נושא: פוקימון "1000 הפנטזיות" - ימי רביעי, שישי ושבת!

וואו אהבתי.
הילדה היא בעצם מאי?

סיפור נהדר
היו לך כמה שגיאות כתיב אך אהבתי תסיפור שלך מחכה לפרק הבא

Atune - בפרק אבא, D:
לבן - איפה היו שגיאות כתיב?

Atune - בפרק הבא D:
לבן - איפה היו שגיאות כתיב?
מצטער על הדאבל
אבל אם כבר, הפרק הבא (2....) יפורסם ב-20:00....!

פורסם במקור על ידי XXXLIRVVV

Atune - בפרק אבא, ידידי!
לבן - איפה היו שגיאות כתיב?

היה איפשהו זה היה בעיקר ששכחת אותיות
למשל במשפט ה1 שהאמא אומרת כבת האמא שואל שכחת ת

פורסם במקור על ידי XXXLIRVVV

Atune - בפרק אבא, D:
לבן - איפה היו שגיאות כתיב?

אני בת.
וזה
*הבא

פורסם במקור על ידי XXXLIRVVV

אוקיי, אני ישים לב לזה יותר.
דרך אגב, הסיפור הוא ארוך מדי? קצר מדי?
ומצטער שלא הצגתי את עצמי, אני ליר מהעיר פאלט (xd)

היה קצת ארוך
אבל זה ממש לא חשוב
מרגישים פרק פרק!

פוקימון אלף הפנטזיות - עונה ראשונה!



פרק 2 : הבחירה היא....

בפרקים הקודמים....

'האירועים הקודמים:בראנדן רצה להיות מנהיג המכון הבא, אך אביו, ביל נורמן, לא הסכים לקח ושניהם ניקלעו לוויכוח פזיז שבסופו נורמן הצליח להעליב את בראנדן עד כדי כך שהוא ברח מביתו. נערה אלמונית, יצאה מביתה והצליחה להכיר את הילד העצוב בדרכים רדודות למדי ובאמצע, לאחר שבראנדן העליב את הנערה הצעירה, הוא ניקלע לצרה ע''י אופנוענויים, אך למרבה מזלו, הנערה הצליחה לסלקם ע''י הפוקימונים שלה:בלאבאזור וביוטיפליי. בראנדן לא הודה ממש והנערה התעצבנה....'

-ה"עין" מתכהה ומתכהה מחושך המסך ובעת הפרדת החשיכה, אנו רואים את גיבורי הספר.

לאחר שאיבדו את דרכם חזרה הביתה, גיבורנו מחפשים ומשוטטים בניסיון למצוא את הדרך, חלקם קטן מהם, כמעט.

"אתה לא מודה לי?! הצלתי את חייך ! הייתה מת לולא הייתי מצילה אותך! אוף!" צועקת הילדה על הנער האלמוני ומתנועונת עם ידה ורגלה לעבר כל כיוון. "הייתי יכול לעשות זאת לבד." אמר הנער (בראנדן - אלמוני בנוגע לנערה) אל הנערה בעוד עיניו עצומות ופרצופו מראה על רוגז וחוסר סבלנות. "כן, כוכב?! אז למה לא השתמש בפורט? הרי הוא הפוקימון שלך!" משיבה הנערה בקול כועס וכך גם בפרצופה. "זה לא עניינך...." מגיב שוב בחוסר סבלנות עם עיניו העצומות, וידיים משולבות, בעוד שהנערה מאחוריו מחכה לתשובה עם מבט זועם. "אווו...תשכח מזה. אם אתה כזה "מגניב" תמצא לנו את הדרך." אומרת הנערה בקול קטנוני, בעוד גבותייה יורדות אל אפייה. - לפתע, באמצע היער, נשמע רעש של מוזר. השניים הולכים במהירות אל כיוון הרעש, אבל הם מגיעים למבוי סתום משיחים. הם מפרידים את השיחים לשניי הצדדים ומגלים מפל מים מדהים ומנצנץ שגרם לפרצופם לחייך. '

-ה"עין" מתמקדת מול הדשא היפה ולידו המפל המדהים.גיבורנו מגיעים אל שדה הראייה, בעודם מחייכים.

