נושא: הפוקימונים והחיים על פי אלעדיטה

שלום, שמי נל למי שלא מכיר והחלטתי לכתוב סיפור של פוקימון(הוא יהיה קצת מצחיק.)

הפוקימונים והחיים על פי אלעדיטה!

דמויות:

ספוילר

אלעדיטה- הדמות הראשים.
פוקימונים:
יהודה- צ'רמנדר.
מורדכי- טרפינץ'.

שמונקי- דמות משנית.
פוקימונים:
אליעזר- סקווירטל.

פרופ. שמוליק- דמות משנית.
פוקימונים:
נחמיה- האפיני.
כרובי- בלבזור.

מילי- אמא של אלעדיטה.
פוקימונים:
???

לילך- המורה באקדמיה.
פוקימונים:
???

עוד דמויות בהמשך...

פרקים:

ספוילר

פרק אחד- שמות מוזרים, פוקימון ראשון!
דמויות שנתגלו: אלעדיטה, פרופ. שמוליק, שמונקי.
פוקימונים שנתגלו: יהודה, מורדכי, אליעזר, נחמיה, כרובי.

אזורים:

ספוילר

העיר פיצפוץ- עיר קרובה מאוד להתחלתית.
מקומות חשובים בעיר:
מרכז הפוקימונים.
חנות.
בית ספר.
כמה בתי מגורים.
איזור אימונים.

כל הסיפור עד כה:

"מ-ש-ע-מ-ם!" קראתי בבוקר כשהתעוררתי. "את יורדת, או שאני יכולה לנעול אותך בבית לבד בלי שתעשי שטויות?" שמעתי את אמי קוראת לי בגיחוך. "נו, באמת, אימוש, אני נשבעת לך שזה היה שמונקי שאכל את כל הגלידה של האורחים. הבאתי אותו באירוח והוא לא הקשיב לי ו..." אמרתי לאמא הנודניקית שלי. "...ואכל את הגלידה בלי לראות כמה." אמא שלי המשיכה את המשפט. "בדיוק, אימוש! בדיוק כך, מי שאכל הכל היה..." התחלתי לומר. "את!!!" אמא צרחה עלי בזעם וזרקה עלי את התיק שלי ודחפה אותי החוצה. "חומד, עופי מהבית ותתחילי במסע שלך כבר!" היא צרחה עלי וטרקה את הדלת. שיו, איזה נודניקית! טוב, אני אלך לשדה שנמצא שם. "עצרי!" שמעתי קול מוכר. "זה מסוכן, יש שם פוקימונים פראיים! בואי למעבדה!" שמעתי את פרופ. שמוליק קורא לי מתנשף ועוצר אותי. התחלנו ללכת ביחד למעבדה וכשנכנסנו ראינו את שמונקי, הנכד של הפרופסור. "טוב, חמוד שלי, אני קצת ממהרת, איזה חבר'ה יש פה?" אמרתי לשמוליק והצבעתי על השעון שלי. "יש כאן 3 פוקימונים הבאים: צ'רמנדר, פוקימון האש. הוא אוהב לאכול מרשמלו צלוי ובגלל זה הוא גידל להבה על זנבו. בלבזור, פוקימון העשב. כשהוא גדל, הפקעת שלו מתפתחת והופכת לכרוב, ולכן הוא נקרא פוקימון הכרוב גם. ואחרון חביב, סקווירטל, פוקימון המים. הוא אוהב את הרגשת להיות בבית ולכן עבר דירה, מעל הגב שלו והוא יכול להרגיש בבית אפילו בתוך הר געש. מי יהיה הפוקימון הראשון שלכם?" שמוליק שאל אותי. "טוב, כולם נראים נחמדים, אבל אין פה מישהו שמוצא חן בעיני. טוב, אני אקח את צ'רמנדר כי הוא נראה לי הכי מתאים." אמרתי. "תרצי לתת לו שם חיבה?" שמוליק שאל אותי. "כן! אני אקרא לו יהודה!" אמרתי בשמחה. "אבל זאת בת..." שמוליק לחש בגיחוך. "ברצינות?" שאלתי בפליאה. "לא." שמוליק אמר לי. "אני אקח את סקווירטל! אנ יאקרא לו אליעזר!" קפץ לפתע שמונקי. "אז כרובי חוזר אלי! הוא היה שלי אבל לא מצאנו בלבזור פראי אז הסכמתי לתת אותו." אמר לפתע שמוליק. יצאתי משם. הלכתי אל פיצפוץ, העיר הקטנה שליד עיר מולדתי. נכנסתי לחנות ולפתע ראיתי ליד הכניסה חבילה מוזרה. הרמתי אותה בידי והיא התפוצצה לי בפרצוף! סתם בצחוק, הרמתי אותה והיה כתוב עליה: לכבוד פרופ. שמוליק, עיר1, מעבדה 7. לקחתי אותה והכנסתי אותה לתיק. התחלתי לחזור לעיר שלי. "האפ! האפי! הפ הפ הפ הפ האפיני!" ראיתי לפתע פוקימון קטנטן בצבע ורוד שיש לו כיס עם אבן לבנה קטנה בתוכו. "מעניין מי זה..." אשאל בקול. "חה! את לא יודעת מי זו האפיני?!" שמעתי קול מעצבן של שמונקי הטיפש. התעלמתי ממנו ולקחתי בידי את האפיני. הגעתי למעבדה ושמונקי ואני נכנסנו פנימה. "שמוליק! יש כאן האפיני שהלכה לאיבוד! של מי היא?" אשאל אותו ואראה שהוא מוציא כדור מוזר בצבעי כתום לבן. הוא לחץ עליו מול האפיני ומתוך הכדור יצאה קרן אור אדומה שפגעה בהאפיני והפכה אותה לאדומה ולקטנה מעט ולבסוף האור חזר עם האפיני לתוך הכדור המוזר. "זה פוקדור, הוא מוציא קרן אור, שלוכדת את הפוקימון ומכניסה אותו לתוכו, בדרך זו, יותר קל לשלוט בפוקימון, כי מרגע שהוא בפוקדור שלך, הוא נשלט על ידך." שמוליק הסביר לי. "הנה חבילה שמצאתי בשבילך." אמרתי לו והגשתי