נושא: תמיד וויל

תמיד וויל

תוכן עניינים:
פרק א'- פה
פרק ב'- פה
פרק ג'- פה

פרק א'
הסיפור שלי הוא לא סיפור על עוד ילד שמחליט לעשות מעשה ובאמצעים דמיוניים להפליא מצליח לעשות אותם, אין לי פה מניע "אישי" לפעול בדרך שפעלתי בה ואני (לא כמו שאר הגיבורים) כן חווה נקיפות מצפון אבל זה משהו שלומדים לחיות איתו.

השעון צלצל שבע, ניסיתי להתעורר ופשוט זה לא הרגיש לי אפשרי בגלל העייפות שגברה עליי. הרמתי את רגליי לכיוון כיסא הגלגלים שחנה ליד מיטתי ובעזרת ידיי "הקפצתי" את עצמי אל עבר המושב הנוח.

לבשתי על עצמי ג'ינס ארוך עם גופיה שחורה. התגלגלתי לי לכיוון המקלחת כדי להבריש את שערי השחור והקצר במחשבה שתצא לי איזו תסרוקת חדשה ומעניינת. נכון, שכחתי לספר על עצמי קצת (או שבא לכם להישאר במסתורין), השם שלי הוא וויל ואני בן שמונה-עשרה. אני גר בתל-אביב (יחי העיר הגדולה) ואני בן למשפחה מהמעמד הבינוני. כמו שכבר ניחשתם, אני נכה, הנכות שיתקה את רגליי בגיל מאוד צעיר (שש) וריתקה אותי לכיסא גלגלים לשארית חיי, בנתיים אין לי תלונות והתרגלתי למצב החדש.

"וויל אתה מוכן?" שמעתי את אימי צועקת לי מלמטה, "אני מוכן" עניתי גם אני בניסיון לטשטש את קולי העייף. יצאתי מהבית בשמונה והתקדמתי לבית-ספר, בדרך נגלה אליי נוף עירוני טיפוסי: נרקומן ששכב באיזו סמטה, זונה לבושה טוב (הייתי דיי בטוח שזה גבר) שמסמלת לי להתקרב אליה עם האצבע, אך המשכתי בכיווני בלי שאלות מיותרות.

אני לא אספר לכם מה היה מהלך השיעור כי זה לא העיקר, אני אקפוץ לרגע שבו הכל השתנה אצלי. בהפסקה חניתי את כיסא הגלגלים שלי מול שולחן והוצאתי לעצמי כריך שפתאום ניגש רון והתיישב בכיסא הפנוי לידי. "שמעת מה קרה אתמול בלילה?" רון פנה אליי בשעה שאכלתי כריך עם חביתה ועגבניות בפנים. "לא, לא שמעתי" עניתי לו בחזרה, "עוד נערה נרצחה אתמול, אומרים שהאחראי לכך הוא 'הטבעת' בגלל הסימן שהושאר עליה". "הטבעת" הוא רוצח "חדש" שמסתובב באיזור שלנו, אומרים שהמטרות שלו הן בנות בגיל העשרה (בגיל שלי) וכל פעם שהוא רוצח נערה הוא מצייר עיגול מוזר סביב הפופיק שלה (בגלל זה ניתן לו הכינוי "הטבעת").

"מה עם המשטרה?" שאלתי את רון כשהכריך עוד בפי, "לא מצאו כלום, שאריות D.N .A או משהו בנוסח? (הידע שלי במשטרה הוא דיי טוב בגלל כל סדרות הפשע שאני צופה בהן)". "לצערנו לא" רון המשיך, "הגופה עכשיו בניתוח שלאחר המוות ונחכה להודעות חדשות". התרגזתי למשמע "נחכה", אני שונא שדברים תמיד תקועים והסבלנות נכנסת לעמדת ייתרון. סיימתי את הכריך ואני ורון התחלנו להתקדם לכיוון הכיתה, בדרך עוד חשבתי על רוצח "הטבעת" ועל מה הייתי עושה לו אם היה ביכולתי לכך.