"כמה נעים כאן" אומרת הנערה בשמחה, בעודה מסתכלת על המקום היפייפה בו הם דורכים. היא מוציאה את הפוכדורים מכיסה, זורקת אותם לאוויר ומהם יוצאים ביוטיפליי המרחף באוויר, ובאלבאזור שנוחת על רגליו, נראה מאושר ומשמיע את קולו "באלבא- באלבאזור". "אלו רק הפוקימונים שלך?" שואל הנער. "כן, למה? גם הם לא מוציא חן בעינך?" עונה ושואלת הנערה ברוגז והצקה. - נקודת המבט עוברת אל הנער אשר יושב על האדמה המלאה בדשא רך, מלטף את באלבאזור השמח ומחזיק בכתפו את ביוטפליי ומחייך בשמחה רבה. "הם ממש נהדרים!" אומר הנער בשמחה, בעודו מלטף ומראה שמחה ואהבה לבאלבאזור וביוטפליי. "היי, אני יודע לסרוג, אני אשמח לסרוג להם סוודר, בקרוב יהיה קר". ~סוודר? זה יתכן?~ מהדהדת הנערה בראשה ופרצופה מראה על תיהה. "אתה סורג?" שואלת הילדה בתמימות. "כן, גם תופר." עונה הנער בתשובה חסרת רגש. "דיי! נמאס לי מהגישה שלך!" אומרת הנערה בזעם. - הנער אינו מגיב לקח ואומר "בקרוב יחשיך. אני אלך לחפשים עצים, אני מציע לך להישאר כאן ולארגן את המקום." הנער הולך חזרה אל היער ו....'

ערב ביער.....

'הנער חוזר עם כמה קרשים בידו וכך גם פורט, הפוקימון שלו. הוא מסתכל על הנערה בחוסר רגש ואומר "הגעתי" וכאשר בפעם הראשונה שהוא מסתכל על פניה של נערה בכה חדות, הקרשים נופלים מידו אל הקרקע ופרצופו מראה על הלם, חרדה ומהדהד בראשו "האם זאת היא? אני לא מאמין...או... - אה?" הילדה מנענעת את ידו של הנער עם ידייה מכיוון שהוא אינו מגיב, אבל מיד אחר כך, הוא מסובב את ראשו לימין ושמאול ומסתכל על הנערה בסקרנות. "אתה בסדר?" שאלה הנערה את הנער ועונה לה חזרה "כן, אני בסדר, תודה." מרים את הקרשים ומתקדם אל המקום שלהם. "איך אתה מתכוון להדליק מדורה?" שואלת הנערה והנער משיב "אין בעיות. פארט, השתמש ציפורן להבה!" פארט קופץ , בעוד ידו בוהרת משימוש בציפורן להבה. הוא מכוון את ידו אל הקרשים ורק בכמה שניות המדורה דולקת.'

-ה"עין" מתמקדת על הירח המלא בעוד שעננים מחסים את אורו הבוהק ומיד מתמקד על גיבורינו.

'בעוד שהנער יושב ומשחק עם הפוקימונים, הילדה מכינה צנצנות מאחד הקרשים והולך אל המפל כדי למלות מים. "איפה למדת את זה?" שאל הנער את הנערה בעודו משחק עם הפוקימונים. "כשהייתי קטנה הייתי אוהב ליצור כל מיני דברים ואחד הדברים זו הצנצנת" עונה הילדה בעודה ממלאת את הצנצנות במים. "אני מבין, לא רע" אמר הנער וממשיך "בסדר, חבר'ה. התחיל להיות כאן קריר. הגיע הזמן שאכין לכם תלבושות!" אומר הנער בשמחה, בעוד הפוקימונים קופצים משמחה גם הם. הנער מוציא מתיקו סלילים ומסרגות. הוא מסתכל על הסליל בנחישות ומתחיל ליסרוג במהירות. הנערה מגיבה "ואו, נורא מרשים!" אומרת הנערה ומסתכל על הנער וממשיכה "כמה זמן אתה סורג?" ועונה הנער "מאז שהייתי קטן תמיד אהבתי את התחביב הזה. קחו, באלבאזור, פארט וביוטיפליי. תתחדשו!" אומר הנער, מביא את הבגדים החדשים אל הפוקימונים ומחייך יחד איתם. הנערה שמה את צנצנות המים על המדורה ואומרת "אתה צודק, באמת התחיל להיות כאן קר. הכין לנו מרק" אומרת הנערה. לאחר כמה דקות שהשניים מסתכלים אחד על השנייה, אדים יוצאים מהמים הרותחים. הנערה ניגשת אל המרק, אך פנייה נראות עצובות ומדוכאות. היא לוקחת את שתיי הצנצנות ושופכת לתוכם את המים חמים. היא הולכת באיטיות אל הנער, אשר להפתעתנו גם הוא נראה עצוב ומגישה לו את המרק. שניי גיבורנו נראים עצובים למדי. עיינהם מנצנצות מעצב שנוזל מנפשם. הם אינם נוגעים במים החמים ומסתכלים על הצנצנת המלאה במים, בעוד שהמים משקיפות את פינייהם....השניים מחליטים להרים את ראשם באותו זמן ומסתכלים אחד על השני בעצב ואי הבנה מוחלטת. הנער מכווץ את רגליו בישיבה ומשלב אתי ידיו לרגליו ומפנה את את פניו והנערה גם כן. לאחר כמה שניות של שקט, הם מסתכלים אחד על השני ומדברים......-.'