לו אותה. "או! תודה! חיפשתי אותה ולא הבנתי למה היא לא הגיעה אלי כל כך הרבה זמן! בתמורה, קבלי פוקדע!" הוא אמר ונתן לי מכשיר מוזר שדומה לפלאפון. "הוא בודק פוקימונים, מין, סוג, שמו, מתקפות וכ'ו, שימושי בהחלט." אמר לי. יצאתי מהמעבדה והלכתי לכיוון ביתי. עליתי לחדרי והדלקתי את המחשב. נכנסתי לפייסבוק וראיתי הודעה מפוקימון ששמו מורדכי. אני מכירה אותו! ראיתי אותו בשדה, הוא אוהב להתכתב עם חברים בפייסבוק שלו. יצאתי מהבית והלכתי לשדה. לפתע ראיתי מחשב נייד ליד מורדכי שהוא בעצם טרפינץ'. טוב, אני אלכוד אותו. זרקתי פוקדור בגיחוך והוא נתפס. כמעט התעלפתי מצחוק, איזה סתום! טוב, פוקימון חדש לשישיה לא יזיק. טוב, לבית ספר. הלכתי לעיר פיצפוץ והגעתי לבית הספר. נכנסתי פנימה וראיתי כמה תלמידים. "את תהי בכיתת מתחילים, חמודה." המורה אמרה לי. כולנו התיישבנו במקום והמורה הציגה את עצמה. "שמי לילך ואף אחד מעולם לא ידע מי הפוקימונים שלי." היא אמרה בחיוך. הסתכלתי על כמה תלמידים שהביטו בי. הסתכלתי עליהם במבט של: "אנחנו כבר נראה..." לילך הסתובבה בכיתה וביקשה להראות את הפוקימונים של כולם. כולם היססו מעט. "טוב, בואו איתי, כולם, ברגע זה!" לילך צעקה(כנראה מעולם לא סירבו לה.) יצאנו החוצה ולהפתעתנו ראינו אנשים בתלבושות מוזרות. מי האנשים בתלבושת? מסוכנים בהחלט, כפי שהתברר. נקשרנו ונגררנו למקום מוזר הנראה כמו מערה. לא הבנתי מה קרה באותו רגע עד הפיצוץ, שגרם לסוף הכיף. מה יקרה לנו? מה יעשו לנו? איפה לילך? מה הם רוצים מאיתנו? "שחררו אותנו!" צעקות נשמעו, מפחיד בהחלט. מסך שחור ירד לנגע עיני ולא ראיתי כלום. הרגשתי שאני לוהטת ואז קופאת לשנייה ואז לפתע שיניתי צורה, כן, כך הרגשתי, שיניתי צורה למין חיה מוזרה וחומה מעט עם פרווה לבנה סביב הצוואר. לפתע מצאתי את עצמי מול פוקימונים שדיברו. כן, כן, דיברו ממש. "מה נעשה? מי זה?" נשמעו שאלותיהם. "איפה...אני?" שאלתי בהיסוס ופחד. כל החשק לכייף נגמר לי. ראיתי להפתעתי כמה פוקימונים באים לעברי, בינהם צ'נסי, אינפרנייפ וגם טרטוויג. "מי את?" הם שאלו אותי ונלחצתי, איך הם מדברים? "אני אלעדיטה, אבל אני מעדיפה שתקראו לי בשם השני שלי, ג'ני..." אמרתי בלחש. לפתע ראיתי דלקטי באה ולידה פורגלי ולידן פרסיאן חתיך. "תשכחי מזה, הוא חבר שלנו." דלקטי ופורגלי אמרו לי וכנראה הבינו שבדיוק עמדתי להציע לפרסיאן חברות. רגע, מי אני? לא הבנתי איפה אני ומה אני עושה. קמתי מהקרקע ומצאתי שבר מראה קטן. הבטיתי בו וראיתי להפתעתי את עצמי אבל לא את עצמי! זאת אומרת שאני הייתי איווי אבל הייתי אני! קמתי באלגנטיות ולידי ניצבה אלטריה שהיא גם יפה ורייצ'ו שגם חתיך וגם מילוטיק אחת חמודה. כל הפוקימונים שעמדו לידי לקחו אותי עליהם והובילו אותי למין איזור מוזר שדומה למערה. הם אמרו לי כך: "כל חבר חדש מתקבל בברכה בשכירת הבתים של ינמגה! תוכלי לקנות את המערה ולשפץ אותה תמורת 100 ש"ח, מחיר מבצע." הם אמרו לי. "אבל אין לי כסף..." אמרתי בחשש. "לא נורא, נשלם לך." הם אמרו והלכו. נשארתי במערה ולהפתעתי ראיתי בצידה חוברת קטנה. לקחתי אותה וראיתי שיש בתוכה תמונות של חפצים. זה קטלוג! הבנתי! אחרי כמה