נושא: The Last Vampires

אוקיי, חרישה ענ-קית על אנימות וסדרות טלוויזיה, משחקים וספרים שאף אחד מהם לא מקושר באמת למציאות מביאה למצב הזה - סיפור חדש D:
ניסיתי לפתוח את הסיפור במקום אחר ולקבל תגובות על מנת שאוכל לשפר את הרמה שלי... אך התגובות לא הגיעו ואתם גם לא העצות לצערי S:
לכן באתי הנה, על מנת לקבל טיפים ועצות ולשפר את רמת הכתיבה שלי.
עד עכשיו כתבתי 3 פרקים ואני כבר לקראת סיום הרביעי, לכן בגלל שזה לא הרבה פרקים אפרסם אותם ביחד, אם אני אמשיך בזה אוליי בעתיד נקרא לזה ספיישל ההתחלה, מי יודע. :בודקבכדורבודלח:

תודה רבה לבטא שלי: ליאן-צ'אן (יולייה)

עכשיו, לאחר כל ההקדמה (חסרת כל טעם) הזאת, הנה 3 הפרקים (או שלא?): (בספווילרס על מנת לא לעשות הודעה ענקית מדיי)

ספוילר

הקדמה:
אף אחד לא באמת יודע עליי משהו. ממבט ראשון אני נראית נערה רגילה, אני הולכת לביה"ס כמו כלנערה, רק... שאני לא הולכת לשם בשביל ללמוד, אלא בשביל לחפש קורבנות.

צ'יקה אומורי - הערפד האחרון.

אני שונאת מכשפים,אני שונאת שדים, אני שונאת רוחות, אני שונאת קוסמים, ויותר מכל, אני שונאת בניי אנוש.

ההיסטוריה של הערפדים נוראית, אפשר להבין ממנה למה אני הערפד האחרון, אני מניחה.

פעם, אנחנו,הערפדים, היינו הזן הכי חזק. מכשפים, שדים, קוסמים, ורוחות נראו כמו בניי אנוש לידינו ; חסרי עונים וחסרי כל ישע. טוב, ככה זה היה עד ש...

בלילה אחד, השדים יצרו שד. השד עשה טבח והרג את כל הערפדים, אני חושבת.

את אחי הוא לא הרג. אבל בעצם, אני עד היום לא יודעת איפה הוא. למעשה, כל מה שאני יודעת זה מהיומן הקטן של אמא שלי, החפץ היחידי ששרד כנראה.

ספוילר

פרק 1 – אלכימאי הגופות

אור שמש ראשון נכנסדרך חלון חדרה של צ'יקה.

"אני שונאת אור..." מלמלה צ'יקה תוך כדיי שינה ולאחר מכן התעוררה.

היא התיישבה והסתכלה על פינת חדרה, פינה שבכל בית שהוא לא של ערפד תהיה ריקה, אבל... בפינה הזו שכבה גופה של נער.

בחדרה ניתן היה לראות 3 דברים שהיו בחדר: המיטה שלה, השמיכה שעשויה מבד רעוע שנתפר עשרות פעמים, והארון שלה העשוי מעץ ששויף היטב.

'תרח זקן, תלמד שבחורות ייקחו מישהו כמוך בשביל שיעשה את העבודה הזו ולאחר מכן, הן פשוט ייהרגו אותו' צחקקה לעצמה צ'יקה בעודה מסתכלת על הארון.

הדבר האחרון והנוסף בחדר, אשר בלט יותר מכולם היה שטיח אשר היה תלוי על הקיר, עליו צויר 2 אריות, ביניהן נמצאות 2 שיניים ארוכות וחדות.

צ'יקה פתחה את הארון והוציאה את מדיי ביה"ס שבו למדה – ביה"ס סטונוול.

"עוד אחד מת?" נשמע קול מאחוריה של צ'יקה.

"עוד אחד מת, תראה, לפחות הוא לא סובל בעולם המזעזע הזה," אמרה צ'יקה מבלי להסתובב.

בעודה מתלבשת, עמדה מאחוריה דמות אדם שקופה, אשר רחפה באוויר.

הוא לחשש משהו ולפתע נפתח מין שער כחול-צהבהב אשר שאב את הגופה.

"סיימתי את העבודה" אמרה הדמות.

"אבל עדיין לא הבנתי, למה אתה עוזר לי?" הסתובבה צ'יקה לעברו.

"את אמורה לדעת!" קראה הדמות בעצבנות.

"תבין כבר שהם הארוחה שלי! רוח מטומטמת שכמותך!" צעקה עליו צ'יקה ויצאה מהחדר.

צ'יקה יצאה מהחדר שהוביל למסדרון שהיו בו רק עוד דלת אחת ומדרגות שנראו שונה לגמרי ממבנה החדר שלצ'יקה, אשר היה רעוע ועשוי מעץ, המדרגות נעשו מבטון, והיו לבנות לגמרי.

"להתקלח, אני לא רוצה שיהיה לי ריח של גופה" מלמלה לעצמה צ'יקה ונכנסה לדלת השנייהבמסדרון, ולאחר כחצי שעה יצאה מהמקלחת. לאחר מכן צ'יקה ירדה במדרגות לחדר, אשר היה בו מטבח, שולחן ויציאה מהבית, שנראת כמו כל מטבח של כל משפחה רגילה.

המון סירים ומחבטות, צלחות, כוסות, שולחן משויף מעץ יפה, בכניסה שטיחון ורדרד ולידו נעלים.

"יופי, גם היום ההסוואה מעולה" אומרת לעצמה צ'יקה.

צ'יקה פתחה את המקרר שבמטבח והוציאה דבר לא רגיל - כוסית דם.

היא שותה את הכוסית במהרה, שוטפת אותה במהרה והולכת לכניסה.

היא נועלת את הנעליים, לוקחת את התיק אשר היה לידם.

"אל תעשה שטויות בזמן שאני לא נמצא" צעקה צ'יקה.

פרצופה של הרוח יצא מהתקרה, "כן כן, מה שתגידי" היא אמרה בזלזול.

צ'יקה יצאה מביתה שנמצא בפרברי העיר.

צ'יקה הלכה רחובות עד שהגיע לתחנת האוטובוס.

לאחר כחצי שעה שלהמתנה אוטובוס הגיע, היא עלתה והתיישבה במושב, ואחריה עלה איש מבוגר, איש שיכל להיות אבא שלה. האיש חבש כובע, שערו היה שחרחר-אפרפר ועיניו חומות, הוא לבש מעילאפור, למרות שהיה קיץ עכשיו.

הוא התבונן בה במבט בוחן והיא התבוננה בחלון של האוטובוס ולא ראתה זאת.

"הו צ'יקה צ'יקה, את הולכת לאכול את הדייסה שאת בישלת," צחקק לעצמו האיש.

"אמרת משהו?" שאלה אותו צ'יקה. "אה... לא, לא!" נלחץ קצת האיש.

'בניי אנוש...מוזרים... ' הרהרה לעצמה צ'יקה.

האוטובוס נסע ועצר בכמה תחנות.

לאחר כשעה אותו איש שישב לידה ירד ברחוב סמוך לבית הקברות.

לאחר עוד כחצי שעה של נסיעה היא ירדה בעצמה בתחנה 'בית הספר סטונוויל'.

הביה"ס מבחוץ נראה ביה"ס לא גדול במיוחד.

היה בו שביל ארוך במיוחד אשר הוביל למבנה ענקי, שם היו כל הכיתות והמעבדות, בעצם הכל.

בשביל נעמד דוכן, אשר עוד היה סגור.

'קפטריית סטונוויל' היה רשום על השלט.

מצד שמאל של המבנה נעמד מגרש ספורט ענקי, המתאים לכדורסל, לכדורגל, להכל.

צ'יקה הלכה ונכנסה לתוך המבנה, בעוד כשעה הלימודים יתחילו, והיא תעבור לקורבן הבא שלה מייד לאחר תום הלימודים.

בדיוק באותו זמן בוא צ'יקה נכנסה לבית ספרה, האיש אשר ישב לידה באוטובוס נכנס לבית הקברות.

הוא הוציא מכיסו מכתב ופתח אותו. הוא הוציא ממנו רשימה.

"הנערה הזאת הרגה כל כך הרבה נערים? הם יכלו להיות טרף מצוין, אוף!!!" הוא מלמל לעצמו.

הוא התחיל ללכת בבית הקברות עד שהגיע לקבר שנראה כעוד קבר רגיל.

ליד הקבר עמדה אישה גבוהה, בעלת שיער סגול, היא אחזה תיק על כתפה ולבשה בגדים חומים וקצרים.

היא הוציאה קופסא קטנה וכחולה מתיקה ונתנה לאיש.

"קח את זה,לייתר בטחון, אבא," היא אמרה בעדינות ובמסתוריות. "כן, כן, היא ערפד ללא כוחות כרגע, זה הזמן המעולה להביס אותה לפניי שהיא מוצאת את אחיה. ברגע שזה יקרה,אנחנו נהיה בצרה צרורה" אמר האיש. "לא רק אנחנו, כולם" אמרה האישה.

עברו 7 שעות לימודים ארוכות בסטונוויל.

צ'יקה יצאה מביה"ס, לידה הלך נער בעל שיער שחרחר ועיינים כחולות.

הוא החזיק את התיק שלו ואת של צ'יקה ולקח אותו עד לתחנת האוטובוס.

