נושא: תקווה- כי לא תמיד, "סוף טוב הכל טוב"

*אם מישהו יסכים לעשות לוגו אני אודה לו מאוד*

תקווה
שלום, אני כבר הרבה זמן עובד על סיפור בשם "תקווה" וסוף סוף החלטתי לפרסם אותו בפורום.
מאחר שזהו פורום פוקימון- גם בסיפור ישנם פוקימונים אך למי שלא מכיר ולא יודע, אני לא ממש מתמצא בנושא.
בשביל לכתוב פרק אני קורא עמודים שלמים באתרים באנגלית שילדים בפורום הביאו לי וזאת עבודה רבה, תגובות מילדים בפורום ישמחו אותי.
דבר נוסף: ישנם פרקים בעלי קישורים המציגים פוקימון/מתקפה חדש/ה בסיפור.
תוכלו ללחוץ עליהם ולקבל תמונה של הפוקימון/מתקפה במקרה שאתם לא מכירים אותו/אותה.
ועוד דבר: ישנם פרקים בהם מילים המופיעות באדום - מילים אלו מייצגות הערות של המחבר (אני), לדוגמא: "מסך שחור", "לפני כמה ימים" וכו'..

הקדמה
שלום, שמי מקס פפרסן.
אני בן 17 ואני שמח לבשר- המלחמה הגדולה הסתיימה.
כל מלחמה מביאה אחריה שלל הרוגים ופצועים, במלחמה זאת נחרצו נפשותיהם של הרבה פוקימונים ובני אדם.
חלק זכיתי להכיר וחלק אני לא יודע את שמם. גם אני השתתפתי במלחמה זאת, נלחמתי עם ידידים וותיקים שלי, עם החברים הכי טובים שלי.
למקרה ששאלתם את עצמכם- אני מתכוון לחברי בני האנוש והפוקימונים גם יחד- כולנו משפחה אחת מאוחדת.
טוב אני נאלץ להפסיק, אני הולך לבית הקברות ממול לביתי כדי לבקר חבר, חבר שנלחם איתי במלחמה ונחרץ גורלו. אם תרצו אספר לכם את הסיפור המלא כשאחזור.

מדריך פרקים

ספוילר

פרק 1
שם הפרק: הפתעה
דמויות חשובות המופיעות בפרק: ג'ייק ומליסה
פוקימונים חדשים שהופיעו בפרק: אין
מקום הימצאו: הודעה זו
פרק 2
שם הפרק: הנער בחולצה הכחולה
דמויות חשובות המופיעות בפרק: ג'ייק, מליסה ,הנער האדמוני (שם לא ידוע)
פוקימונים חדשים שהופיעו בפרק:,
מקום הימצאו: עמוד 1
פרק 3
שם הפרק: פאגין! העיר המחייכת!
דמויות חשובות המופיעות בפרק: ג'ייק, מליסה ומקס
פוקימונים חדשים שהופיעו בפרק: אין
מקום הימצאו: עמוד 1
פרק 3
שם הפרק: סיפורו של אקדח
דמויות חשובות המופיעות בפרק: ג'ייק, מליסה ומקס
פוקימונים חדשים המופיעים בפרק: , , ,
מקום הימצאו: עמוד 1

דמויות

ספוילר

ג'ייק
נער נחוש בדעתו, סקרן ואמיץ שמוכן להלחם על מה שהוא מאמין.
שם מלא: ג'ייק, שם משפחה לא ידוע
מין: ♂
מראה חיצוני: בעל שיער שחור
גיל: לא ידוע
פוקימונים שברשותו:

מין: ♂
הופיע לראשונה ב: פרק 2- הנער בחולצה הכחולה
• water gun (אקדח מים)
• scratch (שריטה)
-------------------------------------------------------------------------------
מליסה
ליידי אמיצה ומתוחכמת שלא חלשה ושברירית כמו שנראת.
שם מלא: מליסה, שם משפחה לא ידוע
מין: ♀
מראה חיצוני: בלונדינית כחולת עיניים
גיל: 15
פוקימונים שברשותה:

מין: ♀
הופיע לראשונה ב: פרק 4- סיפורו של אקדח
• bubblebeam (קרן בועות)
• rock blast (אבנים חדות)
-------------------------------------------------------------------------------
מקס
נער סקרן וחכם שיעזור לזולת בכל הזדמנות.
שם מלא: מקס פפרסן
מין: ♂
מראה חיצוני: בעל שיער שטני
גיל: לא ידוע
פוקימונים שברשותו:

מין: ♂
הופיע לראשונה ב: פרק 4- סיפורו של אקדח
• scratch (שריטה)
• karate chop (מכת קראטה)
-------------------------------------------------------------------------------
הנער האדמוני
נער מסתורי ומאיים, לא ידועים עליו הרבה פרטים.
שם מלא: לא ידוע
מין: ♂
מראה חיצוני: בעל שיער אדמוני קוצני, בעל עיניים חומות
גיל: לא ידוע
הופיע לראשונה ב: פרק 2- הנער בחולצה הכחולה
פוקימונים שברשותו:

מין: ♂
• flamethrower (להביור)
• peck (ניקור)
• ember (גחלת)

פרק 1: הפתעה
אני זוכר את הימים בהם הכל היה שקט ורגוע יותר.
גם אני הייתי מאותם המאמנים המטומטמים בעלי החיוך הרחב של יום קבלת הפוקימון הראשון, אבל רק עכשיו.. רק עכשיו אני מבין שלא הכל טוב ותמים כמו שנראה, רק עכשיו אני מבין שאין תקווה בעולם.
"זהו זה, אנחנו עפים מפה!" אמרה מליסה בלחש ובאגרסיביות. אני זוכר את אותם ימים שמליסה צעדה במסדרון בית הספר כמו מלכה, שיערה הבלונדיני והחלק התנוסס ברוח העדינה. אני נשבע שאפשר היה לדמיין שובל ריח ורדרד העוקב אחריה והוא מלא ניחוחות טהורים שברגע שאתה מריח אותם- אתה עובר לגן עדן. ותראו אותה עכשיו, שיערה נפוח ומטונף וגופה מעלה צחנה נוראה, לא שאני מריח יותר טוב אבל בכל זאת.. פחות..
"שומר..., שומר..." היא קראה. אני לא מבין את הבחורה הזאת, אני כבר הבנתי ממזמן שאין דרך לברוח מפה. "שומר!..., שומר!..." היא צווחה. ברגע ששמעו צעידות קלות במסדרון מליסה הסתובבה ומהירה כברק נתנה לי בעיטה בחזה. נפלתי על הרצפה המטונפת בחוזקה. מה אני זוכר משם? טוב, הכל היה מטושטש אך הצלחתי לראות איך מליסה המשיכה לחבוט בי כמו בתוף.
שניות ספורות לפני שאיבדתי את הכרתי ראיתי מחוץ לתא בית המעצר שלנו, אדם בעל נעליים שחורות ויקרות. שנייה לאחר מכן.. התעלפתי. מסך שחור.
"ג'ייק.., ג'ייק.." שמעתי קול מהדהד. "אלוהים?" שאלתי בעודי עם עיניים עצומות. "לא! זאת אני דפוק!" צחקקה מליסה כשידה הרכה מלטפת את שיערי השחור. אחת מעיני נפקחה, השנייה כאבה בטירוף ויכולתי למשש את הבלוטה הענקית שצמחה שם. "אל תיגע" אמרה מליסה, "יש לך פנס בעין ואם תיגע זה יכאב". "זה גם ככה כואב" צחקתי. איך? שאלתי ומליסה הבינה בדיוק למה התכוונתי, "עבדתי על איזה סוהר מטומטם, סיפור ארוך.." ענתה. "סליחה" מלמלה מליסה, "על מה?" שאלתי בזמן שאני קם על רגלי. "על המכות.. הייתי צריכה להודיע לך מראש.." מלמלה, "זה נחלת העבר" אמרתי, "בזכותך יצאנו מהמקום המטונף הזה". מליסה הביטה בי במבט רך ועדין, עינייה הכחולות והנוצצות נתנו לי הרגשה מיוחדת של רוגע ושלווה. האם התקווה חוזרת אלי? ילדה תמימה בת 15 נמלטה מבית סוהר מבוצר היטב בעזרת המוח שלה בלבד, אם כל אדם היה כזה, אם כל אחד היה מעז למרוד במקום לברוח לפאגין, העולם היה מקום טוב יותר.. "ברור לך שתפסת אותי לא מוכן כן?" שאלתי מחייך, "ברור" ענתה מליסה בציניות גמורה, שנינו התחלנו לצחוק.