ימי התאוששות ושיפוץ הבית, היכרתי חברים וכמובן שרייצ'ו הציע לי חברות. יצאנו כמה פעמים, כל החברים לטיולים שישנו בהם. הלכנו לכיכר העיר ביחד עם מילוטיק ואלטריה וראינו התאספות סביב פוקימון שנראה לחוץ. זה היה ג'יגליפאף. היא צעקה שהחברה הכי טובה שלה נעלמה בצינוק מוזר. אז אני וחבריי נכנסנו לפעולה. "אנחנו נציל אותה! נכון חבר'ה?" אמרתי ושאלתי את חבריי שהנידו בראשם לאות אישור. ישנתי בביתי בקושי וראיתי בחלומי איך אני מצילה את חברתה של ג'יגליפאף והופכת למקובלת. אוי, אם הייתי יודעת כמה טעיתי. בוקר! זמן לקום! "אמא! ארוחת בוקר, מיד!" קראתי בעייפות וחיכיתי שתבוא להכין לי ביצת עין טעימה, חמה, מריחה נפלא, מגרה... "מה?" שמעתי קול. מה שבטוח, זאת לא אמא שלי. אה! נכון! אני הפכתי לפוקימון בצורה מוזרה. היי, הבטחתי להציל את החברה של ג'יגל. ככה קוראים לג'יגליפף מאתמול. "ריי! טריה! מיילו!" קראתי לחבריי בשמות החיבה שלהם. כולם עלו למעלה וישבנו ביחד. "בואו נלך לצינוק." אמרתי להם. "זה מסוכן, צריך להצטייד." אלטריה אמרה לי בחשש. "שום להתכונן! בואו כבר!" קראתי והתחלתי ללכת אל הצינוק. הם התחילו לפחד ונסוגו אחורה. הם ירדו למטה וברחו לבתיהם. מי צריך אותם?! מגעילים! הגעתי לכניסה לצינוק. נכנסתי פנימה. ראיתי ג'יודוד קטן. הוא בא אחרי והחלטתי לבוא לכיוונו. כשהיינו באותו מקום, הוא נתן לי מכה. לפתע, לא יודעת מה קרה לי, מפי יצא כדור סגול מוזר שפגע בג'יודוד שברח הרחק משם. המשכתי ללכת וראיתי מדרגות מוזרות. הלכתי אליהן ולפתע בא פוקימון מוזר שנראה כמו שועל, או חתול או משהו כזה בצבע סגול לבן עם ריח נוראי! הוא אמר: "את מכירה את ג'יגל?" "כן, למה?" שאלתי בחזרה והבנתי שזו בת. "אני החברה הכי טובה שלה." היא אמרה לי. "נעים להכיר, אני ג'ני. מי את?" שאלתי ולחצתי לה יד. "אני סטפני." היא אמרה לי. יצאנו החוצה וצחקנו ודיברנו ובדרך החוצה ראינו לפתע מורקרוו נקבה יפה. "אני חברה טוב השל ג'יגל, אפשר לבוא?" היא שאלה ואני היססתי אך מיד הסכמתי. "אני מילי." היא אמרה. שכרנו להם בתים לידי. ביום שלמחרת התעוררתי וראיתי המון פוקימונים סביב ביתי. רוצים להודות לי, נכון? ככה חשבתי. פוקימון אחד תקף את הבית בלהביור, אחר בסילון אקווה, אחר בקרן סולארית, אחר במכת וולט, אחר בכדור אנרגיה וכ'ו. "מה קרה?" צרחתי בפחד וראיתי את מרקרוו תוקפת את העיר וגונבת ואז בורחת. "איך יכולת?!" כולם צעקו. "סטפני, איך התיידדת איתה?! עופי גם את מכאן!" הם צרחו עלי ועל סטפני ואנחנו רצנו במהירות. אל הצינוק. לכודים! אנחנו לכודים! הלכנו לאיבוד! איפה אנחנו? איך אני אחזור להיות מקובלת? "כולם! הקשיבו! מורקרוו רימתה אותי! מעולם לא יכולתי להעלות על דעתי שהיא משקרת." אמרתי בהיסוס וכולם תקפו אותי. "לברוח!" צרחתי אך סטפני לא הייתה צריכה לחכות לקריאה שלי, היא כבר רצה ואני אחריה. הגענו אל מקום מוזר שנראה כמו יער. "חמודות... בואו איתי מתוקות, יש לי משהו להראות לכן..." קול נשמע ופוקימון מוזר קפץ עלינו מהעצים. לפתע התפרקתי וגם סטפני. מסך שחור ירד לנגד עיני שוב. מה הפעם קרה לי? איפה סטפני? אנ ילא מוכנה לאבד שוב חברים! זהו! אני משתחררת מכאן!

