נושא: סיפור קצר|אנונימוס

כשהיא נכנסה לחדר היא הביטה בנו במבט מעט מתנשא, העבירה את מבטה מאחד לשני, לא פוסחת על אף משתתף, ומיהרה להתיישב בכסא הפנוי אך המרוחק ביותר ממנה, הכול כדי שהיא תוכל לעבור במרכז המעגל ושכולם יביטו בה. היה משהו בהילוכה ומבטיה שהראה בבירור על התנשאות חזקה שלה, כאילו היא אומרת 'אני לא חלק מכם', דבר שכלל לא התאים לקבוצה שבה ישבנו, מכורים אנונימיים.
היא ישבה בברכיים צמודות והניחה את ידה השמאלית על ברכה בשלווה, עם ידה השנייה שחקה בקבוצת שיער בלונדיני משערה הארוך והמשיכה להביט על כולנו במבט הקפוא והמתנשא שלה. היה בה משהוא מפחיד, אך ידעתי שאצל כולם עברה המחשבה שברור שהיא מתנהגת ככה מחששות, זאת הייתה הפגישה הראשונה שלה.
המנחה נכנסה לחדר והתיישבה על כסאה הקבוע. היא העבירה את מבטה הרך על כולנו והתעכבה מעט יותר על החדשה. היא נשמה נשימה קלה ואז פתחה ואמרה: "שלום לכולם. אני מקווה שהזמן עובר עליכם בנעימים ובלי תקלות. לפני שנשמע את אלו שרוצים לפרוק את מה שעבר עליהם השבוע, אנחנו כמנהגינו נשמע את החדשים." אז היא פנתה אל החדשה בחיוך, "טוב, את רוצה להתחיל? איך קוראים לך ולמה באת לכאן?"
"אני לא רוצה לחזור על הרוטינה של הקבוצות האלו כמו שהם בסרטים..." היא מלמלה אך פניה שארו קפואות, "אני לא אומרת איך קוראים לי ואני כבר מזמן לא מכורה לכלום, אני פשוט חייבת לספר את הסיפור שלי." הקול שלה נשמע יציב והחלטי, כאילו היא יודעת מה עומד לקרות והיא מוכנה לקול דבר, היה קשה להוציא את זה מהמילים שלה שכן הם התאפיינו במבטא מזרח אירופי.
"אני כבר לא זוכרת איך הגעתי לארץ," היא החלה לספר, "אני רק זוכרת שכשהייתי באולפן לא תפסתי את השפה בקלות והרגשתי שכולם מעלי, מסתכלים עלי מגבוה. עבר הרבה זמן והשפה שלי השתפרה והגעתי למצב שהרבה אומרים לי שמבחינת התנסחות אני נשמעת כמו ילידת הארץ. אולי זה בגלל שבמקום לקרוא את הספרים בשפתי המקורית שכל כך אהבתי בחרתי לקרוא רק בשפה הזאת, וזה היה קשה. אבל זה לא חשוב.
"הבעיה שלי היא ארז. אני כבר לא זוכרת אפילו איך הוא נראה אבל השם שלו חרוט לי בזיכרון עם הרגשות שחשתי כלפיו. התאהבתי בו והוא ניצל אותי. אני זוכרת שהייתי באולפן והוא הגיע לשם באחת מהפעמים. הסתכלתי עליו מרחוק בחיוך מבויש, אני לא יודעת למה אבל אני חשתי חמימות כשהבטתי בו, אני כבר לר יכולה להצביע מה בדיוק גרם לזה כי, כמו שאמרתי, אני כבר לא זוכרת איך הוא נראה.
"הוא ראה שאני מסתכלת עליו מבוישת והוא התקרב אלי. 'איך קוראים לך?' הוא שאל ולא עניתי, לא הייתי כזאת אך הביטחון הקורן שלו זהר וסנוור אותי. 'אני ארז. אל תתביישי...' הוא אמר. עניתי לו על השאלה. משם הכול התחיל, היינו החברים הכי טובים, הוא היה בא כל יום לבקר אותי באולפן והיינו יוצאים לסיבובים, לפעמים עם עוד חברים שלי מהמרכז או חברים שלו ולפעמים היינו הולכים גם לבד.
