שם : אורי
שם במשחק: האריס בלאד
רקע:
אני ואחי התאום נולדנו למשפחה קשה בלאס וגאס. אבא שלנו היה אלכוהוליסט ומכור להימורים, ואמא שלנו, על מנת להגן ולשמור עלינו, נאלצה לעבוד בזנות כנערת ליווי באחד מהמועדונים בעיר. למען האמת, את כל ילדותינו בילינו יחד, בניסיון לשמור האחד על השני. קוראים לנו סטיב והאריס בלאד.
החיים בעיר הגדולה אכזריים, מאוד. עוד מילדותינו נאלצנו לגנוב מחנויות קטנות, דוכנים וחנויות כלבו על מנת להשיג אוכל.
בהתחלה, סחבנו כדי לשרוד; היינו גונבים כמה שהיינו צריכים על מנת לשכב לישון שבעים, ולא יותר מזה. לאט לאט התחלנו לנצל את זה; לאחר כל ההונאות הקטנות שלנו שבסיסן היה יכול להיות בסיס עסקי, הונאות דרך הימורים והונאות דתיות (ותאמינו לנו, יחסית לבחור רוחני אלוהים הזה מכניס די הרבה כסף לכיס), וכמובן שאחרי כל הסחיבות הקטנות מהחנויות שאף אחד לא ממש קונה בהם משהו, החלטנו לבצע משהו שיותר הולם את הכישורים שלנו.
שכרנו את שירותיו של לקוח של אמא שלנו, עליה השלום: גיק מחשבים שעשה בשכל, משום שכנראה שלא היה מצליח לאבד את בתוליו בחינם. למזלנו הוא היה בחור משכיל שהיה מומחה במדעי המחשב, ובין השאר, הצליח לפרוץ למחשבי האבטחה של הבנק.
אחי סטיב, הזריז מבינינו, חמק לחדר הכספות בעוד שאני הסחתי את דעת הבנקאים. סטיב נכנס מהכניסה שעל הגג אל תוך פתח האוורור, ומשם חמק מיד אל תוך הכספות. לפי מה שהוא מתאר שם, כמות הכסף שם כל כך גדולשה שאם יחלקו אותה שווה בשווה בין כל האזרחים בעיר כולם יוכלו לחיות באושר ובמיוחד בעושר. הוא הוציא שק גדול והתחיל להעמיס עליו את המזומנים. הרבה, הרבה מזומנים. לאחר מכן הוא דחף את הכסף אל תוך פתח האוורור ונמלט מהמקום. אני בדקתי כל הזמן את השעון כי תאמנו שעות, ככה שאני אדע מתי לצאת ולא אתקע שם עד שיכנס ואז יעלה חשד. בדיוק בשעה 18:32 אמרתי לבנקאים "טוב, אני צריך ללכת לעזור לאמא שלי עם הקניות. תודה רבה על הזמן שהקדשתם לי", חייכתי ויצאתי משם. נפגשתי עם סטיב בדיוק בסמטה במרחק 8 דקות הליכה מהבנק. "אתה לא תאמין כמה כסף חלבנו מהבנק הזה!" הוא קרא בהתרגשות. "תהיה בשקט!" אמרתי לו וסתמתי את פיו. "אתה רוצה שישמעו אותנו? חתיכת דביל!". "סליחה באמת, אבל כשתראה כמה כסף יש לנו גם אתה לא תוכל
לעמוד בזה ולא לצרוח מהתרגשות" הוא סינן לעברי בלעג, ואז הוא הרים שק גדול עמוס בכסף. עמדתי עם פה פעור למראה גודל השק.
"יש פה בסביבות ה-60 אלף דולר. משהו כזה. לא ספרתי ממש, פשוט לקחתי" הוא הוסיף. "60 אלף? אתה יודע מה אנחנו יכולים לעשות עם זה?!" לחשתי בהתרגשות. "כן. לעבור מהמקום המחורבן הזה סופסוף. לחיות בעצמנו בלי דאגות במקום שכן כיף לחיות בו" הוא אמר.
"לא חשבתי על זה ממש..." מלמלתי.
"אתה מבין, סטיבי," אמרתי לו כשסופסוף יכולנו לדבר שנינו, בקרון הרכבת המהירה של לאס וגאס-טוקיו, "יש עולם שם בחוץ. יש שם חיות, שמעולם לא ראינו, שנקראים פוקימונים. אם נשיג אחד מהפוקימונים האלה, הפעולה הבאה תהיה הרבה יותר קלה." "אם ככה, למה טוקיו?" שאל אחי בחוסר הסבלנות האופייני לו. "בזמן שקנית את המזוודה ואת החליפות, בדקתי קצת באינטרנט; מסתבר שיש שם איזושהיא מעבדת פוקימונים, אחת כזו שתיתן לנו מספיק
מידע כדי להחזיק בכל הכסף שבעולם. זה מעולם לא היה כל כך קל!"
פרצנו בצחוק התמים עליו התאמנו שנים בעיר הגדולה, אבל שנינו הבנו הכל. הבנו שאין דבר שלא נוכל להשיג. והוכחנו את זה לעצמו, כשיצאנו מהמעבדה עם שני כדורים מוזרים שסטיב סחב מבעוד מועד. הסתכלנו בכדורים בציפייה והבנו שהגיע הזמן לשלוט בעולם.
מראה:
פוקימון התחלתי:דסומאסו
כסף: