"הזמן לעזוב"
מאת:אביעד
על החול הרך,בין דיונות מפוארות, ילד קט משחק.
לבד, ללא כול הורה ומורה, ללא כול גבולות.
תמיד משחק,הולך ורץ ללא כול מעצורים.
"אחד קדימה,שניים אחורה" נקרא המשחק.
משחק שהומצא על ידי ילד קט.
ילד שתמיד הולך בדד,ללא כול מורה דרך.
לא דבר בעולמו כלוא בין הדיונות.
כלוא ללא יכולת לצאת,כלוא היי שם בתוך נבכי מוחו הסבוך.
לבד בעולמו,לבד במשחקו,לבד בכול אשר לו.
כי קשה לצאת משם, מתוך מבוך נשמתו הרדומה.
קשה למצוא את הדרך חזרה,למצוא את המפתח לדלת נעולה שלעולם לא נפתחת.
קשה להשכח אט-אט בלא כול ידיעה,להתחיל לשכוח את אלא אשר רואה הוא בכול מקום אליו פונות עיניו.
הם בכול מקום,בדמיונו,מחשבותיו ואף במשחקו.
אותם יצורים מוכרים עד כדי בכי.
יצורים דמויי אדם אך חסרי פנים ורגש.
אותם יצורים אשר מעוררים בו רגשות כה עמוקים וחבואים אשר הוא אינו מכיר.
במיוחד יצור אחד בעל שיער ארוך,בצבע חום, אשר מעורר בו חיבה,אושר ואהבה לאתו יצור.
"מי הם אותם יצורים?"שואל עצמו ילד קט.
לבד,כלוא לעולמי עולמים,אך הוא ממשיך לשחק,ואולי יום אחד יגלה מי הם אותם יצורים חסרי פנים.
אך דבר לא נמשך לנצח,במיוחד כשהדלת הנעולה נפתחת.
אור חזק מכה בפנים ומדבר,מדבר ברוך,מדבר בשלווה,אומר שהגיע העת לעזוב.
ילד קט רץ,ועזב לנצח את גופו.
האור לוקח אותו למקום שכולו טוב.
אך לפני שעזב את גופו לתמיד,ילד קט קיבל מתנה,זכרונות.
להזכר באותם חיים חסרי טעם ומעש,להזכר בחיים של ילד.
ילד שמח ומאושר ששקע בתרדמת.
להזכר מי אותם יצורים שעוררו בו רגשות כה עזים,להזכר ביצור אשר אותו אהב.
הם אינם עוד יצורים חסרי פנים,אלא יקיריו אשר אהב,לא עוד יצור בעל שיער ארוך,אלא ילדה חמודה וקטנה,שתמיד יאהב.
להזכר בימיהם השמחים יחד.
להזכר בימים אשר רגז,והלך אך מיד חזר.
לאחר זאת,עזב ילד קט את גופו לעד,לא עוד ילד קט ונשכח, אלא נשמה אצילה שהגיעה זמנה לעזוב.
וצריכה לחזור למקום ממנה באה.