פרק 1- שמות מוזרים, פוקימון ראשון!

"מ-ש-ע-מ-ם!" קראתי בבוקר כשהתעוררתי. "את יורדת, או שאני יכולה לנעול אותך בבית לבד בלי שתעשי שטויות?" שמעתי את אמי קוראת לי בגיחוך. "נו, באמת, אימוש, אני נשבעת לך שזה היה שמונקי שאכל את כל הגלידה של האורחים. הבאתי אותו באירוח והוא לא הקשיב לי ו..." אמרתי לאמא הנודניקית שלי. "...ואכל את הגלידה בלי לראות כמה." אמא שלי המשיכה את המשפט. "בדיוק, אימוש! בדיוק כך, מי שאכל הכל היה..." התחלתי לומר. "את!!!" אמא צרחה עלי בזעם וזרקה עלי את התיק שלי ודחפה אותי החוצה. "חומד, עופי מהבית ותתחילי במסע שלך כבר!" היא צרחה עלי וטרקה את הדלת. שיו, איזה נודניקית! טוב, אני אלך לשדה שנמצא שם. "עצרי!" שמעתי קול מוכר. "זה מסוכן, יש שם פוקימונים פראיים! בואי למעבדה!" שמעתי את פרופ. שמוליק קורא לי מתנשף ועוצר אותי. התחלנו ללכת ביחד למעבדה וכשנכנסנו ראינו את שמונקי, הנכד של הפרופסור. "טוב, חמוד שלי, אני קצת ממהרת, איזה חבר'ה יש פה?" אמרתי לשמוליק והצבעתי על השעון שלי. "יש כאן 3 פוקימונים הבאים: צ'רמנדר, פוקימון האש. הוא אוהב לאכול מרשמלו צלוי ובגלל זה הוא גידל להבה על זנבו. בלבזור, פוקימון העשב. כשהוא גדל, הפקעת שלו מתפתחת והופכת לכרוב, ולכן הוא נקרא פוקימון הכרוב גם. ואחרון חביב, סקווירטל, פוקימון המים. הוא אוהב את הרגשת להיות בבית ולכן עבר דירה, מעל הגב שלו והוא יכול להרגיש בבית אפילו בתוך הר געש. מי יהיה הפוקימון הראשון שלכם?" שמוליק שאל אותי. "טוב, כולם נראים נחמדים, אבל אין פה מישהו שמוצא חן בעיני. טוב, אני אקח את צ'רמנדר כי הוא נראה לי הכי מתאים." אמרתי. "תרצי לתת לו שם חיבה?" שמוליק שאל אותי. "כן! אני אקרא לו יהודה!" אמרתי בשמחה. "אבל זאת בת..." שמוליק לחש בגיחוך. "ברצינות?" שאלתי בפליאה. "לא." שמוליק אמר לי. "אני אקח את סקווירטל! אנ יאקרא לו אליעזר!" קפץ לפתע שמונקי. "אז כרובי חוזר אלי! הוא היה שלי אבל לא מצאנו בלבזור פראי אז הסכמתי לתת אותו." אמר לפתע שמוליק. יצאתי משם. הלכתי אל פיצפוץ, העיר הקטנה שליד עיר מולדתי. נכנסתי לחנות ולפתע ראיתי ליד הכניסה חבילה מוזרה. הרמתי אותה בידי והיא התפוצצה לי בפרצוף! סתם בצחוק, הרמתי אותה והיה כתוב עליה: לכבוד פרופ. שמוליק, עיר1, מעבדה 7. לקחתי אותה והכנסתי אותה לתיק. התחלתי לחזור לעיר שלי. "האפ! האפי! הפ הפ הפ הפ האפיני!" ראיתי לפתע פוקימון קטנטן בצבע ורוד שיש לו כיס עם אבן לבנה קטנה בתוכו. "מעניין מי זה..." אשאל בקול. "חה! את לא יודעת מי זו האפיני?!" שמעתי קול מעצבן של שמונקי הטיפש. התעלמתי ממנו ולקחתי בידי את האפיני. הגעתי למעבדה ושמונקי ואני נכנסנו פנימה. "שמוליק! יש כאן האפיני שהלכה לאיבוד! של מי היא?" אשאל אותו ואראה שהוא מוציא כדור מוזר בצבעי כתום לבן. הוא לחץ עליו מול האפיני ומתוך הכדור יצאה קרן אור אדומה שפגעה בהאפיני והפכה אותה לאדומה ולקטנה מעט ולבסוף האור חזר עם האפיני לתוך הכדור המוזר. "זה פוקדור, הוא מוציא קרן אור, שלוכדת את הפוקימון ומכניסה אותו לתוכו, בדרך זו, יותר קל לשלוט בפוקימון, כי מרגע שהוא בפוקדור שלך, הוא נשלט על ידך." שמוליק הסביר לי. "הנה חבילה שמצאתי בשבילך." אמרתי לו והגשתי לו אותה. "או! תודה! חיפשתי אותה ולא הבנתי למה היא לא הגיעה אלי כל כך הרבה זמן! בתמורה, קבלי פוקדע!" הוא אמר ונתן לי מכשיר מוזר שדומה לפלאפון. "הוא בודק פוקימונים, מין, סוג, שמו, מתקפות וכ'ו, שימושי בהחלט." אמר לי. יצאתי מהמעבדה והלכתי לכיוון ביתי. עליתי לחדרי והדלקתי את המחשב. נכנסתי לפייסבוק וראיתי הודעה מפוקימון ששמו מורדכי. אני מכירה אותו! ראיתי אותו בשדה, הוא אוהב להתכתב עם חברים בפייסבוק שלו. יצאתי מהבית והלכתי לשדה. לפתע ראיתי מחשב נייד ליד מורדכי שהוא בעצם טרפינץ'. טוב, אני אלכוד אותו. זרקתי פוקדור בגיחוך והוא נתפס. כמעט התעלפתי מצחוק, איזה סתום! טוב, פוקימון חדש לשישיה לא יזיק. טוב, לבית ספר. הלכתי לעיר פיצפוץ והגעתי לבית הספר. נכנסתי פנימה וראיתי כמה תלמידים. "את תהי בכיתת מתחילים, חמודה." המורה אמרה לי. כולנו התיישבנו במקום והמורה הציגה את עצמה. "שמי לילך ואף אחד מעולם לא ידע מי הפוקימונים שלי." היא אמרה בחיוך. הסתכלתי על כמה תלמידים שהביטו בי. הסתכלתי עליהם במבט של: "אנחנו כבר נראה..." לילך הסתובבה בכיתה וביקשה להראות את הפוקימונים של כולם. כולם היססו מעט. "טוב, בואו איתי, כולם, ברגע זה!" לילך צעקה(כנראה מעולם לא סירבו לה.) יצאנו החוצה ולהפתעתנו ראינו אנשים בתלבושות מוזרות...