"אני אבוא בלילה, כמו שביקשת," הוא חייך לה בעודו מהרהר לעצמו 'מה יש לה כל כך דחוף להראות לי בלילה?'. "כן, נתראה," היא חייכה אליו חיוך מזויף בחזרה 'אני אראה אותך ואתה תראה את הקבר שלך' צחקה לעצמה צ'יקה, ולאחר מכן היא עלתה על האוטובוס וחזרה הביתה.

במהלך הנסיעה באוטובוס צ'יקה הרהרה על יומה בביה"ס. 'משום מה הוא כל היום בהה בי...' חשבה לעצמה, ולאחר מכן חייכה. 'אז הקורבן הבא כבר מוכן...'.

צ'יקה ראתה את התחנה שהיא אמורה לרדת בה כבר בחלון, כלפתע חשה 5 דקירות, בשתי הידיים, בשתיהרגלים ובבטן, למרות ששום דבר לא נגע בה.

היא הסתכלה עלידיה, הן היו מלאות דם, כשריטה דיי גדולה ועמוקה הופיע לה על היד. היא כמעט ולא הצליחה לעצור את עצמה מלצעוק מכאבים. 'מה לעזאזל?! איך זה קרה?!' חשבה לעצמה בלחץ.

האוטובוס הגיע לתחנה.

נוטפת דם היא לקחה את התיק ויצאה בריצה מהאוטבוס, אשר השאירה בו המון כתמי דם. היא רצה במהרה הביתה,ו כשהגיע היא הרגישה לא טוב, ולפתע, היא נפלה לרצפה.

שש שעות תמימות היא שכבה מחוסרת הכרה.

היא קמה בבהלה והסתכלה על ידיה. הפצעים נעלמו כלא היו.

"פיו... הכלרק היה חלום..." מלמלה לעצמה.

היא קמה ואז ראתה –זה לא היה חלום. מדיי ביה"ס שלה היו ספוגי דם, היכן שהיא שכבה היה המון דם גםכן... אך הפצעים שלה, אם היו לה בכלל נסגרו, לא היו שם.

"יכול... יכול להיות שזה הדם של מישהו אחר...?" מלמלה לעצמה.

"טינג-טונג!"נשמע קול הפעמון. 'לא! לא! זה לא הזמן עוד!' היא נלחצה והביטה בחלון, כבר היה חשוך.

"רק רגע!" היא אמרה ולקחה מטלית מהמטבח והחלה לנקות במהרה את הדם.

"טינג-טונג!טינג-טונג! טינג-טונג!" הפעמון המשך לצלצל.

היא במהרה גמרה לנקות, וענתה "כן!".

"טינג-טונג!טינג-טונג! טינג-טונג! טינג-טונג!" הפעמון המשך לצלצל.

"כן!!"היא קראה בעצבנות.

הפעמון המשיך לצלצל, רק שברקע היא גם שמעה "אה... אווג...", קול של מישהו בעל איזו בעיה שכלית.

היא פתחה את הדלת, אף אחד לא היה שם.

"אווג...אה... אווג..." היא שמעה את הקולות מתקרבים מאחוריה.

לפתע היא הרגישה משהו קר תופס בצווארה.

היא הסתובבה ,וראתה איש - כולו אפור. אבל היא זיהתה את פניו, זה היה הגופה של התלמיד שהיה עוד בבוקר בחדרה.

"א-אבל...א-איך הוא חי?!" היא צעקה.

"מה דעתך על יצירת האומנות שלי?" צחקוק נשמע מאחוריה.

צ'יקה רצתה להסתובב לראות מי האיש, אך הגופה לא אפשרה לה.

"תלמד שלנערה אין מעצורים!" היא קראה ונתנה לו בעיטה היישר בבטן.

חור נפער בבטן, אך בשניות הוא נעלם והגופה חזרה למצבה הקודם."אה... אווג..." היא אמרה.

היא הסתובבה וראתה את האיש שישב לידה בבוקר באוטובוס.

"אתה!" היא קראה. "כן כן, אני גדול, אני אומן בהתגלמותו," הוא שיבח את עצמו.

"זה... ש-שלך...?רגע רגע רגע... אתה אומר שאתה הקמת אותה לחיים?" היא שאלה בהלם. "יצירת האומנות שלי! בהחלט!" הוא צחק.

"הייא!"היא קפצה והתכוונה לבעוט בו, רק ש... הוא תפס אותה ברגל, למרות שכל שאר גופה נשאר באוויר בכל זאת.

"חבל... ממש חבל..." הוא אמר. זרם חשמלי פגע ברגלה והעיף אותה לכיוון גרם המדרגות.

רק אז היא שמה לב שהבית שלה מלא בגופות נוספות.

היא בקושי התעשתה אך היא קמה במהרה ונכנסה לחדר שלה.

היא דחפה את ארוןהבגדים שלה אשר חסם את הדלת.

"טוק-טוק-טוק"נשמעו ניסיונות לפתוח את הדלת ולפרוץ אותה.

"איך אפשרלעזור לך?" היא לפתע שמעה קול מאחוריה וצרחה בבהלה.

הרוח שהייתה בבוקר בחדרה הייתה שם.

"אל תבהיל אותי, במיוחד לא במצבים כאלה!" כעסה עליו.

"פאק!" נשמע שחלק מהדלת נשברה. מיד אחריי זה הארון החלל לרעוד, הם החלו לנסות לדחוף אותו.

"הו... כמה חבל, את הולכת למות?" קרא בצהלה הרוח.

"לא! רוח מפגרת!" היא קראה בעצבנות. "אז את יודעת שיש רק דרך אחת להביס מישהו עם כוחות כמו שלו" צחקקה הרוח. "למצוץ לו את הדם?" שאלה צ'יקה "בוודאי שלא! עד שתגיעי אליו את תהיי מתה!, את צריכה כוח משלך!" צחקקה הרוח. "ואיך אני משיגה כזה?" שאלה צ'יקה, בעוד הארון החל לנוע ממקומו.

"אני יכולה לתת לך אחד, אבל זה כרוך בחוזה ש..." הרוח החלה לאמר אך צ'יקה קטעה אותה"בסדר בסדר, אני מסכימה להכל, רק איך אני יוצאת מזה?! "קראה בלחץ.

שני כדורי אורהופיעו סביבה, ולרגע היא לא ראתה כלום, ברגע שאחריי היא ראתה את הארון מוצמד לפינת החדר, והכניסה הייתה פתוחה לרווחה.

גופות החלו להיכנסלחדר וצ'יקה התקפלה בתוך עצמה.

"בום!" נשמע קול חזק.

היא ראה את הארון במסדרון, מוחץ כמה וכמה גופות.

"הו הו!, יפה! טלקנזיס! הכוח להזיז דברים! יפה לערפד שאף פעם לא קיבל כוחות רוח!" צחקקה הרוח.

"טלקנ-מה?"לא הבינה צ'יקה את הרוח "טלקנזיס, הכוח להזיז דברים בכוח המחשבה!" צחקקה הרוח.

'אני יכולה לפלס לי את הדרך בכך שאזיז את הגופות, ואז לגרום לו לרחף באוויר ולפגוע ברצפה!' אזרה צ'יקה אומץ.

היא העיפה את הגופות שהיו בחדר שלה שינסו להתקרב אליה, ועשתה אותו הדבר לגופות שניסו לעשות את זה במסדרון.

היא ירדה במדרגות וגם שם העיפה את כל הגופות. היא ראתה את האיש עדיין מחכה בחוץ.

"יכולת להשתמשבזה קודם לא..?" הוא פיהק.

"גררר..."היא התעצבנה, בעוד רגע היא הייתה מניפה את ידיה וגורמת לו לעוף אל השמיים ולהרגיש את האדמה כהדבר האחרון בחייו, רק שהיא הרגישה את ידיה נעשו קרות, ולא הצליחה להזיז אותם.

"רוב היריבים עם הכוחות המעצבנים האלה אני עושה את זה, הופך את הידיים שלהם לידיים של גופה והם לא משתמשים בכוחות שלהם!" צהל האיש.

"גרר..."התעצבנה צ'יקה.

"חי חי חי! אבל אתה לא יודע שהיא יכולה גם להשתמש בעיניים?" הרוח הופיעה מאחוריו.

הוא הסתובב בבהלה וגילה את הרוח עומדת מאחוריו.

צ'יקה שהבינה שזו ההזדמנות שלה, התעשתה על עצמה וגרמה לו לעוף באוויר ולפגוע ברצפה שוב ושוב.

הוא הוציא מכיסו אתהקופסא הכחולה אותה קיבל מהאישה שפגש בבית הקברות.

"אנחנו עוד ניפגש!" הוא קרא בזעם ופתח את הקופסא.

כשהוא שוב התנגש ברצפה גופו נהפך בין רגע לעפר, ומהעפר יצאה אור כחול ועלה לשמיים ונעלם.

הגופות גם הן נהפכו לחול שהתנדף כלא היה וידיה חזרו למצבן הקודם.

"ברכותיי!" צחקקה הרוח.

צ'יקה קצת המומה מכל מה שקרה, הייתה רגילה שהיא נטפלת אל האחרים ומבהילה אותם.

"ותזכיר לי על מה חתמתי?" היא מלמלה "חיחי! זה לא חשוב עכשיו! החבר שלך אמור לבקר אותך לא?" צחקקה הרוח.

"כן!" נלחצה צ'יקה והסתכלה על הבית, הוא נראה כמו אורווה.

"חייבים לסדר מהר!" היא נלחצה והחלה לסדר את הדברים במקומם.