"יש לי הפתעה" אמרה מליסה בקול מלא תשוקה. עלה חיוך קטן בפני, יכולתי לנחש מה ההפתעה. מליסה הוציאה מתיקה שני כדורים שחלקם העליון היה אדום וחלקם התחתון היה לבן. היא השליכה אותם לאוויר בדיוק שהתחילה השקיעה. אני ומליסה עמדנו על גבעה, באמצע שדה פרחים והבטנו למעלה למרומים, שם ראינו את הכדורים שלנו נפתחים. האור האדום שבקע מתוכם החל לקבל צורה לאט לאט..
---
פרק קצר ולעיניין, הפרקים הבאים יהיו יותר ארוכים.
שם הפרק הבא: הנער בחולצה הכחולה


תגובות?

הכתיבה שלך ממש יפה! סקרת אותי...
אין לי הערה על הפרק אבל השורה הראשונה שלך בהודעה היא: "*אם מישהו יסכים לעשות לוגו אני יודה לו מאוד*"
תתקן את היודה לאודה.. עתיד בגוף ראשון זה עם האות א' ולא י'..

מחכה לפרק הבא!

פורסם במקור על ידי WarDog

הכתיבה שלך ממש יפה! סקרת אותי...
אין לי הערה על הפרק אבל השורה הראשונה שלך בהודעה היא: "*אם מישהו יסכים לעשות לוגו אני יודה לו מאוד*"
תתקן את היודה לאודה.. עתיד בגוף ראשון זה עם האות א' ולא י'..

מחכה לפרק הבא!

טעות של הקלדה, יתוקן..
ותודה =]

נראה מאוד מעניין מקווה שהפרקים ימשיכו ליהיות מעניינים ומפתיעים, הכתיבה שלך מעולה!

פורסם במקור על ידי NivX10

נראה מאוד מעניין מקווה שהפרקים ימשיכו ליהיות מעניינים ומפתיעים, הכתיבה שלך מעולה!

תודה על התגובה אחי

פרק 2: הנער בחולצה הכחולה
"קר פה" אמרה מליסה בעודה מנסה לחסות את גופה הרועד בעזרת שתי ידיה. פשטתי את מעילי והושטתי אליה את ידי. מליסה לבשה את מעיל הג'ינס הכחול בזריזות ולחשה לי בשקט "תודה". הבחנתי מרחוק שנער בעל שיער אדמוני נועץ בי מבט מאיים, לקחתי את מליסה לצד השני של תחנת הרכבת. "את רואה את הנער שם?" "כן, למה?" "תסתכלי איך הוא נועץ בנו מבטים, אולי הוא מרגל?" "בחייך ג'ייק, הם לא ימצאו אותנו כאן! אתה סתם פרנואיד..." ענתה מליסה. לפתע הנער נע לעברנו, שיערו האדמוני התגלה גם כקוצני, הוא לבש חולצה כחולה ומכנסיים שחורים ומבט מאיים לא ירד מעיניו החומות. פניו היו כעוסות והבעתו הייתה מפחידה.

"הי, אתה" זרק לי. "לאן אתה נוסע?" גופי רעד קלות, ניסיתי להסתיר את הפחד מפני, "לפאגין" עניתי בקול צרוד. "אה.. אתה מאותם הפחדנים האלה אה? אפסים!, פוחדים מהצל של עצמכם! מתי אנשים יבינו שאם הם לא ייקחו את עצמם בידיים העולם יהפוך לגיהינום!", ידעתי שהוא צודק, רק שאני לא אחד מהפחדנים האלה, "אני שם בשביל לפגוש עמית, לא בכדי לברוח!" עניתי לו בתוקפנות. "מה שתגיד" זרק לי בזלזול הנער האדמוני. "תגיד, מי אתה חושב שאתה שתבוא ותשפוט אותי?! למה מה אתה עושה?" התעצבנתי. "זה לא עניינך" ענה הנער. כיווצתי את אצבעות ידי הימינית לצורת אגרוף, למה היה חשוב לו המידע הזה? מה הוא רוצה ממני? הוא בטח לא שאל סתם. הנער הסתובב, הבטתי בו הולך ומתרחק בצעדים איטיים וכבדים. פסעתי לעברו אך מליסה עצרה אותי ו"הוא לא שווה את זה" לחשה. הנער הבחין בי צועד לעברו, הוא השליך בזריזות כדור אדום למרומים וכשהכדור נפתח, קפץ מתוכו תרנגול צהבהב.

