נושא: סיפור: חיי חצוי

טוב, החלטתי לעלות לכאן סיפור שהתחלתי לכתוב.
תגיבו בבקשה, כדאי שאדע אם לעלות את הסיפור ולהמשיך לכתוב אותו.

חיי חצוי

פרק א' האמת עליי

שלום,
אני לא יכול לספר לכם איפה אני גר, או פרטים על המדינה שלי, אבל מה שאני יכול לספר לכם זה את השם שלי: גרינברג. כן נכון, אני יודע, השם שלי מזכיר את שיטת הרפואה: גרינברג. למי שלא יודע זאת שיטה שבה לומדים המטופלים לשים לב כיצד מצבים שונים בחייהם באים לידי ביטוי בגופם - בדפוסי החזקת הגוף, בתחושות פיזיות וכדומה. לפי השיטה, באמצעות מגע וטכניקות שונות יכול המטופל ללמוד על אופי ההתנהגות והתגובה של גופו, להגביר את השליטה על הגוף, ולהפסיק או להפחית סיטפומים (או איך שאומרים את זה) של מתח, חולשה, כאבים פיזיים, תחושה קבועה של לחץ, חרדה, בדידות, שעמום וכן הלאה. ניתן לשנות גם צורות התנהגות כגון עצבות, דכדוך, ביישנות ועוד.
היי! אל תדאגו! אני לא אנציקלופדיה מהלכת, פשוט יש לי זיכרון מעולה משיעור רפואה (שלא משעמם בכלל).
בואו נחזור רגע להתחלה. אתם בטח שואלים את עצמכם למה אני לא יכול לספר לכם איפה אני גר נכון?
התשובה היא פשוטה: כי אני גמד.

קטעים מיומנו של גרינברג- יצורים אגדיים:
גמדים:
הגמדים אוהבים לעבוד במכרות, לחפש בו זהב, יהלומים, קריסטלים ועוד אבנים יקרות. הגמדים הם היצורים הרבים ביותר בין גזעי ברית ה-מג"א. ויש חלק גדול מהם שעובדים כצורפים.הם יצורים שוחררי שלום ונחמדים (לרוב).
אלפים:
האלפים הם גזע שנחשב לעם השליט ב: "הוקסמה" ( מקום המחבוא של האלפים והמכשפים [ אחרי שכרתו ברית שלום] מפני בני האדם ). הם נחשבים גם לגזע שהתפתחות הטכנולוגיה שלו מהירה מאוד. האלפים גם ידועים באוהבי הטבע.
מכשפים:
קוסמים ללא שרביט, כובע או גלימה. המכשפים ידועים בכוחם הרב (שבדרך כלל מנצלים אותו לטובה). הם יודעים להשתמש בארבעת היסודות וגם בעלים. יוצרי השיקויים הראשונים.




גובלינים:
יצורים ירוקים, מגעילים ומרושעים ובגובה של הגמדים. הם אוהבים לראות איך מישהו אחר עושה להם את העבודה, ואז הם שודדים אותו- זה במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב הם מוסיפים כמה פצעים לאותו המסכן.
הגובלינים אהבו מערות, ולכן הם כרתו ברית עם הטרולים.
טרולים:
גדולים ירוקים ובעלי פרווה מטונפת. הם לא ממש מומחים במשהו, חוץ מלאכול, לבשל ולהרוג! הטרולים נחשבים ליצורים החזקים ביותר. הם כרתו ברית עם הגובלינים כדי שיעזרו להם להלחם נגד הגמדים.
בני אדם:
בערך בגובה המכשפים. אין להם יכולת מיוחדת חוץ מזה שהם רבים. אם הם היו מגלים אותנו זה היה הסוף שלנו. אבל הם טיפשים מדי מכדי לעשות את זה. הם עסוקים בלהילחם זה בזה ובלפתח את הטכנולוגיה שלהם.
יש להם כבר ציפורים ממתכת, ובקבוקים ממתכת בצורות חרוטים.