הגעתי הביתה ובכניסה חיכה לי הריח המתוק של הפסטה הנהדרת של אמא שלי, לאחר הארוחה נכנסתי לחדרי והדלקתי טלויזיה בדיוק בזמן לחדשות. "נערה נוספת נרצחה על-ידי 'הטבעת' והמשטרה בנתיים עומדת בחוסר אונים מול גל הפשע שממשיך לטלטל את חיינו". "לא יכולת לתאר את זה טוב יותר" אמרתי לטלויזיה וכיביתי אותה, המשכתי לחשוב ולנסות לפתור את המקרה בעצמי. עד כה למשטרה ישנם רק גופת הנערה שנרצחה לאחרונה ואת הסמל שמצויר על הטבור שלה, הרוצח היה מספיק זהיר לא להשאיר טביעות אצבע,רוק או זרע ולכן קשה לעלות על עקבותיו. המשכתי לסדר את רצף האירועים בראשי שלפתע הדלת נפתחה ואימי נכנסה והציעה לי מיץ פירות שהיא הכינה הרגע.

"ישנו חוק ביולוגי שאומר שכאשר איבר אחד מפסיק לתפקד, איבר אחר מקבל תוספת לתפקוד שלו" שמעתי את המורה לביולוגיה שלי מדבר, "למשל נכים קטועי רגליים או כאלו שלא מרגישים אותם (הרגשתי שהוא מסתכל עליי שהוא אמר את זה) מקבלים תוספת ליכולת החשיבה או לידיים שלהם בתמורה". יצאתי מהכיתה שהצלצול נשמע, עדיין אכול תסכול בגלל חוסר היכולת שלי לשנות משהו. רון שוב התקרב אליי אך הפעם עם עיתון חדש בידיו, "אני מבין ששמעת שעוד נערה נרצחה אתמול בלילה" הוא אמר לי. "בקצב הזה" עניתי לו "לא ישאר לנו את מי לקחת לנשף הסיום" התבדחתי. התחלנו להתקדם לכיוון שער בית-הספר שלפתע ראיתי לצידי את ג'ולי (ילדה מהכיתה השניה) בוכה בצד. התקרבתי אליה וחניתי את כיסא הגלגלים שלי בסמוך לספסל שהיא ישבה עליו, "הכל בסדר?" שאלתי בקול רגוע ותומך, "לא" היא ענתה "אחותי נרצחה אתמול בידיי הטבעת". ברגע ששמעתי את מילותיה זעם הציף את גופי, נמאס לי כבר לראות נערות חסרות ישע הולכות חסרות הגנה לחלוטין ונרצחות על ידיו. החלטתי לעשות מעשה, מעשה שישנה את החיים שלי לעד....

- המשך יבוא -

* שם הסיפור בנתיים הוא "תמיד וויל", בקרוב השם ישתנה

מרענן!
אני ממליץ לך להקפיד על רווחים מע יותר ולהרחיב תיאורים.
סיפור שלא על פוקימון מתקבל בברכה ^^

סיפור נחמד ללמדי, אני הולך להמשיך לעקוב.
דבר שהפריע לי שקראתי זה השפה, זה ממש מציק שזו לא שפה בו נגיד את זה ככה... נעימה.
אני רק מנסה לעזור.

פורסם במקור על ידי NiGhtShiFt

סיפור נחמד ללמדי, אני הולך להמשיך לעקוב.
דבר שהפריע לי שקראתי זה השפה, זה ממש מציק שזו לא שפה בו נגיד את זה ככה... נעימה.
אני רק מנסה לעזור.

בכיף, אבל אני אשמח אם תפרט כדי שאני אדע מה לתקן לפרקים הבאים

עריכה: אם התכוונת לזה שהשתמשתי במילים "זונה" ו-"זרע" זה כי פשוט ניסיתי לתאר בערך את העניין לקהל הבוגר יותר.
אני יודע שרוב הגולשים פה לא בני יותר מ-15 אבל אני אוסיף אזהרה בכותרת ליתר ביטחון

הקפצה, תגובות נוספות?

פורסם במקור על ידי IcoolLIVES

אסור לעשות דאבל אבל אהבתי מאוד את הסיפור!

אני יודע פשוט לא רציתי שהסיפור ירד לעמודים האחרונים, הפרק השני כבר מוכן ואני בקרוב אעלה אותו

פרק ב'
חשבתי לעצמי מה עוד אני יכול לעשות, אחרי הכל אני נכה ואני לא יכול להאבק פיזית או להתחמק ממכות. נזכרתי לרגע באותם האנשים כמו מרתין לותר קינג שבעזרת מילים בלבד שינה את חייה של אוכלוסיה שלמה, או ברבין שכמעט וחתם על הסכם שלום (ולא ראיתי אותו בא אל ערפאת עם אקדח לרכה בשביל זה). אל תפחדו, אני לא אתחיל לזבל שנכנסתי לקריירה פוליטית והתחלתי לשנות חיים של אנשים והורדתי את רמת הפשע בעולם בעזרת נאומים אלא החלטתי לעשות מעשה פיזי.

