נושא: Tf:הרפתקאותיו של זורוגו!

תודה, ציינתי שהם יהיו פרקים קצרים, להבדיל מין אלף הפנטזיות שהפרקים ארוכים.

פרק רביעי - חברות.
זו שוב פעם הדקירה הזו, זה התחיל לתקוף שוב ושוב באותו קצב הנשימה שלי.
לא רציתי שהחבורה תחשוב שמשהו לא בסדר איתי, אך זה היה משהו שונה. אף אחד לא הכה אותי או פגע
בי, אז למה הלב דוקר אותי? סבלתי נורא באותו הרגע שפשוט לא יכולתי לעמוד בזה. שפשפתי את החזהי
כדי להרגיע את מצבי, אבל אז שאל אותי טפיג:"אתה בסדר?"
"כן, לא קרה שום דבר." הרגעתי אותו, למרות שידעתי שמשהו לא בסדר. השמכתי לשפשפף את החזה ולאט לאט, הכאב
החל להעלם. אני חושב שמצאתי את התרופה לכאבים האלו. אך השאלה היא - למה
למה הם תוקפים אותי? אנחנו התחלנו להתקדם אל העיר עד שבאמצע הדרך ראינו בפינה שלט גדול ומפואר.
"ברוכים הבאים לדאזנסטון!" קרא לנו אושוואט ואמר "סוף סוף! בקרוב נגיע, זורוגו!" והוביל את כולם, בעודו
צועד בהליכה הגאוותנית שלו. נסיתי לדמיין איך יראה המקום....
'חוף טרופי המלא בעצים, מיטה מפוארת וכוס לימונדה לכבודי, בעוד שלופאני מאכילות אותי בברי קלפסי
מעודן וטעים, יחד עם היטראנים גדולים שמנופפים בעלים האקזוטים של העיר כדי ליצור משב רוח מרענן והכל
לכבודי....אהההה...זו הייתה פנטזיה שגרמה לי לחייך, עד שהרגשתי את גופי מתנועונע....
"זורוגו...זורוגו!" אושוואט צעק עליי בכעס קל.
"באיזו בועה הייתה? אני קורא לך כבר כמה דקות!" טען אושוואט כשחשב שאני מתעלם ממנו.
"סליחה, אושוואט." התנצלתי בפניו. "כנראה שלכולם יש פנטזיות..." ציחקקתי מנביכות, אך אחרי שאמרתי את זה
אושוואט הסתכל עליי בצורה משונה, כאילו עשיתי משהו לא בסדר - ואז, התחלתי לחשוד שהוא יודע מה עבר עלי!
או...בנאדם, אתה לא יודע באיזו רמת לחץ הייתי. רציתי פשוט לרוץ מכאן ולא לראות אותם יותר. ידעתי שהם
יחשבו שאני מפגר, זה מה שחסר לי עכשיו. ניסיתי להסוות את הלחץ ולשאול אותו בתמיהות:"מה?"
ואז הוא צחק. צחק צחקוק גדול, או ועוד איזה. הוא דפק לי על השכמי ואמר לי:
"תירגע, אתה בחור טוב..." והמשיך בהליכתו היחודית לו לפני כולם ואז, שמעתי את ההכרזה הבאה מאושוואט:
"חברים, הגענו סוף סוף אל דאזנסטון!" - אבל מולי ראיתי רק דלת עצומה ושחורה שמתחלקת לשתיים. מיד, סניבי
שלף מכיסו כרטיס פלסטיק נוצץ והכניסו לחריץ האלקטרוני...מימין ומשמאול, הדלת
נפתחה וצליל חריקה החל לעקוץ את אוזננו. לאט לאט הדלת נפתחה ומולי ראיתי את הבלתי יאומן....
נזכרתי במה שמפקד הגדוד שלי *לשעבר סיפר.
הוא תמיד היה יושב ליד המדורה, מקלף עצים בעזרת זנבו וגורם לנו להתרתק לסיפורים שלו:
'ערב אחד, בקרב נועז נגד השוטרים הרעים, אני והגדוד שלי היסתתרו בעיר ואז גילינו את העיר המדהימה,
סאזנסטון. תאמינו או לא, המכוניות והמגדלים המפוארים, אלו דברים שהיו שם, לכל אחד היה שם בניין משלו,
רכב משלו, משהו שאנחנו כאן אפילו לא יכולים לדמיין. אם תיהיו שם, אתם פשוט תומותו מתדהמה.
למרבה האירוניה, הוא מת. אבל הנקודה היא, האם זה באמת מדהים כמו שהוא מתאר?

