! אני רק רוצה שתסתכל ביניים של הנערה שממנה לקחת את החדר!" היא הצביע על הפינה הרחוקה ממנו.
אדם סובב את ראשו לאותו כיוון, ואז ראה מחזה מפתיע. בפינת החדר ישבה נערה בת גילו, שיערה החום הערמוני היה פזור על כתפיה, וטלטליה העדינים זהרו באור האדמדם של החדר. מעט הנמשים שהיו על פניה התרכזו באיזור האף, ונתנו לה מראה חינני ביותר. היא הביטה במתרחש, ונראה היה שהרגישה מבוכה קלה. עיניהם נפגשו.
"אדם?" שאלה הנערה, וחיוך קטן בצבץ לפתע וחשף שיניים לבנות ומושלמות. לקח לו מספר שניות להבין מאיפה היא מכירה את השם שלו, אבל אז הכל התבהר במוחו.
"גבריאלה!" קרא אדם, "שנים לא התראינו!"
גברת ווסטווד העצבנית נראתה מופתעת, והשתתקה מיד.
אדם התקרה אל גבריאלה והיא קמה לקראתו. הם נעמדו זה מול זה, ובאופן שנראה היה להם טבעי לחלוטין, הם התחבקו. אדם חש איך מארק נועץ בו את מבטיו. הוא הריח את ריחה של הידידה הוותיקה שלו, והופתע לגלות שהריח נשאר בדיוק אותו הדבר. הזכרונות הציפו אותו בבת אחת, ופתאום זכרונות הילדות שלו נראו בהירים לחלוטין. אדם וגבריאלה מכירים עוד מגיל הגן היסודי. הבתים שלהם היו צמודים זה לזה, וההורים שלהם הכירו היטב. הם גרו שניהם בשכונת עוני, ולא הלכו לבית הספר או לגן, מה שאיפשר להם להתראות מדי יום ביומו ולהעמיד פנים שהם מאמני פוקימון גדולים ביחד. כל חויית הילדות שלהם נקטעה כאשר משפחתה של גבריאלה התעשרה באופן בלתי מוסבר, והם עברו לצד הצפוני.
אדם וגבריאלו התנתקו זה מזה, והוא הביט בפניה מקרוב. היא לא השתנתה כלל, חשב לעצמו. היא רק הפכה להיות גדולה יותר. הוא תהה עד כמה הוא השתנה בעיניה.
"בואו שבו," היא הזמינה אותם, ומארק נראה נלהב ביותר ליחס כלשהו. "מתי החלטת לצאת למסע פוקימונים?" היא שאלה אותו, וחיוכה המושלם לא נעלם אפילו לשניה.
"התחלתי לפני שבוע וקצת, אני ממש מאמן מתחיל. כמה זמן את כבר נמצאת במסע?" הוא שאל אותה.
"התחלתי גם לא מזמן. לפני שבועיים!" היא אמרה בהתלהבות קופצנית. "זה כזה צרוף מקרים מוזר. זה בדיוק מה שחלמנו עליו כשהיינו ילדים קטנים! היית מאמין? כל משחקי הילדות שלנו תמיד עסקו באיך זה יהיה כששנינו ניהיה מאמני פוקימונים אגדיים, והנה אנחנו כאן, יושבים בבית אירוח למאמני פוקימונים הנמצאים במהלך המסע." מבחינתו של אדם הכל היה נכון, מלבד החלק שכלל מאמני פוקימון אגדיים. "מה בעצם אתה עושה פה?" היא שאלה אותו.
"מה שכל מאמן פוקימונים עושה פה. בדיוק אתמול ניצחתי במכון הפוקימונים וזכיתי בתג הראשון שלי, והתכוונתי לצאת היום מהכפר הזה לכיוון היער הצפוני."
"ניצחת את המכון?" היא שאלה אותו בפליאה.
אדם ניפח את חזהו בגאווה. "כן, זה היה קרב ממש קשה, אבל הצלחתי. מאמנת המכון ממש קשוחה..."
"אני יודעת, נלחמתי מולה כבר פעם אחת, אבל הפסדתי. בגלל זה החלטתי להשאר בכפר כמה ימים כדי שאני אוכל להתאמן קצת, ואז לנסות לזכות שוב בתג." היא נשמעה מאוכזבת מעצמה, וזו הייתה הפעם הראשונה שהחיוך שלה נמחק מהפנים. היא הביטה על פוקימון השועל השחור שישב בצמוד לכיסאו של אדם, מנסה להיצמד כמה שיותר לבעליו. "הוא נראה חמוד מאוד. אבל גם חזק." היא החמיאה לו.
"כן, זורואה הוא משהו מיוחד. לא הייתי מחליף אותו בשום דבר. ואני בטוח שגם לך יש פוקימונים מעניינים." הוא אמר בניסיון להגיע לנושא שיתן לו מידע על הפוקימונים שלה.
"האמת שכן," הודתה. "אין ספק שהאימונים ביער הניבו פירות. אני מתה כבר לנסות להתמודד במכון."
"שמעתי שמסוכן להיות ביער בימים האחרונים," העיר מארק שעד כה שתק. "צוות אוראון מסתובב שם בלי הפסקה."
"כן, זה נכון. ראיתי אותם יותר מפעם אחת כשהסתובבתי שם," אמרה. "אבל תשמע, אני לא יודעת בדיוק מה הם עושים ביער, אבל הם בהחלט לא מחפשים להציק למאמנים מתחלים. אם לא תפריע להם, הם לא יפריעו לך. בכל מקרה, אם אתה פוגש במישהו מצוות אוראון, אני ממליצה לך פשוט להמשיך ללכת מהר, בלי להסתכל לאחור." היא פסקה, ומארק השתתק בעיניים פעורות. "בכל אופן אדם, אם לא אכפת לך, אני אשמח לערוך מולך קרב פוקימונים. אם אתה ניצחת את מאמנת המכון, אני רוצה לדעת אם אני מסוגלת לנצח אותך."
אדם קיווה שגבריאלה תציע את זה. "אני מסכים." הוא אמר, ושניהם קמו מהכיסה, ויצאו החוצה.
השמש עמדה במרכז השמיים, והשעות החמות ביותר של היום הלכו והתקרבו. האוויר הלח היה מחניק והרצפה החולית המאובקת החזירה לפניהם את הקני השמש המסנוורות.
"אני משתמש בזורואה בקרב הזה." הוא הודיע.
