נושא: מסעם של המשתמשים

Originally posted by Luca Turilli@Jul 26 2008, 09:17 PM
העתקת מימני את הטרולים.
אחלה סיפור תמשיך

תאריך כתיבת פרק 20 ב''מסעם של המשתמשים''-5.12.2007
תאריך כתיבת הפרק בו מופיע לראשונה טרול ב''300 האוטקוים''-16.12.2007
איפה ההעתקה כאן בדיוק?

פרק 22 (''עמידן הרשע'')-
עמידן שילב את ידיו והחל להסתובב ברחבי המשרד לאט לאט. ''אתם יודעים,'' אמר עמידן בשלווה וברוגע ''אני באמת לא מבין אתכם. אני לא מבין איך אתם העזתם להעלות על דעתכם שתצליחו להערים עלי. מכאן ניתן להניח שאתם לא מכירים אותי. עוד לא יצא לכם לשמוע את השם עמידן אברמוביץ'.''
נדיקס לא הגיב. כל גופו הזיע, והוא עקב אחרי עמידן במבטו מלא הפחד. דנידין שעמד לידינו, היה דווקא מאד רגוע. הוא נראה מאושר למדי, למען האמת. הוא הביט עלינו במבט שבע רצון, כאילו זכה בפרס כספי מכובד. ''אתם יודעים, אני לא הפכתי למושל הממלכה ביום אחד.'' המשיך עמידן ''אני עבדתי קשה מאד במשך כל חיי בכדי להגיע למעמד בו אני נמצא היום. התחלתי מאפס וראו היכן אני נמצא היום, בפסגה. אז איך לכל הרוחות אתם חשבתם שתצליחו כך לרמות אותי? אה?!''
לקחתי נשימה עמוקה. ''דווקא יצא לנו לשמוע עליך.'' אמרתי ''לפי מה ששמענו, אתה אדם מאד נחמד וטוב לב. אתה מאד ידידותי כלפי תושבי הממלכה ונוהג לתת לתושבים יחס הוגן. אנא ממך, אדון נאצל, שחרר אותנו ותן לנו לדבר. אני משוכנע שמדובר בסך הכל באי-הבנה קטנה ולא נעימה.''
עמידן הביט בדנידין ודנידין שלח אליו מבט בחזרה. בבת אחת החלו השניים לצחוק שוב את אותו צחוק מלא לעג ובוז. רעד גדול מאד עבר בגופי, ואני בטוח שגם בגופו של נדיקס. מוזר, הייתי בטוח שהחנופה כלפי עמידן תוכל להציל אותנו. אחרי הכל, כשהתחנפתי לעמידן, לפני שדנידין נכנס למשרד, כמעט זכיתי בתפקיד מלוכה. אז איך עכשיו, כשאני ממשיך להתחנף אליו אפילו שהוא לכד אותי ואת נדיקס, הוא פשוט צוחק? ''בחיי, ואני לרגע אחד חשבתי שיש בך טיפת בינה.'' אמר עמידן לאחר שסיים לצחוק ''חשבתי שתהיה קצת יותר חכם מכל החנפנים הקטנים האלה, שמתחנפים אלי ובטוחים שאני מייצג את כל מה שטוב בעולם, רק מפני שאני מושל הממלכה. בחייך, איתמר, קצת הגיון! קצת הגיון! אל תאמין לכל מה שמספרים לך! אם באמת הייתי כזה טוב לב ואציל נפש כפי שסיפרו לך, כיצד יכולתי לאסור את חברך נדובי על לא עוול בכפו?''
הפעם באמת הייתי בהלם. ''מ..מה זאת אומרת על לא עוול בכפו?'' שאלתי בבלבול ''הוא..הוא הרי גנב את כתר המלכות! מגיע לו להיות בכלא! לא נראה לי שהייתם מאשימים אותו סתם. אתם הרי יודעים מה אתם עושים, לא?''
הפעם עמידן לא צחק. הוא רק הביט על דנידין במבט מודאג. ''בחיי, זה הרבה יותר גרוע ממה שסיפרת לי.'' אמר עמידן לדנידין בדאגה ''ציפיתי לכך שהוא יהיה אידיוט, אבל לא עד כדי כך! נפלו לו כל הברגים!''
''נראה לי שאיתמר רק רצה להרשים אותנו בחכמתו.'' אמר דנידין ברצינות רבה ''אני מוכרח להודות, אני התרשמתי.''
עמידן ניגש אלי במהירות. ''אמור לי, אתה דביל או מה?'' שאל עמידן בזעם רב ''איך, איתמר, איך נדובי יכול היה לגנוב את כתר המלכות, אם הוא מאז ומעולם היה אך ורק בממלכת לוביקופ? אה? אה?! רק דביל מושלם יכול להיות משוכנע שהוא באמת הגנב. חשבתי שאתה, איתמר, אחד מחבריו הטובים של נדובי, תבין לבד שהוא חף מפשע.''
''כלומר שהפלת עליו את כל האשמה?'' שאלתי, מזועזע לגמרי. ''כמובן, אידיוט!'' כעס עמידן ''אפילו טרולים קולטים מהר יותר ממך! כן, אני הפלתי על נדובי את האשמה בידיעה מוחלטת שהוא חף מפשע.''
''אתה חתיכת חלאה!'' צעקתי. איבדתי כל יכולת שליטה עצמית. איך אפשר בכלל לשלוט בעצמך כשמולך עומד עמידן אברמוביץ', עם החיוך השטני על פניו, שאומר שהוא הפיל את כל האשמה על נדובי? אם הברזלים לא היו חוסמים אותי הייתי כבר מזמן מתנפל עליו וזורק אותו מן הטירה. ''כן כן, אני יודע.'' אמר עמידן בטון רגוע שיכול להטריף את הדעת ''אין לך מושג כמה אני נהנה מזה. ככה זה בחיים, מי שרע מרויח יותר. ראה לאן אתה וחברך עומדים להגיע עם הנחמדות וטוב הלב שלכם, אל הצינוק של הטירה. לא חבל?''
''אפשר לדעת למה אתם אוסרים אותנו?'' שאל נדיקס, שדיבר לראשונה מזה זמן רב. עמידן הביט לתוך עיניו, וצחק צחוק לועג. ''זה הרי ברור, לא?'' שאל עמידן. ''לא, זה לא ברור.'' אמר נדיקס, מביט בעמידן במבט נוקב ''למה אתם נטפלים אלינו? למה בחרתם, מכל אנשי הממלכה, להפיל דווקא על נדובי את האשמה בגניבת הכתר? איך זה שפתאום, לאחר שהיית כה נחמד אלינו קודם, החלטת לאסור אותנו בצינוק הטירה. לעזאזל, למה אתה כל כך שונא אותנו?''
עמידן התקרב אל שנינו, עדיין בידיים שלובות. ''עקב היותכם נובים.'' אמר עמידן והדגיש את המילה האחרונה, כאילו אנו אמורים להפגע מזה. ''סליחה?'' שאלתי. לא היה לי שמץ של מושג על מה הוא דיבר. ''נוב זה כינוי גנאי בסנוודא.'' הסביר עמידן ''כינוי גנאי שנועד לתאר אנשים לא חכמים במיוחד בלשון המעטה. אנשים חסרי כל רוע בנפשם. אנשים שמהרגע בו נולדו, נחתם גורלם-להיות מפסידנים עלובים לנצח. למען האמת, רוב תושבי הממלכה הם נובים. אם כך, מה מבדיל אתכם מהם? ובכן, אתם לא סתם נובים רגילים. אתם נכללים בקטגורית הנובים המזיקים.''
''מזיקים?'' שאלתי. ''כן, כן,'' המשיך עמידן ''מזיקים. הנער שלידכם, דנידין, כבר דאג לספר לי הכל עליכם. הוא סיפר לי כיצד לחמתם בגבורה בנודלס. כיצד גרמתם להתמוטטות טירתו ולחורבן ממלכת לוביקופ. טיפוסים כמוכם נמצאים בראש רשימת האויבים שלי. אני לא מוכן שאף אחד מכם ישאר בשטח ממלכתי, בלי לשלם על כך.''
