נושא: פוקימון - המסע בצד האור

המסע בצד האור

לחץ כאן על מנת לצפות במדריך דמויות מעודכן לסיפור

----------------------

פרק 1 - מעקב

זורוא, פוקימון השועל השחור, התרוצץ סביב אדם בפסיעות קטנות ונמרצות והשמיעה קולות זעם. משהו הטריד את מנוחתו של פוקימון השועל. אדם וזרוא טיילו על הר פוג'יטסו כבר שלושה ימים בלי לראות נפש חיה מלבד אחד את השני. שניהם כבר מאסו מהשביל הסלעי, הצר והמכאיב שבו הלכו מספר שעות, ושמש הקיץ הלוהטת לא הקלה עליהם כלל. פרוותו השחורה של זורוא בהקה בקרניים החזקות ונראתה חמה וספוגת זיעה.
אדם הסיר את כובע הקש המונח על ראשו, וניגב את הזיעה ממצחו. "כמה כבר אפשר לטפס?" שאל את זורוא שהביט בעיניו הכחולות בתמיהה, ונראה כאילו מבין כל מילה ומילה. "אתה בטוח שאתה לא רוצה להיכנס לפוקדור? יהיה לך הרבה יותר קל ככה." אדם הוציא את הפוקדור של זורוא מהכיס, אבל מיד כשראה את הכדור האדום הוא נרתע ונהם נהמת כעס.
לא משנה כמה פעמים ניסה, הוא לא הצליח לשכנע את הפוקימון שלו להכנס לפוקדור. זורוא הוא פשוט לא פוקימון של פוקדורים, הבין אדם בייאוש, והכניס את הפוקדור בחזרה לכיסו.
הם המשיכו ללכת זה לצד זה בחום הקופח וברגליים כואבות. לפני שיצא אדם למסע, הוא ידע היטב שייאלץ להמצא במצבים פיזיים לא נעימים כמו זה. הוא הכין את עצמו רבות לרגעים פיזיים כאלו ועשה אימונים רבים, בין היתר בחדר הכושר, על מנת לחזק את גופו. הוא בנוי היטיב מבחינה גופנית – הוא גבוה ושרירי, בעל עור שזוף ושיער שחור וקצוץ למחצה. בשל החום הכבד ששרר בתקופה זו בקיץ, בגדיו היו מינימליים ביותר – גופיית סבא פשוטה ולבנה, ג'ינס קצר שגזר בעצמו המוחזק על ידי חגורה חומה דקה, נעלי טיפוס כבדות, וכמובן כובע הקש האופנתי שלו.
עם הזמן ההליכה לא השתפרה, אבל הפסגה התקרבה והתקרבה. ואז הוא ראה מרחוק, בפעם הרביעית מאז תחילת המסע שלו, את הדמות שקיווה כי לא יראה שוב. אדם הסתכל מעבר למידרון שהיה למרגלותיו. הוא אימץ את עיניו כדי לוודא שהוא לא טועה, אבל הצעיף הדקיק שהתנפנס באמצע הקיץ לא הותיר מקום לספק – זה היה הדמות האנושית שעוקבת אחריו כבר מספר ימים. הפעם האחרונה שהוא ראה אותו, הייתה לפני יומיים בדיוק, ומאז האמין שהוא כבר איבד אותו. אבל לא, הדמות המשיכה לעקוב אחריו אפילו עד פסגת הר פוג'יטסו, תמיד מתצפתת עליו מרחוק, עורבת לו ומשגיחה עליו.
הדמות המטושטשת היא הדבר האחרון שצריך להתעסק בו, חשב אדם. הוא נמצא על ההר יותר מדי זמן, ובקרוב לו ולזורוא ייגמרו המים. הוא חייב לרדת מההר הזה מהר ככל האפשר, ובדרך גם לגרום לאיש שעוקב אחריו לאבד אותו. "קדימה זורוא, אנחנו חייבים למהר." אמר לפוקימון שלו, ושניהם המשיכו ללכת בקצב מוגבר.
השמש הייתה בדיוק באמצע השמים. אחרי שעות רבות של הליכה, אדם וזורא הצליחו להגיע סוף כל סוף לפסגת ההר. ההקלה הייתה עצומה, והרוח שלא נחסמה על ידי דבר, פגעה בפניו בקרירות ובידרה את שיערותיו של זורוא. הנוף מהפסגה היה מדהים – מצד אחד, העיר הענקית וורהולד ממנה הוא התחיל את מסע הפוקימונים שלו, ובה הוא גר כל חייו. ומהצד השני, יער עבות ופראי שתפס את כל הנוף הצפוני ממנו, ונראה כמו מרבד אין סופי של עצים ירוקים. הדמות בעל הצעיף לא נראתה באופק.
נהמות קטנות של זעם נשמעו מכיוון זורוא. "מה יש?" שאל אותו אדם, ובדיוק כשהאות האחרונה יצאה מפיו, הוא הבין על מה זורוא נוהם.
במרחק של עשרה מטרים ממנו, עמד פוקימון מעופף כחול וקטנטן, בעל רעמת נוצות לבנה על ראשו. ממרכז מצחו הזדקרה נוצה ארוכה ומרשימה בגווני אדום ולבן. הפוקימון נראה עסוק בניקוי נוצותיו על ידי מקורו, והוא לא שם לב לנוכחותו של אדם וזורוא. הוא זיהה את הפוקימון הזה בשם וואשיבון. וואשיבון הוא פוקימון נדיר מאוד באיזור הזה, ומאז החל לעלות על הר פוג'יטסו קיווה אדם לראות אותו.
"זורוא, אני רוצה שתעזור לי ללכוד את הפוקימון הזה," לחש לפוקימון השועל שלו, שבתגובה עיניו הצטמצמו ותנוחתו הפכה לתנוחת קרב. "זורוא, תתקוף בחבטות זעם!" פקד אדם בלחש על מנת לשמור על אלמנט ההפתעה.
פוקימון השועל החל לרוץ לכיוון וואשיבון שעסק בניקוי נוצותיו ולא הבחין בסכנה המתקרבת. זורוא פגע בגופו השברירי של הפוקימון בחבטה חזקה של גופו, ופוקימון הציפור עף מספר מטרים ממקומו. וואשיבון התעופף באוויר ונראה נחוש להחזיר מתקפה כלפי זורוא. וואשיבון החל לדאות באוויר וצלל אל זורוא המשקיף עליו. כנפו של היריב פגעה בזורוא והוא הועף לאחור בצווחת כאב. המכה הייתה ישירה וכואבת, ולזורוא לקח מספר שניות לקום על רגליו בחזרה. וואשיבון ירד לכיוון האדמה בצלילה על מנת לתקוף שוב את זורוא.
"זורוא מהר, אנחנו חייבים לנצח את הוואשיבון הזה!" קרא אדם. "תשתמש בהתקפה עמומה!" פקד.