גבריאלה שלפה פוקדור מחגורתה, והוא נפתח בידה. אור אדום יצא ממנו ונחת על הרצפה. האור התגבש אט אט, ועל הזירה הופיע פוקימון שכמוהו אדם לא ראה מעולם. מוז זורואה עמד על ארבעת רגליו פוקימון דרקוני שחציו שחור וחציו כחול. עיניו של הפוקימון כוסו על ידי שיערותיו השחורות, והוא עמד בדממה ובציפייה לתחילת הקרב. הוא נראה לא יותר מדי מסוכן, חשב אדם, והוא תהה מאיפה השיגה גבריאלה פוקימון כל כך מיוחד בתחילת המסע שלה.
"קוראים לפוקימון הזה מונוזו," ציין מארק מהצד. "הם נדירים בטירוף. אני לא מבין איך הצלחת להשיג פוקימון כזה."
"לא השגתי אותו," הודתה גבריאלה, "התחלתי איתו את המסע. ההורים שלי קנו לי אותו ליום ההולדת האחרון שלי."
כמובן. איך הוא לא ניחש. אנשים מהאיזור הצפוני של העיר וורהולד מסוגלים להרשות לעצמם לקנות את הפוקימון ההתחלתי שלהם. אדם נשבע במעמקי ליבו לנצח בקרב הזה.
"זורואה," התחיל אדם, "תשתמש במתקפת חבטות זעם!" הוא פקד על הפוקימון שלו.
זוראה החל לרוץ לכיוונו של הפוקימון הדרקוני, ופגע עם ראשו בגופו המכוסה פרווה שחורה של מונוזו. מונוזו הועף מטר לאחור, וזוראה המשיך לתקוף את יריבו שוב ושוב.
"מונוזו, תשתמש בנגיחת ראש!" פקדה גבריאלה.
מונוזו נגח בראשו הקשה בגופו הקטן והעדין של זורואה, והוא התגלגל הרחק ממנו. זוראה, הצליח להתייצב במהירות ובמיומנות, ונעמד בחזרה על ארבעת רגליו.
"עכשיו מונוזו, תתקוף אותו בהתחת גוף!" מונוזו קפץ באוויר לכיוונו של זורואה, כשרגליו ברושות באוויר במטרה להרחיב את טווח הפגיעה.
"זורואה תתחמק!" הורא אדם באינסטינקט מיידי, וזורואה זז ממקומו במהירות.
מונוזו נחת על האדמה המאובקת בכבדות, והעיף אבק כבד לכל עבר. "לעזאזל, פיספסתי!" זעמה גבריאלה.
אדם התכוון לנצל את הזמן שניתן לו על מנת לתקוף. "זורואה תשתמש בהתקפה עמומה!"
זו הייתה אחת המתקפות האהובות על אדם. הילה שחורה ואפלה הופיעה סביב גופו של הפוקימון השועלי. זורואה התחיל לרוץ לכיוונו של מונוזו, ואז נעלם בפתאומיות. לאחר שתי שניות בלבד, זוראה הופיע באוויר מעל יריבו, ונחת על קודקוד ראשו. ההילה סביב גופו של זורואה התנפצה ויצרה הדף חזק שפגע בנוזורו. זורואה נחת על הרצפה, והתרחק במהירות מהדרקון הכחול.
נוזורו נראה עייף ותשוב, אבל עדיין מוכן להלחם. הרבה מאוד פוקימונים היו מובסים ממתקפה ישירה כזו מצידו של זורואה, אבל נוזורו הוא פוקימון מזן אחר... הוא לא פוקימון שיובס בקלות שכזו.
"נוזורו, תשתמש בנשימת דרקון!" היא פקדה לכיוון הפוקימון שלה.
נוזורו פתח את פיו, וזרם של להבה סגולה בקע ממנה. הלהבה הסגולה נשלחה הישר לזורואה, שלא הצליח להתחמק בזמן. הלהבה שטפה את כל גופו של הפוקימון שצווח בכב. חרדה רבה פעמה בליבו של אדם, הוא לא תיאר לעצמו שהפוקימון שלו מסוגל להחזיק לעמוד מול מתקפה כזאת. "זורואה, תחזיק מעמד!" הוא קרא אליו.
נוזורו סגר את פיו, והלהבה הסגלגלה נעלמה לגמרי. זורואה נותר שוכב על הרצפה, מעולף לגמרי.
"מתקפה מדהימה," שמע אדם את מארק מאחוריו.
"תודה. התאמנתי בעיקר על המתקפה הזאת במהלך השבוע הזה ביער. אם היא הצליחה להפיל את זורואה שלך במהירות כזאת, אז אני מרגישה בטוחה מספיק ללכת למכון." היא הכריזה.
"אני מאחל לך בהצלחה בזה," אמר לה והתכוון לזה בכל הרצינות.
אדם ניגש לזורואה ולקח אותו בשתי ידיו. הוא לא היה חם מהלהבה הסגולה של הדרקון. תוך כמה דקות הוא יתעורר, חשב.
"גבריאלה, אני ממש שמח שנפגשנו," אמר לה. "אני מאחל לך המון בהצלחה בקרב המכון שלך."
"תודה רבה," אמרה לו ועיני השקד שלה נצצו בגעגועים. "אני מצפה לראות אותך בהמשך הדרך, שיהיה לך ברור! מעכשיו אנחנו יריבים זה של זה, ואני מבטיחה לך שאני אהיה יריבה ראויה." היא אמרה בחיבה.
אדם וגבריאלה נפרדו בחיבוק. "אם תתחילו ללכת עכשיו בלי להפסיק ובקצב מהיר, אני משוכנעת שתצליחו לעבור את היער עד הלילה. אמנם אתם תיכנס לחושך, אבל זה עדיף מכלום." היא פנתה למארק ונתנה לו נשיקה קטנה על הלחי. "אני מצפה גם ממך להפוך מאמן פוקימונים ראוי, זה ברור?" פרצופו הלבן של מארק הפך בבת אחת לאדום, ואדם גיחך לעצמו.
אדם וגבריאלה לחצו ידיים, והיא נכנסה חזרה אל בית האירוח.
"היא מדהימה." אמר מארק בקול מאוהב.
"קדימה מארק, שמעת מה גבריאלה אמרה. אנחנו חייבים להכנס ליער ברגע זה. אולי נספיק להגיע עד שתים עשרה בלילה לעיר הירוקורה," זירז אותו אדם.
הם יצאו מהיציאה הצפונית של הכפר, והתחילו להיכנס עמוק יותר ויותר אל תוך היער. אדם לא התגעגע ללהליכה הבלתי פוסקת ולאיום וחוסר הביטחון שהיער גרם לו להרגיש. יותר מדי סכנות מחכות במקום כזה, וכל מה שהוא רצה כרגע זה להגיע לעיר הבאה.

