בית ספר
הסיפור שיהווה לכם שוב את כיתה א'
כל מה שנאמר ומדובר, הנשמע כשקר.
אין שום קשר בין הסיפור לחיים האמיתיים, כל הדמויות ממוצאות ולא קיימות כלל.
מילות פתיחה:
הסיפור מבוסס על כיתות ב', בעל בדיחות מצחיקות וכל מיני דברים...
הפרקים:
פרק 1-למטה
דמויות:
1) ניר (פורסם בפרק אחד) :
ספוילר
2)
מוטי:
ספוילר
~עוד תלמידים יתגלו במהלך הסיפור...~
רשימת המורות:
המורה לעברית, חשבון, ועודספוילר
המורה לתנ"ך-ספוילר
המורה למוסיקה-ספוילר
~עוד מורות יתגלו במהלך הסיפור...~
מורות מחליפות:
~עדיין לא פגשו~
פרק 1- נגמר החופש, קדימה לב'!
31 לאוגוסט, 8:50 בערב.
"נירילה!, לצחצח שיניים ולישון!"
ניר מסתכל על ה'Icq' שלו ואומר: "אבל אמא!, אני מדבר עם אלון! אי אפשר להפסיק שיחה ככה."
"ניר תקשיב, זה פעם אחרונה שאני אומרת לך לסגור מחשב אחרת לא היה לך מחשב שבוע!, בוא מיד!"
"אמא, את יודעת שאת מעצבנת?!" אמר ניר בכעס.
*תם תם תם תם* (המחשב נסגר)
"ניר, תבין שאני מנסה לגרום לך להבין שאתה בא מחר לבית ספר חדש."
1 לספטמבר, 7 בבוקר
"ניר,ניר, קום ניר!, ניר?, אם אתה לא קם אין מחשב לשבוע!."
"מה אמא?!" קפץ ואמר ניר במהרה.
"בוקר טוב אליהו, קום כבר ותתלבש! צריך לצאת עוד שעה לבית ספר."
"טוב אמא, רק תני לי דקה לאכול! אז נצא לבית ספר.."
1 לספטמבר, 7:40- ניר הגיע לבית ספר.
"טוב ביי אמא.. מפה אני אסתדר לבד."
הלכתי קדימה משער בית ספר, ראיתי את "איציק" השומר, והמשכתי קדימה.
עליתי במדרגות עד שראיתי: "כיתה ב'."
חיפשתי בין 3 הכיתות את ב' 2, כאשר ראיתי את ב' 2, נכנסתי אליה במהירות ללא היסוס.
פתחתי את הדלת, וראיתי כיתה מ-כ-ו-ע-ר-ת! הכל היה מלוכלך, השולחנות הפוכים והמגרות שבורות.
הלוח רוטט ולא היה פח זבל, היה מלא ניירות על הרצפה.
נכנסתי לכיתה וראיתי הרבה ילדים, חלק מהם הסתכלו עלי במבט מוזר של 'מי אתה?!' וחלק הסתכלו במבט של 'הוא חדש!' חפלה של ילדים הלכה ורמסה אותי, כולם צצו לידי ואמרו: "מי אתה?" "מי אתה?" "מי אתה?" "מי אתה?" התעלמתי מהם וסתם זרקתי את התיק שלי על כיסא, לא ראיתי שעל הכיסא היה תיק והוא נפל. לפתע בא ילד ענק!:
היה לו שיער בלונדיני שחור בצורת פטרייה, היה לו ג'ינס וחולצה אדומה, עגיל כחול באוזן שמאל והוא היה נראה בערך במשקל של 40 קילו.
הוא בא אלי ואמר לי: "מה אתה עושה?!" היה לו קול שהוא רוצה להרביץ לי, קצת חששתי ופחדתי.
הוא נתן לי אחרי זה מכה בראש, עפתי על הרצפה. הוא הרים את התיק שלו ושם אותו על הכיסא שאני הייתי אמור לשבת עליו, אחרי זה חבורה של ילדים הייתה לידו ועשתה לי פרצופים.