מבט נחוש עלה בעיני, עברה עלי תקופה מטורפת! הגיע הזמן להרגיש איך זה להיות מנצח.. "פוקימון צא" צעקתי בזמן שהשלכתי את הכדור האדום- לבן. פרץ האנרגיה האדומה שיצאה מן הכדור קיבלה צורה של תנין. תוך שניות ספורות האור האדום שינה את צבעו לכחול. הפוקימון קפץ וצעק "טוטודייל!" טוב.. מה הוא כבר יכול לצעוק אה? "להביור" צעק המאמן, "תתחמק טוטודייל ואז אקדח מים!" ציוויתי. התרנגול הצהוב ניתר ומתוך מקורו הכתום יצאה להבת אש אדירה. "זה ישאיר סימן" מלמלתי. התנין הקטן התחמק בלי בעיה ופרץ המים הכחול והרטוב שיצא מפיו פגע בתרנגול בחוזקה. "תקום!" "אל תתנהג כמו אפס" צעק המאמן על הפוקימון שלו. "חלאה" מלמלתי, "לפוקימון שלו מגיע יותר ממאמן אנוכי כזה". התרנגול קם על רגליו והוא נראה מלא מרץ, מה שגרם לי להתחיל להזיע מחשש. "אנחנו רק מתחממים" אמר המאמן שעמד מולי בטוח בעצמו. "קומבאסקן, ניקור!" צעק. לפתע התרנגול החל לנוע לעבר טוטודייל במהירות רבה, לאחר מספר שניות הוא החל להתעופף כאילו הוא בעל כנפיים, המקור שלו התארכה קלות וצבעה השתנה ללבן. היא פגעה בטוטודייל בחוזקה. "טוטודייל! לא!" צעקה מליסה, בזמן שאנוכי לא יכולתי לדבר מרוב פחד שמא אני יפסיד בקרב למאמן הרכרוכי הזה. טוטודייל קם בקושי והוא נשם בכבדות. "טוטודייל, שריטה!" ציוויתי על הפוקימון העייף שעמד מולי. ציפורניו של טוטודייל התארכו בכסנטימטר וצבעם הלבן זהר. טוטודייל שט לעבר קומבאסקן במהירות עוצרת נשימה, טוטודייל נראה נחוש בדעתו יותר מאי פעם. "קומבאסקן, בוא נגמור את זה בגחלת!" צעק המאמן שהעלה חיוך על פניו. מתוך מקורו של התרנגול יצאו גיצי אש קטנים שנעו במהירות הבזק אל טוטודייל חסר האונים. המחזה הזכיר לי את אותם ימים שאני וחברי התאספנו מסביב למדורה בל"ג בעומר ועשינו ביחד "על האש". כל הלילה היינו אוכלים ומדברים.. מליסה פחדה מגיצי המדורה ולכן ישבה בפינה הרחוקה, על כיסא צהוב מתקפל וטחנה פרגיות. אני זוכר שמקס תמיד סיפר סיפורים מפחידים ומליסה החלה לצעוק, הכל נראה כל כך שונה עכשיו... ההווה. טוטודייל הותך חזק ברצפה ולא זז, הבנתי שהקרב נגמר. הנער לא אמר מילה, הוא החזיר את התרנגול לכדור והתרחק ממני בצעדים איטיים.

