נושא: פוקימון "אלף הפנטזיות" - הפנטזיה של כל פוקימון ~!~

ספויילר קטן:אני המצאתי את הצוות הרע.
כל הפרטים בהמשך! הפרק יצא היום (אני בדיוק כותב אותו).

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=mHE052VbDW4[/youtube]

המשכתי לקרוא לילדי, אפילו שהם ישנים, אני בטוח שהם שומעים זאת:
"כמה פעמים אמרתי לך לא לגעת!" צעק גבר על האישה.
"אתה לא תגיד לי מה לעשות, אתה שומע?!" צעקה האישה והתעצבנה.
היא הלכה ברוגז אל כיוון חדרה, אך אותו הגבר תפס את שיערותיה ודחף אותה על דלת הבית.
"איפה זה?!" צעק הגבר בזעם.
"תפסיק!" רעדה האישה. "אינך רואה מה אתה גורם לילד?!" התחילה לבכות.
"לא אכפת לי מהילד, לא אכפת לי מכלום!" המשיך לצעוק כמו חיה והחל להכות את האישה.....

Tf012 - חיוך מעלה חיוך.

אותו מפקד של צבא מסתורי, ג'אג'מנט, השליח אל חניתו אל מול בראנדן בצורה מאיימת.
"אינך רוצה להציל את חייך?" שאל בתוקפנות המפקד ג'אג'מנט.
ראשו של בראנדן מכוון אל הקרקע. הוא מרים את ראשו בחיוך וציחקוק זדוני שלא מתאים לו במיוחד.
"אתה באמת חושב שאני אפס כמוך?" שאל בזילזול.
"אספור לאחור שוב. אם אינך תספר לי איכן ויקטיני שוכן, אני אלץ להיפתטר ממך בדרך שלי" איים ג'אג'מנט.
"בבקשה, תפסיק!" צעקה מיי והתחילה לרעוד.
"תעזוב אותנו במנוחה! למה נתפלתם אלינו בכלל?!" צעקה קריס.
"5...4..3..." התחיל ליספור ג'אג'מנט לאחור, שוב.
"ארון, תנסה להישתחרר מהאזיקים האלה בעזרת נגיחה, זה תלוי בך, השאר משותקים." לחש ארל אל ארון.
ארון החל לנגוח מספר פעמים בראשו העטוף פלדה מוצקת על האזיקים אשר היו נטל כבד לידיו וכבר בנגיחה הראשונה האזיקים החלו להיסדק וככל שארון נגח, כך האזיקים נסדקו עד שנשברו לחלוטין.
"מעולה, ארון!" עודד ארל בלחש. "עכשיו, היתמש בגילגול נגד האיש הזה!" ארל שלח את ארון - ארון "מתקפל" בתוך עצמו והופך לכדור ברזל שמתגלגל במהירות אל עבר המפקד ג'אג'מנט.
"3...2...1..." המשיך ליספור לאחור וכאשר ארון קפץ במכת הגילגול אל עברו, הוא בעט בארון בחצי סיבוב במהירות אדירה שאפילו בראנדן לא הספיק לשים לב ובדיוק מיד אחרי שג'אג'מנט בועט בארון כאילו היה שק אגרוף, הוא יורה מתוך חניתו קרן לבנה אל בראנדן ו"מהמם" אותו לגמרי.
"בראנדן!" צעק מיי ופרצה בבכי.
"כמה חבל..." השיב ג'אג'מנט לאחר שסיים לירות מחניתו וגרם לבראנדן לאבד את ההכרה ולעצום את עיניו כאילו מת.
"המפקד!" רץ חייל אשר מחזיק במחשב נייד, בעוד שג'אג'מנט מסתכל עליו בצפייה.
"תראה את זה...." אמר החייל והראה לו גלי אנרגיה ורעידות שמתרחשות מתחת לאדמה.
"מה ז....." נקטע ג'אג'מנט. האדמה החלה רעוד קצת ובקצב מהיר האדמה התפוצצה כאילו נורה עלייה טיל.
"על הארץ, על הארץ!" צעק בבהלה וכל הצוות שכב על האדמה.
זה היה ממש בום גדול ומבהיל. הרבה עשן ואבק כיסה את הדרך של סולבאר. מיי החלה להתשתעל וכך גם ארל וקריס. פתאום, רצים להם צבא של של גולם בהתקפות שונות אל עבר ג'אג'מנט וחייליו. המיתקפות היו כל כך חזקות שאפילו כשג'אג'מנט הישתמש בכוח החנית שלו, הכוח היה שווה לחלוטין. פתאום, מתוך החור של האדמה, קופץ לו ויקטיני שנראה ממש נחוש בדעתו להעיף את המפקד ג'אג'מנט מהמקום.
"סוף סוף אנחנו ניפגשים..." אמר ג'אג'מנט וכיוון את חניתו אל כיוון של ויקטיני. החנית החלה לזהור בצבא תכלת זוהר וויקטיני החל ליצור כדור אנרגיה חם ואדום. זרמי אנרגיה החלו להיווצר מלהב חניתו של ג'אג'מנט וכך גם זרמי אש מכדור האנרגיה של ויקטיני. החיילים מנסים לעצור את הגולמים בעזרת הרובים המשודרגים שלהם, אבל הגולמים יותר חזקים ומצליחים להישתלט על החיילים. פתאום, מלהב החנית של ג'אג'מנט, יוצאת קרן תכלת כסופה קטלנית במיוחד וכך גם ויקטיני זורק את הכדור שיצר וכאשר הכוחות התנגשו, נוצר פיצוץ חזק שגרם לעוד עשן סמיך ליפרוץ, ויקטיני וג'אג'מנט הגנו על פניהם מפני העשן. מבעד למסכתו, הוא מצליח לראות שכמעט כל החיילים שלו על הרצפה. הוא 'פתח' את ידו ואזן סוג של קוד או מספר כלשהו.
"לסגת, לסגת!" צעק ג'אג'מנט וגרר אחריו את החיילים שלו וגם את אלו ש"נפלו" בקרב. מסוק גדול ירד מהשמיים והחל לעלות את החיילים ואת המפקד. הגולמים ניסו להפציץ את המסוק, אך הניסיון נכשל.
"ויקטין, וקטיני!" צעק ויקטיני בכעס ונשם נשימה עמוקה.
"גו, גול" החלו חלק מהגולמים לשחרר את האזיקים של החבורה.
"תודה רבה לכם!" שמחה קריס.
"אני סוף סוף חופשי!" צעק ארל והחל להניף את ידיו באוויר, מפני שידיו היו אדומות כדם.
"ויקטיני....בראנדן...." החלה לדבר לאחר ששוחררה מהאזיקים.
"אה?" הגיב ויקטיני בשאלה וכאשר הוא ראה את בראנדן, כשעיניו מכוסות והוא אינו מגיב, הוא רץ אל בראנדן במהירות ובדאגה. הוא מתחיל לדחוף אותו קלות ולראות מה לא בסדר איתו.