"תזכרי שאני לא מוחשית!" צחקקה הרוח "אני לא אוכל לעזור לך".

"אוף איתך!" התעצבנה צ'יקה והרוח צחקקה.

כבר היה מאוד חשוך בחוץ, בקושי היה אפשר לראות משהו, אך אם היו ממש מתאמצים, היה אפשר לראות איש שנמצא בשיחים ליד בייתה של צ'יקה, מסתכל על החלון ועל אשר התרחש.

"יפה יפה צ'יקה, אבל מעניין איך תסתדרי כשתפגשי באמת את כוחות האופל?" צחקקה לעצמה הדמות אשר הסתתרה בשיח.

*הערה לפרק, אני יודע שיש רווחים ענקיים, מדובר פה בבעיה בווארד שלי, הוא עשה רווחים ענקיים כשהעברתי את זה הנה, בעתיד אשתדל למנוע את זה.

ספוילר

פרק 2 – מלכודת בביה"ס

"מה?!" קראה צ'יקה, "מה פתאום?! בשום פנים ואופן! אתה לא שפוי!" .

היא ישבה במטבח ושתתה כוסית דם. זה כבר היה הבוקר שלמחרת.

"תזכרי, לא אני זה שהסכים לחוזה הזה," צחקה הרוח.

"והייתה לי בררה אז?" קראה בעצבנות צ'יקה.

"זה העניין!, שלא!" צהלה הרוח.

צ'יקה הניפה את יידה, וסכין עבר דרך הרוח."לא יפה, אני נתתי לך את הכוח הזה, ולהשתמש בו נגדי? כשחושבים על זה... אם היית מפתחת את זה נגד שד או מכשף זה היה יכול להיות מצווין!" צהלה הרוח.

"אתה באמת לא שפוי," מלמלה לעצה צ'יקה.

לפתע היא שוב חש האת 5 החתכים מופיעים שוב, והיא שוב החלה לדמם.

"מה?! מה לעזאז..." קראה צ'יקה והרוח קטעה אותה. "קשר דם..." מלמלה הרוח."קשר-דם?" צ'יקה ניסתה להבין על מה מדברת הרוח, בעודה כמה במהרה לכיור ושותפת את ידיה מהדם.

"זה נראה ככה, כמו קשר דם..." אמרה הרוח, "זה כשאת מקושרת בנשמה שלך למישהו חיי מסויים,לרוב כשאותו אחד במצבים גרועים, את סופגת את הנזקים במקומו על מנת לחפות עליו" אמרה הרוח. "ומי זה יכול להיות?" שאלה צ'יקה שהסתכלה עלידיה, הפצעים שוב נעלמו.

"הייתי מהמר על אחיך!" אמרה הרוח.

"מה?!" השתעלה צ'יקה, אשר הופתעה כלכך. "הוא מת, לא?" היא אמרה.

"ממה שאני רואה מישהו עושה לו את זה באופן קבוע ומרפא אותו" אמרה הרוח. 'זה מסביר למה זה גם נרפא...' חשבה לעצמה צ'יקה. צ'יקה החלה להכין סנדוויץ', 2 פרוסות לחם, עגבנייה, מלפפון וגבינה. היא לקחה עוד 2 פרוסות לחם ופתחה את המקרר, היא הוציאה משם כוסית דם. היא שפכה את הכוסית על הפרוסות. "יאממי..." אמרה לעצמה. היא הכניסה את הסנדוויצ'ים לתיק והלכה לביה"ס.


צ'יקה הגיעה לביה"ס לאחר שעה וחצי ארוכות של נסיעה. היא עמדה להיכנס דרך שער ביה"ס, אבל היא שמעה מישהו.

"היי!"הקול נשמע מוכר. צ'יקה ניסתה להיזכר של מי הקול, ואז ראתה אותו – זה הנער שאתמול ליווה אותה ביציאה מביה"ס. הוא רץ לעברה ועצר לידה מתנשף.

"סליחה... סליחה שלא הגעתי אתמול... פשוט עברתי על ספר הלחש..." הוא אמר אבל משהו עצר מבעדו להמשיך את המשפט.

"ספר הלחש-מה?" שאלה צ'יקה בסקרנות, 'אם הוא עוד מכשף או משהו אני צריכה להרוג אותו כבר עכשיו!' חשבה לעצמה צ'יקה. היא המשיכה לבחון אותו, כשלפתע אור בקע מכיסיימכנסיו. "ומה זה?" חיטטה צ'יקה בכיסו, היא הוציאה משם גביש קריסטל, היה בו כדור אור קטן אשר בהק. "זה גביש ערפ..." הוא רצה לענות לה, אך שוב משהו קטע אותו.

'גביש ערפד? בעצם בין אם הוא מסוכן ובין אם לא, עדיף שאשאיר אותו בחיים, על מנת שאוכל לקבל מידע על הגביש הזה, ועל ספר הלחשים ההוא 'חשבה לעצמה צ'יקה. "איזה גביש?" שחקה את עצמה צ'יקה תמימה.

"אה...כלום..." הוא מלמל, "אני מניחה שזה לא חשוב אם אתה לא מספר לי" היא המשיכה לומר בתמימות.

"אז... שניכנס?" שאל הנער וצ'יקה הנהנה.

הם הלכו לעבר בניין הלימודים. במהלך הלימודים, תגובה של 'קשר דם' הופיע פעמיים, היא נשלחה לחדר האחות ובדקו את התיק שלה, את הדברים שלה - מה גורם לחתכים האלה. אך כמובן שצ'יקה לא יכלהלספר להם אפילו לא פרט מהאמת, אחרת, הם היו הופכים למנה הבאה שלה.

ביציאה מהלימודים נצמדה על צ'יקה נערה מיב'. "הממ... צ'יקה..." היא אמרה.

"הממ...?" ענתה צ'יקה.

"תשמעי...בזמן האחרון אמם... התחלתי אמם... להתעניין בבתים רעועים, מפחידים ,בלילה כזה, את יודעת" היא אמרה.

'מה...? אף אחד לא יודע את זה...' חשבה לעצמה צ'יקה, היא הסתכלה על עיניה של הנערה. משהו בהם נראה שונה מאצל כל בן אדם אחר, במקום לבן סביב האישון היה צבע סגול סביב האישון. 'יכול להיות שזה קשור לנער המוזר ההוא...?' חשבה לעצמה צ'יקה, 'היא האחרונה שתאהב דברים כאלה לפי המראה...'. לנערה היו עיניים חומות ושיער חום, היו לה 2 צמות וקשת ורודה על השיער.

"הממ... זה לא מתאים לי היום..." אמרה בעודה מהרהרת ומבולבלת, כאשר המון מחשבות רצות בראשה. האם זה תרגיל של הנער ההוא? האם היא לא תחת השפעת מישהו או כוח של מישהו? האם הרוח שבבית שוב תצוץ ותבהיל אותה? האם היא תחשוף אותה?.

"נו... בבקשה... בבקשה-בבקשה-בבקשה"אמרה הנערה.

"אני באמת מעדיפה שלא..." אמרה צ'יקה, מנסה לשמור על איפוק.

"ב-ב-ק-ש-ה!!"היא אמרה, צ'יקה עמדה לשלוף את השיניים שלה לפניי כולם ופשוט להרוג אותה.

"הו! כן, יש לי מכתב עבורך!" היא אמרה והוציאה מכתב מתיקה. 'או.קי... יש סיכוי שגם הי אבעצמה מישהי עם הכוחות האלה...' חשבה לעצמה צ'יקה ופתחה את המכתב. מיד לאחר שפתחה אותו, משהו מבפנים האיר על פנייה, היא עצמה את עינייה וסגרה את המכתב, שמיד לאחר מכן נעלם.

"נו... מה את אומרת?, אני אוכל לקפוץ לבקר אצלך?" שאלה הנערה בשמחה.

"כן,בוודאי" חייכה אליה צ'יקה בחזרה – אבל זה לא היה חיוך מזויף. רק כשהגיעו לביתה של צ'יקה, היא הבינה מה עשתה. היא הבינה שכבר מאוחר מדיי לסלק אותה.


הנערה החלה לחטט בכל הדברים בבית, וצ'יקה החלה לרוץ ברחביי הבית לחפש את הרוח ולהזהיר אותה – אך הרוח לא הייתה בבית. 'מה...? הואאמר שהוא מקובע לבית הזה! שקרן!!' התעצבנה צ'יקה. צ'יקה שהייתה בחדרה, שם לרוב ראתה את הרוח, עמדה לצאת מהחדר, אך לפתע נכנסה הנערה. היא הלכה בדיוק לפינה בהבדרך כלל צ'יקה הייתה מניחה את הגופות.

"נממ... יש פה ריח מוזר... ריח מסריח... של נמם... גופה...? כן, גופה! איזה בית מעניין!"הנערה אמרה. היא ברגע הוציאה פנקס והחלה לרשום כל מיני דברים.

"זהו זה!" קראה בעצבנות צ'יקה, היא הוציאה את שיניה והתנפלה על הנערה. לפתיה עיניה של הנערה חזרו להיות עיניים שיש כמו לכל אחד אחר. היא צרחה צרחה נוראית, צרחה של פחד. "אל... אל תפגעי בי!!" היא אמרה בפחד. צ'יקה החזירה את השיניים שלה לשיניים של כל בן אדם רגיל.