שנייהם:אה...X2 - מגיבים השניים בקול צרוד.
שנייהם:אפשר..X2 - שואלים בצרידות.
שנייהם:אפשר לספר לך סוד קטן? X2 - שואלים השתיים בתמימות.
-השתיים צוחקים ציחקוק קל, אך מיד העצב חוזר אל פניהם. הם מסתכלים אחד על השני כבתמימות והנער מדבר...-
הנער:את יכולה את להתחיל.
הנערה: לפני כמה שנים, שהיה ערב תחרויות הפסטיבל, אני החלטתי להשתתף בתור רוזליה. תמיד היה לי חבר שהיינו מכייפים והלכים ביחד לכל מקום. יום לפני הפסטיבל, התסובבנו ביחד בהר מוואסנאיל בעץ שקראנו לו "רופיר (שילוב בין רובי לספיר)" ובו אנחנו נהגנו לטפס עליו, אבל יום אחד, משהו הפריע למנוחתנו. סאלאמנס ענקי הגיע ותקף אותנו בלי שום סיבה. הוא היה מוכן להקריב את עצמו לעמני וקח היה... אתה יותר מדי דומה לו - בוהה הנערה בעוד שצל הפנים מסתיר את עיינה ובוכה שדמעותיה יורדות על הרצפה דרך האף שלה.

-ה"עין" מתמקדת על הקרקע שבא אפשר לראות את את רגליו של הנער שלפתע, כובעו נזרק על הקרקע וכך גם הדמעות. המבט עולה מעלה ואפשר לראות את הצלקת (או יותר נכון שתיים) בפינה השמאלית בין שיערותיו במצח של בראנדן.

הנער:גם אני חשבתי שאני הוזה, אבל את בריאה ושלמה. לא האמנתי, מיי.

-עיינה של מיי (הנערה) מתחילות להזיל דמעות וכך גם פנייה וניגשת במהירות ודוחפת את בראנדן בזעם בעודה בוכה. בראנדן גם הוא בעצמו בוכה, אבל אינו מראה זאת ומחבק את מיי באהבה וגעגוע רב. לראשונה, הגיבורים מצליחים לגלות אחת את השניי בדרך דרמטתית שכזו. בסופו של דבר, גיבורינו מצליחים להירגע ובבוא העת שואל בראנדן שאלה: -

בראנדן:מיי, אני יכול לשאול אותך שאלה?
מיי:אה?
בראנדן:איך הצלחת לשרוד?
מיי:ברגע האחרון כשסלאמאנס תקף, משום מקום, הגיע פוקימון ענקי והגן עליי. זה היה רייקוזה. הוא הגן עליי עם הגדול ולקח אותי אל השמיים. אני לא מאמינה שאני שואלת את השאלה הזו, אבל איך אתה שרדת את זה?
בראנדן:סאלאמנס תקף בקרן העל שהצליח להפיל חלק מההר, כך גם אותי. אחד הסלעים פגע בראשי והדבר האחרון שאני זוכר זה דבר ירוק שעליו נחתתי.
מיי:רייקוזה. אך למה סירבת להילחם באופנועניים?
בראנדן:כשסאלאמנס תקף הייתי חסר אונים. לא הרגשתי שיכולתי להזיז את הידים וקח קרה עם האופנועניים. זה לא קרה לי מעולם, אבל איפה שהוא בנפש אני הכרתי אותך וזה גרם לי להחזיר את המצב. אבל עכשיו, אני יותר חזק ואני מבטיח לך שזה לא יקרה.