''בסדר, שמעתי מספיק.'' אמר לפתע נדיקס. גופו החל לזהור, ומשתי ידיו יצאו לפתע נוצות בוערות וחתכו את מוטות הברזל הגבוהים שחסמו אותנו. כעת, סוף סוף היינו חופשיים, ויכולנו לנוע בחופשיות ברחבי המשרד. עמידן כבר לא נראה כל כך שליו. ''לא יכולת לעשות זאת קודם?'' שאלתי את נדיקס. ''מובן שיכולתי,'' ענה נדיקס ''אך רציתי לפני כן קצת להשתעשע ולשמוע את הנאום של עמידן. מה אני אומר לך, לכלוא אותנו בצינוק רק מפני שאנחנו טובים מדי, בהחלט סיבה מוצדקת.''
''א..אסור לכם לברוח!'' קרא עמידן, לא יכול להסתיר את הדאגה מפניו ''אני עמידן מושל הממלכה, ואני מצווה עליכם לעצור במקומכם! זו פקודה! אם לא תצייתו תוצאו להורג! אני..אני מזהיר אתכם!''
''כן, בטח.'' אמרתי בזלזול. שנינו צעדנו לעבר עמידן שצעד לאחור, עד שעמידן הגיע אל קיר המשרד. לא היה לו לאן להמלט. עכשיו, כשנדיקס ואני דחקנו אותו לפינה, הוא נראה הרבה פחות מאיים מאשר קודם. הוא נראה די מעורר רחמים. קטן, חלש ובעל הבעה מלאת אימה על פניו. איך עד לפני רגע שנינו רעדנו למשמע צחוקו? ''אז עמידן,'' אמרתי ''מה דעתך שנסגור עכשיו חשבונות? בוא נעשה עסקה. אתה תשחרר את נדובי מהכלא, תכריז לפני כל תושבי הממלכה שהוא היה חף מפשע מההתחלה ושאתה יזמת את מאסרו, בדרך גם תזכיר שצבא נודלס שולט, ואנחנו נחוס על חייך. מה אתה אומר, עמידן? עסקה הוגנת, לא?''
''שניים נגד אחד? זה לא נשמע לי הוגן במיוחד.'' שמענו קול מחוספס מאחורינו. בקושי הספקנו לסובב את ראשינו וכבר צווארינונתפסו בחזקה והרגשנו חסרי כל יכולת תנועה. הבעת פניו של עמידן השתנתה במהרה מחרדה לשביעות רצון. ''זה הצליח, דנידין!'' קרא עמידן בשמחה ''התכנית שלנו הצליחה!''
''כן, מי היה מאמין שחוסר הערנות שלהם וההתמקדותם אך ורק בך יסייעו לי להתגנב מאחוריהם וללכוד אותם בלי להתאמץ כלל וכלל.'' אמר הקול המחוספס שמאחורינו ''עמידן, אני מוכרח להודות שעשית עבודה מצוינת. לא ידעתי שיש לך כאלה כישורי משחק, להעמיד פני מבוהל שבטוח שנחרץ גורלו, למרות שידעת יפה מאד שעוד מעט השניים יתפסו. ברכותי, עמידן.''
''לעזאזל, הייתי צריך לדעת.'' אמר נדיקס בבושת פנים. ''אז מה תאמר על זה, אחי היקר,'' אמר דנידין בקול מרושע ''מסתבר שאין לך אותו חוש ערנות כמו פעם, אה? חה חה חה!''
בהתחלה לא הבנתי למה דנידין קרא לנדיקס אח, אך מיד נזכרתי. הרי הם אחים תאומים, נדיקס אמר את זה כאשר פגשנו אותו לראשונה. ''עכשיו, בלי ויכוחים מיותרים,'' המשיך דנידין בדבריו ''בואו אתי. אני אלווה אתכם לצינוק.''

פרק 23 (''סיפורו של נדיקס'')-
נדיקס ואני לא יכולנו לעשות דבר כשדנידין עמד מאחורינו ואחז בחזקה בעורפינו. הוא אחז בהם כל כך חזק, עד שהרגשתי שבא לי לצעוק מכאבים. ''צעק, אל תתבייש.'' אמר דנידין בקולו מעורר השנאה ''אני נהנה לראות אותך סובל ככה.''
''שלא תעז לדבר כך אל איתמר!'' קרא נדיקס בזעם. הוא דרך על רגלו של דנידין, אך זה לא עזר. אחיזתו של נדיקס עדיין נותרה הדוקה. ''אתה לא מתבייש, הא?'' שאל דנידין בכעס ''להרביץ כך לאחיך? איזה נער חצוף.''
''מבחינתי אתה לא אח שלי.'' אמר נדיקס בקול חלוש. היה נדמה לי שעל פניו המורכנות זלגו כמה דמעות. ''מתחצף, התרנגול הקטן, אה?'' שאל עמידן שניגש אל שלושתנו בקלילות ''לא נראה לי שבמצבו הוא יכול להרשות לעצמו להתחצף. לא אמרת שאתה מתכוון לשלוח אותו לצינוק, דנידין? אם כך עשה זאת, חבל סתם לבזבז זמן.''
''כן, מלכי.'' אמר דנידין בצייתנות ''מיד אעשה זאת. אך אינך סבור שמוטב לתת להם להיות כבולים כך עוד כמה דקות? ראה כמה הם סובלים, הילדים. האין זה מחזה המחמם את הלב?''
''כן, בהחלט.'' אמר עמידן וחייך את חיוכו המרושע ''אך למרות זאת, בזמן הזה הם עלולים לברוח. עדיף שתכלא אותם בצינוק עכשיו לפני שיהיה מאוחר מדי לזה.''
דנידין הנהן, והחל לגרור אותנו אחריו. הוא יצא מחדרו של עמידן והחל לרדת במדרגות הטירה. בדרך, עברו לידנו אנשים רבים, חלקם היו לבושים בדי אבירים וחלקם היו לבושים בבגדים מכובדים. כולם נתנו לדנידין מבטים מלאי כבוד, אך בנדיקס ובי הם תקעו מבטים מלאי זלזול. ''אמור לי,'' אמר לפתע נדיקס בקול חלוש וצרוד ביותר בעוד ראשו מושפל כלפי מטה ''איך הגעת למעמד הזה כאן, בסנוודא? ואיך בכלל הגעת לממלכה הזאת? תמיד חשבתי שסנוודא היתה האויבת של לוביקופ.''
''ובאמת חשבת שאשאר בלוביקופ אחרי התמוטטות טירת נודלס?'' שאל דנידין ''רק אידיוט גמור היה נשאר שם. אותי לא מעניין להיות נאמן למקום מסוים או לא, אותי מעניין רק דבר אחד; לדאוג אך ורק לעצמי. אתה בוודאי יודע את זה.''
''לצערי הרב כן.'' אמרנדיקס ולרגע אחד השתתק, אך לאחר מכן המשיך את דבריו ''אך בכל זאת, איך אתה יכול להיות דווקא כאן, בסנוודא? בממלכה הנוראה הזאת? ועוד לאחר כל מה שקרה?''
''אתה הרי יודע שאני לא אחד שנוטר טינה.'' אמר דנידין ''וחוץ מזה, אני נותרתי ללא פגע לאחר אותו מקרה, כך שאין לי שום בעיה אישית נגד סנוודא.''