החבורה מיהרה להזמין אמבולנס ותוך זמן קצר, צוות של רופאים לקח את בראנדן ושאר החבורה אל מרכז הפוקימונים.
"האחות ג'וי, האם הוא בסדר?" שאלה מיי.
"המצב שלו גרוע. הוא חטף הלם חזק מאוד ואני לא בטוחה שהוא יקום בזמן הקרוב." מתאכזבת מעצמה האחות ג'וי, אך מעודדת את כולם "אנחנו עושים את המאמצים הרבים שלנו כדי שהוא יחזור בריא ושלם".
"אנחנו יכולים לבקר אותו?" שאלה קריס.
"לא ב-6 שעות הבאות, אני ממש מצטערת." אמרה האחות ג'וי ומיהרה אל החדר של בראנדן.
מיי נראת עצובה ומדוכאת. היא יושבת ובוהה בחלון חדר החולים ורואה את בראנדן במצב ענוש, איך מתחילה לעורר חרדה גדולה.
"היי, מיי, גם אני דואג לבראנדן ואני בטוח שגם קריס, אבל עם קצת אמונה, אני בטוח שהוא יחזור אליינו." מנחם ארל.
בצד, בסוף שורת הכיסאות לבין פח האשפה, מסתרר לו ויקטיני, מדוכא מאוד. הוא נענך על קיר ומחליק לאט לאט על הרצפה, בתאכזבות ואף עצב. דמעותיו מתחילות לרדת מעיניו והכואבות, אך הוא מנקה אותן כאילו הוא בורח מהם. בלי שאף אחד ישים לב, הוא קופץ דרך החלון ונעלם מעייני החבורה.

