נושא: פוקימון - המסע האולטימטיבי! (הסיפור)

קרדיט ותודה רבה ל- PO ZON על הלוגו!

הקדמה:
שלום לכולם, כבר הרבה זמן חשבתי על לפתוח כאן סיפור אך לא ידעתי ממש אם יש לי כישרון כדי לכתוב סיפור שיעניין אתכם.
אז לבסוף החלטתי לפתוח סיפור שיהיה לי דיי קל לכתוב אותו ולהתנסות בוא בתור סיפור ראשון...
הסיפור יהיה מבוסס על המשחק שלי בחת"ם הלו הוא משחק החת"ם שלי!
ולמי שלא מכיר אז אפרט, הוא משחק המבוסס על מיטב הדברים מכל דורות והעונות והמשקים שהיו עד כו:
אם זה פוקימונים, מאמניי מכון, רביעיית העילית, משימות ועוד...
ואם אתם אומרים לעצמכם בראש "אההה.. אני מכיר כבר הכל, אם הוא מתכוון לעשות מיטב אז זה יהיה סתם צפוי..."
אז לא, יהיו הרבה דברים חדשים ומעניינים שבהם לא נתקלתם עדיין.
"מי? מו? מה?" את זה תדעו אם תקראו!
* מכוון שהמשחק שלי נפתח ליפני יציאת דור חמש לא תפגשו אותם כאן *

קצת עליי (השחקן):
שמי ג'ייסון, ג'ייסון אוק וכן אני ממשפחתו של הפרופסור סמואל אוק המפורסם.
הוא סבי, אבא של אבי ליתר דיוק... הרבה אנשים היו מציקים לי בשאלות בעיקר בבית הספר...
את לימודיי באקדמיה למתחילים ואת בית הספר סיימתי ליפני כשבוע כמעט ובהצטיינות, אבל יש משפט שאומר "קרוב זה לא מספיק" ואני כל-כך מסכים איתו!
אני בן 14, גר בעיר סאנרייז אך לא מדוייק אני גר בקצה שלה בחווה עם הוריי, למשפחת אוק יש עסק המשפחתי של חוות טאורוסים וגינות ירק.
אני ילד יחיד וכמו כל ילד יחיד זוכה לדאגה וצומת לב רבה, רבה מידי...
אני כבר בן 14 והוריי אינם מסכימים אפילו לשמוע על מסע משלי, "לבד? בלי ליווי? מסתובב בעולם לבדך? לעולם לא!!!"
סבא סמואל ניסה לשכנע אותם אך כל נסיונותיו עלו בתוהו...
אני כבר משתגע, רואה הרבה אנשים שבאים והולכים ולכולם פוקימונים שונים מגוונים, כל-כך רוצה אחד משלי שיהיה רק שלי!
חולם כל-כך הרבה ליהיות הפוקימון מאסטר, ליהיות מאמן גדול, כמו דוד גרי.
לא מזמן ישבתי לי לראות קרב בין שני ילדים המתחרים בחצי גמר אליפות מחוז מלוטו, וכשהגיע הקרב הארון גנגר וטייפלוז'ן.
כל המתקפות וההתמדמה, לצאת ממצב של הפסד בטוח ולהמשיך להילחם, שיתוף הפעולה בין המאמן לפוקימון...
כל-כך התלהבתי, כל-כך רציתי להתחלף איתם אני לא יודע עם איי פעם התלהבתי ככה מקרב או ממשהוא בכלל!
ואז זהוא החלטתי שהיו אני יעשה שינוי היו אני מתחיל מסע וכלום, פשוט שום דבר לא יעצור אותי!

מאגר פרקים:

מפת המחוז:


דמויות:

ג'ייסון -

ספוילר

השחקן הראשי עליו מתבסס המשחק, אחד מנחדיו של פרופסור אוק.
מראה:
מוצא: העיר סאנרייז.
אופי: סקרן, יהיר פעולה ומחשבה, אמיץ, עקשן ושנון.
תגים:
פוקימונים שיש לו:
צ'ארמנדר (זכר)
ניתן ע"י מפרופסור אוק בפרק: "לא מוותר הפעם, יוצא למסע!"
מתקפות: לא יודע כעט...
פוקימונים שמורים:
פוקימונים שהיו לו:

פרק מס' 1: לא מוותר הפעם, יוצא למסע!