פרק מעולה!
חח...
אהבתי את החלק הזה במיוחד:

היא פנתה למארק ונתנה לו נשיקה קטנה על הלחי. "אני מצפה גם ממך להפוך מאמן פוקימונים ראוי, זה ברור?" פרצופו הלבן של מארק הפך בבת אחת לאדום, ואדם גיחך לעצמו.
אדם וגבריאלה לחצו ידיים, והיא נכנסה חזרה אל בית האירוח.
"היא מדהימה." אמר מארק בקול מאוהב.

קורע...

פרק 5 - להבות

"אדם, אני חייב לעצור לנוח," יילל מארק.
"אני יודע שאתה עייף, אבל אנחנו לא יכולים לעצור עכשיו. מסוכן פה מדי. אם נראה מישהו מצוות אוראון זה יכול להיות צרה צרורה." הזכיר לו. "קדימה, רק עוד מאמץ קטן."
אדם הצליח לראות מבעד לחשכה המוחלטת שפניו של מארק אדומים ממאמץ. הוא התנשף והתנשם בכבדות, והסיר מצווארו את צעיף המשי הלבן כדי שיוכל לנשום טוב יותר.
זוראה זז במעגלים סביבם, וקולות נהמה קטנים בקעו מגרונו. מדי פעם הוא הרים את ראשו והביט בחשכה העמוקה, כאילו הוא רואה או שומע משהו שהם לא.
"אני באמת לא חושב שאני אצליח להמשיך ככה עוד הרבה זמן. אנחנו הולכים מהר מדי! אולי נצליח למצוא מחסה כלשהו, רק למשך הליל -" דיבורו של מארק נקטע על ידי נהמתו של זורואה.
זורואה נעמד בתנוחה עצבנית כשניביו חשופים, גופו רועד ונהמה ארוכה נשמעת מפיו. עם כל רגע שחלף הנהמה התגברה יותר ויותר. אדם צמצם את עיניו וניסה לראות מבעד לעצים, אבל כל מה שהצליח לקלוט היה רק אפלה שחורה.
הם עמדו בדממה, מנסים לשמוע קולות צעדים. אדם שמע קולות פיצוח קטנים של עלים יבשים. כעת לא היה לו ספק – מישהו הולך לקראתם.
הם עמדו משותקים לחלוטין, לא מסוגלים להוציא הגה מפיהם. לאט לאט התחיל אדם לקלוט תזוזה המתקרבת הישר אליהם. שתי דמויות אנושיות התקרבו אליהם, פניהם מוסתרות בחשכה.
"תזדהו מיד!" פקד קול גברי.
"מי אתם?" אזר אדם אומץ לשאול. "אני לא מתכוון להזדהות לאף אחד שלא שלא מגלה לי מי הוא."
אדם הבחין במארק רועד לצידו, קפוא מלחץ. אדם קיווה שאם הם יצטרכו לברוח, מארק יוכל לעמוד בזה.
אחת הדמויות התקרבה מספר צעדים נוספים. "אתה ילד קטן וחוצפן," אמר האיש. הוא התקרב יותר ויותר, ואז אדם הצליח לראות את פניו בבירור. הוא היה בערך בגיל שלושים, גבוה וחסון, בעל שיער קצוץ ותווי פנים מאיימים. את פנים עיטרו זיפים שחורים ועבותים שגרמו לו להראות כמו פושע שיצא מסרט מצוייר. הוא לבש בגד צמוד ושחור, שעטף את כל גופו והבליט את שריריו המפותחים. על בית החזה שלו, איפה שנמצא הלב, היה רקום באותיות לבנות – צוות אוראון.
האיש השני התקרב גם הוא וכעת אדם יכול היה לראות גם אותו. הוא היה רזה, צעיר ועדין יותר מהאיש הראשון, אבל גם הוא לבש לגופו את הבגדים השחורים והצמודים של צוות אוראון.
"אני רואה שאתם מאמני פוקימונים." אמר בצרידות המבוגר יותר מבין השנים תוך שהוא מסתכל על זורואה שעמד ונהם נהמה מפוחדת מבין רגליו של אדם. "הפוקימון שלך נדיר מאוד, איך השגת אותו?" הוא שאל.
אדם לא ענה.
האיש מצוות אוראון צחקק צחוק מרושע וצרוד. "אם אתה לא מתכוון לדבר, בסדר גמור. אבל אם לא תוציא מילה מהפה, איך תצליח לתת לפוקימון שלך פקודות כשאתה נלחם מולי?" חיוך נמתח על פניו של האיש, והוא שלף פוקדור מכיסו.
אדם הרגיש שליבו מפסיק לעבוד. אסור לו להלחם מול צוות אוראון, אין לו שום סיכוי לנצח. ואז בפעולה אמיצה הוא התחיל לברוח. "מארק, תרוץ!" צרח אדם באימה. הוא תפס את ידו של מארק ושניהם התחילו לרוץ במהירות בכיוון ההפוך משני הפושעים. אדם לא הביט מסביבו ולא ראה על מה הוא דורך, הוא רק המשיך לרוץ יותר ויותר עמוק אל תוך היער, ידו של מארק אוחזת בו בעוצמה וזוראה רץ בעקבותיהם. אדם שמע קול פיצוח מאחוריו, ואחריו אור אדמדם וחזק שהאיר את החשכה של היער האפל.
"אוי לא," קרא מארק, "נראה לי שהוא הוציא פוקימון שירדוף אחרינו!" פלט באימה.
הם המשיכו לרוץ דקות נוספות, ושמעו את שני הבחורים רצים מאחוריהם, כשלידם פוקימון שאדם עוד לא הספיק לזהות. לפתע, ידו של מארק הרפתה מידו של אדם, והוא קלט את מארק מפסיק לרוץ, מתבונן מרחוק על החשיכה.
"מארק, תמשיך לרוץ אחריי!" צעק לו אדם, אבל מארק רק המשיך לעמוד, מתנשף בכבדות. "מארק זוז כבר!" צעק אליו, הפעם בזעם.
מארק המשיך לעמוד במקומו, מסוחרר ועייף. "אני לא מסוגל..." הוא פלט בקול חנוק.
"גם אני עייף," ניסה לעודד ללא הצלחה. "אבל אסור לנו לעצור עכשיו."
אדם תפס בידו של מארק בחזרה במטרה להמשיך לרוץ, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. מולם נעמדו שני ההדמויות הגבוהות, השחורות והמאיימות, ומאחוריהם פוקמון שמן ופרוותי. פרוותו הכחולה של הפוקימון שהשתלבה יחד עם פרווה ג'ינג'ית, ושפמו העצום שכיסה את כל פני, נראו לאדם מוכרים. "מארק תראה, זה המפותח של יוטרי!" אמר אדם.