יומיים לאחר מכן הוריי הסיעו אותי לביקורת שנתית בבית החולים עקב המחלה שלי, בחדר ההמתנה ראיתי מלא אנשים עם בעיות שונות: אחד עם גיבנת לא קטנה על גבו, אחד אחר גם על כיסא כמוני, בחורה אחת שנראתה רגילה לגמרי בערך בגילי (אך לאחר מכן התגלה שהיא סובלת מאפילפסיה) וילד בן חמש בעל עירוי בידו הימנית. המחשבה על העובדה שכל אחד מהם מכיל עולם ומלואו הרגה אותי מבפנים. הסתכלתי על אותה נערה שישבה איתי (חולת האפילפסיה) וחשבתי על העובדה שהיא יכולה להיות הקורבן הבא של "הטבעת", האם זה הגורל לילדה שאפילו לא סיימה תיכון?!

בבית, שכולם כבר הלכו לישון פתחתי את המחשב והסתכלתי על תמונה שלי שצולמה לכבוד ספר המחזור. התמקדתי בכיסא הגלגלים שלי, כיסא לא גדול בצבא אדום מטאלי (Metal Red) במצב חדש שנקנה לפני חודשיים בערך. לא היה לי כוח לעבור למיטתי ולכן סרקתי את הכיסא דרך התמונה הזאת. חשבתי לעצמי מה כבר יכול לעזור לי בתוכנית הגדולה שלי.

השעה הייתה עשר בלילה, בסמטה אחת במרכז העיר אדם שפניו לא נראו החל לרוץ בפאניקה שידו הימנית מחזיקה בשק לבן. שהגיע למבוי סתום התיישב על יד הקיר ופתח את השק, "הצלחתי" הוא אמר לעצמו בשעה שהכניס ידו לשק וחיטט עד שהוציא משם תכשיטים. "לא רע לשוד ראשון" אמר קול מולו, האיש החל להיבהל וצרח "מי שם?". הדמות שהתקרבה אליו לא נראתה כמו שום דבר שראה מימיו, הוא היה טיפה רחב מלמטה, לבוש בכובע גרב רחב על פניו עם שני חורים לעיניים וחור רחב לפיו, על ידיו היו כפפות "לטקס" לבנות, נראה כאילו נסע על משהו. "תוריד את השק לפני שזה יהפך מכוער" אמרה הדמות המשונה בתקיפות, הפושע הסתכל על גובהה של הדמות וחשב לעצמו שזה יהיה מאבק מהיר ושלף את אקדחו, אך לפני שהספיק להוציא מילה מפיו חפץ חד פגע בידו והאקדח עף והודח בקיר. "מה זה היה?" הוא צרח באימה, הדמות לא הוציאה מילה מפיה והתקרבה לאט לאט לפושע. הפושע החל לגמגם והתקרב לאחור אך נחסם על ידי הקיר, הדמות המשיכה להתקרב לאט לאט, הרעשים שהשמיעה הזכיר ראש של צמיג שנוסע במדרכה רטובה. הפושע שהיה צמוד לקיר החל לצרוח ולצרוח אך לא נראה שמישהו יבוא לעזרתו...