תמונות:


המשך יבוא...

פרומו לפרק הבא:

מי האנשים בתלבושת? מסוכנים בהחלט, כפי שהתברר. נקשרנו ונגררנו למקום מוזר הנראה כמו מערה. לא הבנתי מה קרה באותו רגע עד הפיצוץ, שגרם לסוף הכיף. מה יקרה לנו? מה יעשו לנו? איפה לילך? מה הם רוצים מאיתנו? "שחררו אותנו!" צעקות נשמעו, מפחיד בהחלט. מסך שחור ירד לנגע עיני ולא ראיתי כלום.

איך? לא השקעתי הרבה מחשבה בפרק... אבל אני מקווה שיצא טוב...

פרק נחמד,מפתיע,קצת מפריע הכתב הקטן והצפוף,נסי לעבוד עם וורד,וגם כשאת כותבת את זה נסי שזה יהיה בגודל 2 זה כתב נוח בשביל לקרוא דברים ארוכים,אנסה לקרוא בקביעות.
את יכולה להגיב בסיפור שלי?

פורסם במקור על ידי טום רידל

פרק נחמד,מפתיע,קצת מפריע הכתב הקטן והצפוף,נסי לעבוד עם וורד,וגם כשאת כותבת את זה נסי שזה יהיה בגודל 2 זה כתב נוח בשביל לקרוא דברים ארוכים,אנסה לקרוא בקביעות.
את יכולה להגיב בסיפור שלי?

אני אגיב אולי מחר כבר.
תודה על ההערות, אני אשתדל להתייחס לכך, פשוט לא נוח לי ממש עם וורד, אז אני אשתדל יותר.
תכננתי למחר את הפרק הבא, אבל בגלל שיצא לי טוב הפעם אני אפרסם עכשיו:

פרק 2- מחפשים מוצא בעולם אבוד!

מי האנשים בתלבושת? מסוכנים בהחלט, כפי שהתברר. נקשרנו ונגררנו למקום מוזר הנראה כמו מערה. לא הבנתי מה קרה באותו רגע עד הפיצוץ, שגרם לסוף הכיף. מה יקרה לנו? מה יעשו לנו? איפה לילך? מה הם רוצים מאיתנו? "שחררו אותנו!" צעקות נשמעו, מפחיד בהחלט. מסך שחור ירד לנגע עיני ולא ראיתי כלום. הרגשתי שאני לוהטת ואז קופאת לשנייה ואז לפתע שיניתי צורה, כן, כך הרגשתי, שיניתי צורה למין חיה מוזרה וחומה מעט עם פרווה לבנה סביב הצוואר. לפתע מצאתי את עצמי מול פוקימונים שדיברו. כן, כן, דיברו ממש. "מה נעשה? מי זה?" נשמעו שאלותיהם. "איפה...אני?" שאלתי בהיסוס ופחד.