לילה עכשיו, וקר מאוד.
הוא יושב לו על קורת הגג, מניח את ידיו על סנתרו, נושם עמוק ומסתכל על הירח המכוסה בעננים.
ויקטיני ממשיך להראות עצוב וחושב לו מחשבות. אותן מחשבות שמציקות לו וריגשות האשם שפוגעות בו פעם אחר פעם, עד שלפתע, קול דימיוני החל להישמע בראשו של ויקטיני. 'אינך שייך לעולם הזה' החל לפגוע בויקטיני ההמום. 'אתה האשם - אתה האשם' המשיך לתקוף אותו הקול הדימיוני הזה, אך ויקטיני מסובב את ראשו שוב ושוב לשמאול וימין בניסיון להוציא את הקול הטורדני הזה מהראש שלו. הוא נושם שוב נשימה עמוקה ולפני שהוא אפילו מוציא את האוויר מפיו, הוא הופתע וכתוצאה מזה הוא התחיל להישתעל, אך במהרה סגר את פיו. הוא מציץ מבעד קורת הגג ורואה אדם, הלבוש מעיל שחור וגם כן כובע שחור המסתיר את פניו המלווה ע''י אבסול. לפתע, ויקטיני נזכר.....

הוא נזכר באותו קרב שהוא ראה בספינה, עם אותו איש ששיחרר את האבסול שלו נגד אוליבר והוא מתחיל לתההות האם זה אותו אחד, אך הוא אינו מסוגל להספיק לחשוב על בראנדן ופתאום, ללא שום אזהרה, ויקטיני מתחיל לחוש כאבים עזים בגופו. הוא נראה מתוח מאוד. זרמים לבנים מתחילים לבצבץ בגופו - הוא נראה סובל מאוד. הוא מנסה להילחם עם זה, אך זה יותר חזק מימנו. שיניו מתחילות להיחרק מכאב ועיניו מראות את הסבל אשר הוא עובר, עד שפתאום, ניצוץ מוזהב קטן מופיע לו באוזניו והוא מאבד הכרה. הוא נופל על פניו ומתחיל להחליק מקורת הגג, זה גורם לו להיתעורר ולהיבהל. גופו משותק לחלוטין, הוא עוצם את עיניו בפחד ..... גופו נהפך ללבן ונעלם.



"מישהו ראה את ויקטיני?" שאלה מיי.
"היי, ראית פוקימון בשם ויקטיני?" שאל ארל כמה אנשים במרכז הפוקימונים.
"האחות ג'וי, ראית אולי את ויקטיני?" שאלה קריס, אך האחות ג'וי לא ענתה לה ומהירה אל חדר החולים.
"קריס, ארל...ראיתם אותו?" שאלה מיי.
"לא" - "שום דבר" אמרו השתיים.
האחות ג'וי יוצאת מהחדר, בעוד שפנייה יורדות מטה וכובע מוחזק בין שתיי ידייה.
"אז מה קרה, האחות ג'וי?" שאלה מיי בלחץ.
"אני יהיה הכי מקצועית שיש....." ישיבה האחות ג'וי על כיסא ואפילו לא הצליחה להיסתכל עלייהם.
"מצבו סביר, אבל ככול שהזמן עובר, כך גם הוא. אני חושבת שהכי טוב שתלכו לישון כאן הלילה, אנחנו ממסה לטפל בו הכי טוב שאפשר, בסדר?" המשיכה.
כולם נראים מדוכאים למדי וזזים אל חדרם במרכז הפוקימונים, אך מיי עדיין נאשר עם השוק שהרגישה. היא החלה לחשוב 'אני לא מאמינה שזה הסוף....' 'כל מה שעברנו יחד, אני לא מוכנה שהאדם הקרוב לי ילך...לא שוב!' הסתכלה מיי על הרצפה והחלה לרעוד מבכי. דמעה אחת החלה לרדת וכך השנייה גם היא, כך גם הרגש שלה מתחיל לעלות. היא התקרבה אל חלון חדר החולים והחלה לדפוק עליו בידה מרוב עצב. פתאום, פוקדור נופל מתיקה. הפוקדור נפתח ומימנו יוצא גאל, אך הוא לא נראה שמח במיוחד. הוא רואה את מצבה של מיי ופשוט מלטף אותה ברגלה ומנחם אותה
"איי, איי" אמר לה.
"אני לא....לא...יכולה פהסיק...לבכות..." השיבה לו מיי, בעוד שעוד דמעות החלו לרדת.
"איי, איי, אייו" ניסה לנחם אותה איווי.
"אתה לא מבין שאני רוצה שתעזוב אותי?!" התפרצה עליו מיי בכעס ועצב משתולל. איווי הסתכל עלייה במבט תמים ומלא רחמים והבנה, אך הוא עוזב את מיי בתהאכזבות ותחושה חלשה, אבל מיי מתקדמת אל איווי ופשוט מחבקת אותו.
"אני מצטערת שפגעתי בך, גאל. בבקשה, תשאר איתי" בקשה מיי ונקתה את דמעותייה בפרוותו של גאל.
"איוו, אווי" אמר לה איווי.
"זה לא הזמן להישבר, אתה צודק." הרימה מיי את גאל על ידייה והלכה אל חדרה, תוך כדי שהיא מסתכלת על חדר החולים ומתפללת לנס שיציל את בראנדן.