הרגשתי מבולבל מאד, אך עם זאת גם סקרן. לא היה לי שמץ של מושג על מה נדיקס ודנידין משוחחים ביניהם. הרגשתי פתאום דחף לא ברור לדעת עוד על נדיקס, שמאז ומתמיד נראה לי כבחור חסר הגדרה שכנראה לעולם לא אדע על אופיו המסתורי. מעולם לא חשבתי לשאול אותו על כך. ועכשיו, כשהוא פתאום משוחח כך עם דנידין, אני מתחיל להבין שגם לו יש עבר. גם הוא אנושי, אפילו שהוא לא נראה כך. מי יודע איזה מן סיפור חיים עומד מאחוריו. הרגשתי שאני מוכרח לשאול אותו על כך. דנידין סיים לרדת במדרגות והחל ללכת במסדרון הטירה, תוך כדי שהוא ממשיך לאחוז בנו. לבסוף, הוא נעצר ליד דלת ישנה ובלויה. הוא הוציא מפתח מכיסו, ופתח בעזרתו את הדלת. עוד לא הספקתי לגלות מה יש בתוך החדר וכבר נדיקס ואני מצאנו את עצמנו נופלים נפילה רצינית, שבסופה קיבלנו שנינו מכות לא קלות בגב. הרמתי את מבטי כלפי מעלה, וראיתי דלת נסגרת ומיד אחריה נשמע קול נעילת מפתח. ''מה לעזאזל קרה עכשיו?'' שאלתי את נדיקס בבלבול ''לא הספקתי לראות. ותוכל להסביר לי גם למה דלת החדר הזאת נמצאת שני מטרים מעלינו?''
''זה מפני שאנו נמצאים בתוך צינוק.'' הסביר נדיקס ''אני מניח שלך מעולם לא יצא להיות בתוך צינוק, אז אתה לא יודע איך הוא נראה מבפנים. ובכן, עכשיו אתה רואה. חדר חשוך, מאובק, מחניק, עם קורי עכביש וחורי עכברים בכל מקום. כן, אין כאן שמירה על נקיון. ולמה שתהיה, בעצם? הרי למה שלסנוודאים יהיה אכפת מהשבויים שהם כולאים בצינוק? מצדם שנרקב כאן למוות ונאכל על ידי העכברושים. הרי זה, מה שהם רוצים שיקרה לנו בסופו של דבר. ולמה הדלת למעלה? טוב, למרות שהם מקפידים לנעול טוב את דלת הצינוק עדיין יש חשש שאנחנו עלולים לפרוץ איכשהו את הדלת ולהמלט, לכן הם ממקמים את דלת הצינוק למעלה מהרצפה, כך שלא תהיה לנו שום אפשרות להגיע אל הדלת. אני מניח שעכשיו אתה גם מבין מה דנידין עשה לנו, נכון? הוא השליך אותנו אל רצפת הצינוק בלי לבזבז יותר מדי זמן. כמובן, לא היה אכפת לו אם נפגע מהנפילה או לא כי כמו שהסברתי קודם, לא אכפת להם אם נמות או לא. מבין?''
''אני..אני דווקא כן הייתי בצינוק פעם.'' אמר נדיקס בקול עצוב. הוא הביט על אחד הקירות. מוחו היה שקוע במחשבות. לפתע נדיקס ואני נעלמנו מהצינוק, כאילו לא היינו שם מעולם, ובמקומנו ישב שם נער אחר לגמרי. היה לו שיער שחור קוצני, אף חזירי וגבות דקות המחוברות זו לזו. גופו היה ארוך מאד, אך מלא בפציעות ובחתכים. פניו של הנער היו עצובים מאד. ואז, דלת הצינוק נפתחה במפתיע. הנער מיד נעמד על רגליו, והעצבות שעל פניו נעלמה. בפתח הדלת עמד נער בלונדיני בעל שיער ארוך שהרכיב משקפי שמש. ''נדיקס שפיגלמן.'' אמר הנער בקול קר כקרח. ''זה אני!'' אמר הנער שבצינוק בקול מלא התרגשות ''אתה הוא רימדלביוס, סגן המושל, נכון? האם זה אומר שאני מקבל חנינה?''
''שפיגלמן,'' אמר רימדלביוס בקולו הקר והמתנשא ''גזר דינך נקבע. התלווה אלי בבקשה ואלווה אותך אל חדר הניסוים.''
''נדיקס,'' אמרתי ''אני רוצה לשאול אותך משהו.''
ואז, בבת אחת, מחשבותיו של נדיקס נקטעו. רימדלביוס שעמד בפתח הדלת ונדיקס האנושי נעלמו, ובמקומם חזרו להופיע נדיקס ואני. ''מ..מה?'' שאל נדיקס, מעט מבולבל מהמעבר החד בין המחשבות לבין המציאות. ''אמרתי שאני רוצה לשאול אותך משהו.'' חזרתי על דבריי ''ובכן...יש משהו שאיני מבין. איך זה שאתה ודנידין תאומים? הרי הוא אנושי לחלוטין, ולעומת זאת אתה...מצטער אם אני פוגע, אתה מעין..תרנגול אנושי.''
''אתה באמת חושב שנולדתי כך?'' שאל נדיקס, מעט נעלב ''מובן שלא נולדתי כך, אבל אני מניח שלא יכולת להגיע לסקנה הזאת. טוב, אני מניח שהגיע הזמן שאספר למישהו על חיי.''
זה בדיוק מה שרציתי לשמוע ממנו. התקרבתי אל נדיקס באיטיות וקרבתי אליו את ראשי, כדי שיראה שאני מעונין לשמוע את סיפורו. ''ובכן, הכל התחיל לפני כחמש עשרה שנים.'' סיפר נדיקס ''בממלכת לוביקופ נולדו לגברת שפיגלמן זוג תאומים. התאום הראשון נולד עם יכולת ההעלמות הכה מיוחדת ויוצאת-דופן, לכן האם קראה לו דנידין, על שם הילד הרואה ואינו-נראה. לתאום השני היא קראה נדיקס, על שם בעלה אשר נהרג במלחמות. במשך הזמן דנידין ואני גדלנו, והפכנו מתינוקות לילדים, ומילדים לנערים. היינו תאומים כמעט זהים לחלוטין, לכן בשביל שידעו להבדיל ביננו נתנה אמנו לכל אחד סגנון בגדים משלו ותספורת משלו. בעוד שאותי היא סיפרה עם שיער קוצים גזעי ונתנה לי לבוש אופנתי, בדנידין היא קצת פחות התחשבה בענין הזה. אתה הרי יודע איך הוא, שיער פטריה דוחה למדי ואוברול תינוקי. אולי זה התאים לו כשהוא היה פעוט, אך ככל שעברו השנים, הופעתו הפכה למושא ללעג. בעוד שלי היה מעמד חברתי גבוה בבית הספר ונהגו להזמין אותי למסיבות ולמפגשים חברתיים, דנידין נזרק לשוליים של החברה ונדחה על ידי הילדים. בעקבות הטראומה שנגרמה לו, דנידין קיבל את אופיו הרע והמחוספס שאתה בוודאי מכיר. למרות שהוא טוען שהוא לעולם אינו נוטר טינה, אני מניח שהוא נוטר לי עד היום על זה שאני הצלחתי בתקופת הילדות והוא לא.''
''אולי תתן לי להמשיך בסיפור?'' זעף נדיקס ''ובכן, חלפו להם השנים, ודנידין ואני סיימנו את לימודינו בבית הספר. כמו כל תושב שמסיים את לימודיו, גם אנחנו מיד הצטרפנו לחיל המלוכה, רצינו ללחום למען ממלכתנו. רצינו להרגיש שאנו תורמים במשהו. שנינו הצטרפנו לחיל הריגול, על פי המלצת שר הצבא. התאמנו במשך זמן רב, עד שלבסוף נתנו לנו את משימתנו הראשונה; לחדור אל סנוודא, הממלכה האויבת, ושם לגנוב מסמך המכיל בתוכו רבים מסודות הממלכה. המסמך היה שמור בתוך אחד מהבסיסים הצבאיים של סנוודא.''