לפי פקודתו של אדם, זורוא נעלם בפתאומיות, ווואשיבון פספס את המתקפה. הפוקימון השועלי הופיע באותה פתאומיות שבה נעלם, ופגע בפוקימון המעופף בחבטת ראש חזקה שהפיצה גלי אפלה שחורים. וואשיבון התרסק על הרצפה, וזורוא נחת על ידו.
"זורוא, גמור אותו עכשיו עם שריטות!"
זורוא שלף ציפורניים קטנות מרגליו ותקף את וואשיבון בפראות ובלי הפסקה, עד שהיה ברור לשניהם כי הקרב הסתיים. הפוקימון המעופף שכב על הרצפה בדממה, כנוע לחלוטין אך לא מעולף. וואשיבון הביט באדם בעיניים בוהקות ושקטות, ורגש חזק של חמלה געש בליבו. הוא שנא לראות פוקימונים מובסים בקרב, הוא שנא לראות את הכאב בעיניו של וואשיבון.
הוא שלף פוקדור ריק מכיסו, וזרק אותו על הפוקימון ששכב באומללות על האדמה. הפוקדור נחת על וואשיבון, ואור בוהק ואדום כלא את הפוקימון והכניס אותו אל הפוקדור. הכדור האדום זז מצד לצד מספר שניות, ואז נעצר בדממה.
את מקומו של רגש החמלה והכאב שמילא את ליבו של אדם עד לפני רגע החליף רגש של שמחה והתרגשות. וואשיבון הוא פוקימון שהרבה מאוד מאמנים היו הורגים בשביל שיהיה להם. ומעבר לזה, זה הפוקימון הראשון שהוא אי פעם לכד. אדם התקרב אל הפוקדור והרים אותו מהריצפה. הכדור הרגיש קריר בידיו, וגאווה עצומה גאתה בו כשהוא שם את הפוקדור על חגורת המאמנים שלו. כעת הוא הרגיש יותר מאמן מתמיד.
לפתע, שמע אדם קול צעדים מאחוריו. "לא רע בכלל," אמר ילד בעל צעיף משי קייצי ודקיק ביותר שהתנפנף ברור פסגות ההרים בקלילות.
זה היה הדמות שעקבה אחריו במשך הימים האחרונים, וכעת הוא ראה אותו מקרוב מאוד. החשש מהמפגש עם הדמות שעד כה הייתה רחוקה ובלתי ניתנת לזיהוי התפוגג לחלוטין. הנער שעמד מולו היה צנום, ממושקף, בעל שיער בלונדיני עם תסרוקת פטרייה, ונראה כבן שתים עשרה לכל היותר. עורו הלבנבן השתזף בשמש הקייצית והקופחת והפך לאדמדם-שרוף.
אבן ירדה מליבו של אדם.
"מאוד התרשמתי מהיכולת של זורוא שלך. והפוקימון שלכדת נראה גם הוא מדהים!" אמר הילד הבלונדיני שמולו.
אדם התעלם ממה שאמר הילד. "אתה יכול להסביר לי למה לעזאזל עקבת אחריי במשך הימים האחרונים?" שאל אדם בקול תקיף, וידע שהוא נראה ונשמע מאיים כלפי ילד הקטן ממנו בכמה שנים.
להפתעתו של אדם, הילד נראה רגוע לחלוטין, אך מבוייש. "לא עקבתי אחריך. גם אני מאמן פוקימונים, והתחלתי את המסע שלי בדיוק כמוך. בסך הכל החלטתי לטפס על ההר." הוא אמר וקולו נשמע כמו ילד קטן שממציא סיפור לאמא.
"ללכת בדיוק באותה דרך שמישהו אחר הולך בה, ועוד להסתתר, נקרא לעקוב אחריו," העיר אדם בציניות, ושוב רגש החמלה התערר בו, הפעם כלפי המאמן הצעיר. אדם הבין היטב למה הילד עקב אחריו – הוא בסך הכל בן שתים עשרה, ואיכשהו נפל פוקימון לידיו. אין לו ביטחון לצאת למסע פוקימונים לגמרי לבדו, ולכן כשהבין שגם הוא יצא למסע, החליט לעקוב אחריו.
"קוראים לי אדם מקווין," הציג את עצמו, "והזורוא הזה שלי. התחלתי איתו את המסע. מי אתה?" שאל אדם בניסיון להרגיע את הרוחות.
התוכנית של אדם הצליחה, והילד נראה נלהב ביותר מההתענינות של אדם. "אני מארק ג'ייקובס," ענה בשמחה. "אני גם באתי מהעיר וורהולד, מהצד הצפוני של העיר."
"מהצד הצפוני?" שאל אדם, ולא בכדי. העיר וורהולד החחלקה לשניים: הצד הצפוני והצד הדרומי. הצד הצפוני היה איזור המגורים של האנשים העשירים והעמידים, אלה שיכלו להחזיק ולממן לעצמם בית כמו שצריך. הצד הדרומי היה של האנשים העניים יותר, ורובם גרים בבניינים מוזנחים, בתנאי תברואה גרועים, בצפיפות ובעזרה ממשלתית פעוטה ביותר. אדם בא מהאזור הדרומי.
"כן הצפוני. קיבלתי את הפוקימון שלי מההורים. תמיד חלמתי לצאת למסע פוקימונים, אז הם נתנו לי פוקימון מתנה ליום ההולדת. הנה תראה," מארק שלף פוקדור מחגורתו, וזרק אותו לאוויר. הפוקדור נפתח והאור האדום נחת על הרצפה.
פוקימון כלבי וקטנטן בגודל של זורוא הופיע על הרצפה. פניו של הפוקימון היו מכוסות בפרווה בצבע קרמי, וגופו בצבע חום-אדמדם בהיר. הפוקימון נראה ידידותי ביותר ומאושר מאוד לראות את מארק. הוא נצמד לרגליו והתחכך בניסיון לגרום למאמן שלו ללטף אותו. "קוראים לו יוטרי. הוא לא כל כך חזק עדיין, הוא בקע מביצה רק לפני מספר שבועות."
"חמוד," אמר אדם, שלא רצה להעליב את הילד. הוא לא הבין איך הורים מרשים לילד עם פוקימון חסר תועלת שכזה לצאת מהבית למסע פוקימונים. הוא לא יוכל לשרוד זמן רב בדרכים המסוכנות.
מארק הרים את הפוקימון שלו על שני ידיו וחיבק אותו בעוצמה. יוטרי, הפוקימון הכלבי, נראה מאושר וליקק את פניו של הבעלים. "תגיד," התחיל מארק, "תסכים לעשות איתי קרב פוקימונים? עוד אף פעם לא יצא לי להלחם עם יוטרי. מאוד הייתי רוצה לנסות."
השאלה הפתיעה את אדם. הוא מאוד רצה לסרב, ולא להשפיל את מארק, אבל הוא גם לא רצה להיות מגעיל אליו. "כן, אין בעיה, אני אשתמש בזורוא" ענה לו.
"יופי!" קרא מארק, "צא יוטרי, אני בוחר בך לקרב!" הוא נראה נלהב ביותר, וכמוהו גם יוטרי, שקפץ מידיו ונחת על הרצפה בקלילות.