"והרי החדשות, גופתו של פושע זעיר ששדד חנות תכשיטים באיזור שינקין בתל-אביב נמצאה מרוטשת לגמרי בסמטה ליד רחוב אבן גבירול, המשטרה עוד חוקרת" אמר הקריין. כיביתי את הטלויזיה בחיוך ניצחון, ידעתי שמעשה הגבורה שעשיתי הביא את פירותיו אך למדתי קצת מכשלונות.
'פלאשבק'
האמת שזה לא היה קשה אבל גם לא היה כזה פשוט, שימנתי את גלגלי הכיסא שלי כדי שייצרו כמה שפחות רעש, למזלי רוב תל-אביב נגישה כך שלהגיע לאתר הפשע לא הייתה לי בעיה. את הפשע הבנתי במקרה שיצאתי לרחוב וראיתי אדם חשוד עם שק, עקבתי אחריו לכיוון חנות התכשיטים ומשם עד הסמטה (ראוי לציין שהאיש לא מכיר את תל-אביב אם הוא הגיע למבוי סתום), הסכין הייתה סכין מטבח שהייתה לאימי (אם ישאלו שאלות אני פשוט אומר שהלהב נשבר).
התקרבתי אל אותו פושע בשקט, לא ידעתי איך להגיב אז פשוט תקעתי את הסכין בבטנו במשך כמה פעמים (פרץ אנדרנלין) עם חיוך מעוות שהתנוסס על פניי. לאחר שנגמרו לי הכוחות שלפתי את הסכין החוצה והסתכלתי על פניו של האיש, פחדתי והתחלתי לבכות. עדיין לא קלטתי שהרגתי בן-אדם במו ידיי. חיכיתי עד שהסמטה תהיה ריקה מאדם ויצאתי החוצה לכיוון הרחוב, נפטרתי מהסכין בפח הקרוב אליי וישנתי באותו הלילה באכסניה שהייתה קרובה לסמטה. הבגדים לא היו מלוכלכים, על החולצה שלי היו שלושה כתמי דם בגודל קטן (אפשר לתרץ את זה בכך שאחד הפצעים בפנים שלי התפוצץ וניגבתי את הדם בעזרת החולצה).
הרהרתי לעצמי האם זה היה רצח אחד על-מנת להפחיד את הפושעים האחרים או שעליי להפוך את זה ל-"הסדר קבע" ולנסות לשנות פה משהו.
'סוף פלאשבק'

באותו ערב אבא שלי חזר ממשמרת (אבא שלי שוטר) ודיבר איתנו על הרצח בסמטה (להלן: הרצח שאני ביצעתי) וביקש שכמעט ולא נצא החוצה מהבית כי לא מדובר פה בטבעת אלא ברוצח חדש. הראיתי לו את הסכמתי והשתדלתי כמה שיותר לשמור על הידיים שלי פן ארעד ואסגיר את עצמי. ידעתי שהמקרה הראשון היה רק מזל, אחרי הכל אף אחד לא הבטיח לי שאם אסתובב ברחוב אראה פשע נוסף. ובכלל, יהיה לי קשה לשרוף חליפות בתדירות גבוהה בגלל שלוש טיפות דם, קצת מחשיד לא? המשכתי לחשוב לעומק, ולבסוף, מצאתי פיתרון.

- המשך יבוא -

הקפצה

סיפור יפה אהבתי

הערה: התכנון שבסיפור אומנם ישמע לכם לא מציאותי, אך אני יכול להבטיח לכם שבכל סדרות פשע/גיבורי על, הגיבור/פושע מתכנן את הדברים הרבה יותר ביעילות ככה שמה שמסופר פה זה "על קצה המזלג".

"הישיבה החלה" צעק אחד השוטרים אל שאר צוותו, הוא לבש מדי משטרה כחולים שעליהם הוא לבש מעיל משטרתי כחול. "מה אנחנו יודעים על הרוצח?" שאל את שאר הצוות וציפה להתקדמות בחקירה. "מדובר כאן ברוצח חדש שלא נראה כמותו, זה בטוח לא 'הטבעת' כי סגנון הרצח לא מתאים, יכול להיות שזה אזרח שפעל מהגנה עצמית" הקריא שוטר אחר מדף שהיה בידו. "ואזרח תמים במקרה יחזיק עליו סכין וישחט את הגופה לאחר הרצח?" שאל השוטר הראשי (כנראה מפקד הצוות) בזלזול, "מישהו אחר?" הוא המשיך לשאול אך דממה הייתה ברקע, סימן שמאמצי השוטרים בנתיים עלו בתוהו.

רגשות החרטה עדיין לא עברו לי ומצאתי את עצמי חולם שוב ושוב על אותו רצח. בחלומי ראיתי עצמי רודף אחרי אותו פושע מסכן, פניו היו מפוחדות והאקדח היה בידו, לפני שהוציא את הכדור מהקנה חתיכת מתכת פגעה בידו והסיטה את האקדח מידיו. לאחר מכן דקרתי אותו מספר פעמים אך הפעם גופת הפושע המרוטש קמה אליי וסימנה לי שסופי קרוב. התעוררתי בהלם נוטף זיעה.