-ה"עין" מתמקדת על ההרקע היפייה של הפוקימון היושנים, גיבורנו המחובקים ועל רייקוזה שעוטף את האזור.

יום למחרת ....

'רגליים רצות בדשא העוטף את האדמה. זווית הצפיי עולה מעלה וכאשר הכל ניהיה ברור, ד''ר בריץ' , מר וגברת נורמן רצים ביער. - בראנדן מתעורר, מפהק, מתמתח ונוגע בגבו. הוא קם על רגליו בעוד פרצוף ירדות וחצי רדומות. מיי מצליחה לקום בדיוק אחריו ולפתע פיתאום, קולות צעקה נשמעות "בראנדן! מיי!". בכל שנייה רעש הצעקות גובר וגובר ובסופו של דבר, גיבורינו מגלים את משפחת נורמן וד''ר בריץ'. הגיבורים נראים מאושרים, אך ההורים יותר. גברת נורמן מגיע ומחבקת בסיבוב גדול את בראנדן ואומרת:"אתה לא יודע כמה דאגנו לך! תבטיח לי שלא תעשה את זה יותר!"אומרת אימו של בראנדן ובנה משיב:"בסדר, אמא." ומיד אחרייה, אביו של בראנדן מגיע. בראנדן אומר:"היי, אבא" בזילזול וחוסר אכפתיות ושולח אליו את ידו מבלי להסתכל עליו, אביו משיב לו בחיבוק גדול וחזק. בראנדן כמעט ומתפוצף ובוקשי מצליח להגיד "אבא, אתה חונק אותי!" . אבייה של מיי, ד''ר בריץ' מחבק ונשק את מיי בשמחה עד שאפילו מביא להפלתה. " את לא יודע כמה התגעגעתי אלייך!"

מיי מחייכת גם היא ונותן חיבוק גדול אל אבייה ואומרת "תודה, אבא, אתה לא יודע כמה התגעגעתי אלייך!". גיברינו קמים מעל האדמה ופוקימוניהם גם. "בן, אני מצטער שהייתי אלייך קשוח, לא הייתי אמור לנהוג אלייך בצורה כזו" אומר אביו של בראנדן בקול מלא ביטחון וגברי. בנו משיב לו, בעוד שהוא שם את ידיו מאחורי הראש עם חיוכו המקסים "זה בסדר, אבא. גם לך מגיע התנצלות, אבל מעטה והלאה, אני איני רוצה להיות מנהיג מכון, אני רוצה להגשים את חלומי הגדול ולצאת למסע פוקימונים כדי להיות הטוב ביותר, יחד עם חברתי הטובה, מיי". כולם מסתכלים על מיי ובראנדן במופתעות וד''ר בריץ מדבר "מיי, את בטוחה שאת רוצה לצאת?" שואל בריץ' את מיי והיא מגיבה "כן. אני רוצה לצאת עם בראנדן כדי שגם אני יהיה המתאמת הטובה ביותר." ד''ר בריץ אומר בדיכואי קל "אוקיי, אם זה מה שאת רוצה, אני יתמוך בך." ומשפחת נורמן אומרת " גם אני - גם אני" ובראנדן ומיי מחייכים מסתכלים ולאחר מכן מסתכלים אחד על השני ושוב מחייכים.

-ה"עין" מתמקדת במיי ובראנדן אשר יוצאים אל המסע בדרכם ומנופפים אל הוריהם לשלום וכך גם הוריהם. מצב הראייה עובר אל העננים והשמש של הבוקר, בעוד רייקוזה מרחף לו בשמיים.

סוף טוב, הכל טוב. גיבורנו מצאו את חיבורם מחדש. מסעם המסעיר עומד בפתח של מלא ריגושים שהעולם עוד לא ראה אז ישארו עימנו!

....To Be Continued

אהבתי,תמשיך את הסיפור מהר.

כמה הערות:
א]מה זה "סיפור בית"?
ב]סיפור נחמד 9.5\10
ג]למה אתה משתמש בכול כך הרבה צבעים?