(אנא קראו את "קצת עליי" שנמצא למעלה בדף)
זהו, החלטתי שהיום אני אעשה שינוי. היום אני מתחיל מסע וכלום, פשוט שום דבר לא יעצור אותי!
אני לא יודע מה נדלק אצלי. תמיד רציתי וניסיתי לצאת למסע, אבל הרגש הזה שנדלק בתוכי והחל לבעור ולשתולל, בחיים זה לא קרה קודם.
קמתי מיד מהספא. לא סקרן אותי אפילו מי ניצח, רציתי כבר להתחיל את המסע שלי. הלכתי לחדר ואספתי כל חפץ אפשרי שהיה לי לתיק, כל דבר שיתרום להצלחת המסע שלי!
פתחתי את מגירת המטבח ומצאתי כמה תרופות.
הלכתי לחפש במחסן ומצאתי כמה פוקדורים, שלושה במספר. עליתי לחדר לקחת את חכת הדייג הישנה שבניתי מחוט ומקל, אפילו וו לא היה לה, אך זה לא עניין אותי!
ארזתי הכל בתיק בית הספר הצהוב שכל-כך אהבתי.
חיפשתי עוד כמה דברים. חשבתי לעצמי: "מה עוד אני צריך? מה יכול ליהיות שימושי?" בבת אחת זה עלה לי: "מחסנית תגים, וכסף!" חשבתי לעצמי בחיוך נחוש ורצתי ישר לחדר שלהוריי.
חיפשתי שם את המחסנית של אבי אך לא מצאתי אותה.
לא התייאשתי. הייתי נחוש למצוא אותה או כל דבר שיעזור. מצאתי באחת המגירות את קופסת התכשיטים של אמא! הוצאתי ממנה מהר הכל.
נשאר רק הריפוד המגן על התכשיטים שבו 10 גומות מרובעות. לא חשבתי פעמיים והחלטתי שזה מתאים.
נשאר דבר אחרון חביב וחשוב מאוד, כסף. הלכתי לארון בחדרי, הארון החום והגדול שמכסה קיר שלם. דחפתי אותו כמה פעמים בכלכוחי. קול חנוק של מאמץ יצא עם כל דחיפה ואז כשדחפתי מספיק, ראיתי את המעטפה!
כסף שחסכתי מכל ימי ההולדת, 750$ ליתר דיוק. שמתי אותו בכיס צדדי של התיק. הכנתי ליבגדים למחר שיהיו עטופים בצלופן שקוף והנחתי הכל מתחת למיטה. את התיק זרקתי ליד רגל המיטה השמאלית העליונה כי אותה מסתירה שידה ואף פעם לא מגיע לשם אור!
"אף אחד לא יראה את זה שם.." חשבתי לעצמי. ההכנות היו זריזות יחסית, זה כי הוריי לא היו בבית להפריע. אמא בחווה עוזרתבגינת הירק ואבא בסידורים של יבוא.
חזרתי לטלוויזיה והמשכתי את היום כרגיל, אך בתוכי הייתי מלא בתחושת התלהבות והתרגשות המעורבת ברגשות פחד ולחץ שאמא או אבא יגלו, שמישהו ידע!
למרות כל זה המשכתי את יומי כרגיל. בערב הוריי חזרו מהעבודה.ישבנו לאכול, דיברתי מעט מהרגיל על פוקימונים, כדי שלא יעלה אפילו ניצוץ של חשד.
סוף-סוף השעה 20:30. כמעט ומעולם לא הלכתי לישון בשעה הזאת, אבל רציתי לקום מחר ממש מוקדם,עירני. עצמתי את עיניי בכוח עד שלבסוף נרדמתי.
קמתי בשעה 5:57 לפנות בוקר, השעון המעורר אפילו לא צלצל. הוצאתי את בגדיי ממתחת למיטה,לבשתי אותם בזריזות והתרגשות:
חולצה, ג'קט, ג'ינס, כובע ותיק. הכל היה מטוקטק. שטפתי פנים, צחצחתי שיניים בזריזות ולא בהקפדה כרגיל, הכנסתי גם אותם לתיק ויצאתי. נעלתי את חדרי, מעין תחכום.