תחילת פלאשבק
השעה היתה חצות. נדיקס ודנידין נכנסו לתוך הבסיס, כשמאחוריהם, מול שער הבסיס, שכב חייל סנוודאי מעולף ספק מת. ''מזל שהצלחנו לחסל את השומר ההוא.'' אמר נדיקס בשמחה ''אם לא היינו מצליחים לעשות זאת, הוא היה מעיר את כל החיילים ואז זה היה סופנו. אנחנו ממש צוות טוב, אתה ואני.''
''כן, כן, אתה בהחלט צודק.'' אמר דנידין והנהן בראשו. הוא העביר את מבטו מאוהל לאוהל, חיפש אחר האוהל המבוקש. בסופו של דבר, מבטו נעצר על אוהל מסוים. ''בוא אחרי.'' הוא אמר לנדיקס ''מצאתי אותו.''
נדיקס ודנידין נכנסו לתוך האוהל, אשר בתוכו היה שולחן, ועל השולחן היו דפים רבים. נדיקס ודנידין החלו לעיין בדפים, ולאחר מספר דקות חיפושיהם נעצרו. ''מצאתי.'' אמר נדיקס ''הנה המסמך, דני.''
לפתע, נשמעו קולות מחוץ לאוהל. ''לעזאזל, אני חושב שהחיילים התעוררו.'' אמר נדיקס בעצב ''מה עלינו לעשות עכשיו, דני?''
נדיקס אובד העצות הפנה את מבטו לדנידין, אך למרבה הפתעתו, דנידין כבר לא היה שם. אל האוהל נכנסו עשרות חיילים וכולם הפנו אל נדיקס חניתות. ''ראו מי כאן.'' אמר החייל שבראש הצבא ''מרגל. אתה בוודאי מלוביקופ, נכון? מצוין, באויוס יהיה כל כך גאה בנו. מרגל יקר, מרגע זה ואילך-אתה שבוי כאן. גזר דינך יקבע בהמשך.''
סיום פלאשבק
''אתה מבין, איתמר,'' המשיך נדיקס בסיפורו ''לאחי לא היתה בעיה להשתמש בכח ההעלמות שלו כדי להמלט מהבסיס מבלי להתפס, אך לי לא היו כוחות מיוחדים ונאלצתי לשלם על כך ביוקר. הוחזקתי בצינוק הסנוודאי בתור שבוי למשך חודש ימים שלם. התנאים שם היו מחפירים. בקושי יכולתי לישון שם, הביאו לי אוכל דל פעם בשבוע, זה ממש פלא שבכלל הצלחתי להשאר בחיים. בסופו של דבר גזר דיני נקבע. הסנוודאים הוציאו אותי מהצינוק והובילו אותי אל חדר בטירה הנקרא 'חדר הניסוים'.''
תחילת פלאשבק
נדיקס, רימדלביוס, ושני החיילים שהחזיקו בשני צידיו של נדיקס, הגיעו אל חדר הניסויים. זה היה חדר קטן שנראה כמו מעין מעבדה. היו בו כל מני מכונות למניהן ומבחנות מעבדה. מול דלת המעבדה ישבו מספר אנשים בכסאות, כולם הביטו על נדיקס בזלזול רב. ''שלום לכם, מדענים יקרים.'' אמר רימדלביוס לפני האנשים ''האדם שמוחזק כאן על ידי אנשינו כאן הוא מרגל בזוי מממלכת לוביקופ. הוא נתפס על ידי הצבא הסנוודאי בעת שניסה לגנוב את אחד ממסמכי הממלכה. כמו כל מרגל שנתפס, הוא היה אמור להתלות בחצר הטירה, אך אני מצאתי עונש קצת יותר...מיוחד בשביל השבוי שלנו. זוכרים שסיפרתם לי בעבר על הניסוי הניאוגנטי שאתם מתכננים להוציא לפועל? ובכן, נראה שמצאתי שפן נסיונות מושלם בשביל הניסוי. מישהו מתנדב להסביר מה יקרה במהלך הניסוי?''
אחד מהמדענים שבחדר קם. ''ובכן, במהלך הניסוי,'' הסביר המדען ''יתישב שפן הנסיונות על כסא מכונת הניסוי. כאשר נלחץ על כפתור הפעלת המכונה, יתבצע תהליך גנטי אשר בו יהיו מעורבים שפן הנסיונות והנוזל אשר בתוך המכונה, אשר הוא למעשה דגימת דם שנלקחה מבעל חיים. במקרה הזה, דגימת הדם נלקחה מתרנגול. בסיום התהליך הגנטי, דגימת הדם תחדור אל גופו של שפן הנסיונות, וכתוצאה מכך יוחל שילוב בין ה-DNA שלו, לבין ה-DNA של בעל החיים שממנו נלקחה דגימת הדם.''
''תודה רבה על ההסבר, אזרח.'' הודה רימדלביוס למדען ''אם כך, שנתחיל בניסוי?''
סיום פלאשבק
''בעקבות הניסוי הזה, שבוצע בי,'' סיפר נדיקס ''השתלב ה-DNA שבגופי עם DNA של תרנגול. כתוצאה מכך, המראה החיצוני שלי השתנה למראה שאתו אתה מכיר אותי, תרנגול אנושי ותמהוני. הסנוודאים החליטו שהעונש שנתנו לי היה מספיק מרושע ולכן שלחו אותי בחזרה אל ממלכת לוביקופ. שם, נדחיתי על ידי תושבי הממלכה. כל אלה שבעבר היו החברים הכי טובים שלי נדחו מהמראה החיצוני שלי וניתקו אתי כל קשר. צבא לוביקופ לא היה מוכן לקבל אותי חזרה עקב 'כשלוני' במשימה שנתנו לי. לאף אחד לא היה אכפת ממה שעברתי בסנוודא ומכמה שסבלתי שם. לראשונה בחיי הרגשתי בדידות אמיתית. חשתי שנאה עזה כלפי דנידין וכלפי כל מה שקשור לממלכה ועברתי לחיות ביערות. ושם, גיליתי לראשונה את כוחותי. הכוחות להוציא אש מגופי והבעיטה העצומה שלי. אלו כוחות שלא היו בי לפני הניסוי. וכך הבנתי שאולי הניסוי הזה לא היה כזה גרוע אחרי הכל, היות שהפכתי לחזק מאד. אך עדיין, אני מתגעגע לימים ההם בהם הייתי אנושי ויפה תואר...''
''עכשיו אני מבין הכל.'' אמרתי ''זהו זה, נדיקס. סוף סוף התעלומה מאחוריך נפתרה. את הסיפור שסיפרת לא אשכח מעולם.''
נדיקס עמד להשיב לי, אך לפתע משהו עצר בעדו. היו אלה קולות ששמענו מאחד הקירות. התקרבנו בשקט אל הקיר, וגילינו לתדהמתנו שאחת מבני הקיר זזה! הלבנה המשיכה לנוע, עד שבסופו של דבר נפלה על הרצפה. מתוך החור שנוצר בקיר יצאו רגליים, ובהמשך גם גב ולבסוף ראש. לא יכולנו להבחין באיש שיצא מתוך הפתח כיוון ששכב על בטנו וראשו היה כלפי מטה, אך כשהרים את ראשו יכולנו לזהותו טוב מאוד, היה זה...''בר בן ארז?!''

פרק ארוווך!
שיחקת אותה
כול הכבוד!
רוצה בורקס?

יובל, אתה לא מצחיק -.-
תמשיך נדב.

פרק 24 (''המרדף'')-
''מה נשמע, חברים?'' שאל בן ארז בעודו מנקה את האבק ממכנסיו ''שאלה די טיפשית, אני יודע. בוודאי הרגשתם נורא כאן בצינוק החשוך והמחניק הזה. לא נורא, עכשיו אתם יכולים סוף סוף לצאת ממנו.''
''בן ארז!'' קראתי בהתרגשות ''מה לכל ה...? איך ידעת שאנחנו כאן?''