הצפצוף המחריש אוזניים נשמע שוב ושוב, הצליל בישר על כניסת הנוסעים לרכבותיהם. אני ומליסה מיהרנו לרכבת לפאגין. "היה קרב טוב" אמרה מליסה כשהתיישבנו ברכבת. "את צוחקת? הוא השפיל אותי בכוונה תחילה!" התעצבנתי. "למה אתה מתכוון ג'ייק?" שאלה מליסה בתמימות. "אני לא יודע.., המבט שלו.., זה נראה כאילו הוא רק חיכה להלחם נגדי, מה הוא רוצה ממני?" למליסה לא הייתה תשובה. מליסה עודדה אותי במקצת ושנינו הצצנו מחלון הרכבת. הבטנו בשדות, בכפרים, בגבעות ובהרים.. אני זוכר שבמסע הפוקימונים צועדים לכל מקום ברגל ונושמים אוויר צח... עכשיו הסכנה אורבת בכל מקום. מסך שחור. חדר חשוך ואפל נראה ובתוכו ג'ייק. "מזה המקום הזה?" שאלתי בתדהמה. איפה אני? איפה מליסה? איפה הרכבת? איפה כולם?!לפתע ראיתי דמות קרבה אלי מתוך הצללים. "מל.. מליסה?" שאלתי בפחד מוות. הערפל התפזר ופניה של הבחורה נגלו אלי. פניה היו לבנות ומלאות רוך, עייניה הירוקות נצצו כמו יהלום. היא לבשה שמלת כלה לבנה ושערה השחור והארוך היה מסורק ומטופח. דמעות החלו לטפטף מעיניי. זיהיתי את הדמות הזאת מיד. הכרתי את בת האדם הזאת, היא הייתה פעם האדם הכי חשוב בחיי אך היא אינה עוד, מה היא עושה בין החיים? או שאולי אני בין המתים? עמדתי דום ופניי החווירו, הדמות לא הפסיקה לנעוץ בעייני את המבט המתוק שלה, היא החלה לעופף אחורה במהירות בעודי רץ אחריה וצווח "אמאאא!" "אמאאא!" "אמאא!". מסך שחור, המילה "אמא!" הדהדה שוב ושוב ובכל פעם הלכה ונחלשה.
---

אני יוצא לטיול של 3 ימים אז פירסמתי מוקדם..
מקווה שאהבתם =]

פרקים יפים וסיפור מעניין !

פורסם במקור על ידי KoDaK

פרקים יפים וסיפור מעניין !

תודה,
*העמוד הראשי עודכן..

תגובות?..

פרק מעולה המשך כך!
נהנתי לקרוא את שתי הפרקים הללו..

פורסם במקור על ידי NivX10

פרק מעולה המשך כך!
נהנתי לקרוא את שתי הפרקים הללו..

תודה, בקרוב פרק 3..

פרק רגוע, הפרק הבא מלא מתח..

פרק 3: פאגין! העיר המחייכת!
והנה אני במרדף אחר דמות שאינה עוד, דמות שפעם הייתה מאוד חשובה לי והיא איננה, היא עזבה אותי, היא נטשה אותי! אך היא תמיד תישאר האדם הכי יקר לי. הדמות נעצרה וכך גם אני, עינייה של הדמות הפכו אדומות ומבט קר היה בפניה, עפעפיה התכווצו ומבטה היה מלא שנאה. ובקול מפלצתי שהובא מהגיהנום הוא צרחה "סופך.. קרבב!!" צחוקה היה מרושע כצחוק של מכשפה מסרט אימה, נשמע קול ברק מחריש אוזניים ואיבדתי הכרה, שמעתי במוחי קול מהדהד שחזר על אותה המילה כל הזמן "שלוש, שלוש, שלוש..". מסך שחור.
"תתעורר ג'ייק תתעורר!!" צעקה מליסה בבכי, "קום כבר ג'ייק, קום!" צעקה מליסה חסרת האונים. התעוררתי בבהלה, מליסה תפסה אותי וחיבקה בכל הכוח. "דאגתי" היא אמרה וזלגה לה דמעת שמחה, "אני מנסה להעירך כבר 10 דקות" אמרה. "הגענו כבר?" שאלתי וכולי מטושטש, "עוד כמה דקות" ענתה מליסה. ירדנו מן הרכבת ושוטטנו בתחנה. המקום היה מלא אנשים מחייכים, המקום היה מטופח ומשופץ, לא כמו בתחנה שממנה נכנסנו לרכבת שם הכל מטונף ומוזנח. יצאנו מהתחנה, נעמדנו מעל הכביש והושטתי את ידי קדימה. כיווצתי את אצבעותיי ואת אגודלי הורדתי כלפי מטה. מכונית צהובה קרבה אלינו ונעצרה על ידנו. שילמנו לנהג שקיבל אותנו עם חיוך במזומן ואני חייב להגיד שהיה זול, "חבל על הזמן". צלצול נשמע ברקע, צלצול שכולם מכירים וכולם שמחים לשמוע- צלצול סיום יום הלימודים. אני ומליסה השקפנו על הילדים הרצים מבית הספר, כולם מאושרים עד הגג ומחייכים חיוך ענק. מסביב לבית הספר היו מלא עצים וגינות וכל האנשים נראו מאושרים, כאילו שאין מלחמה בכלל! המכונית נעצרה, "הגענו" אמר הנהג הנחמד, אני ומליסה ירדנו מהרכב והבטנו בו מתרחק לאט לאט...