תפסתי את הנעליים ביד כל הזמן, מפחד כדי שלא ישמעו צעדים. עמדתי לפני דלת הכניסה ונשמתי נשימה עמוקה. פתחתי את המנעול עםמפתח, אך אז עצרתי. הרגשתי רגשות אשמה כלפי הוריי. ידעתי שהם ישתגעו מדאגה וחוסר וודאות. החלטתי לכתוב פתק: "אמא ואבא היקרים, יותר מידי זמן רציתי לעשות את זה, אבל מעולם לא נתתם לי. תמיד גוננתם והגנתם עליי מפני העולם... אף פעם לא סמכתם עליי מספיק בשביל זה. אנימדבר על להתחיל את המסע שלי. אני רוצה להראות לכם שאני יכול להסתדר, שאני ילד גדול, כבר בן 14.
אני אחזור כשאהיה פוקמון מאסטר דגול. לצערי לא אחזור עדשאגשים את חלומי. אוהב, ג'ייסון!" שמתי את הפתק בפינת השולחן בחדר האוכל.
הזלתי דמעה אחת, והנחתי אותו על השולחן. רציתי אז לוותר אבל אז אותו רגש של אתמול בער בי, שוב אמר לי: "זה או עכשיו, או לעולם לא!"
יצאתי מהבית, סגרתי את הדלת ונעלתי אותה. את המפתח הכנסתי מתחת לחריץ הדלת למטה. יצאתי אל הדרך, התרחקתי מהבית בריצה.
כמה שיותר מהר, שלא יתעוררו לפתעויספיקו לעצור אותי! נשמתי עמוקות כל הדרך. נכנסתי אל תוך מרכז העיר, שעון הידשלי הראה שהשעה 6:30 עכשיו.
לא היו הרבה אנשים בחוץ, ממש היה אפשר לספור אתכולם מבלי להתבלבל. לאחר עוד כמה דקות של הליכה, יצאתי מטווח מרכז העיר.הפעם לצד השני, לכיוון העולם שקורא לי.
"יש עוד מבנה אחד בעיר שאחלוף על פניו וזאת המעבדה של סבא סמואל!" מלמלתי לעצמי בשקט. התקרבתי יותר ויותר אל המעבדה. חיוך התנוסס על פניי, אך לפתע שכבר הגעתי ממש קרוב עלה בי החשד: "אולי הוא כבר יודע שברחתי.אולי אמא ואבא התקשרו ואמרו לו, עדכנו אותו. הוא ינסה לעצור אותי!" חשבתי בדאגה.
עמדתי שם ליד המעבדה, מבולבל ומתוסכל... הסתכלתי בשעון כל כמה זמן והשעה כבר הפכה ל-7:20!
בשעה הזאת בדיוק שוב מלמלתי לעצמי: "זה עכשיואו לעולם לא. זה עכשיו או לעולם לא!" ואז עזרתי אומץ החלטתי להיכנס, הייתי מאוד נרגש ומפוחד אךאזרתי אומץ ועמדתי מול הדלת.
נקשתי על דלת הזכוכית הגדולה שלוש פעמים, ואז במיידיות היא נפתחה. לא הבנתי איך בכזאת מהירות זה קרה, איך סבא שמע אותי.
אבל זה לא היה הוא, היה זה ילד, בן גילי בערך. לבוש שחורים, שיער אדמוני ובוהק עם מבט נורא רציני שפתח את הדלת. לא שמנו לב זה לזה ונתקלנו אחד בשני, נפלנו.
הוא הסתכל עליי במבט זועף ורוטן ושאל בעוקצנות: "תגיד אתה משתמש בעיניים שלך לפעמים?!"
לא שתקתי כמו דג ומיד השבתי: "כן עיוור ואתה?!"
ואז אני והוא מיד קמנו, הוא ניקה את בגדיו במכות קלות ואמר: "יש לך מזל שאין לי זמן, אחרת הייתי נותן לך ולפוקימון שתבחר, יהיה אשר יהיה, את ההפסד הראשון שלכם!"
ואז בצעדים מהירים דחף אותי דחיפה קטנה והלך. התעצבנתי נורא. צעקתי לו: "בפעם הבאה שנפגש נראה מי יהיה המפסיד ומי המנצח!"
הוא לא השיב ממש, הוא המשיך בדרכו עם גבו מופנה אליי, אך הושיט יד אחת למעלה ועשה מעין סימן של "פקה פקה..."
התרגזתי נורא. ניפחתי את הלחיים באוויר ומלמלתי לעצמי: "בלון נפוח, בפעם הבאה שנפגש אני עוד אראה לו!"
לפתע הדלת נפתחה שוב, אני מסתכל מופתע ורואה את סבא.
אני לוחץ את ידו בחיוך, מעט מזיע מלחץ. חשבתי לעצמי: 'הלוואי והוא לא יודע! הלוואי ולא עדכנו אותו! בבקשה שלא ינסה לעצור אותי!'
