פרק ז': דימעת המלאך הגוסס - חלק II
*קרידיט לאבטיחי [הילה] על הב.ט.א *
"אתה מתחצף אליי?!" זעם הבחור המשוריין. אנגלר לא השיב. "לידיעתך, היני הגנרל הגדול של הקיסר לורבילורג של העיר אלגלאלורד דרגה שלוש, בנוסף לכך אני מפקד יחידות 7, 12 ו22!" "ומה שמך?" שאל אנגלר. הגנרל החל להתעצבן "שמי הוא בלאקיר, אך זה כבר אין עיניינך!" השיב לו בקול מרוגז ורם. אנגלר לא הגיב. "אתה בא איתי לקיסר!"המשיך ומשך את ידו בדרך לקיסר.
בדרך, אנגלר הגיע למקומות שהוא לא ראה בעיר ובאותם מקומות ניתן היה לראות על התושבים פחד,אימה ושנאה עזה. שומרים לוקחים את כספם ומכים אותם, 'זה נורא! חשב אנגלר, 'איך לא ראיתי את זה קודם?!'. בלאקיר לא עצר-הוא לקח את אנגלר לאזור הכיכר, שם אנגלר הכיר רק את האזור ואת האנשים שחיים נורמליים. הגנרל עצר. אנגלר הרים את ראשו. הוא ראה לפניו מראה נפל ובלתי יאומן, ארמון עצום בגודלו, מעוטר באיורים נוצריים, ומוקף בחומה גבוה וחומה כגזזע עץ, אך עם זאת חזקה כברזל.
לחומה הייתה דלת גדולה במימדיה, אך בלאקיר פשוט בעט בדלת והיא נפתחה כאילו הייתה אבק בפני רגלו החסונה של בלאקיר. 'וואו... חשב אנגלר.' זה בחור נורא חזק...'. בעוד בלאקיר נכנס לתוך הארמון עם אנגלר והבחור שבידיו, שני הילדים חיכו בחוץ. בלאקיר הגיע לכיסא המלכות של הקיסר לורבילוג. בלאקיר זרק את השניים לרצפה והשתחווה במהירות הבזק,אנגלר לא היה קשה תפיסה ולכן עשה כמו בלאקיר, וכמובן שגם האזרח.
"שלום הגנרל בלאקיר" אמר לורבילורג "קום נא". בלאקית ציית. לורבילורג הסתכל על האזרח ושאל "מה קרה לו?", "שום דבר הוד מלכותך," ענה בלאקיר, "לא שילם חמישה מיסים בחמישה חודשים להוד מלכותו". הקיסר סימן לבלאקיר עם הראש סימן לא מובן, ובתשובה בלאקיר חייך "כן אדוני!". אנגלר לא ידע מה קורה שם בחדר, אך הוא שמע רחש אש וצרחות מקפיאות דם."קום גם אתה" אמר הקיסר לורבילורג לאנגלר,אנגלר בכה-ולמרבה ההפתעה שם לב לשומרים אלברט ואורגון המצחקקים ליד המלך! וגם את נופיס, מנסה שלא להזיל דמעה דרך משקפיו. זה היה נורא. "ומה קרה לך?" שאל לורבילורג. "הי-ה-הי-תחצפתי ל.." גמגם אנגלר, "למה?!" שאל לורבילורג. "לגנרל!" אמר אנגלר.
לורבילורג צחק צחוק מטורף," זו סיבה לבוא לפה?! צא מכאן!!!" צעק לורבילורג. אענגלר עמד - הוא לא יכל לסבול כזה רוע. "ברצוני לשאול את הוד מלכותו כמה שאלות" אמר אנגלר. לורבילורג לא ענה, הוא רק הקשיב. "מדוע האנשים מחוץ לכיכר כל כך סובלים ומבפנים לא?" הוא המשיך. "שאלה מפגרת, אבל אענה לך בכול זאת" ענה לו לורבילורג "זה השלטון שנקרא דמעת המלאך הגוסס."אנגלר לא הבין והיה קשוב. לורבילורג המשיך."השתלטנו על העיר אלגאלורד ממזמן, וזה השלטון שלנו, האנשים שבתוך הכיכר הם האצילים, עכשיו צא! ותמסור לשני הילדיים העניים האלה שאביהם מת!".
"האנשים רוצים לחיות את חיים"אמר אנגלר בעצב ויצא. בעודו יוצא שני הילדים שעמדו מבחוץ קודם לכן-התחילו לבכות. "אדוני,"אמר אחד מהם לאנגלר" אתה יודע מה קרה לאבינו?". אנגלר לא היה יכול לענות.אנגלר התחיל לרוץ ללא ידיעה לאן. הוא לא הכיר את המקום. מחשבות התרוצצו במוחו,' שומרים בכול מקום בועטים ומרביצים לאזרחים! אומרים להם עונשים וגונבים להם את האוכל!' אנגלר לא ידע את הדרך מאיפה שהוא היה לבקתה,' מה זה?!'. אנגלר המשיך לרוץ, הוא ראה בדימיונו דם בכל מקום, במים על האנשים, על המדרכה, הוא לא יכל יותר. הוא הסתובב במהירות מפתיעה ורץ בחזרה לכיכר 'חייב לישון...בר..היה שלב... לא ראיתי אף-פעם שלטון כזה...'הוא דיבר לעצמו בהתנשפויות,'אני מבין למה עדיף להיות נווד, ביחד עם בהמות הבודוק בחורשות ובסוואנות!'.
כשהגיע למקום מפלטו, הבר החביב, חיכתה לו שם ג'סיקה -בוכה ומתאבלת....