עכשיו, אחרי שקראתם קטעים מיומני (שזה בכלל לא יפה), אתם יודעים עלינו די הרבה.
המשפחה שלי די מורכבת: ההורים שלי הם גמדים, הדודים שלי גם גמדים, חוץ מדוד ג'ואלי. הוא מכשף. ההורים שלי לא אהבו אותו, הם דאגו שהוא ימות. לפני שהוא מת הוא קרא לי לחדרו. הורי כנראה ידעו מה הוא רוצה לומר לי, אז הם נכנסו מהר אחרי והרגו אותו (כמה אכזרי). הם הגיעו מאוחר מדי, הדוד שלי הספיק להעביר לי מן ניצוצות כחולים, חלק מהקסם שלו, ואז הורי הרגו אותו.
בבית הספר שאני לומד כל הגמדים מופרעים. אני שנאתי אותם ושנאתי להיות גמד, אני יודע שזה מוזר, אבל ככה הרגשתי. יש לנו בכתה מתקן לשים בו חפצים מיוחדים של גמדים. בהפסקות הגמדים הגדולים ממני היו מרביצים לי, רציתי לנקום, אבל ידעתי שאין סיכוי שאצליח.
יום אחד בהפסקה צץ לי רעיון. התקרבתי למתקן של החפצים, והתרכזתי בו, רציתי לפוצץ אותו!
אני יודע, אני מרושע, אבל "חברי" לכיתה מרושעים יותר.
כעבור דקה פוצצתי את זה. צחקתי בקול מרושע וברחתי מהכיתה. כאשר הגמדים האחרים הגיעו הם התחילו להשתגע:
"מי עשה את זה?!"
"המחברות שלי שם!"
"אני לא אסלח לו על זה!" זה בערך מה שהם צעקו.
כשהמורה לשיקוים נכנס לכיתה כולם צעקו עליו- חוץ ממני
"תתקן את זה!"
"אה..." הוא התחיל לומר, האמת היא שריחמתי עליו, ידעתי מה יקרה אם הוא לא יתקן. "אני לא מורה לכשפות! אני מורה לשיקוים!" מחה הפרופסור, שמו הוא קרילחן.
"ועכשיו תלמידים שבו בבקשה, אני רוצה להתחיל בשיעור."

המשך יבוא...

אחי נשמע טוב!תמשיך!