''אתה..באמת נשארת לחכות לנו?'' שאלתי בהפתעה רבה ''אחרי שלא נתנו לך להכנס אתנו לטירה? למה נשארת לחכות לנו אחרי העלבון שספגת?''
''בחייך, איתמר, אני הרי לא אחד שלוקח דברים כאלה ללב.'' אמר בן ארז ''אולי קצת נעלבתי בהתחלה, אבל שאני אעזוב בגלל דבר כזה? בחייכם, אני לא מפקיר! ידעתי שלא תסתדרו בלעדי! בהתחלה תכננתי להכנס לצינוק דרך הטירה, אבל היו בה המון אנשים, והרי אני לא אהוד במיוחד בקרב אנשיו של עמידן, לכן נאלצתי להכנס לכאן דרך המחילה הסודית. אף אחד מאנשיו של עמידן לא יודע על המחילה הזאת, למזלי הרב. לולא אני, עמידן בוודאי היה מוציא אתכם להורג ביום למחרת.''
''תודה רבה, ילד,'' אמר נדיקס וניקה את האבק ממכנסיו ''אני באמת מאד מעריך את עזרתך. אבל-אני חושב שמכאן והלאה איתמר ואני נסתדר לבד. היה שלום, ילד מגודל, אנו לעולם לא נשכח אותך. אולי יום אחד עוד נפגש...''
''אל תהיה מגוחך, נדיקס.'' אמרתי לו בזעף ''בלעדי בן ארז שנינו היינו נשארים כלואים כאן לנצח עד סוף ימינו. אנו לא יכולים להמשיך את המסע בלעדיו, נדיקס. אני כבר למדתי את הלקח שלי, נדיקס, אסור להתפצל. חייבים להיות מאוחדים, כי רק כך נוכל לגבור על עמידן ואנשיו.''
''בסדר, בסדר,'' אמר נדיקס ''איזה ספר קראת שאתה מדקלם משפטים כאלה? ילד, מי שלא תהיה, אתה יכול להשאר אתנו. אבל יש לך מושג איך בדיוק נצא מהצינוק הזה?''
''מאותה הדרך בה נכנסתי הנה.'' השיב בן ארז ''לא נראה לי שמישהו גילה על המחילה הסודית, וגם אם כן, אני בטוח שנצליח להסתדר איכשהו. לאחר שנצא מהמחילה זו כבר לא תהיה בעיה לברוח משטח הטירה ולחזור אל יערות סנוודא.''
''בסדר גמור.'' אמרתי ''קדימה, חברים, בואו נברח מהטירה האיומה הזאת!''
ובעוד שלושתנו מתחילים לזחול בתוך המחילה הצרה, יכולנו לשמוע את קול טריקת דלת הצינוק. ''מה לעזאזל זה היה?'' שאל נדיקס בבלבול. ''אין לי מושג.'' השבתי ''בעצם מה זה חשוב? אין לנו זמן לעסוק בשטויות. מוכרחים לצאת מכאן כמה שיותר מהר.''
''חברים, אתם יכולים בבקשה להזדרז קצת?'' שאל בן ארז בכעס ''אני יודע שזה קצת קשה בגלל האבק וקורי העכביש שיש בכל פינה, אבל בבקשה מכם, התקדמו מהר יותר! אני ממש לא רוצה סיבוכים.''
''בסדר, בסדר.'' רטנתי בזעף. שלושתנו התקדמנו במחילה במהירות רבה, תוך כדי שאנחנו נזהרים לא למעוך בטעות את העכברושים שישנו שם או את העכבישים שטיילו על קירות המחילה. לאחר זחילה ארוכה של כשעה, סוף סוף ראינו את האור שבקצה המנהרה. ''אין עוד הרבה ללכת, חברים.'' אמר בן ארז ''אני יודע שקצת קשה לכם בגלל הדרך הארוכה שעברנו, אבל בואו לא נתיאש עכשיו, בסדר? קדימה, אין עוד הרבה, בואו ונסיים את הזחילה הארוכה הזאת.''
התקדמנו במהירות והגענו סוף סוף אל סופה של המחילה. לפתע, בן ארז נעצר במפתיע. ''מה קרה,ילד?'' שאל נדיקס בחוסר הבנה ''למה נעצרת פתאום? קדימה, התקדם! הרי אתה בעצמך אמרת; אסור לנו להתעכב.''
בן ארז לא ענה. אני הבנתי שמשהו רע קרה. הזזתי מעט את ראשו של בן ארז בכדי לנסות ולראות למה הוא נעצר ככה במפתיע, והותקפתי בחרדה. בפתח המחילה, ממש מולנו, נראה פרצופו המחייך והמבחיל של עמידן אברמוביץ'. ''שלום, חבריה,'' אמר עמידן בקולו המרושע ''הולכים לאנשהו?''
''לעזאזל!'' צעקתי והסתובבתי לאחור ''שינוי בתכנית, נדיקס. שנה כיוון, אנחנו מוכרחים לחזור כמה שיותר מהר לצינוק!''
למרות שנדיקס לא הבין מה המהות של כל הענין, הוא עשה ככדברי והתחיל לזחול בחזרה אל כיוון הצינוק, ואני זחלתי בעקבותיו כשבידי אני גורר את בן ארז, עדין מוכה תדהמה. הסדר התהפך. במקום שנדיקס יהיה האחרון והחושש, הוא הפך למנהיג, היוזם ומהיר המחשבה, ובן ארז, שהיה אמור להיות המנהיג שיוביל אותנו אל היציאה מהטירה, הפך פתאום למאסף, זה שפוחד יותר מכולם. כולנו היינו מאד חלשים ותשושים עקב הזחילה שלנו קודם לכן, ולכן לא זחלנו מהר במיוחד, אך למזלנו לעמידן לקח זמן עד שהוא הצליח להכנס למחילה והוא זחל באיטיות רבה מאד, כך שלא היה חשש שהוא ישיג אותנו. בשלב מסוים בר ארז כבר חזר לעצמו והפסיק לפחוד, אבל הוא היה מאד איטי ביחס אל נדיקס ואלי. לאחר כשלושת רבעי שעה של זחילה, הגענו בחזרה אל הכניסה למחילה, ויצאנו ממנה. נדיקס רץ במהרה אל כיוון דלת הצינוק, ואני רצתי בעקבותיו. ''איתמר, אני צריך את העזרה שלך.'' אמר נדיקס ''זה יהיה קצת כואב, אבל אין ברירה. עמוד במקומך ואל תזוז, בסדר?''
הנהנתי בראשי ויצבתי את עמידתי, מבלי לדעת מה נדיקס מתכנן לעשות. ואז, לאחר מספר שניות, הרגשתי את טפרי הציפור החדים של נדיקס ננעצים בראשי. ''אחח!'' צעקתי בכאב. ''מצטער על זה,'' אמר נדיקס ''אך לא היתה לי ברירה, אני מוכרח לטפס עליך בשביל שאוכל להגיע אל הדלת.''
ניסיתי להביט למעלה, אף על פי שזה היה קשה מאד. יכולתי לראות את נוצות האש הבוערות יוצאות מתוך גופו של נדיקס ועפות אל עבר הדלת. כעבור זמן קצר נוצר חור ענקי בדלת. נדיקס קפץ מעלי ונכנס לתוך החור. ''היי, חכה רגע!'' צעקתי ''אל תשכח אותנו!''