ופתאום, כשנכנסתי לשם...זה היה משהו שאני לא אשכח בחיים. אני לא אוכל להסביר זאת בחיים. המקום הזה,
הוא היה חדש מדי, הוא היה מלא מדי, הוא היה זר לי. היסתובבתי סביבי וראיתי פלא אחר. מעולם לא ראית מקום
שכזה, כל כך ענק, כל כך צפופף...מאות פוקימונים אם לא אלפים היסתובבו בעיר הזו, בקושי היה אפשר לראות משהו.
בניינים עצומים ומפוארים, גורדי שחקים... הם היו מלאים בעיר הזו שזה היה כבר מגעיל. מכוניות
שמוציאות רק שחור ממנועם מרחפות באוויר וגרמו לי להשתעל. המון אנשים דיברו בטלפון הנייד שלהם שזה היה
נראה מסחרי ממש. הייתי מודהם, זו לא הפנטזיה שלי, אבל בדיוק כמו שמפקד הגדוד שלי אמר, מדהים.
"אז זורוגו, מה דעתך?" טיפיג שאל אותי וציפה לתשובה.
אבל לא יכולתי לענות לו. התפלאתי כל כך מהמקום הזה שלא יכולתי לדבר.
טיפיג צחק ואמר לי "גם כשאני הגעתי פעם ראשונה לכאן, נדהמתי."
ואז, זה העלה בי שאלה - איפה הוא היה גר? אז זה בדיוק מה שאני אעשה, אני אשאל אותו, אבל אז....
"מונית! מונית!" צעק אושוואט ונופף למכונית לבנה-אדומה. מכונית מרחפת התקדמה אליינו ונעצרה ליידו. במושב
הנהג ישב לודיקאולו חגיגי ששמח לראות אותנו.
"היי, לוד!" בירכו החבורה את הנהג, לודיקאולו.
"היי חברים!" לודיקאולו בירך אותם חזרה. הוא שיחק עם המראה הקידמית עד שאני השתקפתי בה.
"בחור חדש, מה שמך?" הוא שאל. אני מניח שהוא שאל אותי, מין הסתם הוא לא מכיר אותי, אז עניתי לו:
"שמי הוא זורוגו, נעים מאוד."
הוא הושיט את ידו אליי ואמר:
"נעים מאוד, זורוגו. שמי הוא לודיקולאו, אתה יכול ליקרוא לי לוד"
"נעים מאוד, לוד!" לחצתי את ידו בשמחה, אני לא יודע מאיפה צצה השמחה הזו.
לאחר מכן, לחש לי אושוואט:
"אלה אחת המיכולות של לודיקואלו, להעביר שמחה ולשתף אותה" אוושואט קרץ לי.
"באמת?" שאלתי אותו.
"כן, אבל אל תגיד לו שאמרנו לך, כי הוא לא אוהב שאנחנו מוציאים לו ה"סוד" הזה שלו" הסתייג אושוואט.
הסתכלתי דרך החלון וראיתי את הגורדי שחקים העצומים האלו, שלא היו קיימים במקום מגורי *לשעבר. היא
נראת ממש עיר ללא הפסקה, אנשים זזים, העסקים זורמים, מקומות הבילוי מרהיבים... הכל פועל, תמיד. אין
ספק שהיא העיר תוססת. רציתי להתהלהב עוד מהעיר, אך אז, המונית נעצרה.
"הגענו אל הפאל פארק, בחורים!" לודיקולאו אמר בספיקות ופתח את הדלתות. קפצנו על המדרכה ונופפנו ללודיקולאו לשלום, תוך כדי
שהוא נוסע צפונה. היסתובבתי אחורה ואז ראיתי את זה. הפאל פארק הגדול. זה היה מבנה מרובע ויפה, גדול ורחב.
"שניכנס? היום אליפות העולם על אליפות במשקל כבד!" הודיע אושוואט ופתח במהירות את הדלת.
"אני לא חושב שכדי להיכנס למתחם הלחימה. זה בלתי חוקי, השוטרים עלולים לתפוס אותנו ולהרחיק אותנו מהמקום." חשש טפיג.
"אני מסכים איתך. זורוגו, יש מתחמים רבים, אבל אל תיכנס לצרות." אמר לי סניבי ונכנסו אל הפאל פארק.
אני לא יכול לתאר אותו. מתחם סקטבורד שהיה אסור לנו, מתחם כדורים שהיו שוקלים אצלנו 50 ק''ג ומתחם הכיף שהיה עשוי כולו ממשחקים נוסטלגים.
"זורוגו, אנחנו הולכים עכשיו למתחם הכדורים, אם תרצה, משהו, רק תגיד לנו, אנחנו שם, בסדר?" אמר לי טפיג וחכה לתשובה.
"אוקיי, אני ידבר איתכם כבר" אמרתי להם. חיכיתי שהם יעזבו כדי שאלך לראות את מתחם הלחימה. זה נשמע טוב, בניגוד למשחקים האחרים שלא התלהבתי מהם.