המשך יבוא...
----------------------

סיפור טוב, יש לך פשוט יכולת כתיבה מעולה!
טוב שהסיפור על הדור החמישי זה יותר נחמד...

פורסם במקור על ידי TheBlackKnight

סיפור טוב, יש לך פשוט יכולת כתיבה מעולה!
טוב שהסיפור על הדור החמישי זה יותר נחמד...

תודה רבה!!

ובבקשה עוד תגובות! סתם כדי להראות שקראתם את הסיפור.

יפה מאוד.
אתה כותב מעולה. תמשיך

סיפור ממש טוב O:
ובמקום לשים קישור לתמונה של הפוקימון אתה יכול להראות את התמונה ישירות
תמשיך מהר ^^

תודה לשניכם!
אני מעדיף שלא לשים את התמונה ישירות, כדי לא לעשות ספויילר למי שלא קרא עדיין את הפרק.

אתה יכול לשים את התמונות בתוך ספויילר
דוגמא~

ספוילר

d:

חח האמת שלא כל כך אכפת לי איך זה נראה, העיקר שאנשים מבינים לאיזה פוקימון התכוונתי! (אחרי הכל לא כולם עוד מכירים את הדור החמישי)

עוד תגובות בבקשה

פרק 2 - לילה ביער

זורוא, פוקימון השועל השחור ויוטרי, פוקימון הכלב עמדו זה מול זה מוכנים ומזומנים לתקוף אחד את השני. אדם עדיין לא האמין שהסכים לבקשתו של מארק לקרב פוקימונים. לפוקימון הגור שלו אין שום סיכוי מול הזוארו המאומן היטב שלו. "אני אתן לך להתחיל," אמר אדם.
מארק נראה נלהב ביותר, ובטוח באופן בלתי מוסבר ביכולותיו. "יוטירי, דחיפה!" קרא לפוקימון שלו.
פוקימון הכלבלב החל לרוץ בקלילות אל כיוונו של זורוא, אך נראה היה שהוא לא היה מהיר מספיק על מנת לפגוע בזורוא שהתחמק ממנו בלי מאמץ.
"יוטרי, נסה שוב לתקוף את זורוא בדחיפה," ניסה מארק לתקוף שוב, אך גם הניסיון הזה כשל כישלון מוחץ, וזורוא התחמק בלי שום מאמץ מנסיונותיו החוזרים של יריבו להטיח בו את גופו.
"תוותר מארק, זורוא מהיר מדי, מיומן מדי, ובוגר מדי בשביל שהגור שלך ינצח אותו." אמר אדם, שראה שפניו של מארק נופלות בעצב.
"יוטרי, תשתמש במתקפת נשיכה!" פקד מארק.
הפוקימון שלו חשף את שיניו הקטנטנות, וניסה ככל יכולתו לתפוס את זורוא בשיניו. אבל גם הניסיון הזה כשל. זורוא התחמק בקפיצות קטנות ומיומנות מצידו של יוטרי.
אדם החליט שעליו לעשות מעשה על מנת לסיים את הקרב. "זורוא, תשתמש בחבטות זעם!" פקד על פוקימון השועל שלו.
זורוא ציית מייד לפקודותיו של אדם, ורץ במהירות אל יוטרי ופגע בו בחבטת ראש חזקה. יוטרי עף מספר מטרים לאחור ופגע בסלע גדול. זורוא לא הפסיק את התקיפה, ויצא למתקפה נוספת מול יריבו. הוא רץ במהירות ופגע שוב ביוטרי חסר האונים, שפלט יללת כאב.
יוטרי נראה תשוש לגמרי, ולא הצליח לעמוד על רגליו. "זה מספיק." אמר אדם. "אני לא חושב שיש עוד טעם להמשיך. יוטרי בקושי מצליח להתרומם."
מארק לא זז. הוא נראה המום מהניצחון המוחץ והמהיר של אדם. אדם הבין כי מארק מאמן חסר ניסיון, שציפה שהפוקימון שלו יהיה הכי טוב בעולם ויפתיע באורך פלאי. אבל לא ככה קורים דברים בעולם הפוקימונים. פוקימונים חזקים ומיומנים הם תוצאה של אימונים אינטנסיביים וזמן רב שהושקע בהם. אין הפתעות בעולם הזה, הפתעות שמורות לסרטים מצויירים.
מארק שלף את הפוקדור של יוטרי, וקרן אדמדמה יצאה ממנו והחזירה את יוטרי לפוקדור.
"לא נורא," ניסה אדם לעודד. "אני בטוח שיוטרי ישתפר עם הזמן. זה הכל עניין של אימונים."
"אני יודע," מלמל מארק. "פשוט ציפיתי להפסד קצת פחות מביך. לא הצלחתי לתקוף אותך אפילו במכה אחת!"
"תראה, גם אני בסך הכל מאמן מתחיל. הוואשיבן שראית אותי לוכד הוא בסך הכל הפוקימון הראשון שאני לוכד אי פעם. אני לא מאמן מנוסה ומוכשר, אני התחלתי את המסע שלי בדיוק כמוך. העניין הוא שלי יש את זורוא כבר כמעט שנה, מה שהופך אותו לפוקימון מאומן מאוד," אדם עצר לרגע. מחשבה מוזרה עלתה בראשו, והוא לא ידע אם כדאי לו לבטא אותה בקול. "תראה," התחיל אדם להגיד, "אם אתה רוצה, אתה יכול להתלוות אליי למסע לכמה ימים. אני בטוח שזה יעזור לך מאוד ללמוד איך להיות מאמן פוקימונים קצת יותר טוב. וגם לא תצטרך לעקוב אחריי בסתר..." העיר בציניות.
פניו של מארק קרנו למשמע ההצעה. "כן אני אשמח לבוא איתך! אני כל כך שמח שהצעת את זה! אני לא יודע איך להודדות לך." ההתלהבות נשפכה ממנו כמו נהרות עצומים של מים. אדם חשב שככל הנראה זה בדיוק מה שתכנן מארק מאז התחיל לעקוב אחריו.
"אם ככה כדאי שנתחיל למהר לרדת מההר. אנחנו לא רוצים להיכנס לשעות של החושך. כדאי שנגיע ליער כמה שיותר מהר, ואז נקים שם אוהל."
התלהבותו של מארק נקטעה. "אוהל?" שאל מארק. "ביער? אתה בטוח שזה כדאי? לא סתם מכנים את היער הזה יער הדמים. הרבה מאוד מאמנים הלכו שם לאיבוד ולא נמצאו לעולם!"
אדם רצה לגחך, אך מנע מעצמו על מנת לא להעליב את מארק. "זה הכל סיפורים ילדותיים. היער הזה לא שונה משום יער אחר. חוץ מזה, הכנתי את עצמי היטב להליכה ביער. יש לי מספיק אוכל לשנינו, וחוץ מזה, אתה איתי." הרגיע אותו.
אדם ומארק החלו לרדת במדרונות התלולים של ההר. היריד הייתה הרבה יותר קשה מהעלייה, שכן החום הגיע לשיאו והרגליים כאבו בטירוף. שניהם היו עייפים מאוד, אבל אדם המשיך לדרבן אותם לאורך כל הדרך. החצץ שכיסה את השביל הצר הכאיב ברגליים, וההליכה המאמצת הוסיפה עוד ועוד יבלוט מציק. זורוא תמיד הלך לפניהם, מגשש בדרך, מריח כל שיח וחלקת אדמה. לעיתים היה הפוקימון השועלי עוצר ונוהם קלות, כאילו מצא ריח חדש ומעניין של אויב. לאט לאט השביל הסלעי נעשה פחות תלול והרבה יותר רחב, ועצי אלון נמוכים שמדי פעם הגיחו באמצע הדרך היו מחייבים עקיפה.
כשטיפות האור האחרונות היו בשמיים, אדם ומארק הגיעו לחלק המישורי ביותר של ההר, בדיוק במקום בו היער מתחיל להעשות עבות, והשמיים כבר אינם נראים מבעד לעלים שמעליהם.
"זה הזמן להקים מחנה," פסק אדם. "אם נעמיק יותר מדי בשעה כזאת אנחנו נלך לאיבוד במהרה. יותר מדי חשוך עכשיו."
מארק נראה מתוסכל מהמחשבה שהוא צריך לישון בלילה באמצע יער המכונה 'יער הדמים'. "אתה בטוח שזה מה שכדאי לעשות?" שאל מארק. "שמעתי הרבה סיפורים על פוקימונים מפלצתיים ששוכנים ביער הזה, ותוקפים מאמנים כשהם הולכים לישון."
אדם ניסה להבין מהם 'פוקימונים מפלצתיים'. הוא לא ידע שקיימים פוקימונים לא מפלצתיים. "אתה חייב להפסיק לדאוג. אני איתך, וגם זוארו איתנו. תאמין לי שהוא מסוגל להריח כל סכנה מרוחק. אם הוא יריח סכנה, אני סומך אליו שהוא יזהיר אותנו. תפתח את האוהל שלך ולך לישון, מחר יש לנו יום ארוך מאוד של הליכה. אנחנו צריכים לחצות את החלק הזה של היער ולהגיע לכפר רומורה הנמצא בלב היער. יש שם מכון פוקימונים שאני מעוניין מאוד להלחם בו. בסדר?"