מארק הביט בפוקימון העצום, ואישוניו התרחבו בהפתעה. אדם הבין שמארק לא תיאר לעצמו אפילו בחלומותיו הפרועים ביותר שפוקימון הכלבלב שלו מסוגל להגיע למימדים כאלה.
"חשבתם שתצליחו להתחמק?" שאל האיש מצוות אוראון. עיניו המאיימות, הזיפים הקשים, ושריריו המפותחים הטילו צל כהה על אדם ומארק.
אדם הכין את עצמו למתקפה של הפוקימון הענקי. "זורואה, תתכונן למתקפת נגד."
"מוראנדו," קרא האיש השחור מצוות אוראון בקולו הצרוד, "תשתמש במתקפת הפלה!"
פוקימון הכלב הענקי קפץ קפיצה אדירה, והחל לצנוח לכיוונו של זורואה עם כל גופו הענקי. זה הסוף, חשב אדם. אבל לפתע, להבה ענקית הופיע ופגעה בכלב הענקי בעודו באוויר. מוראנדו, פוקימון הכלב העצום, הוטח לאדמה וצווח יללת כאב שהידהדה ביער. הלהבה שפגעה בו נחתה על הרצפה, והמשיכה לבעור באופן מסתורי. כל הנוכחים במחזה היו המומים. אנשי צוות אוראון נראו מופתעים ומרוגזים, ואדם הודה ללהבה הבלתי מוסברת בכל ליבו.
הלהבה דעכה, ופוקימון עצום מימדים הופיע במקום בו עמדה. הפוקימון היה בחציו כתום ובחציו שחור, ואש לוהטת בערה בין שיניו המחודדות, וגרמו לה להראות כמו זקן עשוי אש. על בטנו השמנה של הפוקימון היו טבועים סימנים רומיים בצבע זהב, והמראה הכללי שהם נתנו היה של גלדיאטור פוקימוני מטיל אימה. זה היה הפוקימון הפראי ביותר, הגדול ביותר, והיפה ביותר שראה אדם מקרוב.
"מאיפה הדבר הזה הגיע?" שאל הצעיר יותר מבין השניים מצוות אוראון.
השניים הביטו בפוקימון שניצב מולם באימה. הם לא ציפו להיות מאויימים באיזושהי צורה, ובטח שלא על ידי פוקימון ברמה הזאת.
"אני אגיד לך מאיפה הפוקימון הזה הגיע," שמע אדם קול מאחוריו. אדם ומארק הסתובבו, וראו אישה העומדת על סלע גדול, כשבידה פוקדור פתוח. אדם הבין מיד שהפוקדור שייך למפלצת האש הענקית שעומדת מולו. "צוות אוראון," התחילה האישה להגיד ובגולה לא נישמע אפילו זיק קטן של פחד. "אם לא תסתלקו מפה עכשיו, אני נשבעת בחיי שאתם לא תצאו מהיער הזה שלמים."
שני הבחורים בתלבושות השחורות נרתעו לאחור. "איך יכולתי לא לדעת שזו את, ג'יל סנדר?" אמר האיש המבוגר והשרירי יותר, ואדם הבין שהוא בעל סמכות הרבה יותר גדולה מאשר לחבר הצוות השני. "אנחנו לא רוצים להכנס לתגרה בלב היער, נכון?" הוא שאל אותה. "אני מציע ששתינו נחזיר את הפוקימונים שלנו אל הפוקדורים."
"אני מציעה שתעופו מכאן!" היא צרחה בחדות, ונראתה תקיפה ביותר וחסרת רחמים.
האיש בעל הזיפים נראה מבוהל, והרבה פחות אימתני ממה שנראה בהתחלה. הוא שלף את הפוקדור של הפוקימון שלו והחזיר אותו לתוכו. בלי לומר מילה נוספת, שתי חברי צוות אוראון הסתובבו, ונעלמו מיד בין הצללים של היער.
"עבודה טובה אנבוהו, חזור לפוקדור שלך," היא אמרה, והפוקימון שלה נעלם אל תוך הפוקדור. היא התבוננה בהם במשך מספר שניות. אדם ומארק לא זזו מילימטר אחד. הוא תהה איך זה שאישה צעירה כמותה, בת לא יותר מעשרים וחמש, גרמה לשני חברי צוות אוראן להסתלק עם הזנב בין הרגליים. "אתם נראים מותשים," היא אמרה. "מישהו ממכם נפגע?" היא שאלה, וקולה נשמע לפתע הרבה יותר רגוע.
"לא," ענה לה אדם. "אני ממש מודה לך על העזרה. אני לא יודע מה היה קורה אם הם היו תופסים אותנו."
"היער הזה הוא לא מקום טוב להסתובב בו באמצע הלילה. ועוד בזמנים כאלה! אתם יכולים לבוא אליי לביקתה בינתיים, אני אסדר לכם איפה לישון. תוכלו להמשיך לחצות את היער מחר בבוקר."
"באמת?" שאל מארק בהפתעה. "זה מעולה! היער הזה מפחיד, ואני כבר לא מסוגל ללכת יותר."
"בואו אחריי, מהר." היא הורתה להם.
הם הלכו מספר דקות לא רב, ולפתע התגלה מול עיניהם ביקתה קטנה ופסטורלית, השוכנת בקרחת יער לא גדולה. הבית נראה ישן מאוד, והעץ ממנו היה עשוי התקלף. החלונות היו מאובקים, ומחציתם סדוקים. סביב הביקתה הוצבה גדר אבנים נמוכה, שגם היא נראתה ישנה מאוד. בתוך הגדר ראה אדם תריסר פוקימונים חזרזיריים וכתומים מכורבלים זה עם זה וישנים את שנת הלילה שלהם.
"זה פוקבואים!" קרא מארק. "אף פעם לא ראיתי מספר כל כך גדול שלהם!" הוא נראה נלהב מאוד לראות את חזירי האש הקטנטנים. "הפוקימון שהוצאת נגד צוות אוראון ביער הוא ההתפתחות השנייה שלהם, לא?" הוא שאל אותה בסקרנות.
"אתה צודק." היא אמרה, ונראתה מרוצה מאוד מהידע הנרחב שלו.
הם נכנסו לבקתת העץ הקטנה, ואדם הרגיש שהבטחון שבלהיות מוגן על ידי ארבע קירות חוזר אליו. "תתישבו," היא אמרה להם והתחילה לחמם תה. אדם ומארק פרקו את התיקים מגביהם, וישבו ליד שולחן עץ קטן ונקי.
"עוד לא הצגנו את עצמנו," אמר. "אני אדם, וזה מארק. אני ממש מצטער שהיית צריכה להטריח את עצמך ככה. לא ציפינו שצוות אוראון ירדוף אחרינו..."
"אל תצטער." היא אמרה ברכות. "האשמה היא של צוות אוראון, לא שלכם. הם מסתובבים פה יותר מדי בזמן האחרון, וכפי שאתם מבינים זה לא מרגיע אותי."