צעקות, רעש ואור אדום - מצאתי את מתחם הלחימה.
כשהגעתי לשם, נסיתי להידחף, אך לא הצלחתי. לפחות היה מעל הזירה מסך שאוכל לצפות בו. 'גם הפאל פארק הוא 10 כוכבים, לא יאמן....'
ישבתי על כיסא נוח וצפתי במסך הכבוי, אבל בדיוק שהאורות נכבו. הקהל שאג בהתלהבות וזרקור לבן ובוהק האיר את הזירה שעלייה עומד הקריין, סיזור.
המסך הגדול נדלק...ומה אני יכול להגיד לכם? גם איכות מעולה, גם מסך ענק וגם כיסא נוח. המסך נדלק דרך המצלמה שצילמה את סיזור ומשם ראיתי הכל.
"ערב טוב לכם, קהל נכבד!" בירך סיזור הקריין את הקהל וכל זה....מהמסך הגדול! יש לי סיבה להתלהב, אני לא צודק?
"הערב, אני רוצה להציג את הקרב הגדול - ריידון נגד פראליגטור!" הכריז הקריין ועל המסך הוצגה התמונה של פראליגטור מסתכל על ריידון ובאמצע, אליפות זהב.
זה מה שנקרא בידור, אני אוהב את זה. נהנהתי מכל שנייה וחיכתי לקרב.
"והכל בחסות....זורוזוקין סדיסט'ס" ואז, היה לי את הסקוויץ' בראש. קמתי בבהלה כאילו הקיש אותי נחש. זה לא הגיוני, זורוזוקינים יש רק בשבט שלי! רעדתי כל כך, הכיסא נפל על הרצפה
ואז....זה שוב פעם הכה אותי. הזיכרונות האלו, הרגעים המשפלים הללו...זה כואב! הדיקרות החלו ליתקוף שוב ושוב את ליבי. נסיתי לשפשף את חזהי שוב, אבל זה לא עזר כלל.
אותו הזיכרון שהושפלתי בפומבי, מול כולם...ועוד על ידי מי?! ע''י אבי?! באותו הרגע, אני לא הרגשתי מתוסכל, מדוכא או מפוחד, אני הרגשתי שאני רוצה להרוג אותו מול כולם!
זעמתי בצורה שלא נראתה אצלי אף פעם, רציתי...רציתי לצעוק .... אודיש קטן רצה לשאול אותי מה השעה, ובלי לשים לב, מרוב הזעם והאי התאפקות, שלחתי את ידי אל פניו
והפלתי אותו על הרצפה. הסתכלתי עליו ואז...והסקוויץ' נגמר. אה? מה? מה? מה עשיתי? היסתכלתי על האודיש הקטן שאפילו לא היה יכול לקום מרוב עוצמת המכה...לא ידעתי
מה לעשות, נלחצתי נורא אז
פשוט ברחתי מהמקום....לא רציתי לסתכל על אודיש או לקרוא לחבורה, רק לברוח מהמקום הארור הזה! שמעתי סירנות, שמעתי צעקות, באו לקחת אותי?! באתי לפתוח את הדלת שלפתע,
חסם אותה אמבריון גדול.
הוא היה אמבריון שונה, הוא עמד על שניי רגליו והוא היה לבוש במעיל דק וגדול.
"אתה זורוגו, נכון?" שאל אותי אמבריון.
אני לא ידעתי מה לענות, אז פשוט רצתי, יותר נכון, ניסיתי. הוא תפס את ידי במהירות וכבל אותם באזיקים.
"זורוגו, אני עוצר אותך!" אמר לי אמבריון.
"מה?!" לא האמנתי שאני עצור, על מה?!
"תירגע, אני צריך שתבוא איתי לתחנת המשטרה, אנחנו צריכים לדבר...." הוא הוציא אותי מהפאל פארק והכניס אותי אל מכונית המשטרה שלו.
בחוץ, התסכלתי על החבורה גם היא מובלת ע''י המשטרה, ברכבה של אספיון....
"תעזוב אותי!?!" צעקתי עליו.
"אתה רשאי לשמור על זכות השתיקה" הוא אמר לי והמשיך לנסוע....