מארק הינהן לאישור, והוציא מתיקו את האוהל המתקפל שלו. אדם עשה בדיוק כמו מארק, והוציא את האוהל. תוך שתי דקות, שני אוהלים אישיים היו מוכנים עומדים זה לצד זה, וחפציהם של אדם ומארק היו מוכנסים בתוכם. אדם סידר מעגל אבנים קטן, והדליק בתוכו מדורה שעליה חימם שתי קופסאות שימורים קטנות.
"זו ארוחת הערב שלנו. אני יודע שזה לא הרבה, אבל אנחנו חייבים לחסוך. יש לנו לפחות עוד יום שלם עד שנגיע לכפר רומורה, ואחרי הכפר יש לנו יומיים נוספים עד שנחצה את היער כולו. זה יותר מדי זמן, ואני לא לגמרי בטוח שיש בכפר קניון שאפשר לקנות בו אוכל." החליט אדם לחשוף את כל האמת לאמיתה כלפי מארק הצעיר, שנראה חושש ממה שאמר לו אדם.
שניהם ישבו סביב המדורה, אוכלים בדממה את קופסאות השימורים העלובות. אדם הביט במארק בולס בפרעות את האוכל שלו, מלקק כל פיסת מזון שקיבל. לפתע הרגיש אדם כמו אח גדול שאחראי על אחיו מפני הסכנות העורבות לו. מזמן הוא לא הרגיש תחושה כזאת, וזה עורר בו געגועים הביתה.
הם סיימו לאכול, ואדם כיבה מיד את המדורה "זהו, הגיע הזמן לישון." הוא אמר למארק. מארק ציית בלי לומר מילה, ונכנס לאוהל שלו, כשהוא רוכס את פתח האוהל עד הסוף. אדם עשה כמוהו, ונכנס לאוהל, כשאחריו נכנס גם זורוא ונשכב על ידו. פרוותו של הפוקימון הייתה נעימה, ואדם הרגיש כאילו הוא מחבק בובת דוב פרוותית וחמה.
אדם שכב על גבו במשך זמן רב בניסיון לא מוצלח להרדם. האבנים בגבו הציקו והחום המחניק באוהל היה כמו כיבשן. זורוא התמתח בלי גבולות והפריע לו למצוא תנוחה שתיהיה נוחה מספיק כדי לההרדם. הוא שמע את נחירותיו של מארק מהאוהל השני, ולפחות היה שמח שמישהו מהם הצליח להרדם. אחרי מספר דקות שנראו כמו נצח, הוא ויתר על הניסיון להרדם בזמן הקרוב, והקשיב בעיניים עצומות לקולות של הלילה. משב הרוח הקיצי הזיז את העלים ויצר מנגינת יער נעימה לאוזן. הוא יכול היה להקשיב למנגינה הזאת במשך שעות, אך לפתע היא נקטעה – אדם שמע צרחה מהאוהל שלידו.
הוא קם במהירות ויצא מהאוהל. הוא הביט על האוהל של מארק וראה בדיוק למה הוא צורח – פוקימון חרקי גדול וסגלגל הזיז בזעם את האוהל שבו ישן מארק. מנקודת מבטו של אדם, המחזה הזה נראה מגוחך ודבילי לחלוטין, בוודאי שלא סיבה לצרוח באופן שכזה. החרק ניער את האוהל, כאילו מנסה להוציא ממנו דבר מה.
"מארק, תרגע!" צעק אדם. "זה בסך הכל פוקימון. קוראים לפוקימון הזה פוטסודה." ניסה להרגיע אותו.
"פוטסודה?!" שאל מארק באימה. "הם פוקימונים רעילים עד כדי כך,שאסור אפילו לגעת בהם. תרחיק אותו ממני!"
אדם חשב שמארק עומד לפרוץ בבכי, והצורך שלו לגונן עליו התעורר מיד. "זורוא," קרא, "תשתמש בשריטות!"
זורוא ציית מייד לפקודתו של אדם, ומיד רץ אל פוטוסודה ושרט אותו בציפורניו הקטנות. פוטוסודה הוטח לאחור, ושריטה קטנה הופיעה על גבו. פוקימון החרק השמנמן והסגלגל נראה זועם, והחל לשלוח מפיו קוצים בוהקים.
"תתחמק מהקוצים זורוא, אסור שהם יפגעו בך, הם רעילים!" קרא אדם, וזורוא רץ מיד מאחורי אחד העצים. הקוצים הרעילים פגעו בעץ, וזורוא ניצל מההרעלה שציפתה לו.
"אדם תיזהר מאוד," שמע אדם את מארק אומר מתוך האוהל. "כמו שאמרתי לך כבר, אסור לגעת בפוטסודה בצורה פיזית, יש לפוקימון הזה מעטפת רעל שמגנה עליו, וזה יכול לגרום להרעלה של זורוא אם הוא יגע בו יותר מדי. אתה חייב לסיים את הקרב הזה מהר ככל האפשר, ולגעת כמה שפחות!"
אדם התרשם מהידע של מארק והופתע ממנו. "תודע מארק, זה מאוד עוזר." הודה לו. "זורוא, צא מאחורי העץ ותשתמש במתקפה עמומה!" פקד.
זורוא יצא מיד, הילה שחורה ואפלה החלה להקיף את גופו השחור. זורוא רץ במהירות לכיוון יריבו, ואז, נעלם. מספר שניות עברו, וזורואה הופיע שוב, אך מאחורי פוטסודה ופגע בו באמצעות חבטה של ראשו. ההילה השחורה כאילו התנפצה והדף חזק נוצר. ההדף דחף את פוטוסודה יותר משני מטרים באוויר, ופוקימון החרק הסגלגל נחת על הרצפה.
"סיים את הקרב במתקפת שריטה!"
זורואה שלף את ציפורניו, ושרט את פווסודה הישר בבטנו. הפוקימון נעדף שוב ללא יכולת להגיב להתקפה, והתגלגל לכדור על מנת להגן על עצמו.
אדם שלף פוקדור, וזרק אותו על פוטוסודה. הפוקדור נחת עליו, אור אדום הציף את חשכת הלילה, והכניס את הפוקימון הכדורי אל תוך הפוקדור. הפוקדור התנדנד קלת מספר פעמים, ואז נעצר לחלוטין.
אדם הרגיש את אותה תחושת עליונות שחש בפסגת ההר, כאשר תפס בפעם הראשונה פוקימון, והתרגשות אדירה התפרצה ממנו. "פוקימון שני בתוך יום אחד! היית מאמין לזה מארק?" קרא אדם.
"תפסת אותו? זה מדהים!" הוא יצא מהאוהל ונראה מאושר באופן בלתי מוסבר.
אדם לקח את הפוקדור מהרצפה ושם אותו בחגורת המאמנים. כעת היו לו שלושה פוקדורים המחוברים לחגורה, והוא הרגיש כעת, הרבה יותר מתמיד, כמו מאמן פוקימונים אמיתי.
אדם ומארק לא המשיכו לישון בלילה, השעה כבר הייתה יותר מדי מוקדמת, וקרני אור קטנטנים החלו להפציע. אדם סיפר למארק על איך בדיוק נראה הקרב, ועל עוקץ הרעל ששלח פוטסודה ופספסו את זורוא. מארק הגיב בהתלהבות בכל פעם שתיאר אדם משהו חדש מהקרב, וביקש ממנו לספר שוב ושוב איך לכד את הפוקימון, עד שנמאס לשתיהם.
הם התחילו לארוז את הדברים, קיפלו את האוהל וסידרו את הכל בתיקים. אדם הרגיש עירני יותר מתמיד, והביט איך מארק כורך סביב צווארו את צעיף המשי הדקיק שלו. באופן בלתי מוסבר, אדם ממש שמח שמפגש את מארק על פסגת ההר, ואפילו שמח שעקב אחריו במשך מספר ימים בלי סיבה ברור לעין. תוך לילה אחד בלבד הוא הרגיש שוב כמו אח גדול מזה זמן רב, והרגיש שיש לו על מי לגונן ולשמור.
קרני האור של הבוקר חדרו את סבך העצים הצפופים. אדם ומארק החלו לצעוד על האדמה הלחה כשקולות פיצוח של העלים נשמע תחת רגליהם. ההליכה על משטח מישורי הייתה נוחה הרבה יותר מאשר טיפוס על הר תלול, ולאחר מספר שעות של הליכה רצופה, הם הגיעו ליעדם – הכפר רומורה. שלט עץ מתקלף הכריז על הגיעם ליעד, כשמולם ניצבה קרחת יער ענקית, ועשרות בתי עץ קטנים ופסטורליים. מעולם לא ראה אדם מחזה שכזה. הכפר נראה שוקק חיים ועירני, ועשרות גברים עבדו בחרישת האדמה החקלאית הקטנה שלהם. אדם ומארק נכנסו יותר ויותר אל תוך הכפר, ואז ראו מולם את בית העץ הגדול ביותר שראו מימיהם. בית העץ היה רחב ידיים, ישן הרבה יותר משאר הבתים בכפר, ולא היו בו כלל חלונות. מעל דלת הכניסה למבנה המוזר היה חרוט "מכון הפוקימונים של הכפר רומורה".
אדם ומארק הביטו זה בזה בתמיהה. "היום אני הולך לזכות בתג המכון הראשון שלי," אמר אדם, ומארק הביט בו בעיניים נוצצות.