''תפוס את ידי ואל תעזוב.'' אמר נדיקס והושיט לי את ידו מתוך החור. תפסתי בידו של נדיקס, והוא לאט לאט העלה אותי למעלה. יכולתי לראות את שרירי המאמץ חשופי הורידים על ידו של נדיקס. בוודאי היה לו קשה מאד להרים אותי. ''טוב, עכשיו נשאר רק בן ארז.'' אמרתי. ראינו דרך החור את בן ארז יוצא מהמחילה ורץ לעברנו. ''ילד, תפוס בידי ואל תרפה.'' אמר נדיקס לבן ארז והושיט לו את ידו. בן ארז תפס בידו, ונדיקס החל להרים אותו. ואז, ראיתי את עמידן יוצא מתוך המחילה ותופס ברגלו של בן ארז. ''לכל השדים והרוחות!'' רטנתי. בן ארז הביט לאחור וראה את עמידן, תופס ברגלו ומחייך חיוך מרושע. ''לא אתן לכם לברוח בכזאת קלות.'' אמר עמידן עם שיניים חשופות. ''עוף ממני!'' צרח בן ארז ונענע את רגלו על מנת שעמידן יפול, אך עמידן בתגובה נשך בחוזקה את רגלו של בן ארז! ''אחחח יא חתיכת גמד!'' קרא בן ארז בזעם. ''לעזאזל, הוא לא מרפה...'' אמרתי בעצב. ''מצטער, ילד,'' אמר נדיקס ''אני לא חושב שאוכל להחזיק אותך עוד הרבה זמן...''
בלית ברירה העלה נדיקס את בן ארז המלווה בעמידן. לאחר שכולנו היינו על רצפת הטירה, התרומם עמידן ממקומו, למרבה הפתעתנו. הייתי בטוח שהוא מיד יכרוך סביבנו חבל או משהו כזה. לידנו הלכו לוחמי הטירה, חלקם העיפו בנו מבט תמה. עמידן ניער מבגדיו את האבק וכחכח בגרונו. ''למה אתם מחכים? עצרו אותם!'' צרח עמידן על לוחמיו ''שלושת הילדים הללו הם אסירים נמלטים, אסור לתת להם להתחמק! אסרו אותם כמה שיותר מהר! זו פקודה מהמושל שלכם!''
בן ארז היה מהיר תגובה. ''קח את זה, איתמר.'' אמר בן ארז וזרק אלי חרב שהוציא מתוך מכנסיו. ''נדיקס, אתה תשתמש בזה.'' פנה בן ארז אל נדיקס וזרק אליו מקל שהוציא משרוול חולצתו. ''לא צריך לחשוב יותר מדי, עלינו להתגונן ובו בזמן לברוח. מוכנים? צא!''
וכך, התחלנו לרוץ ברחבי הארמון תוך כדי שאנחנו הודפים את הלוחמים הרודפים אחרינו. זה לא היה פשוט כל כך, היות ואף על פי שלוחמיו של עמידן היו חלשים מאד, כולם היו חמושים בחרבות ולבושים בחליפת אבירים. אך למרות זאת, הצלחנו בסופו של דבר לגבור עליהם בזכות תושיה ושיתוף פעולה. בן ארז, בזכות גובהו הרב, פשוט הרים את הלוחמים מראשם והשליכם על רצפת האבן הקשיחה ללא כל מאמץ. אני לא פעם נקלעתי לקרב חרבות עם הלוחמים, אך תמיד הצלחתי להביסם בעזרת עזרה מצד נדיקס. בסופו של דבר, לאחר ריצה ארוכה, ראינו לפנינו את היציאה מהטירה. ''יש עוד לוחמים מאחורינו?'' שאלתי. בן ארז הביט מאחוריו. ''לא.'' הוא ענה לבסוף ''אני רק רואה מאות לוחמים שוכבים על הרצפה, מחוסרי הכרה. חברים, הפעם שיחקנו אותה.''
''האמנם?'' נשמע קול מוכר ומחוספס. סובבנו את מבטנו אל עבר היציאה מהטירה, מקום בו לא היה אף אחד עד אותו רגע, וראינו לפנינו את דנידין, עומד מולנו ומשלב את ידיו בסיפוק.''אתה...'' אמר נדיקס בקול מלא שנאה. ''מה הענינים, אח שלי?'' שאל דנידין בקול מרושע ''חשבתי קודם שלעולם לא אראה אותך שוב. אבל מי היה מאמין, אתה כאן מולי, חי וקיים. איזו תדהמה.''
''אתה לא נשמע כזה מופתע...'' מלמלתי. ''אני רואה שאתה מאד פיקח, איתמרוש.'' אמר דנידין ''כן, אני באמת לא מופתע. אמרו לי, איך לדעתכם עמידן ידע שאתם מתכוונים לברוח מהטירה באמצעות מחילה סודית ולכן חיכה לכם ממש ביציאה ממנה? בוודאי לא איזו ציפור סתמית לחשה לו את זה, לא כן?''
''אז אתה סיפרת לו על כך.'' אמר בן ארז בנחישות ''אך כיצד ידעת?''
''ובכן, כשאתה הגעת אל חבריך וסיפרת להם בהתרגשות שאתה מתכוון להציל אותם,'' הסביר דנידין ''היית כל כך נרגש, ולא שמת לב שלאורך כל אותה שיחה, דלת הצינוק היתה פתוחה. אני הייתי שם, וצותתי לכל השיחה שלכם. מיד סיפרתי על כך למלכי עמידן והוא מיהר ורץ אל עבר חצר הטירה, על מנת לארוב לכם שם. באותו הזמן אני ארגנתי את לוחמי הטירה וביקשתי מהם להיות באזור שליד צינוק הטירה, בשביל שכשעמידן ואתם תצאו מהצינוק והוא יפקוד עליהם לתקוף אתכם, הם כבר יהיו מוכנים. לאחר מכן אני רצתי אל אזור היציאה מהטירה והמתנתי לבואכם, כמובן במצב בלתי נראה. הכל היה מתוכנן מהרגע הראשון.''
נדיקס חרק את שיניו בזעם. ''אז אתה אוהב לתכנן תכניות, אה?'' שאלתי את דנידין והתקרבתי אליו עם ידים שלובות. אם כך, בוודאי תופתע לדעת שגם אנחנו יודעים לתכנן כל מני תכסיסים.''
''אה?'' שאל דנידין בכעס ''על מה אתה-''
''זה מספיק, בן ארז,'' אמרתי ''עשית עבודה טובה.''
''מה לכל הרוחות עשיתם?'' שאל דנידין במבט זועם ''ענו לי!''
''ובכן, בזמן שאתה היית עסוק בהסברים שלך על תכניות הזויות ומשונות,'' הסביר בן ארז ''אני ניגשתי אליך בשקט, ובלי שתשים לב, קשרתי את שרוכי נעלייך זה עם זה. עכשיו הנעליים שלך קשורות זו לזו.''
''אה?'' שאל דנידין וצחק צחוק לועג ''מעשה הקונדס הישן והילדותי? נו באמת, אני אדם מבוגר, דברים כאלה לא משפיעים עלי. ואתם..אתם..אתם הייתם בטוחים שזה יעזור לכם! חכו שאני אתפוס אתכם עכשיו!''
דנידין עמד לרוץ אלינו, אך מכיוון שנעליו היו קשורות זו לזו, הוא מעד ונפל. ''זהו זה!'' קראתי בשמחה ומיד נדיקס, בן ארז ואני קפצנו על גופו של דנידין וקשרנו אותו בחבל בשביל שלא יוכל לקום. ''תודה רבה, דנידין,'' אמר בן ארז ''פעלת בדיוק לפי התכנית שלנו. לא היינו מצליחים בזה בלעדיך. עמידן יהיה כל כך גאה בך!''
''מנוולים!'' קרא דנידין בזעם ודפק עם אגרופיו ברצפה ''חכו, חכו, אני עוד לא גמרתי אתכם! חכו שאני אתפוס אתכם עכשיו! אני אביא אתכם ישר אל עמידן! בהתחלה תכננו להוציא אתכם להורג בתליה, אבל הפעם נשים את ראשכם בגיליוטינה! שלא תעזו לברוח, שמעתם?!''