"איפה...אני..? מי... את...?" היא מלמלה. צ'יקה השתתקה. "א...אני... יכולה...ללכת...?" מלמלה הנערה וצ'יקה הנהנה. "אל... תפגעי... בי..." היא אמרה חלושות ויצאה מהבית במהירות. היא שמה לב, שמתיקה נפל מכתב. היא ניגשה אל המכתב ופתחה אותו. שוב הופיע אור כאשר היא פתחה את המכתב, היא שוב עצמה את עיניה והמכתב נעלם. כשפתחה את עיניה היא החלה להסמיק. "להיפגש... איתי..." היא אמרה בקול מאוהב, וזה לא היה מזוויף – רק שלפניי המכתב הזה, היא לא אהבה אף אחד."אתה באמת חושב שזה בסדר?" אמרה דמות שהסתתרה מאחוריי עץ שנמצא מאחוריי בייתה. "לא...זה מוזר מאוד, היא אף פעם לא אהבה מישהו, לפחות ממה שאני יודע..." הוא ענה לעצמו, "אני סומך עליך" הוא שוב ענה לעצמו.


צ'יקה מיהרה לצאת מהבית, ולקחה אוטובוס לכיוון ביה"ס.

הנער, שמלמל בבוקר על ספר לחשים ועל גביש ערפד, נכנס לבייתה של צ'יקה. הוא התיישב בשולחן במטבח,הוציא מתיקו ספר ועיין בו. "מצאתי! וולבוד!" הוא קרא "בעל היכולות להפנט, לשנות את דעתם, רגשותיהם, ועמדותיהם. בנוסף הוא אוסף גופות של אנשים, ובכך הוא יכול להיכנס לתוך הגוף של האיש אשר לכד ולהשתמש בכל היכולות שלו... סימן שהפרט הבא באוסף שלו... זה הערפד האחרון!". "כישוף נגד... כישוף נגד... כישוף נגד...!" הוא מלמל בעצבנות בעודו מחפש ככל הנראה כישוף נגד וולבוד."אה-הא! דם לדם אינו תואם. כל אחד מכל גוף אחר, יעלם. היפנוזה תשתקף במראה, ותעלם כלא הייתה!" שינן לעצמו את הכישוף. הוא החזיר במהרה את הספר לתיקו וייצא בעקבות צ'יקה, שלאחר כשעה שבינתיים כבר הגיע לשער ביה"ס.


צ'יקה הגיע לשער ביה"ס, חיכה לה שם נער גדול, גבוה, בעל עיניים שחורות ושיער שחור. היא הביטה בו במבט מאוהב. 'הכישלון עם הילדה ההיא, אסור שהוא יחזור על עצמו' שינן לעצמו הנער.

"הממ... שלום..."אמרה צ'יקה חלושות. "היי" חייך אליה הנער חיוך מזויף. "אתה רצית... לפגוש אותי...?" היא מלמלה ושיחקה באצבעותיה.

"כן..." הוא אמר. הוא נשם עמוק, נראה שהוא התלבט אם להגיד משהו.

"צ'יקה... אני שמעתי שאת ערפדית... נכון...?" הוא אמר, בחשש, כנראה שלא היה בטוח שזה הדבר הכי נכון לשאול, או הצורה הכי נכונה לשאול.

"הממ...כן..." היא ענתה, אפילו לא ניסתה להסתיר את זה, כאילו היא תחת כישוף, דבר שהיה נכון באופן חלקית, אבל לא לגביי הדבר הזה, את זה ניתן להבין מהבעת פניו שלהנער.

'אז אפשר לשאול בלישום מעצורים? היא טרף קל ' צחק לעצמו הנער.

"ותגידי,שמעתי שקיבלת כוח אתמול, מה קרה מאז?" הוא שאל, כאילו הוא בכלל לא אוסף עליה מידע, אלה סתם שואל מה שלומה. "אמם... בוא נראה... צבא גופות התקיף אותי, ואז קיבלתי כוח, הטל..." היא מלמלה, ואז לפתע צעקה קטעה אותה. "פה זה נגמר!" – זה היה הנער אשר בדק על וולבוד בספר.

"איך אוכל לעזור לך...?" שאל הנער אשר היה עם צ'יקה, מנסה להסתיר את החשש שעולה לו."שלום וולבוד" קרא הנער, ואז וולבוד הבחין שהוא מחזיק גם ספר."אה-הא! בעזר..." הוא קרא אבל הנער קטע אותו "! דם לדם אינו תואם. כל אחד מכל גוף אחר..." החל להקריא את הכישוף הנער, אך וולבוד במהרה הרים את ידו, לפתע רסיסי קרח עפו לעברו. הוא הצליח להתחמק מהרסיסים ברגע האחרון, ווולבוד ברח.

פניה של צ'יקה הרצינו, היא התעשטה. "לא שוב!" היא רטנה. "את בסדר?" ניגש אליה הנער, לראות אם היא נפצעה. היא ניערה אותו ממנה. "מי אתה?!" היא קראה.

"מכשף... מכשף למשפחת מייגה, הירוקי מייגה,"הוא הציג את עצמו.

"ואתה באת כדיי ללכוד אותי...?" היא אמרה, מתכוננת להעיף אותו.

"לא לא לא!" הוא אמר "אני לא כמו כל שאר המכשפים, משפחת מייגה תמיד עזרה למשפחת הערפדים שלך, ואני המכשף שאמור לעזור לך, זה הכל," הוא אמר.

"כן בטח..." זלזלה צ'יקה.

"אז למה הצלתי אותך?" הוא שאל.

"כי אתה רוצה אותי בעצמך" אמרה צ'יקה.

"לא" הוא אמר.

"גביש הערפד? ספר הלחשים...?" היא שאלה. "גביש ערפד, יש עוד המון כמוהו, זה בעצם כל הנשמות הכלואות של הערפדים שנהרגו על ידי השדים, וספר הלחשים זה ספר על מידע נגד מכשפים, רוחות, שדים וקוסמים אשר עובר דורות במשפחת מייגה... בחייך,תאמיני לי!" הוא אמר. צ'יקה הרהרה לגביי זה.

"אני אאמין לך, בינתיים, הדבר הכי חשוב הוא לתפוס אותו" היא אמרה. "עדיף שתחכי למחר ללימודים, את זוכרת את הנערה אשר נצמדה אלייך ביציאה מהלימודים, אני מתערב איתך שהוא נמצא בביה"ס" הוא אמר. הוא הוציא את הספר והראה לה.

"כשחושבים על זה, ביומיים האחרונים באמת בהה בי נער בצד של הכיתה," היא הרהרה. "תשימי גם עליו עין מחר" הוא אמר והם עלו על אוטובוס, בחזרה לבתיהם.

למחרת בביה"ס, בתחילת השיעור הראשון, המורה לא התחילה ישר עם החומר כמו בדרך כלל.

"תלמידים, היום מצטרף לכיתה תלמיד חדש, היכנס!" היא אמרה. לכיתה נכנס הירוקי והציג את עצמו. "שמי הוא הירוקי מייגה, נעים להכיר," הוא אמר. "מקום פנוי... מקום פנוי..." חיפשה המורה מקום פנוי לו בכיתה. מכל המקומות הפנויים, והיו לא מעט בכיתה הזאת, שהייתה יחסית קטנה, נבחר המקום...

"תשב ליד צ'יקה, אני בטוחה שתסתדרו מעולה,"היא אמרה.

'ממש צירוף מקרים...' התעצבנה בליבה צ'יקה. הירוקי ניגש לשבת לידה. במהלך יום הלימודים היא שמה לב שהנער, אשר בהה בה ביומיים האחרונים בכיתה, לא הגיע היום. לאחר סיום הלימודים, כל הכיתה יצאה מהכיתה כבר, ורק שניהם נשארו, כאשר הירוקי מסביר לה עוד על גבישי הערפדים.

"בעצם השדים חתמו את כל הערפדים בתוך הגבישים האלה," הוא אמר.

"אז אתה אומר שניתן להוציא אותם משם?" שאלה צ'יקה.

"בהחלט, אבל זה לא יהיה קל," הוא אמר.

"למה?" היא שאלה.

"צריך דם של 20 מכשפים, 20 שדים, 20 סמליי רוחות, בנוסף לכך, צריך את הגביש המוביל, ולבסוף צריך מישהו בדרגת ריבוע" הוא אמר. "דרגת ריבוע...?" שאלה צ'יקה.

"מישהו בעל 4כוחות או יותר, כמו כן איש בעל 3 כוחות נקרא איש בדרגת משולש, איש בעל 2 כוחות נקרא איש בדרגת קו ואיש בעל כוח אחד נקרא איש בדרגת נקודה, הדרגה שכרגע את נמצאת בה" הוא אמר. "הו! כן, וצריך לאסוף את כל 20 הגבישים, את מבינה? זה המון עבודה...".

"אבל אין ברירה" היא אמרה. "ואתה יודע אצל מי יש גביש?" היא שאלה. "הממ..." הוא ניסה להיזכר "אני חושב... אני חושב שיש את גביש אצל... אלת היער..." הוא אמר, "זה יהיה קשה להשיג אותו ממנה, היא שונאת את כל הזנים, אבל הכי פחות את הערפדים, כי הם הכי פחות מסיבים נזק לטבע..." הוא אמר.

"אני מנחש אבל שבמסדר הרוחות נוכל להשיג יותר מ20 סמליי רוחות, ואם אני לא טועה את לפי החוזה שלך עם הרוח בבית שלך את חייבת גם לנקום במסדר, אני צודק?" הוא אמר וצ'יקה הנהנה.