בהפסקה התיישב לידי שוב חברי רון עם עיתון חדש בידו, הוא הראה לי את הכותרת הראשית של המהדורה שהודפסה היום לפנות בוקר, "רוצח חדש, פושע או מושיע?" הייתה הכותרת המרכזית. "מה אתה חושב?" רון פנה אליי, "אני חושב שבזמן שישבנו בחיבוק ידיים מישהו תפס אומץ סוף סוף והחליט לנסות את מזלו" אמרתי את זה, השתדלתי לא להישמע חשוד מידיי. לא ידעתי אם לשתף את רון בסוד העניינים, אומנם הוא חברי הטוב ביותר מאז היסודי אך ידעתי שברגעיי לחץ אנשים עלולים להישבר ולהודות, אם יתפסו אותו אז הלך עליי. רון לבש באותו הבוקר חולצה כחולה מכופתרת ומכנס ג'ינס ארוך, שיערו החום היה פרוע כמו בכל יום ונעלי הנייק החדשות שלו הבריקו וסינוורו אותי. צלצול נשמע ברקע והתחלנו להתקדם לכיתה, נושא השיעור היה "האם לאזרח הפשוט ישנה הזכות לקחת את החוק לידיים", דיברנו על זה בשיעור אזרחות עד שהשיעור נגמר, חלק אמרו תגובות מעורבות ונושא "הרוצח החדש" (או לחילופין: אני) עלה בכיתה. חלק מהתלמידים הצדיקו את דרך הפעולה שלו (כלומר שלי) וחלק גינו אותה בטענה שהמשטרה דואגת לגל הפשיעה בעיר (כן בטח).

נזכרתי במחשבות שעטפו אותי לאחר הרצח, זכרתי שמלא דברים מגבילים אותי מכדי לפעול בעצמאות מלאה. לא יכלתי לנסות להיפטר מבגדים כל הזמן או לגנוב לאמא שלי את כל סכיני המטבח שלה. ישבתי בחדר ושרטטתי על דף את עצמי והתחלתי לנסות לשלב דברים מגניבים, בניסיון הראשון חשבתי לקנות אולר ולבצע את הרציחות אך הכלי עצמו קטן מידיי. לאחר שסיימתי לתכנן את הכל בדף יצאתי מהבית לכיוון מזבלה שהייתה בקרבת הבית שלי, מצאתי שם כל מיני דברים מעניינים שיכלו לעזור לי. באותו לילה הרמתי טלפון אל רון בבקשה שיפגוש אותי בכניסה לבית הספר, הוא התקרב אליי לבוש במכנס טרנינג ארוך ובגופייה לבנה, עיניו נראו כאילו ניערו אותו מהמיטה בכוח. "רון אני צריך להתוודות" אמרתי לו בגמגום קל. "אם אתה רוצה לומר לי שאתה הומו ואתה דלוק עליי אז אני אתעלם ואעמיד פנים שזה היה רק חלום רע" הוא ענה לי בציניות. "אממ... הצעה נחמדה אבל לא לשם זה באתי" אמרתי לו, "אני זה שביצע את הרצח בסמטה לפניי יומיים". רון הסתכל עליי כאילו נחתתי מהירח, לנסות לעכל בשורה כזאת ועוד בשעה מוגזמת של הלילה לא הייתה משימה קלה עבורו. "אתה צוחק נכון?" הוא ענה והתפלל שאענה לו ב-"כן". "לא" המשכתי, "היה קשה בגלל הכיסא שלי והכל אבל עשיתי את זה" האמנתי בו מספיק כדי לספר לו סוד כזה ובכלל, אני אזדקק לעזרה אם ברצוני לפעול קבוע. "ולמה אתה מספר לי את זה" רון שאל אותי בהפתעה. "כי אני צריך עזרה" עניתי לו. דממה השתררה לרגע ואחריה רון שאל אותי "איזה סוג של עזרה?", הצלחתי להבין את הבעת פניו, הוא לא רצה לקחת חלק בזה אבל כנראה שלא אצטרך להשאיר לו ברירה. "חשבתי על תוכנית שבעזרתה אוכל לפעול טוב יותר וכמעט ללא חשש, אני צריך מישהו שיעזור לי להוציא אותה לפועל" אמרתי לו בתקווה שיבין. "על מה חשבת?" הוא שאל, ראיתי בזה כסימן להסכמתו לקחת חלק בזה.