"את היית מדהימה שם!" אמר מארק. "הברחת אותם תוך שתי שניות! זה מצחיק איך שאת את לא מפחדת מהם."
ג'יל סיימה להכין את התה, והגישה לכל אחד מהם ספל. "זה לא לגמרי מדוייק מה שאתה אומר. אני כן מפחדת מצוות אוראון, הם עושים דברים איומים. הם מגייסים לשורותיהם את האנשים שמסוגלים לרצוח, לגנוב, להשמיד... תאמין לי, מה שראית הלילה היה הרע במיעוטו. בצוות הזה יש מאמני פוקימונים חזקים מאוד, שאפילו אני לא הייתי מצליחה לנצח." היא התיישבה מולם ולגמה מכוס התה שלה.
"אפילו את?" שאל אדם. "מה הכוונה? שמתי לב שהם זיהו אותך. איך הם ידעו מי את ושצריך להזהר ממך?"
ג'יל צחקקה, ולגמה לגימה נוספת. אדם הצליח לראות אותה היטב באור העמום של הבית. שיערה היה כתום לוהט ואסוף לצמה ארוכה ומהודקת שנפלה על גבה. היא הייתה ג'ינג'ית אמיתית – עם נמשים על כל פניה ועיניים עמוקות וכמעט שחורות. שפתיה האדומות היו מלאות ויפות, ופניה שמנמנים ומבריקים. "כמו שבטח הבנתם, קוראים לי ג'יל סנדר. אני מאמנת פוקימונים מגיל צעיר מאוד, אני מטפחת חוות פוקבואים, אני שומרת היער הזה, ואני גם אחת מהאליט פור." היא אמרה.
פעימותיו של אדם הואצו. "אחת מהאליט פור?" הוא שאל.
"כן. מפתיע אותך לראות מישהי צעירה כמוני בדרגה כזאת?"
האמת שאדם הופתע בהחלט, אבל לא אמר זאת. לא היה פלא שהאנשים מצוות אוראון זיהו אותה ופחדו ממנה פחד מוות. אחת המאמנות המפורסמות והחזקות בעולם אירחו אותו בביתה.
מארק נראה מופתע לא פחות. הוא סיים לשתות את ספל התה שלו עד סופו, וקם ממקומו. הוא הביט בחלון על חזרזירי האש שישנו בחצר. "למה יש לך כל כך הרבה פוקבואים?" שאל אותה.
"אני מגדלת אותם בשביל מאמנים צעירים מהמחוז. אם נער כלשהו רוצה להתחיל את המסע שלו ואין לו פוקימון, הוא יכול לבחור באחת מבין שלושה אפשרויות בחירה. פוקבו הוא אחד מהפוקימונים שאפשר לבחור. אני מגדלת את הפוקבואים כאן, ואז כשהם נראים לי כשירים וגדולים מספיק, אני שולחת אותם למעבדות שונות ברחבי המחוז."
אדם התבונן במארק שהדביק את ראשו לזכוכית הסדוקה, ובהה בפוקבואים. הוא לא יכול היה להעלות על דעתו מצב שבו היה קורה לו משהו, והלילה כמעט קרה הגרוע ביותר. "אני חושב שכדאי שתלך לישון," אמר אדם למארק. "כבר מאוחר, והעיניים שלך אדומות מרוב עייפות."
מארק הקשיב לאדם, ופתח את שק השינה המגולגל שלו על הרצפה. תוך מספר דקות הוא נרדם.
"הוא ילד חמוד, אבל צעיר מאוד. איך נפגשתם?" אמר ג'יל.
"הוא עקב אחריי במשך מספר ימים עד שהוא הצליח להדביק אותי. לא תכננתי את זה, אבל אני גם לא מצטער על זה." הוא הודה בלחש. הוא המשיך לספר לה במשך מספר דקות על המסע הקצר שהם עברו ביחד, על הפוקימונים שתפס ועל קרב המכון בכפר רומורה. היא הקשיבה לו בתצומת לב רבה, שאלה שאלות וצחקה איתו.
"אני חושבת שכדאי שגם אתה תלך לישון. מחר אני אלווה אתכם עד סוף היער. זה לא רחוק מפה, אולי חצי שעה הליכה ואנחנו נגיע לעיר פסטורניה."
העייפות אכן השטלתה על אדם, וגם הוא הוציא מתיקו את שק השינה, ופרס אותו על הרצפה. הוא נכנס לתוכו, וזורואה הקטן נדחס אחריו. הוא נרדם תוך דקה אחת.
"אדם תתעורר," הוא שמע לפתע את קולה הנעים של ג'יל מעיר אותו. אור השמש הבוקרית הכה בפניו. גופו היה נוקשה וכואב מהשינה על רצפת העץ, אך זה בהחלט היה עדיף מלישון על אבנים בחוץ.
מארק הקטן כבר היה ער, ואכל טוסט שהכינה לו ג'יל.
"קדימה, אני רוצה שתוך חמש דקות נצא כבר." היא הודיעה לו תוך שהיא מכינה טוסטים נוספים.
אדם קם ואכל במהירות את האוכל שהכינה ג'יל. הם ארזו את חפציהם, ויצאו מהביקתה. האוויר היה נעים וצונן, והרבה פחות הזכיר את האוויר הדחוס שהיה בימים האחרונים. "נראה לי שסוף סוף מגיע הסתיו," אמרה ג'יל.
הם יצאו בהליכה מהירה לכיוון צפון. ההליכה הייתה הרבה יותר נעימה וקלה אחרי השינה הטובה, והבטחון שהביאה איתה ג'יל היה שינוי מרענן. תוך זמן קצר ראה אדם את העיר פסטורינה. הם הגיעו לקצה היער, ואדם נהנה לראות שוב את השמיים הכחולים. הוא התגעגע מאוד לנוף המודרני של העיר.
"יש בעיר מרכז פוקימונים שבו תוכלו לישון בחינם כמה ימים שתרצו. יש גם מכון פוקימונים שאני בטוחה שתצליח לעבור," היא אמרה לו וקרצה בשובבות. היא פישפשה בכיסה מספר שניות, ושלפה ממנו פוקדור אדום וחדש. "אני רוצה שתיקח את זה. אני בטוחה שהוא יעזור לך."
"מה זה?" שאל אותה אדם.
"זה פוקאבו. הוא יעזור לך מאוד במכון הבא. אחרי אתמול החלטתי שאתה ראוי לו. זה פוקאבו משובח ביותר, מהגדולים והחזקים שאני מגדלת."
"את בטוחה? אני... אני לא יודע איך להודות לך." הוא גימגם.
ג'יל חייכה. "הדרך הטובה ביותר שתמשיך להודות לי זה שתמשיך במסע שלך עד הסוף. אני רוצה לראות אותך בליגת הפוקימונים במקום הראשון, זה ברור?" היא חיבקה אותו ואת מארק, ונופפה להם כשהיא נכנסת חזרה אל תוך היער.