"אבל איך ידעת?" היא שאלה.

"אני יודע הכל... זה בסדר... זה חלק מהתפקיד שלי... אני חושב..." הוא אמר.


הם יצאו מהכיתה,וראו מראה מוזר. כל התלמידים בביה"ס נעמדו בטורים לצידיו של כל מקום בביה"ס, מפנים את פניהם לחלון או לקיר וקוראים בספר. לפתע ארבעה תלמידים, אשר היו דיי גדולים, הסתובבו ותפסו אותם בידיים. הם לקחו כל אחד לכיוון אחר, כשאת צ'יקה הם לקחו למרתף ביה"ס. הם היו גדולים וחזקים מדיי בשביל להתנגד עם שני ידיים תפוסות, ולצ'יקה הם קשרו כיסוי עיניים, על מנת שלא תוכל להשתמש בטלקנזיס. כשהיא הגיעה למרתף הורידו לה את כיסויי העיניים. היא ראתה את הנער מאתמול, אשר המכתב גרם לה להתאהב בו קודם, וזה גרם לה לראות אותו ולהתאהב בו שוב.

"אז... מה את אומרת צ'יקה, את רוצה להצטרף לאוסף הגופות שלי?" הוא שאל וצ'יקה הנהנה.

"יופי, אז אני לא אצטרך אפילו להתאמץ" הוא אמר, הוא הוציא שעון עתיק, אשר היה עשוי מכסף. נראה שהוא כבר לא עבד.

"לאוסף גדול יתווסף עוד ערפד. לאפשר למחזיק להיות הערפד, זמן או נצח לא ישנו, גוף זה יישאר כפי שהוא" הוא אמר את הדבר אשר היה אמור לחתום את צ'יקה בתוך, ככל הנראה השעון, אך לפתע הירוקי הופיע לידו. הוא קפץ ונתן לו בעיטה בפרצוף, הוא החל לדמם.

"מזל שזה לא הגוף האמיתי, מזל גם שבצורה שאני שימרתי את הגוף הוא יתרפא בלי בעיות, ומזל שאפשר לשפד אותך על קרח בגוף הזה!" הוא אמר. הוא הרים את ידיו ו5 רסיסי קרח יצאו ממנה, פגעו בהירוקי וריתקו אותו לקיר. בגלל הבעיטה ממקודם אשר גרמה לשעון ליפול החתימה לא התבצעה. "לאוסף גדול יתווסף עוד ערפד. לאפשר למחזיק להיות..."החל לחזור על המילות החתימה וולבוד, אך קולה של הרוח מהבית של צ'יקה קטע אותו.

"מת!" צהלה הרוח. "לאפשר למחזיק להיות מת!". לפתע הרוח יצאה מגופו של הירוקי." דם לדם אינו תואם. כל אחד מכל גוף אחר, יעלם. היפנוזה תשתקף במראה,ותעלם כלא הייתה!" קראה הרוח. לפתע מהשעון יצאו כל כך הרבה רוחות שקופות, בעלות צורה ברורה, אך גם חצי שקופים. הם תפסו בוולבוד ושאבו אותו יחד איתם לתוך השעון. צ'יקה המומה לא פחות מהירוקי ממה שקרה.


באותו זמן, בבית אחר בפרברי העיר, עמדה ילדה ליד אביה.

"אבא, החותם מוכן?" היא שאלה בעליזות.

"כן, אני אוכל לחתום את חותם האש כבר מחר" הוא חייך אליה.

"וזה יהיה כואב?" היא שאלה בעליזות.

"מאוד," חייך גם אביה.

ספוילר

פרק 3 – חותם האש

צ'יקה והירוקי בהו ברוח בפליאה. לאחר כמספר דקות הם התעשתו, וצ'יקה ניגשה לעזור להירוקי ."איך?" הם שאלו ביחד, "הרי רק מכשף יכול להשתמש בלחש הזה", הוסיף הירוקי. "אממ... בוא נחשוב על זה...", אמרה הרוח. "את בטח תהית איפה הייתי היום. זה מפני שבבוקר הירוקי בה להתנצל בפנייך על כך שלא הגיע אתמול. הוא ראה אותי וסיפר לי הכל, אז הסברתי לו שנתתי לך את הכוח העיקרי שלך", היא אמרה וצ'יקה נעצבה בו מבט מעוצבן. "כרגע", הוא המשיך, "מכאן העניינים התגלגלו, ואממ... נכנסתי לגוף שלו מהבוקר. זה היה מספיק זמן לכמה שניות שכשיצאתי מהגוף שלו, יכולתי להשתמש בלחשים כמו מכשף... אני מניח שזה הסיכום באופן כללי" היא אמרה. "רגע... אתה אומר לי שאתה יכול להיכנס לגוף של כל אחד אחר ולהפעיל אותו, גם כנגד רצונו?", שאלה צ'יקה."בערך..." היא אמרה. צ'יקה הסתכלה עליו במבט שואל. "בניי אנוש הם חלשים, אז כן, אני מסוגל לעשות את זה גם נגד רצונם, אבל אני מקובע לבית שלך, או למקום שבו אני יוצא מאותו גוף של בן אדם, לכן זה היה בעייתי לתפוס גוף, ואם זה מכשף, שד, קוסם, או ערפד, אני צריך את הסכמתו בעת הכניסה שלי, אחרת לא אצליח...", היא אמרה. "זה יכול להיות שימושי", אמרה צ'יקה. "טוב, אני מניח שסיימנו להיום", פיהק הירוקי. "כן, גם לי בא לישון....",פיהקה גם צ'יקה. "אני..." אמרה הרוח בבלבול. "אתה יכול ללכת איתו...", צ'יקה אמרה והרוח נכנסה בין רגע לגוף של הירוקי, למרות שלא נראה היה שהיא השתלטה עליו. הירוקי לקח במהרה את השעון של וולבוד ושם אותו בכיס מכנסיו. הם יצאו מהמרתף ומביה"ס, עלו לאוטובוס. כשהגיעו לתחנה בה הירוקי היה אמור לרדת, הם קבעו להיפגש מחר – על מנת לתכנן את הפלישה למסדר הרוחות.

באותו זמן, בחדר סגור ואפלולי, עמוק עמוק בבטן האדמה. החדר היה קטן וצפוף, יציאה אחת הייתה לו. במרכזו עמד לפיד, סביב הלפיד היה מעגל, וסביב המעגל עמדו 5 אנשים. סביב החדר היועוד 5 לפידים בוערים. "אז הם שלושה...", אמר אחד מהם, "לא, אבל אם הם יעלו על זה, זה מסכן יותר מדיי דברים, זה מסתכן בכך שהם ישתחררו מזה", אמראחד אחר. "וזה מסתכן בגורל העולם אם הם יגיעו גם אל אלת היער ואלת הים",אמר אחד נוסף אחר. "אבל אם זה יעבוד, נוכל להרוויח ערפד, ומכשף, ואת שד הקרח, אחת האבידות. אתם יודעים שאלמלא וולבוד היה תופס אותו, הוא היה נמצא היום פה",אמר אחד אחר. "בהחלט, הגיע לו להיות חלק מהמועצה העליונה", הוסיף האחרון מביניהם. לפתע איש הופיע בפתח החדר, אותו איש אשר דיבר עם ילדתו על 'חותם האש'. "אני פה, אני מוכן לצרוב את חותם האש", הוא אמר. כל ארבעת האנשים הסתכלו על האחד האחר, והוא הנהן. הוא לפתע נעלם. "כל מה שנותר זה לחכות", אמר אחד מהם.

"לא הייתי פה... יומיים!" הרוח הייתה ליד הירוקי. הם היו בפתח הכניסה לבייתה של צ'יקה.זה כבר היה היום שלמחרת – אין לימודים, ולכן הם קבעו להיפגש בצהריים. "טינג-טונג", צלצל הירוקי בפעמון. אין תשובה. "טינג-טונג,טינג-טונג", הירוקי המשיך לצלצל. "מה קרה לה?", שאל את הרוח, שלא השיבה לו, וגם צ'יקה לא השיבה להם. "אממ...!", נשמע קול המנסה להשתחרר ממשהו. הירוקי נכנס במהרה לביתה. הוא ראה גבר אשר לבוש בגלימה שכיסתה את כל גופו.הוא העיף מבט חטוף בהירוקי. הוא החזיק בצ'יקה, כשיידו על פיה, ושניהם נעלמו לפתע.