''אני חושב שזה הזמן שנסתלק.'' אמר נדיקס, ושלושתנו רצנו אל עבר הטירה וסוף סוף היינו מחוץ לה. ''טוב, נראה שסוף סוף יצאנו מהטירה הנוראה הזאת.'' אמר בן ארז בשמחה. ''כן, זה מאד מעודד אותי.'' אמרתי ''אני חושב שעברתי מספיק הרפתקאות ליום אחד. לריב עם החבורה, לפגוש חבר צוות חדש, לדבר בנחמדות אל עמידן הדוחה הזה, להכלא בתוך צינוק מחניק, לזחול במחילה צפופה ומלוכלכת ואז לעשות את אותה הדרך כשעמידן בעקבותינו, להלחם נגד לוחמים, לחמוק מדנידין, כל זה באמת היה יותר מדי בשבילי. אתם מסכימים אתי?''
''כן, אין ספק.'' השיב נדיקס ''הגיע הזמן שנחזור לחבורה, שם נמצאים החברים הטובים שלנו, אלה שדואגים לנו, ואכפת לנו מהם. קדימה, בואו נחזור, חברים.''

תמשיך ם:

פרק 25 (''איך נפטרים מהטרולים?'')-
''לעזאזל, אני לא מאמין שהבאתי את זה על עצמי...'' חשב מלכיאל בלבו ''להלחם מול כל כך הרבה טרולים? למה בכלל לקחתי את זה על עצמי? אני הרי אחד האנשים החלשים ביותר בחבורה, אם לא הכי. איך אני יכול לחסל טרולים שגדולים ממני פי שלושה? אפילו בשביל אחד כמו קיסינו זה בלתי אפשרי!''
מפקדת ''צבא נודלס'', שעד לפני מספר שעות היתה שקטה ורגועה, נעשתה לשדה קרב בין חברי ''צבא נודלס'', לבין נאדי וצבא הטרולים האימתניים שלו. מלכיאל לקח על עצמו את חיסול מרבית הטרולים, בשביל שמקש יוכל להגיע אל נאדי ולעצור אותו. הטרולים רצו לכיוונו של מלכיאל, עם אלות עץ ענקיות בידיהם. ''יש לי רעיון...'' חשב מלכיאל. בשקט ובזהירות הוא זחל מתחת לרגליהם העצומות של הטרולים. ואז, באומץ רב, הוא טיפס על אחד אחד מהטרולים, עד שהגיע אל ראשו. הטרול התחיל להשתגע ולרוץ בכל רחבי הבית. ''לעזאזל, אני חייב להשאר על הדבר הזה מספיק זמן...'' חשב מלכיאל בלבו. הוא אחד בשערות ראשו של הטרול בשביל לא ליפול. הטרול הזועם החל לטלטל את ראשו ולאבד את השפיות לחלוטין, מה שגרם לו להפיל בטעות את האלה שבידו. ''מצוין!'' אמר ליאור והרים את האלה ''עבודה מצוינת, מלכיאל!''
ליאור נופף באלה בהתלהבות. ''נראה אתכם מתעסקים אתי עכשיו, טרולים,'' קרא ליאור בהתרגשות ''נראה אתכם!''
אחד הטרולים הרים את את ליאור בעזרת אלתו, והחל לסובב אותו סביבו. ''הצילו!!!'' קרא ליאור המבוהל ''חברים, אתם מוכרחים לעזור לי! בבקשה!''
שיפופ וצ'יה, שבדיוק הצליחו לנצח את אחד הטרולים, ראו את הסבל הנורא שעוברים מלכיאל וליאור. ''למה אתה יושב כך בצד ולא עושה כלום?'' שאל שיפופ את אור, שישב בצד וצפה במתרחש בזלזול ''לא אכפת לך שהטרולים יחסלו את מלכיאל וליאור? עזור לשניים האלה!''
''שאני אעזור להם?'' שאל אור וצחק ''אתה באמת רציני? הם בסך הכל נובים קטנים ועלובים שלא עשו שום דבר למען החבורה. אז שימותו, מה אכפת לכם מהם? פחות שני אנשים לחבורה. האמינו לי, שני ליצנים, זה רק לטובה.''
''איך אתה מעס לדבר בסורה כסאת?'' נדהם צ'יה מדבריו הבוטים של אור. הוא קמץ את אגרופיו והתחיל להכות את אור. ''אתה לא תדבר על חברי החבורה בסורה כסאת!'' קרא שיפופ בעוד הוא מכה את אור. כאשר עמד לתת לו את האגרוף העשירי, אור תפס בידו, והשליך אותו לעבר הקיר. ''היי!'' קרא שיפופ בכעס ''מה אתה עושה?! אתה רוצה להרוג אותו?''
''לפעמים צריך להקריב קרבנות.'' אמר אור בצער ''אפילו אם הם חלק מהחבורה. כך אני תמיד אומר. חברך עם השיניים הבולטות היה פשוט נוב ברמות לא יאמנות, הייתי חייב להראות לו שהוא בסך הכל יצור נחות ועלוב בממלכה הזאת, זה הכל.''
''אתה יודע מה? אתה ממש לא מוצא חן בעיני!'' קרא שיפופ ''איך בכלל הצטרפת לחבורה הזאת? אתה מתנשא, אתה גועלי, אתה מרשה לעצמך לקרוא לכל אחד כאן נוב, לא אכפת לך אם נמות. מה אתה בכלל עושה כאן? אתה ממש לא מתנהג כמו אחד מהחבורה.''
''אני לא חייב לך הסברים.'' אמר אור ובעט בבטנו של שיפופ ''אני אחשוב מה שבא לי, זאת זכותי, ואתה לא תאמר לי כלום בנוגע לזה!''
''גם אני יודע להרביץ, אדון אור.'' אמר שיפופ והחזיר לאור בעיטה ''הבן, אור יקר, לי לא אכפת אם אתה חושב שכולנו נובים ומאחל לכל אחד מאתנו מוות. למרות שזה נראה קצת תמוה בעיני שאתה חלק מהחבורה ואומר דברים כאלה נוראיים, אני מוכן להתעלם מזה. אבל ברגע שאתה מתעסק אם אחי צ'יה, את זה אני כבר לא יכול לסבול, אדוני. אני כבר אראה לך מה זה להתעסק עם אח שלי!''
''ווי, מכות?'' נשמע לפתע קולו של קיסינו ''למה אף אחד לא קרא לי?''
קיסינו לפתע הגיע לאזור והחל לתת אגרופים באקראיות לשיפופ ואור. ''איזה כיף, איזה כיף!'' קרא קיסינו בהתרגשות בעוד הוא מפוצץ את השניים ''כמה כיף להכות אחד את השני, נכון חבריה? גם אתם נהנים?''
''קיסינו, דביל שכמותך...'' קרא שיפופ בתשישות בעוד הוא מנסה להתחמק מאגרופיו העוצמתיים של קיסינו ''אולי במקום לפרק לי ולאור את העצמות, לך ועזור לשאר החבורה נגד הטרולים? אתה הרי יכול לחסל שלושה במכה!''
''טרולים?'' קרא קיסינו בבהלה ''אל תדבר אתי על טרולים! אני כולי רועד רק כשאני שומע את המלה הזאת!''
קיסינו החל להשתגע ולרוץ ברחבי המפקדה בבהלה. ''מה הבעיה סלו?'' שאל צ'יה שהתאושש. ''אני לא יודע...'' השיב שיפופ ''זה מוזר מאד שלבחור חזק כמותו יש כזה פחד מפני טרולים...''
בינתיים, מקש היה צריך להגיע אל נאדי ולעצור אותו. הוא נאלץ לזחול מתחת לרגליהם של הטרולים הענקיים, ולהזהר פן ישימו לב אליו. לבסוף, הוא ראה אותו; נאדי ישב על אחד הכסאות, וחייך חיוך שליו. ''אתה!'' קרא מקש וניסה לתת אגרוף לנאדי, אך נאדי הקדים אותו ובעט בבטנו. ''טיפש אחד,'' אמר נאדי בזלזול ''לא צועקים לפני שמתקיפים בחשאי!''