המשך יבוא...
----------------------

פרק טוב!
אתה לא חושב שאתה מתקדם מהר מידיי?
לא שזה מפריע לי כיאילו זה נחמד אבל...

פורסם במקור על ידי TheBlackKnight

פרק טוב!
אתה לא חושב שאתה מתקדם מהר מידיי?
לא שזה מפריע לי כיאילו זה נחמד אבל...

כן אני חושב שאני מתקדם קצת מהר מדי. אבל תחשוב על זה ככה: אני צריך לדחוף לסיפור אחד שמונה קרבות מכון, פחות או יותר עשרה תפיסות של פוקימונים, מספר מסויים של התפתחויות, בנוסף גם להכניס קטעים שמפתחים את העלילה, ואז גם להגיע לליגה. זה המון דברים לדחוף לתוך סיפור אחד, וזה אומר שכל פרק חייב לקרות משהו.
עשיתי שאדם יתפוס שני פוקימונים על ההתחלה כדי שיהיה לו מגוון כלשהו לבחור ממנו. זה יעשה את הסיפור קצת יותר מעניין (:

תודה על התגובה!

וואו.
אתה כותב ממש ממש טוב.
אבל לפי דעתי הוא מצליח קצת יותר מידי.
ד.א. מי הגיבור ומי הזה שהצטרף אליו?
התבלבלתי.

פורסם במקור על ידי dav5000

וואו.
אתה כותב ממש ממש טוב.
אבל לפי דעתי הוא מצליח קצת יותר מידי.
ד.א. מי הגיבור ומי הזה שהצטרף אליו?
התבלבלתי.

תודה על התגובה (:
אדם - הגיבור.
מארק - זה שהצטרף.

מתי אתה ממשיך?
מחכה בקוצר רוח!