"לא!לא!", קרא הירוקי בבהלה. הוא רץ למקום ממנו נעלמו, ניסה לבדוק, כאילו אולי הםרק בלתי נראים. "לא...", הוא מלמל. "אז מה עושים עכשיו?".לפתע, יצאה הרוח מגופו של הירוקי. "אני לא חושב שאני יכול לעשות יותר מדיי...", הוא מלמל, "אין לי שום כוח שיכול לעזור. אין לי כוח כמו לצ'יקה, טלקנזיס או משהו, חוץ מהיכולת להטיל כשפים כמכשף... אני... אני... אני פשוט חסר תועלת...". "אני דווקא חושב שטיפלת יפה ב... מה שמו...?", אמרה הרוח בקול השטותי שלה, גם במצב הזה, "וולבוד! כן, וולבוד!". לאחר כמה דקות של שתיקה, הירוקי מלמל לעצמו משהו, ופתאום הספר שלו הופיע. הוא הסתכל, ועיין בו. "או זה... או זה...", הוא מלמל לעצמו בעודו מצביע על שני עמודים בספר. הרוח רוכנת מאחוריו, ומסתכלת מאחוריי גבו על הספר. "אבל... זה צורך פגיעה בסמל רוח... וזה קורה רק עם הסכמתה, אם אני לא טועה...", הוא אמר. "אני מוכן! אני מוכן!", התנדבה הרוח. "אתה בטוח? בכל זאת... זו פגיעה בסמל הרוח... אם אתה תשתמש בזה יותר מדיי פעמים אתה פשוט תעבור לעולם הבא...", הוא אמר. "זה יהיה כיף, אני עד היום מנחש, אם אני אלך למעלה או למטה!", צהלה הרוח. "כן, זה בהחלט בסדר", מלמל הירוקי, דיי המום מהתשובה שקיבל. "לא טוב... הכישוף הזה ניתן להשתמש לעיתים רחוקות, משמע אם נשתמש בו עכשיו...", אמר הירוקי, "תוכל להשתמש בו שוב רק בעוד שנה! לא נורא, העיקר שאני אגלה אם זה למטה או למעלה!", אמרה הרוח בשמחה. "כן...", אמר הירוקי, ספק המום, ספק מפוחד מהמוזרות של הרוח. "טוב, זה ייכאב קצת, אני סומך עלייך, אם קורה פה משהו, תדאג שהספר יישאר בטוח", אמר הירוקי והרוח הנהנה. "צריך לשנות פה שזה יהיה מתאים ללחש, אני מקווה", הוא מלמל. "רוחות חרישיות, זמנים ועולמות. אנשים וחיות, נשמות ודעות. הערפדית האחרונה בצרה. תנו לי את אשר שולט באשר קורה, תנו לי דעת, נשמה וגוף, תנו לי חצי חיים, תנו לי יכולות חדשות, תנו לי להיות אשר אני לא ותנו לי את הכוח לעזור", הוא אמר. צווחת כאב נפלטה מפי הרוח. הגוף של הירוקי נהלם בהילה צהובה אשר הקיפה אותו. "אני ש...שונא מחיקת סמל!...", צעקה הרוח.


"תעזוב אותי!" צעקה צ'יקה. שני גברים גדולים, אשר כוסו בגלימות שכיסו את כל גופם החזיקו בצ'יקה. ידיה קשורות באזיקים ועיניה קשורות בבד סביב ראשה. "אמרתי לכם לתת לי ללכת!" היא צעקה ובעטה באחד האנשים. היא פגעה בו היישר ברגלו, הוא שחרר את אחיזתו ממנה. "סאיונרה", חייכה צ'יקה. עם הרגל אשר פגעה בחברו, פגעה בגבר השני ששיחרר את אחיזתו גם. היא החלה לרוץ במסדרון בבטן האדמה. הדבר היחידי אשר האיר את המקום היה לפידים. האוויר היה מחניק, והקרירות מהאדמה הורגשה. צ'יקה רצה ורצה, ללא ידיעה מה מצפה לה. צעדים של אנשים אשר מתקרבים ובאים לתפוס אותה נשמעו. צלליות מלפניה ומאחוריה החלו להופיע.

"ברר...", מלמל לעצמו הירוקי. הוא מצא עצמו יושב על כורסא, בחדר מלא לפידים, בחדר מתחת לאדמה. אוויר חנוק וקור שררו בחדר. הוא ישב בחדר בו היה שולחן, ועליו נוצה, וקופסת דיו. כמה רהיטים עליהם היו סימניי דם, אשר נראו כמעשה אדם בעליי עיטורים שונים,חלקם נראים עתיקים כל כך שנראים כמו לפניי כמה מאות טובות. בחדר הייתה מיטה ועליה מצעים אשר כולם בצבע אדום, מיטה מעופשת שנראה שלא שכבו עליה המון זמן, אך אם זאת גם מסודרת. בחדר היה איש קטן אשר ניקה את הרהיטים. האיש היה דיי נמוך, עם גב שפוף, הוא היה קרח וניכר עליו שהוא באזור גיל ה-50. הירוקי, קצת מבולבל, ניסה לעמוד, אך חטף מכה ממעקה הכורסא. "הכל בסדר, אדוני?", הסתובב האיש. "אה...כן, הכל בסדר", אמר הירוקי. האיש חזר לעיסוקו והמשיך לנקות את הרהיטים. הירוקי נשם נשימה עמוקה. 'או.קיי, אני עכשיו צריך לברר מי אני, ואיפה אני...', חשב לעצמו. הוא הסתכל על החדר במבט בוחן, מנסה לחפש משהו אשר יוכל לעזור לו. 'אולי...משהו בדפים?', חשב הירוקי וקם מהכורסא והסתכל על הדפים. הדף שהיה מונח לפניי כולםמשך את צומת ליבו.

נושא בו נדון: חותם האש

נמען: קאייצ'י, המועצה העליונה

הירוקי בלע את רוקו. 'זה... זה... זה לא יכול להיות...', חשב לעצמו, 'אני... אני... מכל האנשים נכנסתי ל... לקאייצ'י?, אבל איך... ה... תליון שלו, התליון האגדי שלו אמור להגן עליו...'. בעודו חושב זאת, הוא ראה תליון עשוי נחושת מצופה בזהב שצבעו החליד קצת. הוא שוב נשם עמוק. 'מוזר... שמישהו מנוסה כמוהו יוריד את התליון, הם אף פעם לא מורידים את זה... טוב, אין זמן לזה, אני צריך להבין מה קרה עם צ'יקה אם הגעתי הנה', הוא חשב לעצמו והחל לקרוא שוב את המכתב. "רגע... חותם האש... אם אני זוכר נכון זה אחד משלושת החותמים, חותם האש, חותם המים וחותם העלה... אבל... הם חותמים עתיקים, האנשים שחותמו אותם ממזמן נעלמו, המלחמה ממזמן נרגעה", מלמל לעצמו. הוא החל לקרוא את המכתב, ועיקם את פניו בדאגה. "אז הם... מתחננים להכניס לצ'יקה את החותם הזה, וכך... להיכנס לעולם המכשפים, משם לרוחות ואז... זהו, הכל יהיה בידיהם...", מלמל הירוקי. "אתה בטוח שהכל בסדר, אדוני...? נראה כי משהו מדאיג אותך", אמר האיש אשר חדל מעבודת הניקיון. "לא... הכל בסדר...", אמר הירוקי והאיש חזר לעבודתו. "אממ... אתה יודע מתי צורבים לצ'... כלומר, לערפדית את החותם?", אמר הירוקי בחשש, אך ניסה להישמע בטוח בעצמו, על מנת להתאים את עצמו לקאייצ'י. האיש הצמיד את ידו לקיר. "אממ...עכשיו עורכים את ה... לא! היא ברחה להם!", אמר האיש "אבל הם ייתפסו אותה, זה לא אמור לקחת הרבה זמן, הם ייסגרו עליה בקרוב". 'לא טוב... אני צריך לעזור לה...', חשב הירוקי, מנסה לחשוב על תוכנית איך לעזור לה. "טיפשים... הם בכלל בדקו שהיא כשרה לקבל את חותם האש...?", אמר הירוקי, רק שזה לא ממש היה הוא, כאילו משהוא דיבר עבורו. "לא... אני חושב שהם שיערו שהיא תעמוד בזה, בכל זאת, הערפד האחרון. אבל לדעתי היא תמות, המון שדים גדולים ממנה ומנוסים ממנה מתו מזה", אמר האיש. הירוקי היסס לרגע, לא יודע מה להגיד. הוא הרגיש משהו שכמעט מדבר במקומו, אבל אומר בדיוק מה שהוא רוצה. משהו שמשתף איתו פעולה, אבל הוא הרגיש שזה, משהו של שד. הוא הסתכל על השרשרת, ואחז בה. הוא הרגיש זרם חשמלי שגרם לו להפיל את השרשרת. הוא הסתכל במהרה על האיש בחשש שהוא יתחיל לחשוד במשהו, אך האיש חזר למלאכת הניקיון ולא שם לב. הירוקי לא נגע בשרשרת, ופשוט התקדם לכיוון היציאה, מניח שמשם יאלתר. הוא הלך לכיוון הדלת ועמד לצאת עד שהאיש לרגע עצר אותו."כרגיל, אתה עושה את העבודה המלוכלכת... אתה הולך לבדוק אם היא מוכנה לחותם האש?", אמר האיש תוך שהוא ממשיך לנקות. הירוקי היסס מה להגיד. הוא הרגיש שהדבר השדי דועך ונעלם. "אה... כן..." הוא אמר. האיש חזר בחזרה לעבודתו והירוקי יצא מהחדר. הוא יצא למסדרון ארוך וריק. לאורך כל המסדרון היו לפידים אשר היו התאורה של המקום. הירוקי הלך במהירות, אבוד. רחש של צעדים מהירים נשמע מאחוריו. הוא הסתובב במהירות, נגלה לעיניו גבר גבוה, שרירי שנראה שעבר אימונים פיזים קשים ומיוחדים. היה לו שיער שחור ועיניים חומות. היו לו צלקות לאורך כל גופו. הירוקי מבולבל, לא ידע מה לעשות. "אתה נראה אבוד, אדוני. אני אוכל לעזור לך במשהו?", הוא אמר. בהחלט זו לא הייתה התגובה שהירוקי ציפה לקבל מהאיש הזה. 'מפחיד... כמה כוח... יש להם... אני אפילו לא יכולתי לשמוע אותו מתקרב...', עברה בו מחשבה מהירה לאחר כמה שניות. "כן, אני צריך להגיע אל צ'י... כלומר, הערפדית. אני רוצה לבדוק אם היא כשרה ל... אה... חותם האש...", הוא אמר. "עבודה מלוכלכת כרגיל..." מלמל האיש בזעם. "אז אתה צריך שאני אראה לך את דרך המסתור...?", הוא שאל בבלבול והירוקי הנהן בלבול. הוא עקף את הירוקי והחל להתקדם והירוקי הבחין בסימן צלב על עורפו. 'זה... זה הצלב של... לא, זה אסור... אבל בעצם... זה כן זה! זה צלב הנאמנות! זה מסביר את זה שהוא בכל זאת הראה לי את הדרך, אולי גם את כך שהאיש לא חשד. אם השד משתמש בצלב הזה, כשהוא חורט את זה על הקורבן שלו... הקורבן נהייה נאמן לו... זה אחד מהדברים המפחידים ביותר שהשדים עושים לאנשים חזקים... זה, זה דבר שאף אחד לא עושה חוץ משדיי המועצה העליונה...', חשב הירוקי בפחד ובהלם. האיש לפתע נעצר ושם את ידו על הכיר. ריבוע זוהר הופיע על הקיר, ומעבר נפתח והאיש נכנס לשם ביחד עם הירוקי. המעבר היה קר ואפלולי, לא היו בו כלל לפידים. הכניסה נסגרה, והיה חושך מוחלט. הדבר היחידי שהירוקי הצליח לראות זה את האיש, שנראה שהחושך כלל לא הפריע לו. הוא שמע רשרוש של ברזל. הוא ניסה לראות מה זה, אך לא ראה כלום. נראה שגם האיש הבחין בכך, אבל לא נראה שזה הדאיג אותו.