אך החלטתי לשמור על כמה שיותר קור רוח, למקרא שהוא עדיין לא יודע, כך גם לא יעלה עליי, ומיד שאלתי בחיוך "מה שלומך סבא?"
"בסדר" אמר ומזג לנו כוס נס קפה והזמין אותי לשבת. הוא הביט וסרק אותי בסקרנות, הבחין בקלות שאני מסודר ומאורגן לטיול.
אך בכל זאת הוא שאל ברטוריות: "מה אתה עושה פה כל-כך מוקדם?"
לגמתי באיטיות ובחיוך מכוס הנס ואמרתי: "תנחש."
הוא הסתכל עליי בפנים מופתעות מזוייפות "סוף סוף הוריך הרשו לך לצאת למסע?!"
אמרתי מיד בלי להסס: "כן. סוף כל סוף כן, כנראה שהם הבינו שאני כבר לא ילד קטן."
הוא הסתכל עליי, צחק ואמר "אכן אכן. זה נכון!"
ואז הוא נאנח, קם מהכיסא עליו ישב ואמר: "טוב, אז אני מניח שהגעת הנה לקחת פוקימון זה נכון?!" הנהנתי בראשי בחיוב ואז הוא הושיט את היד לכיוון מסויים.
הבטתי לכיוון וראיתי לפניי 12 פוקדורים!
"כל אחד מהם הוא התחלתי, חשבת כבר על אחד?" הוא שאל בחיוך. שפשתי את כף ידי על הסנטר, הבטתי בהם והרהרתי לעצמי.
סבא ניסה להקל עליי ואמר: "יש סוג מסויים שתעדיף?"
על זה מיד עניתי: "כן, אש!"
סבא סינן והשאיר לי רק את ההתחלתיים מסוג אש. חשבתי על כל האפשרויות שנותרו 'נשארו לי צ'ארמנדר, סנדקוויל, טורצ'יק וצ'ימצ'אר...' ואמרתי לבסוף: "אני חושב שאבחר בצ'רמנדר!"
סבא הסתכל עליי מופתע ואמר: "הו הו הו.. צ'רמנדר הוא פוקימון חזק, חביב ונאמן מאוד, בחירה טובה!"
הוא ניגש להביא לי את הפוקדור,הוא הביא אותו יחד עם פוקידע ומפה ואמר בגאווה: "בהצלחה לך ג'ייסון, אני מקווה שתצליח במסע שלך ותהפוך למה שאתה הכי רוצה להיות!"
הודתי לו, שמתי את הפוקדור והפוקידע בתיק ויצאתי מהמעבדה מנופף לסבא לשלום. התרחקתי בצעדים מהירים מן המעבדה ועם הזמן כבר יצאתי משטח העיר. ככל שהתרחקתי ראיתי את החלק הפראי; הצמחייה הרבה, הדשא הרך, העצים שענפיהם מתנדנדים ברוח ומכך נשמע רחש נעים!
קרני השמש שמבצבצות מהעלים המטילים צל על כל המקום, באותו רגע הרגשתי ממש חיי, ממש נרגש. הסתכלתי סביב וראיתי כל מיני פוקימונים שמעבירים בי מבט חטוף ונעלמים אל תוך היער. לפתע נעצרתי, עמדתי במקום מבלי לזוז ושלפתי את הפוקדור שלצ'רמנדר.
הבטתי בפוקדור המנצנץ, הייתי שקוע בו ואז לחצתי על הכפתור במרכז. לפתע יוצא הקרן אור לבנה ובוהקת שנגעה בדשא וקיבלה צורה של דנוזאור קטן.
ולאחר כמה שניות ספורות האור הבוהק ומהסנוור נעלם, ראיתי ברור את צ'ארמנדר ואז נשמע: "צ'ארמההה!" הקול היה עליז ושמח!
הוא הסתכל עליי בחיוך. התכופפתי אליו, ליטפתי את ראש והעדין ואמרתי לו: "היי חבר קטן, אני ג'ייסון. עכשיו אני ואתה שותפים למסע. נעבור הרפתקאות וקרבות ונהיה חזקים! אתה מוכן?"
הבחנתי שהוא מביט בי במבט נלהב בעוד אני מסביר לו, עיניו נצצו וראיתי בהן שפועמת בוא ההרגשה, גם את אותה הרגשה שבוערת בי!
הוא לפתע אמר בחיוך: "צ'אר צא'רמנדר צ'אר!" וקיפץ לו בעליזות.
"אז אני מבין שזה כן" אמרתי בחיוך.
"שנתקדם?!" המשכתי וקרצתי אליו, צא'רמנדר הנהן בראשו והתחלנו להתקדם כשלפתע נשמע קול עדין שקרא: "היי!"

