פרק 1: בראשית דבר
בעולם אחד ויחודי ביקום, בו יש הרים המגיעים לגבהים מרהיבים, עמקים שקול הבס נשמע בקול נעים לאוזן, ימים גדולים אשר הנוף הכחול מגיע עד קצה האופק, דרכים מלאי הרפתקאות והפתעות, יערות סבוכים שאין לדעת מה שורץ בהם בשעות הקטנות של הלילה, מערות שהאור בסופן נותן תקווה, איים קטנים ומרהיבים שמרכיבים יחדיו דבר גדול ונפלא אף יותר.
טבע וּנופים משגעים מיחדים את כוכב זה, אך זה לא הכל, ישנם גם דברים המעניינים עוד יותר, ישנם יצורים חיים, בני אדם הם נקראים, יצורים אינטילגנטים להפליא אשר שומרים על הטבע והנופים הללו מכל רע ולמרות הסתירה, גם להפך, בני האדם הורסים את הנופים שהם עצמם שומרים עליהם והמגע הקסום הולך ודועך. אך לא רק בני האדם הם היצורים החיים על פני הכוכב אלא גם יש יצורים נוספים הנקראים פוקמונים, ישנם עשרות ואולי אפילו מאות סוגים של היצורים האלה. הם יצורים מדהימים הנבראו על ידי כוחו של הטבע ובעלי כוחות מדהימים בכוחם וביופים. שני היצורים האלה בני האדם והפוקמונים הסתדרו מאז ומעולם, בני האדם רואים את הפוקמונים כחברי אמת או חיות מחמד. לרוב בני האדם הם הזן העליון יותר אך גם יש מקרים בהם הפוקמונים ובני האדם רואים אלו את אלו כאל שווים. תחביביהם העיקריים של בני אדם סובבים סביב הפוקמונים, הם אוהבים לגדל אותם ולשחק איתם, אך התחביב הגדול ביותר אצל רוב בני האדם הוא ללכוד פוקמונים בעזרת מכשיר משוכלל דמוי כדור ההופך את הפוקמונים לאנרגיה ומשמר אותם בתוך הכדור עד הרגע בו הם יוצאים מהכדור וחוזרים מאנרגיה לצורה מוצקה, למטרות לחימה בפוקמונים של אנשים אחרים והאדם אשר פוקמוניו הם החזקים ביותר מוכתר בשם פוקמון מאסטר.
במחוז אחד בעולם זה, בעיירה קטנה בתוך המחוז הזה, שבה התושבים הם מעטים, הסבלנות של איש לרעהו רבה, והחמלה גדולה שם, בבית קטן בתוך עיירה זו, חי לו ילד נחוש ושאפתן שחיכה עשר שנים ארוכות ליום אחד מיוחד.
השחר הפציע והחמה כבר עלתה לשמיים, השעה היית שבע וחצי בבוקר.
השעון המעורר התחיל לצלצל והילד שישן לו בחדר ההוא התעורר. "מה? למה השעון מצלצל כל כך מוקדם?" אמר הילד חצי ממלמל. הוא אתרגן, צחצח את שיניו כשעיניו כמעט סגורות והוא עצמו עייף עד מאד, ולבסוף לבש את בגדיו. לאחר שפסע במדרגות מן הקומה העליונה למעטה ראה את אמו שוטפת את הכלי בו הניח שאכלה את ארוחת הבוקר שלה מעל הכיור ושאל אותה: "למה כיוונת את השעון שלי לשעה כזו?" "אתה באמת לא זוכר? היום הוא היום שכה חיכית לו כל כך הרבה זמן, היום אתה מקבל את הפוקמון הראשון שלך רֶד" השיבה אמו. "מה!? אני לא מאמין ששכחתי!" קרא רד. "אני חייב למהר!" הלך מהר רֶד לנעול את נעליו ויצא בריצה מביתו לכיוון היעד. לאחר שראה רֶד את המעבדה ממרחק של כמה עשרות מטרים התחיל לעבור מריצה להליכה עד שלבסוף הגיע אל מול הכניסה לבניין הגדול, על אף שהבניין לא היה גדול במיוחד, לעומת שאר הבתים בעיירה הקטנה הבניין נראה מרשים מאד. הסתכל רֶד על מפרק כף ידו השמאלי לשניה קצרה והסיר את מבטו. "חבל שאין לי שעון" נאנח רֶד.
לפתע שמע צעדים קלילים ומהירים מתקדמים לאותו כיוון שלו. כשהגיע הדמות על יד רֶד הסתכל על הדמות, זיהה אותה מיד ואמר. "בלוּ! גם את מקבלת את הפוקמון הראשון שלך היום?" "כן, היום היום הגדול" אמרה בלוּ כשהיא מחייכת אליו עם חיוכה התמים. "עוד כמה זמן הפרופסור יפתח את המעבדה?" שאל אותה. הסתכלה בלוּ על מפרק ידהּ השמאלי ואמרה: "עכשיו השעה היא שמונה ועשרה, זאת אומרת עוד חמש דקות" "יופי!" השיב. "אז אתם השניים האחרים שיקבלו פוקמון היום, הא?" אמר קול מצד שמאלו של רֶד, רֶד זיהה כקול של בן ותהה מי זה יכול להיות אם בלו מימינו. הסתכל רֶד וראה ילד בגילו, בן עשר עם שיער חום בהיר קוצני מעט, גובהו ומשקלו כשל ילד ממוצע ובעל מבט שחצני. "ומי אתה?" שאל רד את הילד. "שמי הוא גְרִין, ושלך?" "רד!" "אתה לא נראה כמו מישהו שיהיה מאמן רציני בעתיד" אמר לו גרין בצורה מזלזלת. "ואתה חושב שאתה יותר טוב?" אמר רד בקול כועס מאד. "האמת היא שכן, אתה רואה אני למדתי על פוקמונים מאז שאני זוכר את עצמי בשביל להיות מאסטר הפוקמון הגדול בזמנים." "אנחנו נראה עוד מי יותר טוב!" אמר רֶד. "כשיפתחו הדלתות האלה וכל אחד מאיתנו יקח את הפוקמון הראשון שלו, נילחם בקרב אחד על אחד!" "עשינו עסק!" השיב לו גרין. ודלת המעבדה לפתע נפתחה.