"קח את זה, חמור!", צ'יקה קפצה ונתנה עוד בעיטה בפרצוף לעוד איש שניסה לתפוס אותה. עוד ועוד צללים החלו להופיע ולהתקרב לעברה. מתנשפת, צ'יקה נתנה עוד בעיטה לעוד אחד ברגליים והפילה אותו. "פסס...", נשמע לחש. צ'יקה הסתובבה בבהלה. "הירוקי!", היא קראה בשמחה. מחילה קטנה נחשפה בקיר, המתאימה רק להליכה על ארבע. וממנה יצא הפרצוף של... הירוקי. הוא יצא ונעמד, לפחות הגוף האמיתי שלו. "מה אתה עושה כאן?", שאלה צ'יקה. "אה... באתי להציל אותך",הוא אמר. נשמע על קולו שהוא כמעט שאל את זה ולא ענה את זה. "מכאן", הוא אמר והתכופף ונכנס למחילה וצ'יקה אחריו. זחילה של מה שנראה לצ'יקה כמו נצח הובילה אותם סוף סוף אל חדר מרווח. במרכז החדר היה מעגל, אשר צויר בדם. 5 לפידים סביבה מעגל ו-5 עיגולים קטנים שסומנו בדם גם הם על העיגול. כל החדר הוקף בלפידים. ארבעה אנשים עם גלימות אשר כיסו את כל גופם. על הגלימות היו עיטורים מיוחדים. צ'יקה ניסתה לזוז בחזרה למחילה ממנה באה אך לא הצליחה. "ברוכה הבאה לישיבה של המועצה העליונה", חייך חיוך זדוני הדבר אשר היה בגוף של הירוקי.

~סוף הספיישל (פה חשדתי)

אני מקווה לתגובות שיעזרו לי לקדם את רמת הכתיבה שלי, כדיי שאת הפרקים הבאים אוכל להוציא ברמה יותר טובה :}

תודה רבה על התגובה, אשתדל להפנים את כל מה שכתבת לי מפרק 5 (פרק 4 כבר לקראת סיום).
בנוגע להצלחות של צ'יקה עם הבעיטות, נראה לי שזה בגלל העתיד הרע שאני צופה לה, אז נתתי לה להצליח בזה... אני חושב... ם:

טוב... הנה עוד פרק שאף אחד לא יקרא...

פרק 4 - המוות הסופי?
האיש הצמיד את ידו לקיר ונעצר. "ה...הגענו...?", שאל הירוקי.
"לאן אתה רוצה להגיע...?", שאל האיש.
"ל... לצ'יקה! כלומר, לערפדית!, אתה יודע את זה!", אמר הירוקי.
"אני יודע... שאתה רק בגוף של אדוני...", אמר האיש ובמהירות הבזק תפס בהירוקי באחיזה שלא יוכל לזוז כלל. הירוקי בלע את רוקו בהלם. ליבו הלם בחוזקה. הוא אפילו לא אמר כלום בגלל שבהינף יד האיש גילה הכל.
"תביא... אותו... לפה..." נשמע קול לחישה מהדהד באוזניו של הירוקי. קול כקול נחש.

"אני... בטוחה שאפשר ליישב את זה... אני... יכולה פשוט לחזור לבית שלי ולחזור לחיים הרגילים...?", אמרה צ'יקה בקול מפוחד, אך ניכר בקול שהיא מנסה להסתיר זאת. ידיה קשורות מאחוריי גבה ורגלייה קשורות אף הן בחבלים. אבל עיניה אינן היו מכוסות. היא ניסתה להעיף אותם בעזרת הטלקנזיס, אך שום דבר לא קרה. חמשת האנשים ביניהם הדבר אשר היה בתוך הירוקי נעמדו כל אחד במקומו. הם החלו לשיר מזמור, כל אחד מתחיל קצת אחריי השני והמילים מתערבבות זו בזו. ולאט לאט כל מיני ציורים ואותיות מתחילים להופיע על הקיר. כשהם מסיימים לשיר נדחף הירוקי האמיתי בגופו של קאייצ'י נדחף לחדר, קשור עם ידיו מאחוריי הגב גם כן על ידי אותו איש שמשרת את קאייצ'י. "עבודה טובה", אמר הדבר אשר היה בהירוקי.
האיש השתחווה לפניו וייצא מהחדר. "אז... אז... אז אתה קאייצ'י!", אמר הירוקי.
"אני מניח שישבת שעות על מנת לעלות על זה...", אמר בזלזול, מה שהתברר קאייצ'י אשר היה בגופו של הירוקי.
"הו...?", צ'יקה הסתכלה בפנים מבולבלות לעבר קאייצ'י והירוקי.
"צ'יקה! זה אני! הירוקי!", אמר לה הירוקי וצ'יקה החזירה אליו מבט מבולבל.
"החבר הטיפש שלך במקום להטיל כישוף שייתן לנשמה שלו להיכנס לגוף שלי הטיל כישוף שאפשר לי להיכנס לגוף שלו... ואת הנוכחות המגועלת שלו אפשר לזהות מקילומטר...", אמר בבוז קאייצ'י.
"אל תדאג שמץ קטן, אתה תקבל את הגוף העלוב שלך בחזרה... לא לפניי ש..." הוא אמר והוציא מכיסו של הירוקי את השעון של וולבוד.
הירוקי וצ'יקה בלעו את רוקם בפחד.
"יופי, אני רואה שאתם זוכרים את זה... ובדיוק מה זה עושה..." הוא אמר "ועכשיו הגיע הזמן לקרוא לחברנו הוותיק, שיצטרף אל המועצה העליונה!".
"זמנים ועולמות כאחד, נשמות וגופות נקלעים למטרה אחת. את שד הקרח שחררו משעון הזמנים, שעון המתים, שעון העולמות. נשמה תחזור לגופה הקודם, ותשתחרר משליטת האבדון!", קרא קאייצ'י. הציורים והאותיות החלו להבהב. הבזקיי אור החלו לצאת מהשעון וסנוורו את עיניהם של הירוקי וצ'יקה.
האורות דעכו כאחד. "אה!!... הא...?", אותו איש אשר וולבוד גרם לצ'יקה להתאהב בו הופיע שם. בתחילה צעק, אבל אז ראה שהוא נמצא באותו מקום והחל לתהות מה קרה. צ'יקה פשוט עצמה את עיניה על מנת לא להסתכל ולא להסתכן בכך שהיא שוב תושפע מהשפעת המכתב.
"זה בסדר, נלכדת על ידיי וולבוד... ושחררנו אותך...", אמר אחד האנשים בגלימות.
"הדבר האחרון שאני זוכר זה שהוא דקלם איזה משפט ונשאבתי לשעון הזה...", אמר השד שיצא מהשעון.
"תקח את אלה, צ'יקאקו", אמר איש אחר בגלימה והושיט לו גם גלימה. השד, שכנראה שמו צ'יקאקו לבש אותה.
לפתע עיגול נוסף הופיע במעגל והעיגולים האחרים קצת הצטמצמו במרחקם, והוא נעמד במקום משלו במעגל.
"ועכשיו... לצלב הנאמנות...", אמר קאייצ'י ובידו הייתה השרשרת שהירוקי ראה בחדרו של קאייצ'י כשכנס לגופו.
הירוקי בהה בהלם בקאייצ'י. 'בחיים... לא... חשבתי... שאראה... את הצלב... אבל... איפה הוא...?', חשב הירוקי.
קאייצ'י מחץ את השרשרת באגרוף ידו, וכשפתח את אגרופו שוב היה שם צלב ממתכת.
"אני תוהה אם היא תשרוד את זה...", אמר קאייצ'י "אבל שיהיה...".
הוא סובב את צ'יקה עם גבו אליו, וצ'יקה שניסתה להתנגד לא יכלה לזוז ולא להשתמש בטלקנזיס.
לפתע הצלב ממתכת החל לקבל צבע אדמדם.
"תתכוני", נשמע צחוקו המרושע של קאייצ'י. הוא הניח את הצלב על עורפה של צ'יקה. צווחת כאב איומה נשמעה. ולאחר כדקה של הצמדה של הצלב לעורפה קאייצ'י החזיר את הצלב לידו והחזיר אותו לצורת השרשרת. צ'יקה נפלה מחוסרת הכרה לרצפה, כשסמל הצלב בוהק נראה על עורפה.
"ארג....", נהם הירוקי בעצבנות.
"תרגע כלבלב", אמר בזלזול קאייצ'י "עכשיו הגיע הזמן לקבל את גופך שלך חזרה...".
קאייצ'י מלמל משהו וגם ידיו ורגליו נקשרו בחבלים בעוד חבליו של הירוקי נעלמו.
באותו הרגע הרגיש הירוקי סחרחורת ולפתע מצא עצמו קשור... נמוך יותר, בגופו שלו.
"ואת זה אני אקח", אמר קאייצ'י ולקח את השעון מכיסו של הירוקי.
שש האנשים יצאו מהחדר ואחריהם נכנס האיש בעל צלב הנאמנות של קאייצ'י. הוא הרים את הירוקי בעוד הירוקי מסתכל על צ'יקה במבט מבוהל, בהלם, מפוחד, מלא יאוש. ליבו החל להלום בחוזקה. כל העולם סביבו קרס ממש.
תוך כדקה מצא עצמו הירוקי מאחורי סוגר ובריח.
"מחר אתה תוצא להורג... בחלל", אמר לו האיש מבעד לסורגים.
"ל...חלל?", הירוקי שאל בבלבול.
"אתה תראה בעצמך מחר..." אמר האיש והלך משם.
איש שמן במיוחד ישב ושמר מאחוריי הסורגים, הוא תפס תנומה קלה.
'החלל...? כלומר, לירח...?', ניסה הירוקי לחשוב על החלל והחליט לשאול את האיש.
"היי!", הוא קרא לעבר האיש, אשר רק התחיל לנחור במקום להתעורר.
"היי!", קרא הירוקי. האיש המשיך לישון.
"היי!!!", צעק הירוקי.
"הכל בסדר אמא!, קמתי!", אמר האיש המגודל והסתכל על הירוקי "אה... זה אתה... מה יש שוטה קטן?".
הירוקי כמעט החליט במקום לשאול אותו להתחיל לקלל אותו אך התאפק ושאל.
"תגיד... מה זה החלל... זה שהולכים להרוג אותי בו מחר...?", הוא שאל.
"החלל...? אמם... אני מניח שזו לא תהייה בעיה לספר לך...", אמר האיש "החלל זה כמו מימד אחר, אשר אנחנו הצלחנו לגלות איך להגלות לשם אנשים שאנו רוצים להרוג. אף איש לא חזר משם חיי, כלומר, אף אחד לא חזר משם בחיים. כל מה שידוע עליו ידוע מאגדות שאומרות שזה חלל ריק מכל בו אתה מתבודד לבד עד שאתה מת, ולא משנה כמה אנשים יהיו בו – לא תוכל לפגוש אותם. אבל זה כמובן לפי האגדות... אחלה עינוי לשוטה כמוך!", אמר האיש.
"כרגע הדבר שהכי קרוב למילה שאמרת זה 'שותה', ונראה לי שאתה שותה הרבה מאוד...", אמר הירוקי חלושות, אך נראה שהאיש הבין את זה.
"מה אמרת?!", קרא האיש בעצבנות והירוקי לא השיב לו. "מ-ה, א-מ-ר-ת?!", אמר האיש בעצבנות והירוקי חייך חיוך מלגלג.
האיש נשם עמוק ונרגע. "תצחק כמה שתרצה, בינתיים אתה זה שהולך למות מחר" הוא חייך אליו חיוך נקמה והירוקי עיקם את פניו בעצבנות.