"רחוב פאשלין" היה חרוט על השלט שמולי, "אנחנו צריכים להגיע לרחוב פאבלי" אמרה מליסה, "לאן הולכים מפה?" שאלה. "אני נראה לך כמו מפה?" עניתי בציניות גמורה. נערה ניגשה אלינו, והיא כחולת עיניים ויפת מראה, עיניי לא הפסיקו לנעוץ בה מבטים. "אני יכולה ללוות אתכם לשם" ענתה הבחורה הנחמדה כשחיוך גדול על פניה. "נשמח מאוד" ענינו פה אחד. בדרך לא יכולתי שלא לחשוב על חלום הבלהות שחלמתי. הדמות צצה בראשי ולא נתנה לי מנוח. חשבתי גם על הנער האדמוני, איך הוא מעז להשפיל אותי ככה, אני עוד יראה לו! איתי לא מתעסקים! "הגענו" לפתע אמרה הנערה, "וואו תודה! אני מקווה שלא הטרחנו אותך יותר מידי" אמרה מליסה, "לא, ממש נהניתי לדבר איתך בדרך!" "גם אני! תודה רבה ולהתראות!" "להתראות!" הנערה נפנפה לנו לשלום וכך גם אנחנו.

אני ומליסה נעמדנו המומים ופיותינו היו פעורים. מולנו ניצבה אחוזה ענקית ומלכותית המלאה בכל טוב. ליד דלת הכניסה היה חרוט באותיות זהב נוצצות "משפחת פפרסן". ידי הרועדת דפקה על דלת העץ ונשמעו מבעדה צעדים חלשים. את הדלת פתח נער צעיר ששיערו שטני וחלק והוא לבש חולצה כחולה וג'ינס. "מקס!" צעקה מליסה בשמחה בעודה רצה לחבקו. "מה קורה מקס? התגעגעת אלינו?" שאלתי מחוייך. אני, מקס ומליסה ישבנו בסלון המרוהט מול האח הבוער והעברנו זיכרונות מהעבר.כשאתה במלחמה, חשוב לשמור על קור רוח, זה נותן לך תקווה שבה תוכל להיעזר בזמנים קשים.כשאתה במלחמה, חשוב למצוא זמן פנוי בשביל לשבת, לדבר ואף לצחוק, זה מחזק אחד את השני. כך עשינו אני, מקס ומליסה באותו הערב, לא דיברנו על המלחמה שנוצרה ב60 שנים האחרונות, לא דיברנו על הפוקימונים שנכחדים מהעולם לאט לאט, פשוט ישבנו, דיברנו והעלנו זיכרונות...
----------------------------------------
אני שוקל להפסיק לכתוב, אני ממש מתאמץ ומשקיע בסיפור אך לא שווה לכתוב אם אף אחד לא קורא..
שם הפרק הבא: סיפורו של אקדח

אהבתי נורא!
סביר להניח שאהיה קוראת קבע.
שמתי לב שמהפרק הראשון השתפרת מאוד מאוד!

אחי סיפור טוב! לדעתיח הפרקים קצת קצרים מדי. תנסה לעשות פרק באותו אורך אבל פחות ארועים חשובים

תודה על התגובות, עוד תגובה אחת פרק 4 ;)