פורסם במקור על ידי DarKCry

מה שהרסת, והרסת זה שיצרת כבר עכשיו והראת לכולם את האופי של הדמות.
זה נשמע ממש נחמד, הוא יצא מושקע.

אתה צודק.. זו הייתה שטות!
ותודה לך..

פורסם במקור על ידי rob

מחכה לקרוא את הפרק הראשון ומקווה שיהיה מקורי..
כמה הערות לגבי הפתיחה:
*שים לב להבדל בין המילה "עם" למילה "אם". למשל כתבת:



זה אמור להיות "אם" ולא "עם". בגדול שתבין: עם- זה במשמעות של ביחד, בנוסף... לדוגמא: "פיתה עם שוקולד." "הילדה עם הצמות."
אם- זה במשמעות של בתנאי... לדוגמא: "אם יש לי כשרון אני אכתוב סיפור." "אני לא יודע אם ירד גשם עוד שעה."

בגדול יש לך גם קצת שגיאות כתיב.. כדאי שתתן למישהו לקרוא את הפרקים לפני שתפרסם אותם.
בהצלחה! מחכה בקוצר רוח לפרק הראשון!

אני יודע השגיאות כתיב הם דיסלקציה, יש לי אפילו אישור לזה מאבחון (שיהיה תקף לבגרויות ולא ירד סתם נקודות)

אהבתי ממש את הפרק...
בסוף זה קצת היה מותח בעיני
מקווה לפרק הבא כבר!

קראתי את הפרק הראשון,אבל לא נראה לי שאני יקרא את הסיפור יותר.........
אתה מבין,נמאס לי מזה שכל הזמן מפלים את הדור החמישי רק כי הוא חדש.תראה,אני לא אומר לך לנסות לשלב אותו ישר-אתה יכול לעשות מימד של אגדיים כזה,כמו בסיפור שלי,ובו נגיד יופע ויקיטיני,ואז,בעוד שבועיים שלושה,שB&W יצא בחו''ל ויחשפו כל הפרטים על המשחק,תוכל לעשות פרק ספיישל עם דור חמישי משולב בו,כמו שעשה דביר בסיפור שלו(pokemon-the new way)וגם לעשות אותו דבר במ''ת שלך,ואז לא תהיה לך בעיה.
מקווה שעזרתי!

נ.ב-גם לי יש סיפור.יהיה נחמד אם תקרא בו ותגיב בו,ואוליי תיקח ממנו כמה רעינות-לעלילה,לכתיבה או לדברים(אגב,אם אתה רוצה לא להכביד על עצמך,אתה יכול לראות בדף השער של הסיפור תקציר של פרקי כל העונות,ולקרוא מה קרה בעונה הראשונה דרך התקציר,ואז משם להמשיך לעונה השנייה,ותזכור-שם הסיפור שלי הוא ''פוקימון-יומנו של סוכן 2:זה הזמן לפיצוץ הזמן).