לאחר זאת נשמע הצלצול: "אוויר הרים צלול כיין, וריח אורנים. נישא על רוח הערביים, בקול פעמונים..." ימבה של תלמידים נכנסו פתאום לכיתה ועזרו לי לקום, ילד אחד מצא לי מקום לשבת והלך למקומו. כל הכיתה ישבה בשקט מפחיד, מחכה למורה שתכנס לכיתה. לאחר 2 דקות של דממה מפחידה הדלת התחילה להפתח לרווחה. מורה גדולת מימדים נכנסה לכיתה, היה לה שיער שחור גולש וחולצה לבנה, היו לה עיניים בין אדומות לשחורות והיא הייתה נראת כמו מורה שהייתה רוצה לאכול אותי לארוחת צהריים. היא עשתה חיוך ואמרה: "שלום תלמידים, אני איילת, המורה שלכם. ובכן מי חדש פה?" הרמתי את ידי ביחד עם עוד ילד, שנינו נראו הילדים הכי מוזרים בכיתה.
"ומה שמכם?" אמרה איילת. הילד אמר: "לי קוראים פול. פול יגרף."
אני לא רציתי לחשוף את זהותי משום מה, חשבתי על שם אבל לא הצלחתי, אז בסוף עיוותתי את שם המשפחה ואמרתי: "לי קוראים ניר, ניר דמתי." אביבה צחקה קצת ואמרה לכיתה:
"זה הילדים החדשים השנה, שהיה לכולנו שנה שמחה.
טוב ילדים, יורדים לטקס קבלת כיתות א', תהיו בשקט אחרת תהיו בהפסקה בחדר מורים."
יצאנו מהכיתה וירדנו למגרשים, נכנסו לתוך מגרש בגודל קטן וילדים דחוסים, נדחפתי במקום וחיכיתי שהטקס יתחיל. לפתע התחילה מוזיקה של: "א' אוהל ב' זה בית ג' זה גמל גדול, מהי ד' זוהי דלת שפותחת את הכל!..." ושירים בסוג הזה. הסתכלתי על המדרגות וראיתי את מנהלת בית ספר מגיעה-היא הייתה שחורה. היה לה חולצה שחורה, מכנסיים שחורים, שיער שחור, עיניים שחורות ונעליים שחורות. היא הלכה למיקרופון שהיה מונח על הרצפה והיא אמרה:
"בוקר טוב!" הקול שלה היה כל כך נמוך עד כדי כך שזה עשה לי צמרמורת.
"אני מאיה פבי,מנהלת בית ספר. בוא נקבל בברכות את ילדי כיתות א'!
כיתה א' 1, עם המחנכת עליזה אבגדה! 30 ילדים בגובה מטר 20 קמו והתחילו ללכת ועשו סיבוב במגרש, לאחר זאת ישבו על הרצפה. כיתה א' 2, עם המחנכת מרי וזחטי! 30 ילדים בגובה מטר 20 קמו והתחילו ללכת ועשו סיבוב במגרש, לאחר זאת ישבו על הרצפה. כיתה א' 3, עם המחנכת דליה כלמנס! 30 ילדים בגובה מטר 20 קמו והתחילו ללכת ועשו סיבוב במגרש, לאחר זאת ישבו על הרצפה.
לאחר זאת מאיה דברה ודברה ודברה... לאחר 2 דקות כבר לא הקשבתי לה.
אני לא יודע אחרי כמה זמן עבר-זה הרגיש כמו נצח, נשמע שוב הצלצול: "אוויר הרים צלול כיין, וריח אורנים. נישא על רוח הערביים, בקול פעמונים.." כל התלמידים טסו "במהירות מופרזת" לכיתות, אני אישית הלכתי בהליכה מהירה ולא חשבתי שיצרחו עלי אם אני יאחר לשיעור.
עליתי במדרגות ונכנסתי בפאן לכיתה, פתחתי את הדלת וראיתי מורה. היה לה שיער בורדו ועיניים כחולות, חולצת טי שרט וג'ינס, חשבתי לעצמי 'או או' והסתכלתי במבט מושפל. הלכתי בתנועה איטית וזחלתי על הרצפה, המורה דיברה ולא התעסקה בלראות אותי, הצלחתי להגיע בשלום למקום. ישבתי על הכיסא והיא אמרה:
"בראשית ברא ה' את השמים ואת הארץ, והארץ הייתה תהו ובהו וחשך על-פני תהום ורוח ה' מרחפת על פני המים. ויאמר ה' "יהי אור" ויהי אור.