כמה שעות לאחר מכן.....
בין שורת הכיסאות אל הפח, החל להאיר אור בוהק בצורה כלשהי. האור נחלש עת עת ובמקומו, מופיע ויקטיני המבולבל. קור הכלבים שבחוץ נכנס דרך החלון וגרם לויקטיני ללטף את זורעותיו בידיו. הוא עמד מול דלת החולים ופשוט פתח אותה. בקושי היה לו את האומץ להיסתכל, אך כאשר הוא ראה את בראנדן מרותק למיטה, עם מכונת הנשמה....ויקטיני החל לרעוד ולהיזכר שכאשר הוא עזב את בראנדן, הוא הצליח לראות את בראנדן בראשו, אך לא האמין שזה באמת קרה לו. או מסובב את ראשו כדי להעלים את המחשבות הללו, אך פתאום, תקף אותו שוב הקול הדימיוני:
'אינך שייך לעולם הזה....'
'לא מגיע לך להיות פוקימון'
פתאום, החל כאב עז לתקוף את ויקטיני בראשו. הוא מחזיק את ראשו מכאב, בעוד שזרמי אנרגיה מתחילים לבצבץ מגופו. הכאב התפשט בכל גופו, הוא מנסה להגיע אל מיטתו של בראנדן, אך כאשר הוא ניסה לשים את ידו בידו של בראנדן, הוא מאבד את הכרתו ונופל על הרצפה.
'אתה אשם....אתה אשם'
'אתה אשם....אתה אשם'
'לא מגיע לך להיות פוקימון ולא יגיע לך לעולם!'
ויקטיני פתח את עיניו בפתאומיות. הכאב עדיין מחזיק אותו ומקשה עליו אפילו לקום, אך הוא לא מוותר.
לפתע פתאום, יצר ויקטיני עמוד אנרגיה אדום ובוהק שהוא עצמו נמצא בו. ניצוצות החלו לצאת מויקטיני שנכנס לשינה עמוקה. הניצוצות גדלו וגדלו והגיעו אל בראנדן, תוך כדי שמכונת ההנשמה התחילה לזוז מהר יותר.העמוד התחיל להעלם לו. הניצוצות הפסיקו לצאת מויקטיני ומיד אחר כך, שקע לו ויקטיני אל ידיו של בראנדן ובראנדן פתח את עיניו.

הסברתי לך כבר במסן על מה שלא הבנת.
להבא, עידן, תפרט כאן בבקשה.

אני אשמח אם תקראו את הסיפור ותגיבו, זה לא עולה כסף.

נחכה ונראה.
עברתי על הפרק כמה פעמים, אז אין כאן טעויות.

הודעה חשובה:
הפרק הבא 13 יהיה הפרק האחרון של הכרך הזה והוא יהיה משמעותי מאוד בסיפור.

תודה רבה, אני אשמח לעוד כמה תגובות.

תודה רבה לכולם.
אתם באמת עוזרים לי עם הסיפור.
ליאם, הפרק הבא מתחיל להיכתב עוד היום והוא יצא שבוע הבא.

אפשר דעה מפורטת יותר?
שוב, זה לא ממש עוזר לי התגובות האלה, אפילו יכולות לפגוע.