תחנת המשטרה, חקירה - השעה היא 21:11, קור כלבים בחוץ *שיחה שלא אשכח בחיים.
"אז מה, זורוגו?"שאל לי אמבריון.
"אולי אתה לא מכיר אותי, אבל אני מכיר אותך מצויין" הוא המשיך לבלבל לי את המוח.
"על מה אתה מדבר?" שאלתי אותו. הייתי מבולבל בניסיון להיזכר מי זה האיש הזה.
"זורוגו, אני יודע מאיפה באתה" אמבריון אמר לי.
"אני מכיר את אביך, זורוזוקין, מכיר אותו טוב מדי...." אמבריון המשיך לבלבל לי את המוח.
עוד לפני שבאתי להוציא משפט, הוא כבר אמר משהו:
"אני יודע מה העברת, זורוגו." הוא אמר וברגע זה, כבר הפסיקתי לחשוד. לא עניתי לו, חד וחלק, התחכמות של שוטרים.
"ההתעללות הנפשית והפיזית שעברת, ההיסטוריה על המשפחה של השבט שלך, אני יודע הכל" סח הבלש.
"כל מה שאתה עובר עכשיו...אני מכיר את זה. על ההתפרצות שהייתה לך בפאל פארק, על הדקירות, על הכל!" אמבריון המשיך.
מה? רציתי למות עכשיו. סילקתי את המסמכים שהיו על השולחן והדפקתי עליו בצורה אלימה כי לא יכולתי לסבול את המצב המסריח הזה!
"עכשיו אתה דומה לאבא שלך...." הוא אמר את זה, הדבר שלא אומרים. תפסתי אותו מהגרון וכיוונתי אל את אגרופי, אבל אז, התמוטטתי נפשית.
בכיתי עליו כמו ילד קטן, אבל הרמתי את הידים כי כבר לא יכולתי עם זה.
"ידעתי....דיכאון - התרפצות - התמוטטות...." אמבריון מילמל וחיבק אותי בתמיכה, זה מה ששמעתי.
הוא ישב אותי על הכיסא והביא לי מים. הוא הרים את המסמכים וישב על כיסאו.
"תקשיב, הם מחפשים אותך. השבט מחפש אחרייך והם לא ינוחו עד שהם ימצאו אותך" אמבריון הודיע לי.
"אז מה לעשות?" נרגעתי ושאלתי אותו.
"בשביל זה אני כאן. אני מבטיח לך שלא תיפגע, אבל אתה צריך לעזור לי בזה." הוא ציווה עליי.
היסתכלתי על החברים שלי מבעד לחלון השקוף, אבל הם ישבו על הכיסאות בכיפוף והיסתכלו על הרצפה, הם היו נראים עצובים.
"יש לך מזל שיש לך חברים כאלו. הם לא הסכימו לרדת מהנושא הזה." אמר לי אמבריון.
"חברים?" שאלתי אותו. חברים?
"כן, הם אמרו בפרוש שהם החברים שלך." הוא אמר לי.
רציתי לחבק מישהו מרוב אושר. מעולם לא היו לי חברים. החיוך פשוט התפרץ מימני.
אני ואמבריון יצאנו החוצה, אך הם לא הגיבו. רק ישבו בכיפוף ובעצבות.
"הם שמעו הכל, הם היו צריכים לשמוע." אמר אמבריון.
"אז אני מניח שאתם יודעים מה עבר עליי...אני מקווה שלא תחשבו שאני איזה מפגר." קצת התאכזבתי שהם שמעו את זה.
"אנשים כאלו צריך להרוג!" כעס אושוואט, אך הוא שמר על הכעס בשקט.
"זה נורא מתסכל לשמוע את זה." אמר סניבי.
"לא ניתן יותר שזה יקרא. אתה לעולם לא תחוש את הכאב הזה!" תמך טפיג, אבל נשאר במצב רוח המדוכא שלו.
"עכשיו, כדי שלא תיפגע, אתה צריך להקשיב לי." ציווה אמבריון.
"רחוק מכאן, ישנה עיירה בשם "סאפולס", שם אתה תיהיה מוגן עד שאנחנו נעניש את השבט שלך." הוא המשיך.
"אבל...." עצר אותי אמבריון ואמר:
"בלי אבל. רק בשביל ביטחונך, אתה צריך ללכת."
"אז אנחנו באים איתו!" טפיג קם מהכיסא יחד עם סניבי ואושוואט.
"אנחנו חברים שלו ואתה לא יכול להפריד ככה חברים!" אמר אושוואט.
"אני מסכים איתם!" אמר סניבי בקרירות, אבל בהפגנת רגישות.
פשוט חיבקתי אותם - ככה אני יכול לבטא את האושר שלי אלייהם. חברים אמיתיים, הדבר שהכי רציתי, יש לי אותו, חברים שבאמת אפשר לאהוב. לא יכולתי לבקש יותר מזה.
"סגור. הטיסה תיצא מחר והערב, אתם תישתנו כאן בנתיים. החפצים שלכם יחכו לכם מחר בבוקר." אמר אמבריון ונכנס אל חדרו כדי לדבר בטלפון הנייד שלו.