פרק 3 – קרב מכון ראשון

אדם דפק על דלת המכון מספר פעמים, והמתין שתיפתח. ההמתנה הייתה מורטת עצבים, ואדם הרגיש איך זורואה מתחכך ברגלו בעצבנות. הפוקימון השועלי הרגיש היטב שלפניו עומד קרב, ואדם המתין בציפייה דרוכה לקרב שבו יוכל לנסות את שני הפוקימונים החדשים שלו. דקה שלמה עברה, ואדם דפק שוב על הדלת.
"אני לא מבין כמה זמן צריך לחכות," התלונן מארק בעצבים. "אולי מאמן המכון לא נמצא פה."
אדם דפק פעם נוספת, גם זו ללא הצלחה. "טוב, אני לא מוכן בשום פנים ואופן לצאת היום בלי תג מכון," הכריז בגאווה. אדם שלח את ידו אל ידית הדלת, וסובב אותה. הדלת נפתחה לאט לאט ובחריקה מחרישת אוזניים.
"אתה בטוח שכדאי לעשות את זה?" שאל מארק בחשש. "המאמן מכון אולי יתרגז עלינו... חוץ מזה, ראית איך המכון הזה נראה? לך תדע מה יש בפנים!"
"מארק, אתה חייב להרגע לפעמים. אני מבטיח לך שכל עוד אתה איתי לא יקרה לך כלום." הוא ניסה להרגיע אותו, אך בפניו של מארק לא ניכר שום סימן לרוגע.
אדם נכנס אל תוך המבנה המוזר ונטול החלונות. האוויר בפנים היה מחניק וחם מאוד, והאור היה כבוי. זורואה נכנס אחריו, ומארק עוד הביט בחשש שמפתן הדלת.
"אתה בא?" שאל אותו אדם, ומארק נכנס אחריו בהיסוס.
אדם חיפש את מתג האור, וכשמצא אותו והאור הציף את החדר, נגלה לעיניו מחזה מדהים – כל רצפת הזירה הייתה מלאה בדשא גבוה, בעצים, שיחים ואפילו באגם קטנטן בצידו השמאלי הרחוק. התאורה שנדלקה נתנה תחושה של אור שמש בוקרית והאווירה הפכה פתאום להרבה יותר נעימה ורעננה. המקום נראה נפלא, כאילו הוציאו אותו מפרדס מדהים שהטבע יצר.
"שלום לך," נשמע קול מהדהד מהקצה השני של נחדר. "מי אתה ומה רצונותיך?"
אדם חיפש את הדמות שדיברה, אך ללא הצלחה. הקול ללא ספק היה קול של אישה. "אני אדם מקווין, אני מאמן פוקימונים מתחיל ובאתי להלחם במכון שלך." אמר לחלל האוויר בתקווה שהדמות המדברת תישמע.
לפתע ראה אדם שדלת ניסתרת מהקצה השני של המגרש נפתחת בחבטה פתאומית, ודמות של אישה גבוהה מאוד הולכת לקראת עמדת המאמנים. האישה נעלה נעלי עקב גבוהים ביותר, ובשמלתה הארוכה היו שזורים מאות פרחים קטנטנים מבד. שיערה השחור היה פזור על כתיפיה, ועל אף שגזרתה הדקה נראתה שברירית, היא שידרה ביטחון רב ויציבות – בעיקר בזכות תווי פניה החדים.
"קוראים לי אנה ורסוס. אני המאמנת של מכון הפוקימונים הזה. אמרת שאתה מאמן פוקימונים מתחיל, נכון?" שאלה אותו בקול נשי אך תקיף.
"כן, התחלתי את המסע שלי לפני שבוע בערך." הוא ענה לה.
זורואה התיישב לידו והתחכך ברגלו בעצבנות.
"אם כך אני לא אלחם בך בכל הכוח שלי, יש לי רחמים רבים כלפי מאמני פוקימון מתחילים." היא המשיכה, "המכון שלי הוא מכון מסוג עשב, וכל אחד מאיתנו יוכל להשתמש בשני פוקימונים במהלך הקרב. הראשון מבינינו ששני הפוקימונים שלו לא יכולו להלחם יפסיד. מקובל עליך?" שאלה.
"כן," ענה לה אדם, ושלף מחגורתו את הפוקימון הראשון שבו הוא רוצה להשתמש.
"מצטער זורואה," פנה אדם לפוקימון השועלי שנצמד לרגלו. "הפעם אתה לא תיקח חלק בקרב, הייתי רוצה לנסות את שני הפוקימונים החדשים."
שני המאמנים זרקו את הפוקדור לאוויר והאורות האדומים נחתו על הרצפה במרחק לא רב זה מזה.
"צא וואשיבון!"
"צא קורומירו!"
פוקימון ציפור כחלחל, בעל רעמת נוצות המכסה את כל פניו עמד על הרצפה בדממה. מולו עמד פוקימון תולעת קטנה וצהובה, כשראשה מכוסב בעלה גדול ומכורסם.
"תכיר את קורומירו שלי," הכריזה אנה בגאווה. "הוא אמנם פוקימון קטן ונראה תמים למראה, אבל הוא לוחם מדהים, אני מבטיחה לך את זה. אני נותנת לך את האפשרות לפתוח במתקפה ראשון."
"מעולה אדם!" קרא מארק מהספסל עליו ישב מאחוריו. "קורומירו הוא גם פוקימון עשב וגם פוקימון חרק. לוואשיבון שלך יש יתרון כפול עליו."
הבחירה בוואשיבון הפוקימון המעופף ללא ספק הייתה מתבקשת בקרב מול פוקימונים עשב. "וואשיבון," פתח אדם את הקרב. "תשתמש במתקפת ניקור, קדימה!" הוא פקד.
וואשיבון ציית מיד לפקודותיו של אדם. הוא התרומם באוויר, מנופף בכנפיו במהירות, והתחיל לצלול לכיוון פוקימון התולעת הקטן שעמד בחוסר אונים על הרצפה כשמקורו מחודד ומכוון הישר אליו.
"קורומירו, תשתמש במתקפת עלי תער ותעצור את ההתקפה שלו!" אנה נראתה חדה מתמיד, וחדורת מוטיבציה לנצח את האתגר שניצב מולה.
קורומירו החל לשלוח מגבו עשרות עלים מושחזים, שהתעופפו אל וואשיבון וחתכו את האוויר בשריקות. אולם וואשיבון הצליח להתחמק מהעלים שלא כוונו היטב אל המטרה שטסה במהירות באוויר, ומקורו של הציפור הכחולה פגעה בגופו הזעיר של קורומירו. קורומירו הועף באוויר ונחת על הרצפה בחבטה חזקה.
"כל הכבוד אדם!" קרא מארק מאחוריו ומחא כפיים בהתלהבות.
"וואשיבון, תתקוף את קורומירו עכשיו במתקפת חבטות זעם!" הוא פקד מתקפה נוספת.
וואשיבון החל לצלולל בשנית אל כיוון יריבו ששכב על הרצפה, ופגע בו באמצעות רגליו החזקות שוב ושוב, בכל פעם מעיף אותו מספר סנטימטרים נוספים לאחור.
"קורומירו, תנצל את העובדה שוואשיבון קרוב אליך, ותשתמש ביריית פתיל!" צעקה אנה שהבינה שהמצב של הפוקימון שלה מתחיל אט אט להיות חמור.
קורומירו, פוקימון התולעת, התעשת וירה מפיו קורים דקיקים ומהירים, שפגעו בוואשיבון. זרם הקורים המשיך והמשיך, והדביקות שלהם מנעה מוואשיבון לנופף בכנפיו, והוא נחת על הרצפה בכבדות.
"אוי לא!" חרדה מילאה את ליבו של אדם. הוא היה חייב לחשוב על משהו כדי להיפתר מהקורים האלו, לפני שהיריב יתקיף אותו. "וואשיבון, תשתמש בהשחזת טפרים כדי לקרוע ממך את הקורים האלו!"
