השיר הזה יחסית מיוחד מבחינתי משתי סיבות:
א'. זו חזרה למקום שבו פרסמתי את השיר הראשון שלי בשיר חדש אחרי כתיבת הרבה שירים אז כמובן שזה משהו מיוחד.
ב'. לא כתבתי שיר במשך כמעט שנה עד השיר הזה. הלחנתי וכתבתי הרבה שירים בראש, אבל אף אחד מהם לא שרד מספיק כדי להיכנס לדף. ועכשיו, בזכות ספר טוב (רציתי לומר כמובן ההוביט אבל עוד לא פרסמתי את המ"ת אז זה לא כמובן) נכנס לי משפט (שלא מופיעים בספר יותר מדי דברים שקשורים אליו) והוא:
כמו דרקון לבנים
שחגים מעל הפסגות הקפואות
עכשיו, בהתחלה חשבתי על כיוון אחר לגמרי ממה שהגעתי אליו בזכות ההתשה העצמית בעבודה על המ"ת החדש שסוף-סוף כמעט סיימתי! וזה באמת סוף-סוף, אני עובד עליו כבר שבוע שלם שזה שיא אישי חדש.
בכל מקרה אני אפסיק לחפור, הנה השיר:
כמעט בסוף אבל הגוף כואב
כמעט גומר אבל הלב דואב
ובוכה, שנגמר לו כבר הכוח
רגע אחד לפני מנוחה
קור גדול ושנאה נוראה
כמו תמיד, ממלאים את לבי הקטון
כשאני מטייל איתך, יוצא לסיבוב ארוך,
מסביב לנבכי נשמתי, מוקף באפלה שבי
ולחוץ מהסוף הקרב ובה, כשהקור והשנאה
שורפים את הטוב
שמאיר
את השממה
כמו דרקונים לבנים
שחגים מעל הפסגות הקפואות
מרחף אני בלט
לכוד בתוך עצמי אבוד
מחפש התשובה
שתענה לשאלות
ששאלתי לפני שנים
ונאבדו קלות
כמעט איתך אבל היד חלשה
כמעט לצידך אבל הדרך קשה
כשאני, ננטש לבד עליה
שניה לפני שהאור מגיע,
כשאני רואה את פניך
אש גדולה מכלה,
את השנאה
כשאני מטייל איתך, יוצא לסיבוב ארוך,
מסביב לנבכי נשמתי, מוקף באפלה שבי
ולחוץ מהסוף הקרב ובה, כשהאש והאהבה
מנסים לקבל מחדש
להאיר
את השממה
כמו דרקונים אדומים
שעפים מעל הרי געש
מרחף אני בלט
לכוד בתוך עצמי
מחפש התשובה
שתענה לשאלות
של אלה המנסים להחזיר אותי
מהקור והשנאה
כמו דרקונים זהובים, מרחפים מעל הים הרחב הגדול
אור מנצנץ, שאגתם בכל מקום.
באים לעזור, לברוח מהלא נודע
שבו אני נמצע
ואיתך, יש מקום לביטחון.
אשמח לתגובות בונות+ציון, אבל בבקשה, את המדע תשאירו בבית. אני שונא תגובות שמדברות על למה המטאפורה לא טובה או שחסרים אמצעיים אומנותיים או שהחרוזים מעולצים כי אני כותב שירים מהלב, וכל השאר מגיע רק כשהשיר כבר מוכן, ולא חשוב כמו המסר ורוב השיר. בתכלס זה שיר שהוא 100% מהלב אז תתיחסו בהתאם.