בנתיים בעיירה סאפולס - 22:22.
חושך. הירח מאיר על מבנה קטן, עשוי עץ "משרד השריף".
בתוכו, יושנו מישהו. הוא שרוע על הכיסא, רגליו מורמות על השולחן וכובע הבוקרים שלו
מונח באמצע פניו, בעוד שהוא מחזיק כוס וויסקי. הוא מרים את כבעו לראשו והאור מאיר
בדיוק על פניו, על חיוכו קטן ובמבטו הקשוח....זהו בוויזל.

פרק מעולה מחכה לפרק הבא

תודה רבה, כולם.
התאמצתי לכתוב את הפרק הזה ואני מקווה שלא תפסלו אותו בגלל שהוא קצת ארוך.

כן, אם תרצה שהפוקימון שאתה אוהב או רוצה ישתתף, אתה יכול לשלוח אליי הודעה פרטית.
אני אשמח לעוד תגובות, עבדתי עליו ממש קשה.

אפשר תגובות יותר רחבות? אני חושב שהשקעתי בפרק, אבל אני מרגיש שיש בו המון חיסורונות.

חח זה בונה מאוד, אבל אם תוכל להדגיש על הטעויות זה יהיה טוב.
אני לפעמים מרגיש שאני ממהר בכתיבה שלי וזה כנראה משפיע על הפרק עצמו.

הודעה חשובה:
הפרק הבא הוא פרק שיהיה מוצג בשניי חלקים:
הבית של זורוגו, לשעבר ובביתו בעיר סאפולס.
זה יהיה פרק משמעותי בסיפור והוא יציג את כולם.
יש לכם עד יום שישי להגיש לי את הבחירות שלכם לפוקימונים שיופיעו בפרק.

אני מקווה שעוד אנשים יגיבו כאן, זה יכול להועיל.