ציפורני הרגליים של וואשיבון התארכו והתארכו ונעשו מחודדות יותר. וואשיבון החל לקרוע מעליו את הקורים באמצעות הטפרים החדים שלו, אך זה לקח לו יותר מדי זמן.
"קורומירו, תתקוף אותו בנשיכת חרק, עכשיו!" קראה אנה ופניה נראו מרוצים מהעצירה של וואשיבון. פוקימון החרק הקטן התקדם אל וואשיבון, ושיניו הקטנות נראו מאיימות מתמיד.
"תשכחי מזה," אמר אדם. "וואשיבון, תשתמש במתקפת שיסוע!"
פוקימון הציפור הקטנה פרסה את שני כנפיה באוויר, והתעופפה בקלילות מהקרקע. אנה נראתה מופתעת לגלות שהוא הצליח להשתחרר מהקורים בזמן. ציפורניו המושחזות של וואשיבון כוונו את פוקימון החרק תוך כדי צלילה אימתנית ומהירה שלו, ופגעו בו בעוצמה אדירה. השיסוע היה חזק ביותר, והעיף את היריב מרחק של מטרים רבים לאחור. קורומירו שכב על הצד מעולף לחלוטין. אור אדם כיסה אותו, והוא הוחזר לתוך הפוקדור שלו.
"הוואשיבון שלך מאוד מרשים," הודתה אנה בחיוך. "מזמן לא ראיתי וואשיבון. הם מאוד נדירים בימנו. תפסת אותו בהר פוג'יטסו, נכון?" שאלה אותו.
"כן, תפסתי אותו רק אתמול."
"הוא אולי חזק יחסית למאמן מתחיל שכמוך, אבל אין לו שום סיכוי לשרוד את הפוקימון הבא שיתמודד מולו." היא אמרה באופן חד משמעי וחיוכה העדין נמחק והותיק רק קרירות.
היא שלפה פוקדור חדש, וזרקה אותו לאוויר. מתוכו יצא אור אדום ונחת על הרצפה. פוקימון גדול הרבה יותר מהקודם הופיע. הוא עמד על ארבעת רגליו בביטחון ויציבות מרשימים שהזכירו לו את עמידתה הבטוחה של אנה. כל גופו מכוסה בפרווה דקיקה וחומה, ומראשו מזדקרות שני קרני עץ גדולים ועליהם פרחים ורודים מהממים.
"זה מבוקיג'יקה," אמר מארק. "הם מאוד נדירים ומאוד חזקים. זה הולך להיות קרב קשה אדם. אני לא חושב שיש לך פוקימון שמשתווה בכוחו לפוקימון הזה."
אנה גיחכה. "אין ספק שהילדון הבלונדיני צודק." היא ליגלגה. "הפעם אני ארחם עליך הרבה פחות. צא מבוקיג'יקה, תשתמש במתקפת הורדה!" היא פקדה.
מבוקיג'יקה החל לרץ במהירות אדיקה, כשכל צעד הידהד בחלל החדר הענקי. מבוקיג'יקה קפץ קפיצה ענקית, ופגע בוואשיבון עם כל גופו הכבד בעודו באוויר. וואשיבות התרסק על הרצפה עוד לפני שאדם הספיק להבין מה קרה.
"וואשיבון, אתה חייב לקום!" עודד אותו אדם.
וואשיבון ניסה ככל יכולתו להתרומם, ונופף בכנפיו בכאב. לא היה ספק שהמכה הייתה קשה. מבוקיג'יקה עמד על ארבעת רגליו ביציבות מוכן ומזומן להתקיף את וואשיבון בפעם השניה – והפעם גם לכגמור אותו.
"וואשיבון, קום! תשתמש במתקפת כנף!" פקד אדם בניסיון לא לגמור את הקרב הזה בהשפלה. וואשיבון התרומם באוויר והחל לעוף במהירות מפתיעה ביחס למצבוא לכיוונו של מבוקיג'יקה. כנפו השמאלית פגעה בגופו של מבוקיג'יקה, שספג מכה חזקה ביותר ופלט צעקת כאב. אולם המכה לא הייתה חזקה מספסיק על מנת להוזיז את הפוקימון האייל מהמקום.
"מבוקיג'יקה, תשתמש מתקפת כדור אנרגיה!" פקדה אנה בצעקה זעומה, ועורה הלבן בהק באור החמים.
אור בוהק התגבש בין קרניו של מבוקיג'יקה, ויצר כדור ירקרק וזוהר שהאיר בעוצמה את הסביבה.
"תשלח את כדור האנרגיה, עכשיו!"
כדור האנריה השתחרר וטס בעוצמה אל וואשיבון. הכדור פגע בציפור המעופפת בדיוק במרכז הבטן והתפוצצה לעשרות חלקיקי אור ירקרקים בהדף אדיר. וואשיבון נחת על הרצפה מעולף לחלוטין.
ההתקפה הזאת הייתה אחת המתקפות המדהימות ביותר שראה אדם מימיו. לוואשיבון שלו לא היה שום סיכוי לשרוד את המתקפה הזאת. הוא שלף את הפוקדור בחזרה מכיסו, והחזיר את הפוקימון שלו אל תוך הפוקדור.
חרדה רבה עלתה בו. הוא תהה אם פוטסודה, פוקימון החרק-רעל שלו, אותו הוא לכד רק אתמול בלילה, מסוגל להתמודד מול יצור אימתני כמו מבוקיג'יקה. לא היתה לו ברירה אלא לנסות.
"צא, פוטסודה!" קרא אדם ושיחרר את הפוקדור לאוויר. הפוקימון יצא מתוך הפוקדור ונחת על האדמה. ההבדלים בין שני הםוקימונים ניכרו – האחת היה אימתני, מיומן, ויציב, והשני היה קטנטן וחסר ניסיון.
"אדם, אתה יכול לנצח אותו. יש לך יתרון סוג כפול! פוטסודה הוא גם פוקימון חרק וגם פוקימון רעל. אתה יכול לנצח אותו!" ניסה מארק לעודד.
"פטוסודה," התחיל אדם באיטיות, "תשתמש בעוקץ רעל!"
לפתע פוקימון החרק שלו נראה הרבה יותר כמו קלף בטוח – קוצי רעל קטנטנים נורו מפיו של פוטסודה והשתגרו במהירות לכיוונו של מבוקיג'יקה. פוקימון האייל ניסה להתחמק מהם באמצעות רגליו הזריזות, אך שטף הקוצים האדיר לא איפשר לו להתחמק והקוצים חדרו תחת עורו של הפוקימון הענקי. זה היה הדבר הטוב ביותר שקרה מאז תחילת הקרב – המשמעות של חדירת הקוצים תחת עורו של מבוקיג'יקה היא שהוא מורעל. אדם לא יכול היה לחכות עד שהרעל יתחיל להשפיע.
"לעזאזל!" קראה אנה. "אני לא מאמינה שמתקפה פשוטה שכזו הצליחה לפגוע בפוקימון שלי."
ולמרות הרעל שהיווה יתרון אדיר בשביל אדם, הוא התחיל לפחד באמת. כאשו פוקימון מורעל באמצע קרב, נותרת לו ברירה אחת – לתקוף כמה שיותר חזק וכמה שיותר מהר כדי לחסל את הפוקימון השני לפני שמתעלפים מהרעל. אנה היא ללא ספק מאמנת מספיק מנוסה כדי להבין את העיקרון הזה.
"מבוקיג'יקה, תשתמש בבעיטת קפיצה!" היא פקדה על הפוקימון שלה.
מבוקיג'יקה החל לקוץ במהירות עצומה, ואז קפץ באוויר כששתי רגליו הקידמיות מכוונות כלפי פוקימון החרק שלו.
"תשתמש בהתקפלות הגנתית!" קרא אדם, והפוקימון שלו מייד התגלגל לכדור ויצר מעטפת כחלחלה שהגנה עליו.
פוקימון האייל הגדול נחת על פוטסודה בעוצמה אדירה שהעיפה גושי אדמה גדולים לכל עבר. המתקפה פגעה בפטסודה והוא הועף מטרים רבים לאחור, תוך כדי גילגול.