פרק 4: סיפורו של אקדח
לא רצינו להרוס את הערב בדיבורי מלחמה אך הייתה שאלה שהייתי חייב לשאול. "מקס" אמרתי, "אני מכיר אותך הרבה זמן ואני פשוט לא מבין... איך אתה יכול לשבת בעיר הזאת באפס מעשה? אנחנו במלחמה פה! זה לא צחוק! אני מכיר הרבה אנשים שמעדיפים לשבת פה ולחייך כאילו לא קרה כלום אבל מקס? פפרסן מקס?!" חיכיתי לתגובה, מקס הרכין ראשו ולא פצה פיו. "אין מישהו שיבוא ויגן עליך! אין מישהו שיגן על משפחתך ותושבי עירך! כמה זמן לדעתך יקח להם לכבוש את פאגין אה? הם כבשו את כל העולם!" המשכתי עד ש.. "ג'ייק תירגע!" השתיקה אותי מליסה, "אני בטוחה שזה לא מרצון". "למען האמת.. זה כן מרצון" גמגם מקס בקול שקט ומבויש. "תבינו, זאת עיר מולדתי! פה גדלתי! פה למדתי! פה ביליתי את כל ילדותי! ובתקופה זאת כשהיא הפכה לעיר היחידה בכל העולם שבה אפשר לחיות בשקט, קשה לעזוב..". שררה דממה, אני ומליסה לא פצינו פה. רק לאחר דקת דממה מליסה פתחה את פיה- "אנחנו מרגישים אותו דבר כמוך מקס, גם בי יש חלק שרוצה להישאר פה. כל האנשים מחויכים ומלאי שמחת חיים ורק אני הולכת כזרה ברחוב. פניי לא מטופחים כמו שהייתי רגילה בעבר, גופי מלא אבק ואפר ובגדי ישנים". מקס לא העיר על תגובת מליסה, "בואו, אני יראה לכם איפה אתם ישנים" אמר. חדר השינה היה מעוצב בדיוק בטעם שלי, המיטות המלכותיות נתנו לכל מי ששכב עליהן הרגשה של מלך. כמה הבדל יש בין שינה בתא מעצר לבין שינה במיטה רכה וקופצנית... לא הצלחתי להירדם, הסיוט חזר בכל פעם שעפעפיי נסגרו. הסיוט הדריך את מנוחתי ולא נתן לי מנוח. נשמע קול ברק מחריש אוזניים, בדיוק כמו שבחלום שלי, לא הפסקתי לחשוב ולהרהר, האם זה רמז שסופי קרב? האם אני הולך למות בקרוב? האם אני הולך לפגוש את אמא שלי? ואיך? הרי היא איננה בין החיים!

קול פיצוץ ענק נשמע ואחריו גל צעקות אחוזות אימה. "קומו, מהר!" צעקה אמא של מקס. מקס קם משנתו, הוא התלבש בשניות ולאחר מכן הוא זירז אותי ואת מליסה. ההורים של מקס יצאו מהחלון ומקס רץ לדלת הכניסה. לא הייתי בטוח מה קורה, הייתי מת מעייפות ועדיין היה חשוך בחוץ. גשם החל לטפטף, כשאני ומליסה פתחנו את דלת הכניסה ראינו את מקס עומד מול ברנש בעל חליפה שחורה ולידו פוקימון שערפל כבד לא נתן לי ראות את גופו. עיניו של אותו אדם היו רואות ולא נראות, משקפי שמש שחורות כיסו את עיניו, וגלימה שחורה כיסתה את גבו. הערפל התפזר, לצידו של הברנש עמד כלב אפור ועליו פרווה שחורה ועבה. מקס זרק כדור אדום אל השמיים וצעק "צא חבר! אני צריך אותך!". פוקימון לבן דמוי קוף ניתר מתוף האור האדום. הכלב האפור, ללא הוראה של המאמן החל לרוץ אל עבר הקוף שעמד מולו, הוא ידע מראש את פקודת המאמן. "מאנקי, שריטה! עכשיו!" שמעתי את קולו של מקס מהדהד בפתח ביתו, מקס נראה נחוש בדעתו להשיג את מטרתו- ניצחון מתוק על מי שנראה כאויב מושבע. הקוף ניתר ושרט את פניי הכלב שרץ לעברו. החתך שהופיע בדופן פניו של הכלב האפור לא הרתיע אותו, הוא רץ בשנית לעבר מאנקי ולאחר פקודה של המאמן, נשך את ידו בחוזקה. הכלב לא הרפה מידו של הקוף, הוא ניער אותה בפרעות ולבסוף שחרר בכוח את זרועו של הקוף שעף כמטר אחורה. "מאנקי, אני יודע שאתה יכול לקום!" "מאנקי, בבקשה! אני צריך אותך!" קרא מקס. הנחישות על פניו של מקס הוחלפה במבט עצוב, העיניים הבוחנות של מקס נהפכו לאט לאט לממטרת דמעות. "מאנקי! מכת קראטה! עכשיו!" עיניו של מאנקי נפתחו במכה, הוא קם על רגליו וטס לעבר הכלב. ידו נהפכה ללבנה והוא הרים אותה גבוה. מאנקי ניתר וידו עדיין למעלה, ובמכה אחת מהירה הוא הוריד את ידו כלפי מטה על ראשו של הכלב. "מייג'טיאנה! לא!" צעק המאמן בחליפה השחורה. "מהלך מצוין!" מלמלתי. "מתקפת לחימה ממש שימושית מול פוקימון מסוג חושך!". המאמן החזיר את מייג'טיאנה לכדור וזרק כדור נוסף. "עוד אחד?!" צעקה מליסה בבהלה.