"את מה שהרגשתי כלפיו כשפגשתי אותו בפעם הראשונה, שמרתי בפנים, אבל ככל שקברתי את זה עמוק יותר כך הלהבה גדלה יותר ויותר.
"כמובן שיציאות מהסוג הזה עם אנשים כאלה ויחד עם העובדה שאני באתי מאיפה שבאתי, היה ברור שנתחיל לשתות. לא רציתי, הייתי ילדה טובה, אבל לא הייתה לי ברירה אמיתית. הלכתי עיוורת אחרי ארז. הוא נתן לי לשתות את משקה הדגנים והסלק, הלבן, השקוף, המר. זה היה משכיח ממני את הרגשות, הצרות, השפה הקשה, הכול. רק השם ארז נשאר לי מהדהד בראש.
"המשכנו ככה עד שנהייתי תלויה ואפילו מכורה לשני הדברים, המשקה והאדם. היה ברור לי שארז ניצל את המשיכה שלי אליו אך לא ידעתי למה ולי נותר רק ללכת אחריו. לא עבר זמן רב עד שעברנו לזריקות. לפחות ארז ניסה לגרום לי לעבור לזה. בהתחלה סירבתי אך כלפיו הייתי חלשה ונכנעתי. הזרקתי פעם אחת. הכול השתבש, משהו לא טוב היה בחומר.
"ארז בא אלי בערב ויצאנו, הפעם לבד. 'אני כבר מתה לשתות' צחקקתי, 'אני חייבת את זה.' וארז ענה בחיוך מלא: 'אנחנו עומדים לעשות משהו יותר טוב.' 'מה? שוב המזרקים שלך? אמרתי לך שאני לא מסוממת.' אמרתי לו. 'פעם אחת את חייבת לנסות, פעם אחת וזהו.' הוא אמר וחיבק אותי ביד אחת ואני נמסתי. 'בסדר...' מלמלתי.
"התיישבנו באחת הפינות הרגילות שלנו והוא נתן לי את החומר. כבר למדתי איך לעשות את זה, הרבה פעמים ראיתי אותו עושה את זה. הזרקתי ובהתחלה הרגשתי בשמיים, הרבה יותר טוב מהשתייה, אבל מהר מאוד זה השתנה. העולם התחיל להסתובב וארז הביט מעלי ומבט חדש ניבט מעיניו, לא הצלחתי לזהות מה הוא הביע אבל הוא התחיל לצחוק. חשבתי שזה בסדר אבל לאט לאט המבט שלי נהיה מטושטש יותר ויותר עד שנעלם. רק הצחוק של ארז נשאר לי בראש.
"התעוררתי בבוקר באותו מקום והרגשתי רע, כל הגוף כאב לי, ניסיתי להיזכר איך הגעתי לשם ובהתחלה לא הצלחתי, ניסיתי להיזכר בעוד דברים ולא הצלחתי. חלקים מהזיכרון שלי נעלמו. חלקים שעד היום לא חזרו אליי. אפילו את השם שלי אני לא יודעת."
כשהיא סיימה את הסיפור שלה הפנים שלה הפשירו, היא נהייתה אדומה ושפתיה רעדו. דמעות החלו לזלוג מעיניה שהתפתחו מהר מאוד לבכי שקט. דממה שררה בחדר. לא ידענו מה לומר לה, איך להגיב. איך אפשר לענות לאדם שלא יודע דבר בסיסי כמו השם שלו?
"אנחנו אוהבים אותך..." כולם חיפשו איך לסיים את המשפט המוכר.
"אנונימוס"

באמת סיפור קצר.
אהבתי, אין לי מה להאיר/להעיר.
אתה כותב מעולה.

זה סיפור שלך?

תודה.

לא הייתי מפרסם משהו שהוא לא שלי

הצלחת להעביר לי את ההרגשה של הבדידות שלה בסוף, את התחושה המרה של בגידה באימון, של ניצול תמימות...
אהבתי את היכולת שלך לבטא את הבדידות שלה, היא אפילו לא יודעת מה שמה!
יכולת להעצים את הרגשות הללו, יכולת לתת לנו הרגשה של כעס, אבל משום מה בחרת לקטוע את זה כך.