"יש לך הרבה מזל אדם," אמר מארק. "אם לא היית מספיק להשתמש בגילגול הגנתי, אין ספק שהיית מפסיד מיד."
פוקימון החרק שלו המשיך להתגלגל באיטיות עד מספר מטרים, ואז הוא נעצר וחזר למצבו הרגיל. הוא נראה היה תשוש יותר, אבל לא קרה לו שום נזק רציני מידי. אדם הרגיש הקלה לראות את פוטסודה עומד אחרי מתקפה חזקה כל כך. זה איפשר לאדם להשתמש במתקפה שהוא קיווה בכל ליבו שהוא יוכל להשתמש בה בקרב הזה.
"פוטסודה, תשתמש במתקפת זעזועי ארס!" הוא פקד על הפוקימון שלו.
זעזועי ארס היא מתקפה ייחודית לפוקימוני רעל, והיא מאפשרת לארס שהוחדר לגוף היריב להשפיע חזק הרבה יותר, ולפעול מהר יותר.
עיניו של מטסודה החלו לזהור באור אדמדם – המתקפה התחילה לפעות. צווחה איומה נשמעה מכיוונו של מבוקיג'יקה שהתעוות בכאב אדיר.
"הארס מתפשט הרבה יותר מהר עכשיו, והוא מגיע למערכות הגוף של הפוקימון שלך הרבה יותר מהר. אין לך עוד הרבה זמן בקרב הזה," אמר אדם.
לאט לאט הזוהר האדום בעיניו של מטסודה נפסק. פוקימון האייל מצידו השני של הזירה הפסיק להשמיע קולות ייסורים. הוא התנשם והתנשף בכבדות, ונראה מטושטש ומסוחרר.
אם היא לא תעשה מעשה באופן מיידי, הפוקימון שלה יתעייף מהר, ואנה תפסיד בקרב.
"מבוקיג'יקה, תשתמש במתקפת נגיחת עץ!" קראה אנה ושמלתה הפרחונית התנפנפה מזעם.
פוקימון האייל שלה החל להתקדם אל כיוונו של פוטסודה, כשהקרניים האדירות שעל ראשו מכוונות אליו.
"אדם תיזהר, הקרניים של מבוקיג'יקה מסוגלות לשאוב אנרגיה מפוקימונים אחרים! אם הם יפגעו בפוטסודה הוא יתחיל להבריא!" אזהיר אותו מארק.
"פוטוסודה, תשתמש בהתקפלות הגנתית שוב!" פקד אדם.
פוטוסודה התקפל בפעם השנייה בקרב הנוכחי לצורת כדור, ושוב ההילה הכחלחלה הופיעה והגנה עליו. אבל הפעם זה לא הספיק - הקרניים של מבוקיג'יקה פגעו בו והצמידו את פוקימון החרק הסגלגל לעץ הקרוב. ככל שהמשיכו הקרניים לגעת בפטסודה ולהצמיד אותו אל העץ, כך נשאבו ממנו עוד ועוד חיים, ועייפותו ופצעיו של מבוקיג'יקה נעלמו יותר ויותר.
"פטסודה, נסה להשתחרר מהקרניים שלו!" קרא אדם, אך הדבר לא הועיל. פטסודה היה כלוא בין שני הקרניים האימתניות של יריבו, בלי שום אפשרות לזוז.
"זה הסוף שלך," אמרה אנה.
אבל אז, קרה דבר בלתי צפוי – פוטסודה התחיל לזהור באור בהיר שהציף את החדר, וסינוור את כל הנוכחים. הוא לאט לאט שינה את צורתו, וקיבל צורת עגולה ואלגנטית הרבה יותר.
"פטסודה התפתח!" קרא מארק בשמחה.
הפוקימון אליו התפתח פטסודה היה סגול הרבה יותר, וצורתו הכדורית הייתה מלאת קוצים דוקרניים. "הוייגא, תשתמש במתקפת גילגול קשוח!" פקד עליו אדם את המתקפה החדשה בה הוא יוכל להשתמש.
שיריונו הסגול של הוייגא החל לזהור בהילה בהירה, וגופו החל להסתובב בין קרניו של מבוקיג'יקה. הפוקימון היריב ניסה להחזיק את הוייגא בין שני קרניו, אך ללא הצלחה. הגלגול היה מהיר מדי והעיף את מבוקיג'יקה והפיל אותו על הרצפה. הוייגא המשיך להסתובב סביב יריבו במיומנות, מוכן ומזומן לתקיפה נוספת.
"בוייגא, תשתמש עכשיו במתקפת זנבות רעל!" קרא אדם. הקוצים המכסים את גופו של הוייגא בהקו באור סגול, והפוקימון הכדורי קפץ ממקומו ונחת על בטנו של מבוקיג'יקה. מבוקיג'יקה ששכב על הרצפה פלט צווחת כאב אחרונה, ואז התעלף.
אנה נראתה בהלם. היא לא ציפתה להפסיד, הבין אדם. במיוחד לא לפוקימון שנראה חלש כמו פטסודה. "התרשמתי מאוד מהיכולות שלך," היא אמרה. "אם התחלת את המסע שלך רק לפני שבוע וכבר המיומנות שלך היא כל כך גבוהה, אין לי ספק שצפוי לך עתיד מזהיר. התג הזה מהגיעה לך." היא התקרבה אליו והושיטה לו את ידה הלבנה והעדינה. על כך ידה היה מונח תג זעיר, בצורת פרח ורוד. אדם לקח את התג מידה הקרה, והרגיש התעלות אדירה.
"אני ממליצה לך לנוח היום, הפוקימונים שלך מאוד עייפים," אמרה אנה. "בדיוק מול המכון יש בית הארחה זול שתוכלו לשכור בו חדר ללילה. לזקנה שעובדת שם גוראים ג'וזפינה, היא תטפל בפוקימונים שלך וגם תיתן לך ארוחות בחינם. מחר תוכל לצאת שוב אל היער עם כוחות מחודשים. החלץ הצפוני של היער הרבה יותר מסוכן מהחלק הדרומי, כך שצפוי לך מסע קשה יותר. לפי השמועות יש הרבה חיילים מצוות אוראון שעורבים בלילה מסיבות לא ברורות, וכדאי לך להזהר מהם."
"מה זה צוות אוראון?" שאל אדם.
"אל תגיד לי שאתה לא יודע," התערב מארק שקם ממקומו. "צוות אוראון הם ארגון מחתרתי ומסוכן, שמחפש משאבים, כסף ופוקימונים חזקים. אף אחד לא באמת יודע מה המטרה העיקרית שלהם, אבל הם עושים הרבה מאוד נזק בכל מקום שהם נמצאים." הוא אמר ברצינות תהומית.
"אתה בהחלט צודק," אמרה אנה, שתווי פניה נראו לפתע הרבה יותר בוגרים, ופחות חדים ומאייימים. מארק נראה גאה מאוד בידע שלו, וניפח את חזהו. "לאחרונה הם מסתובבים הרבה מאוד סביב הכפר שלנו, וזה מדאיג את כל התושבים מאוד. אנחנו נערכים למתקפת נגד למקרה שהם יחליטו לפלוש לנו לתוך הכפר, אבל בינתיים אין הרבה מה לעשות מלבד להמתין."
"אם אתם צריכים עזרה כלשהי אני כאן," אמר אדם.
אנה גיחכה. "אני יודעת ואני מודה לך מאוד. אבל כרגע הדבר הטוב ביותר שתוכל לעשות עבורי זה להמשיך במסע שלך ולהתחזק. העולם צריך מאמני פוקימונים חזקים שיתמודדו מול צוות אוראון. כרגע יש מחסור קשה בהם, ודווקא צוות אוראן מצידו ממשיך וממשיך להתחזק."
אדם לחלוטין לא היה מודעלקיומו של צוות אוראן, והידע על קיומו רק עורר בו רצון גדול יותר להמשיך במסע ולהתחזק. הוא הודה לאנה על הקרב, ויצא יחד עם מארק מהמכון.

המשך יבוא...
----------------------