ההבזק האדום קיבל צורה של ציפור ולאחר ששוננה צבעו לשחור התברר שזהו היה עורב. "ניקור!" צעק המאמן המפחיד שעמד מולנו. מקורו של העורב השתנה ללבן והוא שט אל עבר מאנקי במהירות רבה. "מרקרוו!" הוא צעק כשמקורו הגדול חבט בראשו של מאנקי והתיך אותו חזק בקרקע. "מאנקי!" צעק מקס, אך מאנקי לא ענה. מקס החזיר את מאנקי לכדור. "פוקימון, צא!" צעקה לפתע מליסה. מתוך הכדור האדום-לבן יצא ניצוץ אדום שהפך לאט לאט לפוקימון האלמוג- קורסולה.
"קורסולה!" צעקה הפוקימון הורודה בשמחה. "קרן בועות, עכשיו!" מתוך הפה הקטן של קרוסלה יצאו אלפי בועות שנעו במהירות אדירה, איזה מראה נהדר! אלפי בועות סבון עפים יחדיו בשורה אחת!
"מרקרוו! תתחמק!" צעק האדון שאני עדיין לא יודע את שמו. העורב התחמק משורת הבועות ששטה לעברו ללא כל בעיה. הוא עף הצידה ולאחר פקודה של המאמן התכונן לתקוף. "מרקרוו, מתקפת רוח! עכשיו!" כנפיו של מרקרוו נעו קדימה ואחורה במהירות עצומה, הרוח החלה להתחזק וקורסולה הקטנה עפה לה ברוח השורקת. היא נתקעה באחד העצים שחיו בגינת הוריו של מקס. קורסולה הייתה עייפה וחלשה אך מליסה עודדה אותה מהצד בעזרת קריאות מלאות תקווה שהיא תוכל לנצח את פוקימון העורב המפחיד שעף מולה. "אני מאמינה בך!" צעקה מליסה מהצד, "אני יודעת שאת יכולה!" צעקה מליסה בשנית. האם זה הסוף? מליסה ומקס הפסידו? לפתע נקודות לבנות החלו להסתובב סביב קורסולה, "קורסולה!" צעקה. הנקודות האטו בהדרגה, צבען השתנה לחום והן התבררו כאבנים קטנות. "קורסולה למדה אבנים חדות!" צעק מקס בשמחה. "קדימה קורסולה! אבנים חדות!" ציוותה מליסה המחויכת. קורסולה השליכה את האבנים אל עבר האויב. העורב נחת בחוזקה על הקרקע הקשה ואיבד את הכרתו. "ניצחתי.."מלמלה מליסה, "ניצחתי!" צעקה בשמחה מליסה שרצה לחבק את קורסולה העייפה. פניו של האדון האדימו, אפשר היה לדמיין עשן יוצא מאוזניו כמו בסרטים מצוירים. הוא שלף אקדח לבן מכיסו וכיוון אותו אל מקס. מקס נרתע במקומו, הוא לא יכל לזוז מרוב פחד האימה שאחז בגופו. האדון לחש בשקט "נתראה בעולם הבא!" צעק האדון כשאצבעו לחצה על ההדק. "לאאא!!" צווחה מליסה, "בום!". מסך שחור.
שם הפרק הבא: כן המפקד!
-----------------------
אני מבקש ממכם לרשום מה לשפר בסיפור ובכתיבה שלי.
אני באמת משתדל להתאים את הסיפור לי ולקוראים אך נראה שלא הרבה קוראים את הסיפור שלי..
תגובות?..