''ח..חלאה...'' נאנח מקש בעוד הוא לאט לאט ובהדרגתיות מאבד את ההכרה. ''זה היה אפילו קל משחשבתי...'' אמר נאדי והתקרב אל מקש המעולף. ''שלום, חזרנו!'' נשמע לפתע קול מפתח דלת המפקדה. כולם סובבו את מבטם וראו בפתח הדלת את נדיקס, בן ארז ואותי. שלושתנו היינו מאד מופתעים. ''איך המפקדה השקטה והיפה שלנו הפכה פתאום לשדה קרב איום?'' חשבתי בלבי ''מה כל הטרולים הענקיים האלה עושים כאן? ומה נאדי..רק רגע אחד, מי זה שוכב מעולף ליד נאדי? אוי לי, זהו מקש!''
''מה לכל ה..?'' שאל נאדי, אבל לא הספיק לסיים את המשפט כיוון שאני רצתי אליו, והתחלתי להכות את גופו בשיא הכח. ''אתה לא תגע במקש, שמעת?!'' שאלתי בעודי דופק את ראשו של נאדי בקיר. נאדי בקושי יכול היה לדבר עקב המכות הקשות שקיבל. ''וואו, לא ידעתי שאיתמר כזה...'' אמר בן ארז בהתפעלות. אני לא הנחתי לנאדי, הרמתי אותו, סובבתי אותו סביבי ולבסוף השלכתי אותו על אחד הטרולים. ''זה יראה לך מה זה לגעת במקש!'' אמרתי לו. הטרולים, שעד אותו רגע היו עסוקים בלהרוס את המפקדה, התרכזו בנאדי, שהפריע להם בפתאומיות. הטרולים הזועמים ניגשו אל נאדי, עם אלות העץ הענקיות בידיהם. ''היי, חברים, מ..מה קרה?'' שאל נאדי המפוחד ''א..אני האדון שלכם, שכחתם? למה אתם מביטים בי בצורה כזאת?''
הטרולים, שעד לא מזמן צייתו בעוורון לפקודותיו של נאדי לא הקשיבו לדבריו. הם החלו להכות אותו עם האלות הענקיות שלהם, בלי רחמים. ''לא! לא! מה אתם עושים?'' קרא נאדי בעודו מנסה לחמוק מהטרולים ''אתם אמורים לציית לפקודות שלי, טרולים מטונפים! אני הוא האדון שלכם, ואני פוקד עליכם, הניחו לי! הצילו!''
וכך, נאדי נמלט ממפקדת ''צבא נודלס'' כשכל הטרולים בעקבותיו. המפקדה שהותירו אחריהם, היתה הרוסה לחלוטין; השולחנות והכסאות היו הפוכים, כל האוכל היה על הרצפה, הקירות היו מלאי סדקים. אבל לא זה מה שהעסיק את החבורה. מה שהעסיק אותם היה מאיפה לכל הרוחות נדיקס ואני צצנו, ומי זה הילד הענק הזה שהבאנו עמנו. ''חברים...'' אמרתי ''שמעו, אני יודע שאמרתי שאני פורש וכל זה...אז מה? אני בכלל לא התכוונתי! זה היה בצחוק, בחיי! מעולם לא התכוונתי לעזוב את החבורה!''
''אידיוט...'' מלמל נדיקס בעודו מרים את הכסאות הזרוקים. ''זה בסדר, איתמר,'' אמר מלכיאל וטפח על גבי ''אפילו אם פרשת, אתה תמיד תוכל לחזור אלינו, מתי שאתה רוצה. אנחנו לא מפנים את הגב למי שרוצה להיות כאן.''
''בואנה מלכיאל, מה אתה פתאום משחק אותה מנהיג?'' אמר מקש, שמסתבר שחזר להכרתו, למלכיאל ''איך אתה בכלל מעז לפנות אל איתמר, שאתה אפילו לא מגיע לקרסולים שלו? סתום את הפה ואל תתערב, שמעת? סתום את הפה!''
''די כבר! נמאס לי ממך!'' כעס מלכיאל והחל להתקוטט עם מקש. ''איך התגעגעתי למריבות האלה שלהם...'' אמרתי בעודי מביט עליהם ומחייך. ''מצחיק איך שמקש מדבר אל מישהו שרק לפני כמה דקות פקד עליו להלחם נגד נאדי...'' אמר ליאור. כולנו צחקנו, ומקש השפיל את פניו במבוכה. בר בן ארז, שהיה לידי, הביט על המפקדה בענין רב, עד שלפתע נעצר מבטו על אחד מחברי החבורה, שעמד בצד והפנה את גבו אלינו. ''אה...סלח לי,'' לחש בן ארז לקיסינו ''למה ההוא שם עומד בצד? שיצטרף אלינו!''
''אתה מתכוון לאור?'' שאל קיסינו ''הוא מופנם כזה, לא מדבר הרבה. היי, אור! למה אתה עומד בפינה? בוא לכאן, רוצים לראות אותך!''
אור סובב את מבטו. ''לא תודה, באמת שלא מתחשק לי...'' אמר אור בקולו הממורמר. ''היי!'' פנה לפתע בן ארז לאור ''אתה שם! אני לא מכיר אותך מאיזשהו מקום? אתה נראה לי נורא מוכר.''
''מי, אני?'' שאל אור ''אתה בטח מתבלבל, זו הפעם הראשונה שאני בכלל רואה אותך.''
''עזוב אותו.'' אמר שיפופ לבן ארז ''הבחור הזה משונה מאד, הוא לא עזר לנו בכלל נגד הטרולים. אפילו לא היה לו אכפת שחלק מחברי הצוות כמעט עמדו למות. אני לא מכין מה הוא בכלל עושה בחבורה הזאת. ברנש מוזר...''
''כן! מאד מוסר!'' חזר צ'יה על דבריו של שיפופ. ''חברים, כמה שאני שמח לראות אתכם שוב...'' אמרתי ''אין לכם מושג כמה התגעגעתי, יש לי כל כך הרבה חוויות לספר לכם. בעצם לא בדיוק חוויות, אבל סיפורים די מעניינים...''
''אתה לא חושב שאולי כדאי קודם כל לסדר את כל הבלגן הזה?'' שאל נדיקס בזעף ''כזה אנוכי אתה, חושב רק על עצמך...''
''היי חברים...מה המצב?'' נשמע לפתע קול מכיוון הדלת. כולנו סובבנו את מבטנו, וראינו לפנינו את בוקילם, אשר בדיוק התעורר מעלפונו. ''אההה...למה אתם מסתכלים עלי ככה?'' שאל בוקילם המבולבל. כולנו צחקנו, חוץ מאור. בחור מאד משונה. בינתיים, בטירת סנוודא, ישב עמידן בחדרו המלכותי, כשלפתע נכנס לשם רימדלביוס, סגנו הנאמן. ''כבודו!'' קרא רימדלביוס, מתנשף ומתנשם ''יש לי בשורות לספר לך, בשורות לא משמחות כלל!''
''מה הענין?'' שאל עמידן, שנראה רגוע למדי ''הרגע, בחור, החיים יפים! אין צורך להלחץ! מה כבר קרה שיכול להיות כל כך גרוע?''
''אלה השבויים,'' אמר רימדלביוס ''הם נמלטו! דנידין לא הצליח לעצור אותם. כל המאמצים שלנו היו לשווא.''
''הרגע, רימדלביוס,'' אמר עמידן ושילב את אצבעותיו ''מה אתה חושב, שלא תארתי לעצמי שהם עלולים להמלט? אני לא כזה טיפש כמו שאתה חושב. עמידן כבר חשב על הכל. אז מה אם הם נמלטו? זה לא אומר שהכל אבוד.''
''מה אתה זומם?'' שאל רימדלביוס. ''חה, עמידן אינו מגלה את סודותיו.'' חייך עמידן ''אל תדאג, חבר, יש לי עוד קלף אחד בשרוול...''
המשך יבוא...

והנה הסיפור מגיע לקיצו ><