כל החשק לכייף נגמר לי. ראיתי להפתעתי כמה פוקימונים באים לעברי, בינהם צ'נסי, אינפרנייפ וגם טרטוויג. "מי את?" הם שאלו אותי ונלחצתי, איך הם מדברים? "אני אלעדיטה, אבל אני מעדיפה שתקראו לי בשם השני שלי, ג'ני..." אמרתי בלחש. לפתע ראיתי דלקטי באה ולידה פורגלי ולידן פרסיאן חתיך. "תשכחי מזה, הוא חבר שלנו." דלקטי ופורגלי אמרו לי וכנראה הבינו שבדיוק עמדתי להציע לפרסיאן חברות. רגע, מי אני? לא הבנתי איפה אני ומה אני עושה. קמתי מהקרקע ומצאתי שבר מראה קטן.

הבטיתי בו וראיתי להפתעתי את עצמי אבל לא את עצמי! זאת אומרת שאני הייתי איווי אבל הייתי אני! קמתי באלגנטיות ולידי ניצבה אלטריה שהיא גם יפה ורייצ'ו שגם חתיך וגם מילוטיק אחת חמודה. כל הפוקימונים שעמדו לידי לקחו אותי עליהם והובילו אותי למין איזור מוזר שדומה למערה. הם אמרו לי כך: "כל חבר חדש מתקבל בברכה בשכירת הבתים של ינמגה! תוכלי לקנות את המערה ולשפץ אותה תמורת 100 ש"ח, מחיר מבצע." הם אמרו לי. "אבל אין לי כסף..." אמרתי בחשש. "לא נורא, נשלם לך." הם אמרו והלכו. נשארתי במערה ולהפתעתי ראיתי בצידה חוברת קטנה. לקחתי אותה וראיתי שיש בתוכה תמונות של חפצים. זה קטלוג! הבנתי!

אחרי כמה ימי התאוששות ושיפוץ הבית, היכרתי חברים וכמובן שרייצ'ו הציע לי חברות. יצאנו כמה פעמים, כל החברים לטיולים שישנו בהם. הלכנו לכיכר העיר ביחד עם מילוטיק ואלטריה וראינו התאספות סביב פוקימון שנראה לחוץ. זה היה ג'יגליפאף. היא צעקה שהחברה הכי טובה שלה נעלמה בצינוק מוזר. אז אני וחבריי נכנסנו לפעולה. "אנחנו נציל אותה! נכון חבר'ה?" אמרתי ושאלתי את חבריי שהנידו בראשם לאות אישור. ישנתי בביתי בקושי וראיתי בחלומי איך אני מצילה את חברתה של ג'יגליפאף והופכת למקובלת. אוי, אם הייתי יודעת כמה טעיתי...

המשך יבוא...

הערות:

אני יודעת שהעלילה קצרה אבל אני משתדלת להתקדם מהר עם העלילה וכדי שלא יראה עד כדי כך קצר, כל כמה פרקים אני אחבר את כולם ואמשיך מהמקום שבו הפסקתי. מקווה שיותר טוב...

פרומו לפרק הבא:

מה עשיתי? למה הסכמתי כל כך מהר? איך הייתי מסוגלת להביא פוקימון כזה לכפר שלנו, איך לא שמתי לב שפוקימון כזה לא יכול להיות חברה טובה של ג'יגליפאף? איך אני אתקן את זה?

פרק מוזר,מעבר חד מידי לקטע שהיא הופכת לפוקימון,וזה קשור איכשהו לצינוק מסטורי?

פורסם במקור על ידי טום רידל

פרק מוזר,מעבר חד מידי לקטע שהיא הופכת לפוקימון,וזה קשור איכשהו לצינוק מסטורי?

קצת קישרתי את זה שהיא הופכת לפוקימון. אני אערוך ואעשה מעבר יותר טוב שהיא הופכת לפוקימון

פרק 3- איך להיות מקובלת?