יומיים עברו להם מאז הפגישה הלילית עם רון שלאחריה התחלנו במלאכה, בעזרת כפפות ארוכות (מין שרוול ממתכת) ידעתי שלא אוכל להשאיר טביעות אצבע, ריתכתי (הערה לעצמי: לרתך זה מפחיד) אל הכפפה הימנית שרשרת ברזל שתוכל לשמש אותי לחנק. הכיסא שלי נצבע בצבעים כהים כיוון שידעתי שאם ברצוני לפעול בלילה אסור שהצבעים שלו יהיו בוהקים מידיי (תרצתי את זה להוריי בכך שהצבע עצמו התקלף ורציתי לגוון, עקב העובדה שהוריי לא ממש מקדישים זמן למה שהולך בבית הם לא שאלו שאלות). הפנים היו הבעיה העיקרית שכן צריך להסוות את פניי ואת קולי, השתמשתי באותו כובע הגרב שבו השתמשתי ברצח הראשון, ובעזרת בד נושם (שהוצמד לחור שמיועד לפה) הצלחתי לנשום וגם להסוות את קולי. השתמשתי בבגדים שחורים שאותם הייתי לוקח למכבסה העירונית פעם בשבוע ובמקרים קיצוניים, מכבס ביד בביתו של רון שאף אחד לא בבית.

לילה לאחר מכן סיפרתי להוריי שאני הולך לישון אצל רון, נפגשנו אני ורון באחד הרחובות המרכזיים בתל-אביב. כידוע, לנכים לוקח זמן להחליף בגדים (אני בנתיים לא כמו סופרמן שמחליף תלבושת בתוך תא טלפון) ולכן הייתי צריך למצוא מקום שיאפשר לי פרטיות לאורך זמן, האלטרנטיבה הטובה ביותר הייתה סמטה אחת שלא עברו בה ושמשה רק לזריקת זבל (הסמטה הייתה ממוקמת מאחורי מסעדה), זכרתי שאת הפינוי עושים בכל ערב ב-12, שעה משוערת שבה אירועים אמורים להגמר. החלפתי בגדים במהירות (2:56 דק', זמן שיא לנכה) והלכתי למקום שבו בדרך-כלל נפגשו ראשי כנופיות קטנות בעיר. הייתי צריך לשדר לכולם שאני לא אהסס להרוג בעת הצורך אך זה היה קשה כיוון שהייתי חדש בעסק. חיכיתי בכניסה שפתאום פושע קטן יצא החוצה, הוא לבש גופיה ארוכה ומכנסי נייק אפורות. הוא עבר בפארק באחת השכונות שלפתע נתקל בי. אומנם הגובה לא היה בשיאו אבל בעזרת השרשרת שמחוברת לידי הצלחתי להוריד את ראשו לגובה הראש שלי. "עושים טיול?" שאלתי אותו, ניסיתי להישמע מאיים. "הטיול היחידי שיהיה פה זה שלך לחדר מיון" אמר ושלף את אקדחו, השתמשתי בחתיכת ברזל נוספת והעפתי את האקדח מידיו, ליפטתי את השרשרת סביב צווארו ולחשתי לו באוזן "תגיד לטבעת שיתחיל לפחד" ושברתי לו את המפרקת.

"גופה חדשה זוהתה והפעם של פושע נוסף מאיזור לה-גווארדיה, הפעם ליד הגופה הושאר פתק שעליו נכתב: 'אל דאגה', המשטרה מחפשת קצה חוט" אמר הקריין מחדשות ערוץ שתיים. חיוך ניצחון עלה על פניי בשעה שישבתי בסלון של רון וצפיתי בטלויזיה. "אז אני מבין שהיה מוצלח אתמול" הוא אמר. "הטלויזיה מדברת בעד עצמה" הוספתי וחייכתי. "אתה יודע, לא תמיד תוכל לתרץ שאתה בא לישון אצלי" רון אמר לי בדאגה. "חשבתי על זה" השבתי לו, "פיתחתי תחביב בזמן האחרון, אני יוצא למין 'ריצה' ליד הבית ספר בשביל לשפר את כושר הידיים שלי (למי שלא הבין, נוסע עם הכיסא), בדרך-כלל אותן 'הליכות' לוקחות לי קצת זמן אז אף אחד לא ישאל לאן נעלמתי ובקשר לבגדים, אני פשוט אחביא אותם איפהשהו". לא היה לי מושג שבאותו רגע מישהו צוטט לנו...

אחי, אני מעריך את הסיפור.
אבל איני יכול להרשות לך לעשות דאבל פוסט והקפצות!
קרא חוקים בבקשה.

לעניין הסיפור, תנסה לעצב את העלילה יותר, יוסיף חשק לקרוא.
חוץ מזה, מקורי, מעניין, פרש.
לייק