המשך יבוא...
-------------------------------

עודכן מדריך הדמויות

וואו אתה כותב מדהים! אמשיך לעקוב!

תגיד כבר אמרתי לך שאתה כותב מדהים?

יש טעות בפרק:

"הפוקימון שהוצאת נגד צוות אוראון ביער הוא ההתפתחות השנייה שלהם, לא?" הוא שאל אותה בסקרנות.

זה ההתפתחות השלישית מה שבתמונה...

תודה רבה לשניכם!

NiGhtShiFt, חשבתי על מה שאמרת. במהלך כתיבת הפרק התלבטתי אם לכתוב התפתחות שנייה או התפתחות שלישית, ובסוף בחרתי לכתוב התפתחות שנייה (כי זו הפעם השנייה שהפוקימון מתפתח). בכל אופן, אולי כדי למנוע לחלוטין בילבול כדאי לכתוב התפתחות שלישית.

סיפור מעולה ^^
מחכה בקוצר רוח לפרק הבא

זה התפתחות שלישית ביצה>צארמנדר>צארמיליון>צאריזרד.
(צארמנדר זה סתם דוגמא :p)

פרק 6 - הצעה

"פוקאבו, תשתמש בגחלת!" קרא אדם לפוקימון חזרזיר האש הקטן שלו.
פוקאבו פתח את פיו, וגחלי אש קטנים טסו מתוך גרונו ופגעו בפוקימון האבן שמולו. פוקימון האבן ספג את המתקפה ועמד איתן מול האש החזקה של פוקאבו.
לפוקימון של יריבו קראו דנגורו, והוא היה דמוי אבן קטנה, שבמרכז גופו חור צהוב ששימש ככל הנראה כעין.
יריבו הצעיר של אדם עמד היה מרוצה מהעמידות של דנגורו כלפי מתקפות אש. "אתה לא יודע שפוקימוני אבן בקושי מושפעים ממתקפות אש?" שאל אותו בליגלוג. חיוכו היה ערמומי, ושיערו היה ארוך כל כך, שניתן היה לחשוב שהוא בת. "תשתמש במתקפת הטחת בוץ!" הוא קרא לפוקימון האבן שלו.
דנגורו פלט מהחור הצהוב שבמרכז גופו כדור בוצי וגדול שפגע בפוקאבו והעיף אותו לאחור. הבוץ היה דביק ומגעיל, והקשה על ראייתו והליכתו של חזרזיר האש.
"פוקאבו, תתעלם מהקושי הזה, ותשתמש מהר במתקפת הפלה!" פקד אדם.
פוקאבו ציית באופן מיידי, רץ במהירות מפתיעה לכיוונו של פוקימון האבן ונתן זינוק אדיר. הוא ריסק את יריבו תחתיו. פוקאבו לא נח לרגע, וניצל ההלם של הפוקימון היריב.
"פוקאבו, תשתמש בדחיפה!"
פוקאבו תפס מרחק של מספר מטרים מדנגורו, ואז רץ במהירות שוב כלפי יריבו. המכה שהביא הפעם כלפי יריבו הדפה אותו למרחק רב מאוד, והוא התגלגל על הרצפה בכאב.
"דנגורו, תעמוד!" קרא המאמן היריב. "תשתמש בחבטת ראש!" דאנגורו התקשה לעמוד, והאבנים הקטנות שהיו מחוברות לאבן הכחולה המרכזית ששימשה כגוף שלו, רעדו מתשישות.
אדם הביט בדנגורו והבין שהוא לא מסוגל לזוז יותר, ובטח שלא לתקוף. "תוותר," אמר אדם ליריב שלו. "הפוקימון שלך תשוש מאוד."
"אל תגיד לי מתי הפוקימון שלי תשוש!" קרא הנער הבלונדיני, וקמטים קטנים של זעם הופיעו בעיניו. "דנגורו, תתקוף בדחיפה!"
שוב פוקימון האבן לא זז.
"פוקאבו, חזור לפוקדור שלך." החליט אדם לסיים את הקרב בעצמו, והחזיר את הפוקימון שלו לתוך הפוקדור.
היריב שלו זעם, ופניו התכווצו למה שנראה כמו מלפפון חמוץ. הוא הרים את הפוקדור שלו, והחזיר את דנגורו לתוכו. "מה שתגיד..." הוא אמר בחטף, והסתובב חזרה אל המבנה הגדול של מרכז הפוקימונים.
אדם ומארק שהו בעיר פסטורניה כבר יותר משבוע, על מנת שאדם יוכל לאמן את הפוקימונים שלו לפני שהוא נכנס למכון השני. בינתיים הם שהו במרכז הפוקימונים, שם קיבלו מהאחות האחראית מיטה לכל אחד מהם, ארוחות בוקר וערב, וכמובן דאגה לבריאותם וחוזקם של הפוקימונים שלו. הדבר הטוב ביותר מבחינתו של אדם, זה שהכל היה בחינם לגמרי.
"עשית מעשה אצילי מאוד. סיימת את הקרב למרות שהיית יכול להמשיך אותו ולהשפיל את יריבך. לא הרבה אנשים עושים מחוות כאלה בימנו." אישה צעירה אמרה לו. היה לה שיער בלונדיני גולש שהגיע עד לאמצע גבה, מבנה גוף דקיק, פנים חלקות ומאורכות, ושמלה קצרה ביותר שלא הותירה הרבה מקום לדימיון. את כל מטר השמונים הארוך והמדהים הזה נשאו זוג נעלי עקב באורך שאדם לא העיז לחלום עליו.