נו אז אתם מבינים מה קרה פה? או שאני אצטרך להסביר לכם"
פול הרים את היד ואמר: "אני חושב שה' ברא את העולם, הוא אמר ויהי אור והיה אור."
המורה חייכה על פול ואמרה: "נכון פול, עכשיו.."
הצלצול קטע את קולה של המורה והיא יצאה מהכיתה.
לפתע חזרה איילת ואמרה: "הפסקת אוכל, ואז הפסקה."
כל התלמידים (ואני) הוצאנו את האוכל, אכלנו את הכריכים ולבסוף דברנו 5 דקות עד הצלצול.
בהפסקה אני הייתי בכיתה וציירתי כל מיני דברים על דף לבן חלק.
לאחר בערך 20 דקות נשמע שוב הצלצול, כל התלמידים חזרו לכיתה וחיכו למורה.
טוב, לאחר 2 דקות שוב נפתחה הדלת והגיעה מורה-רק הפעם היא הייתה מוזרה, מאוד מוזרה.
היה לה שיער ירוק והיה לה חיוך שהיה מוזר לה על הפנים, היו לה בגדים סגולים ונעלי עקב, איתה הגיעו עוד 2 תלמידים ששמו שקית של מצלתיים ואורגן. המורה חייכה לכיתה ואמרה:
"שלום, אני עליזה המורה למוזיקה וטבע. בטח אתם שואלים למה יש לי שיער ירוק, אז אני יגיד את זה עכשיו: אני אוהבת טבע ואני רוצה להראות כמה זה חשוב לי.עכשיו בוא נתחיל את השיעור עם כמה צלילים." היא חשבה כאילו אנחנו זמרים מקצועיים ואמרה לנו: "שלוש, ארבע, ו!"
היא נגנה "דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי דו" וכל הכיתה שרה איתה (למעט כל הבנים שהזיזו את הפה ולא שרו באמת) וזה היה נשמע "בסדר" (לפי הסולם שלי).
עליזה שמחה ממה ששרנו ואמרה: "מצוין, שוב!" ושוב כל הכיתה (למעט הבנים שרק הזיזו את הפה) שרו את אותו הסולם. ואז בא המכשול האולטימטיבי, עליזה אמרה: "עכשיו רק בנים."
הכיתה חטפה שוק והייתה דממה, עליזה אמרה: "נו, קדימה!"
היא התחילה לנגן את המנגינה, התאמצתי ופתחתי את הפה-שרתי.
הזיופים שיצאו לי מהפה היו מחרידים, הבנות סתמו את האוזניים ועליזה לקחה מצלתיים מהשקית וצעקה: "שקט!" כל הבנים (בעיקר ה'ערס' שהרביץ לי) התחילו למות מצחוק.
עליזה הלכה לאט לאט ליד הילד ה'ערס', היא אמרה לו:
"מוטי לוכים, מה אתה חושב שאתה עושה? ככה לצחוק על ילדים?!" השיער שלה סמר והיא התחילה להתאדם לאט לאט, אחרי דקה הופיע לי תיאור מושלם-עגבנייה. היא התחילה לצעוק על מוטי ואמרה לו: "טוס מהכיתה הזאת, אתה לא יודע לשיר ואתה לא ראוי להיות פה, טוס!." מוטי רץ קדימה בידיים מורמות, הוא יצא מהכיתה וטרק את הדלת.
עליזה באה בחיוך ואמרה: "אני לא מוכנה שהיה פה דברים כאלה יותר!. הוא ילד ח-ו-צ-פ-ן, ואני מקווה שאין פה עוד!" היא הסתכלה על השעון ואמרה: "יופי שהוא גם גמר את השיעור, יום טוב."
כל הכיתה ארזה תיקים, הרימה כיסאות ויצאה.
המשך יבוא...