"אה... איפה אני?...", מלמלה צ'יקה.
היא מצאה עצמה בתא קטן בו מיטה וכיור בלבד. הייתה אך ורק דלת אחת וסורגים סביבה.
"הו! היא התעוררה!", אמר העוזר הנמוך של קאייצ'י.
הוא שם את ידו על הקיר והתיישב על כיסא עשוי אדמה, ולאחר כדקה הוריד את ידו.
מיד נשמע קול צעדים וקאייצ'י הופיע. עיניה של צ'יקה בהקו בצבע צהוב ולפתע היא השתחווה לו.
"אז... אני יכול ללכת אדוני...?", אמר העוזר של קאייצ'י.
"אתה משוחרר", אמר קאייצ'י והאיש הלך משם.
צ'יקה התרוממה מתנוחת ההשתחוות. "תנוחי... מחר את תקבלי את חותם האש" אמר קאייצ'י והיישר אליה מבט חד. הוא נעץ בה את מבטו לאורך מה שנראה כנצח, אך לבסוף הלך.
"חות... חותם... האש...? מה זה...?", מלמלה לעצמה צ'יקה "ולמה אני פה...? לא בגדתי באדון קאייצ'י". בעודה אומרת זאת, נראה כי הצלב על עורפה זהר באור צהוב שכמעט כבר נראה כירקרק.
24 שעות חלפו להן לאיטן עבור הירוקי וצ'יקה. הירוקי דאג מה יקרה לו, ומה קרה לצ'יקה בעוד צ'יקה דאגה מה הוא חותם האש.
"בוא... – נידון למוות", חייך אל הירוקי חיוך זדוני האיש השמן אשר ישב מול כלאו כאשר פתח את הדלת.
הירוקי לא קם ממיטתו. "בוא כבר!", התעצבן האיש והוציא אזיקים וחיבר אותם לידיו ורגליו של הירוקי בלי שהירוקי יכול היה להתנגד.
האיש השמן הרים אותו בידיו מעל ראשו וסגר אחריו את הדלת ונעל אותה במפתחות כשהוא מחזיק את הירוקי ביד אחת. הוא הוביל אותו לבמה ענקית מתחת לאדמה וכקהל אלפי שדים אשר נועצים בו עיניים. "מ-ו-ו-ת!, מ-ו-ו-ת!, מ-ו-ו-ת!", נשמעו שאגות רמות מהשדים.
שישה אנשים נכנסו לחדר, ביניהם הוא זיהה את צ'יקאקו, למרות שהיה מכוסה תחת הגלימה.
האיש השמן הניח אותו וירד מהבמה ומייד שש האנשים נעמדו סביבו במעגל.
הם החלו שוב לזמר זמרה מוזרה, ושוב אותיות וציורים החלו להופיע על הקירות. השאגות החלו לגבור עוד יותר ויותר ואוזניו של הירוקי כאבו. לפתע עיגול סגלגל מרחף הופיע מול הירוקי. "מ-ו-ו-ת!, מ-ו-ו-ת!, מ-ו-ו-ת!", נשמעו הקריאות חזקות עוד יותר. "תעשה את זה בעצמך או שנאלץ אותך" אמר אחד מהם, שהוא זיהה בקולו כקאייצ'י עכשיו. הירוקי לא זז.
יד ארוכה הופיעה משום מקום ודחפה אותו היישר לתוך העיגול. "תהנה... בחלל מכשף...", אמר קאייצ'י בעוקצנות, וזה היה הדבר האחרון אשר הירוקי שמע לפניי שנעלם בתוך העיגול.

העיגול נעלם ושישת האנשים נעמדו בשורה.
לבמה עלתה צ'יקה. היא ניגשה מול קאייצ'י והשתחווה לפניו. מייד אחריה נכנס האדם אשר ככל הנראה היה אמור להטביע את חותם האש כשלידו צועדת בעליזות ילדה.
צ'יקה התרוממה ויישרה מבט מהסס אל קאייצ'י אשר השיב לה בהנהון.
'אני... מניחה שאין... ברירה...', חשבה צ'יקה.
היא הרימה במקצת את חולצתה וחשפה את כתפה במקצת. האיש לחש משהו לילדה שזה עתה התרחקה ממנו וקיפל את שרוול חולצת העסקים בה היה לבוש. הוא הושיט את ידו קדימה ולפתע ציור של אש בהק בידו. "תתכונני...", אמר האיש.
צ'יקה הנהנה והוא בהרף עין הניח את יידו על כתפה. "תססס..." נשמע קול תסיסה. צווחת כאב איומה נשמעה והאיש הפשיל את שרוולו והכניס את ידו לכיס מכנסיו.
צ'יקה נפלה מתה לרצפה בין רגע. "נו טוב..." אמר קאייצ'י בזלזול.


אני באמת ניסיתי להפנים את מה שנאמר לי. פשוט מצאתי מישהי שהסכימה לשכתב לי (להוסיף את התיאורים כפי שהיא מדמיינת) וכך כתבתי לי במחשב את פרק 4-6 בלי להרגיש... אשתדל מפרק הבא להצליח יותר... בנוסף הבטא (של הניקוד) נעלם, למרות שאני לא חושב שיש לי שם יותר מדיי שגיאות בניקוד...

טוב, זה לא כאילו שמישהו ייקרא את הפרק הזה בכלל Xd

עכשיו אני קורא את 4 אבל פרקים מדהימים אחי זה ממש יפה!!!!