"ת... תודה," גימגם אדם בטימטום.
"אתה אדם מקווין?" היא שאלה אותו, והוא הרגיש שעיניה הכחולות חודרות לתוכו, ומרסקות כל עצם בגוף שלו. "לי קוראים לארה סטון." היא הציגה את עצמה.
"כן, אבל איך ידעת את השם שלי?" הוא שאל אותה, תוך כדי סידור שיערו.
"שמעתי עליך מג'יל סנדר. היא אמרה שהיא פגשה נער באמצע היער שמסתובב יחד עם זורואה, ושהיא נתנה לו פוקאבו." היא התבוננה בפוקימון השועל השחור שהיה צמוד לרגלו של אדם. "לא להרבה מאמנים יש זורואה, הוא פוקימון נדיר מאוד. אז מיד הבנתי שזה אתה. לא אמור להיות איתך עוד ילד קטן ובלונדיני שמסתובב איתך?" היא התכוונה למארק, הוא הבין.
אדם נזכר בג'יל סנדר, במגדלת הפוקבואים שפגש באמצע היער, ושהיא במיקרה גם אחת מהאליט פור. "כן, הוא נמצא בתוך מרכז הפוקימונים, קצת נמאס לו לראות אותי נלחם כל היום. מאיפה את מכירה את ג'יל?" הוא שאל אותה.
"הכרתי אותה לפני שהיא הפכה להיות אחת מהמאמנות הכי חזקות במחוז. היינו יריבות מאוד צמודות זו לזו כשעוד היינו במסע פוקימונים, והיא ניצחה אותי לפני חמש שנים כשנלחמנו בליגת הפוקימונים. היא הגיעה מקום ראשון, ואני הגעתי מקום שני. מאז אנחנו החברות הכי טובות." היא סיפרה לו. "כבר נלחמת במכון של העיר?"
"עוד לא. החלטתי שאני צריך לאמן את הפוקימונים שלי לפני שאני נכנס למכון. אז לקחתי הפסקה של כמה ימים כדי להלחם במאמנים מהאיזור."
"החלטה נבונה מאוד. אדוארד, המאמן של המכון, הוא אחד המאמנים החזקים בעיר. אבל אל תדאג, הוא גם מאוד וותרן למאמנים מתחילים."
"אני לא צריך שיוותרו לי," פסק אדם.
לארה גיחכה. "ג'יל הזכירה את האומץ שלך לטובה. אני רואה שהיא לא טעתה."
הערב התחיל לרדת, ורוח סתווית החלה לנשוב. אדם שם לב שהימים הולכים ומתקצרים, ושהרבה פחות חם ולח בחוץ. ללא ספק – זה היה הסוף של הקיץ ותחילת הסתיו.
"ממש קר," אמרה לארה, וחיבקה את עצמה תוך כדי שיפשוף זרועותיה זו בזו. "בוא ניכנס למרכז הפוקימונים. יש משהו שאני צריכה לדבר איתך ועם מארק עליו." היא אמרה לו, ואדם הסתקרן מאוד.
מה כבר יכול להיות לה להגיד לו?
הם נכנסו לתוך מרכז הפוקימונים, שהיה מואר באור פלואורסצנט חזק ולבן. מארק ישב באחד השולחנות, והתעסק במחשב הנייד שלו. הוא הקליד עליו במהירות עצומה, בלי להרים את הראש ולו לשנייה אחת. אדם ולארה התיישבו לידו, ורק כשהבחין בדמותה של לארה הוא הרים את ראשו, מנותק לחלוטין מכל דבר אחר שקורה בעולם.
"המ..." גימגם מארק. "היי..." הוא אמר בחשדנות תוך הרמת גבה.
"היי, אתה בטח מארק. עכשיו ששניכם כאן אני יכולה להגיד את מה שבאתי להגיד," היא אמרה בלי להמתין שמארק יצא מההלם. "אתם בטח מודעים למצב הלא טוב שקורה באיזור היער לאחרונה. הרבה מאוד חיילים של מצוות אוראון נמצאים שם, ולא בדיוק ברור לנו מה הם מחפשים. זה מצב מסוכן מאוד, כי עם הכמות חיילים שיש ביער כרגע, יש להם אפשרות להשטלת על הכפר רומורה בכל רגע."
הכפר רומורה הוא הכפר שבו זכה אדם בתג המכון הראשון שלו. הוא נמצא בלב היער, והוא מכיל בתוכו מעט מאוד אנשים, וככל הנראה גם מעט מאוד מאמנים שיוכלו להתנגד לצוות אוראון.
"למה שהם ירצו להשטלת על הכפר רומורה? זה כפר מבודד מאוד ובלתי מזיק!" התרגז מארק, ותרק את המחשב הנייד שלו בחבטה.
"אנחנו יכולים רק לשער השערות," הודתה לארה ועיניה נצצו בעצב. "אנחנו חושבים שהם מחפשים משהו ביער. ואם הם יחליטו לחפש אותו גם בתוך הכפר, זה יכול להיות הסוף של הכפר הזה." היא אמרה בכבדות, ואדם הרגיש איך ליבו צונח בכאב. "אני יודעת שזה מוזר שאני משתפת אותך בכל זה, אבל אנחנו אובדי עצות."
אדם תהה מי זה 'אנחנו', אבל לא שיתף את לארה בתהייתו.