בוקר! זמן לקום! "אמא! ארוחת בוקר, מיד!" קראתי בעייפות וחיכיתי שתבוא להכין לי ביצת עין טעימה, חמה, מריחה נפלא, מגרה... "מה?" שמעתי קול. מה שבטוח, זאת לא אמא שלי. אה! נכון! אני הפכתי לפוקימון בצורה מוזרה. היי, הבטחתי להציל את החברה של ג'יגל. ככה קוראים לג'יגליפף מאתמול. "ריי! טריה! מיילו!" קראתי לחבריי בשמות החיבה שלהם. כולם עלו למעלה וישבנו ביחד. "בואו נלך לצינוק." אמרתי להם. "זה מסוכן, צריך להצטייד." אלטריה אמרה לי בחשש. "שום להתכונן! בואו כבר!" קראתי והתחלתי ללכת אל הצינוק. הם התחילו לפחד ונסוגו אחורה. הם ירדו למטה וברחו לבתיהם. מי צריך אותם?! מגעילים! הגעתי לכניסה לצינוק. נכנסתי פנימה. ראיתי ג'יודוד קטן. הוא בא אחרי והחלטתי לבוא לכיוונו. כשהיינו באותו מקום, הוא נתן לי מכה. לפתע, לא יודעת מה קרה לי, מפי יצא כדור סגול מוזר שפגע בג'יודוד שברח הרחק משם. המשכתי ללכת וראיתי מדרגות מוזרות. הלכתי אליהן ולפתע בא פוקימון מוזר שנראה כמו שועל, או חתול או משהו כזה בצבע סגול לבן עם ריח נוראי! הוא אמר: "את מכירה את ג'יגל?" "כן, למה?" שאלתי בחזרה והבנתי שזו בת. "אני החברה הכי טובה שלה." היא אמרה לי. "נעים להכיר, אני ג'ני. מי את?" שאלתי ולחצתי לה יד. "אני סטפני." היא אמרה לי. יצאנו החוצה וצחקנו ודיברנו ובדרך החוצה ראינו לפתע מורקרוו נקבה יפה. "אני חברה טוב השל ג'יגל, אפשר לבוא?" היא שאלה ואני היססתי אך מיד הסכמתי. "אני מילי." היא אמרה. שכרנו להם בתים לידי. ביום שלמחרת התעוררתי וראיתי המון פוקימונים סביב ביתי. רוצים להודות לי, נכון? ככה חשבתי. פוקימון אחד תקף את הבית בלהביור, אחר בסילון אקווה, אחר בקרן סולארית, אחר במכת וולט, אחר בכדור אנרגיה וכ'ו. "מה קרה?" צרחתי בפחד וראיתי את מרקרוו תוקפת את העיר וגונבת ואז בורחת. "איך יכולת?!" כולם צעקו. "סטפני, איך התיידדת איתה?! עופי גם את מכאן!" הם צרחו עלי ועל סטפני ואנחנו רצנו במהירות. אל הצינוק. לכודים! אנחנו לכודים! הלכנו לאיבוד! איפה אנחנו? איך אני אחזור להיות מקובלת? "כולם! הקשיבו! מורקרוו רימתה אותי! מעולם לא יכולתי להעלות על דעתי שהיא משקרת." אמרתי בהיסוס וכולם תקפו אותי. "לברוח!" צרחתי אך סטפני לא הייתה צריכה לחכות לקריאה שלי, היא כבר רצה ואני אחריה. הגענו אל מקום מוזר שנראה כמו יער. "חמודות... בואו איתי מתוקות, יש לי משהו להראות לכן..." קול נשמע ופוקימון מוזר קפץ עלינו מהעצים. לפתע התפרקתי וגם סטפני. מסך שחור ירד לנגד עיני שוב. מה הפעם קרה לי? איפה סטפני? אנ ילא מוכנה לאבד שוב חברים! זהו! אני משתחררת מכאן!

פרומו לפרק הבא:

"סטפני?" שאלתי בחשש, איפה את, סטיף? איפה אני? איפה כולם? אני יותר לא אאבד חברים. אני אצא מכאן בדרך סתרים כלשהי. כן, אני אצליח.