הגמדים ישבו בעודם רוטנים, ואני צחקתי בשקט בעודי שומע את ליליאום המאגרף היומיומי של הכיתה לוחש לחברו הענקי טומעל:
"אני אומר לך, מי שעשה את זה מספיק מטומטם כדי שגרינברג ינצח אותו בקרב מוחות". נאנחתי בשקט כמו ליליפוט עצוב, כבר הייתי רגיל שיורדים עלי, רק חסר לי שיגלו את מה שעשיתי.
אם הם יגלו מי עשה את זה, יהיו בבית הספר שש מאות תלמידים פחות אחד חשבתי באומללות. המורה התחיל ל 'חפור' על שיקוי קולימיצי.
לפתע נפתחה הדלת והמנהל נכנס לכיתה כשמאחוריו אנסה, גמדה מוזרה מהכיתה השנייה שטוענת שהיא רואה דרך הקירות.
"אמרתי לך שהיא עשתה את זה" אמרה אחת הגמדות לחברתה בעוד כל הכיתה עומדת. "אנסה אומרת שהיא יודעת מי פוצץ את מתקן החפצים." אמר המנהל לקריחלן במבט חמור ופנה אלינו וקרא:
"גרינברג בא לכאן!" באותו הרגע התעלפתי מרוב פחד.
התעוררתי בחדר המנהל, ראיתי את אנסה יושבת על כיסא אחד ואני לידה.
"למה עשית את זה?" הוא דרש לדעת,
מה אתה לא יודע איך קרה שהתעלפתי? כנראה שיש לנו משהו במשותף. חשבתי לעצמי, אבל אז הבנתי למה הוא התכוון.
"אני לא עשיתי את זה!" מחיתי, "אין לי כוחות קסם! אני גמד! בדיוק כמוכם!".
המנהל הביט בי כאילו התלבט איך להעניש אותי, ואז הוא כנראה הבין משהו, הוא פנה לאנסה:
"איפה את היית כשזה קרה?"
"בכיתה"
"יופי, שני מכשפים." הוא מלמל "שניהם מכשפים מוכשרים, שניהם תלמידים גרועים, ושניהם מסולקים מבית הספר!!!"
את המילים האחרונות הוא צעק, כמעט התעלפתי שוב. ראיתי שאנסה לא מצמצה ואמרה באומץ:
"אני לא מכשפה"
"אז איך את מסבירה שראית את גרינברג עושה את זה?",
אנסה לא ידעה מה להגיד, היא תפסה לי ביד וגררה אותי מחוץ לחדר המנהל בדיוק כשהמנהל קם מהכיסא והתחיל לרדוף אחרינו.
"לאן אנחנו רצים?" שאלתי אותה,
"אני לא יודעת" הודתה,
"יופי" רטנתי
"תגיד, היית מעדיף להישאר שם?" שאלה בועדינו עוברים ברחוב הראשי.
"לא" עכשיו היה תורי להודות,
"איך גילית את מה שעשיתי?" שאלתי אותה, היא נעצרה והסתובבה להביט בי, היינו קרובים לשער היציאה של העיר ורק עכשיו שמתי לב עד כמה חם לי.
"גריני," היא קראה לי בשם החיבה שלי "אני מצטערת להגיד לך, אתה לא גמד"
"כן בטח!" צחקתי "ואת לא ננסית"
"נכון אני לא, בעצם, אני חצויה" היא אמרה והפנתה את מבטה לדשא שדרכנו עליו
"את רצינית?" שאלתי אותה והיא הנהנה
"אתה כמוני, אתה חצוי, אבא שלך מכשף ואמך גמדה".
לרגע חשבתי שאם היא הייתה פינוקיו, הילד מעץ, אתם יודעים, האף שלה היה מתארך בעוד עשרים מטר לפחות, אבל רק בהיתי בה בחוסר אמון מוחלט,
"למה הם לא סיפרו על זה עד עכשיו?"
"לא כל הורים שהבנים שלהם חצויים, ובמיוחד אם אחד ההורים הוא מכשף - רוצים שהצאצא שלהם ידע מיהו."
"רגע" אמרתי "אני לא מבין, למה דוד שלי העביר לי כוחות קסם אם אני כבר מכשף, בעל כוחות קסם?"
"יכול להיות שהוא רצה להעביר לך את מה שנשאר לו ככה שיש לך די הרבה כוחות קסם."
"ולמה הוא לא העביר אותם לאבא שלי אם הם לא רצו שאני אדע שאני חצוי, אני מתכוון, חצי גמד וחצי מכשף?"
"אני משערת שטוב פחות לשאול שאלות ושצריך לעשות יותר".
"יופי" רטנתי "לאן עכשיו?"
"אמ... אני לא ממש יודעת."
"אולי נישן כאן בפונדק הקרוב, בפונדק: "מכשמד גורבלינק שלושים ושבע".
"אני מקווה שיש לך כסף."
"אמ... לא ממש" עניתי והרגשתי מעוצבן לגמרי מזה שהורי לא גילו לי כלום ושאין לנו לאן ללכת. "אוף! מה הלאה?" רקעתי ברגלי מרוב תסכול.
"אני חושבת שנצטרך ללכת לפונדק, או שיש לך תוכנית טובה יותר?" היא שאלה אותי במבט ציני
"כן יש לי, אולי פשוט נקרא לאח שלי הגדול שיסתיר אותנו במחסן הכלים שלו. ואחר כך, בעוד כמה שנים שנהיה חזקים יותר נעלה לגג הבניין ונצעק בלי שום בושה: 'אנחנו חצויים ולא מתביישים בזה ואתם תלמדו לחיות עם זה' ".
"כן ונוסיף גם: 'אפליה! אפליה! החצויים נשארים במדינה!" הוסיפה אנסה בעודה ממשיכה לגרור אותי כי היא ראה שבריונים מתחילים לרדוף אחרינו.
"היי צוציקים בואו הנה!" קרא אלינו בריון שמן וגבוה שנראה ראש החבורה שעמדו אחריו. אנסה התקרב אליו ואמרה לו במבט רציני ובטוח:
"אני לא מבינה מה אתם רוצים מאיתנו, לא עשינו שום דבר" אך היה ברור שהיא משקרת.
לפתע שמעתי את עצמי לוחש לאנסה:
"אנסה תחפי עליי בעודי מנסה להתרכז לפוצץ את גושי הבשר הגדולים והמגושמים האלה!"
מה שלא היה קל. אנסה לא אמרה דבר, ועשתה כדבריי.
ניסיתם פעם משהו שאתם לא יכולים לעשות? כמו לקבל מאה במבחן? או לשחות אוקיינוס שלם? לזה קוראים משימה בלתי אפשרית: מב"א. זה בעצם מה שניסיתי לעשות, לפוצץ מישהו בגודל קיר בטון עם אגרופי מתאגרף (אל תשאלו איך חשבתי -אם חשבתי בכלל- לעשות את זה). כשאנסה ניסתה והצליחה להעסיק את הבריונים (אין לי מושג איך היא עשתה את זה) אחד מהם שם לב אליי וצחק צחוק מריר:
"אני מרחם עליך חמאת בוטנים (חמאת בוטנים?), זה לא יעבוד." הייתי המום.
"כנראה שהוא צודק" אמרה אנסה, ואני לא האמנתי, "אין סיכוי, בוא נקנה," ופנתה אל קיר בטון (ככה בחרתי לקרוא לו למרות שחשבתי שיותר יתאים לו השם: שמן שברח ממקדולנס):
"בסדר אנחנו נכנעים, קחו אותנו למכוניות המשטרה שמאחור". זה עבד. כשהבריונים שמעו את המילה "משטרה" נורת אזהרה נדלקה להם בראש: משטרה, חקירה, משפט, שחרור או הכנסה לכלא... בקיצור הם הבינו שהם נתפסו על חם. הם הסתובבו לאחור, ולפני שהם הספיקו להבין שעבדנו עליהם אנחנו היינו במרחק עשרה מטרים מהם רצים למקום המתאים ביותר לחצויים (אפילו אני לא ידעתי איך ידעתי את זה):
מכשמד גורבלינק שלושים ושבע.







נא להגיב!- שאדע איפה טעיתי/הצלחתי וכו'