"העיר הזאת לא גדולה במיוחד, ואין בה הרבה מאמני פוקימון חזקים ומנוסים. רק אני ואדוארד, מאמן המכון של העיר, מספיק חזקים כדי לעזור להשיב מלחמה מול צוות אוראון. התייעצתי עם ג'יל מה לעשות בנוגע לזה. היא לא יכולה לבוא לעזור בעצמה, כי היא חייבת להישאר ביער ליתר ביטחון, במקרה וצוות אוראון יחליטו לפלוש לכפר רומורה. ג'יל המליצה עליך שתעזור לנו," היא פנתה לאדם, ועיניה חדרו לתוכו שוב.
אדם שקל בתדהמה את מה שלארה אמרה לו. "אני בעצמי לא מאמן מנוסה מספיק... אני מצטער, אבל אני לא יכול לעזור לך יותר מכל מאמן מתחיל אחר."
"אתה מסרב לי מהר מדי," זיק קטן של אכזבה נשמע בקולה. "אתה חייב לסמוך עליי. בבקשה! יש לנו תוכנית מגובשת נגד צוות אוראון. רק תגיד לי שאתה מסכים לעזור, ואני אשתף אותך במה שאנחנו מתכננים."
אדם נזכר שזוג האנשים מצוות אוראון אותם פגש ביער. הוא נזכר איך הם רדפו אחריו, כמה מאיימים הם היו, וכמה הפוקימון שלהם היה חזק וגדול יותר מכל פוקימון אחר שיש לאדם. הוא לא חשב שהוא מסוגל להתמודד מול איש מצוות אוראון. אבל לארה, מאמנת פוקימונים ותיקה וחזקה, יושבת מולו ומתחננת שיעזור לה מול צוות אוראון. הדבר נראה לו תמוה ביותר.
אדם החליט. "בסדר," אמר לה. "אני מוכן לעזור. מה צריך לעשות?"
"תודה רבה לך!" היא קראה בשמחה, והחזיקה בשתי ידיו בהתרגשות. מגע ידה היה חם ונעים.
"גם אני רוצה לעזור!" הודיע מארק, כשחיוך מרוח על פניו.
לארה הביטה בילד הבלונדיני בעיניים מבקשות סליחה. "מצטערת," היא אמרה לו. "אני יודעת שאתה מאוד רוצה לעזור מארק, אבל אתה צעיר מדי וחסר ניסיון. אתה חייב להישאר במקום בטוח בזמן שאנחנו נצא. בסדר?" היא פנתה אליו בקול סלחני.
מארק נראה מאוכזב, ועיניו נפלו בצער. הוא ידע שמארק רוצה מאוד להרגיש שהוא עושה משהו מועיל, אבל אדם בהחלט הסכים עם לארה – מארק היה צעיר מדי, ועם הפוקימון שלו יוטרי הוא לא יוכל לעשות יותר מדי נגד צוות אוראון. למען בטחונו האישי, עדיף שהוא יישאר במרכז הפוקימונים.
"לפני יומיים הצלחנו לגלות על מעבדה סודית של צוות אוראון מתחת לאדמה." אמרה לארה בלחש, תוך כדי שהיא מביטה סביבה, לראות שאיש לא מקשיב. אבל הם היו היחידים שישבו בשולחנות. כל שאר האנשים היו רחוקים מהם, ולא היה סיכוי שישמעו משהו.
"לפי הדיווחים, הם מייצרים במעבדה הזאת אנרגיה למטרות שלא ברורות לנו. מה שכן ברור לנו," היא אמרה בדרמטיות, "זה שאנחנו חייבים לגרום להם להפסיק לייצר אנרגיה. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לפלוש למעבדה הסודית שלהם, ולהרוס את מקורות האנרגיה שלהם."
"זה לא יהיה מסוכן לפלוש למעבדה שמכילה עשרות אנשים מצוות אוראון?" הוא שאל.
"זה יהיה מאוד מסוכן. אבל בשביל זה אני פה, ובשביל זה גם מאמן המכון של העיר, אדוארד, יבוא איתנו – אנחנו נילחם בהם, בזמן שאתה תימצא את מקור ייצור האנרגיה, ותהרוס אותו."
הרעיון ננשמע לאדם לא קל. "מתי אנחנו יוצאים?" שאל אותה.
"מחר בלילה אנחנו מוציאים את התוכנית לפועל. אני רוצה שכבר היום תלך למכון הפוקימונים, ותנסה לזכות בתג המכון. ככה גם תוכל להכיר את אדוארד, מי שיעשה איתנו את המבצע הקטן שלנו."
אדם ולארה נפרדו בחיבוק. גם מארק חיבק אותה, על אף שנראה כועס במשך כל שאר השיחה. לארה יצאה ממרכז הפוקימונים בנפנוף יד ואמרה: "תזכור שאדוארד הוא מאמן מכון חרק. פוקימון אש כמו פוקאבו יהיה מעולה נגדו."
אדם ומארק יצאו יחד איתה, ופנו בכיוון הנגדי – לכיוון המכון השני שבו ינסה להשיג את התג.

המשך יבוא...

עוד פרק מעולה ^^
אבל למה אתה משתמש רק בפוקימונים מהדור החמישי ם:?

כבר אין לי מה להגיד...
פרק מעולה!