פרק 1 חלק 1- עין של דמעה
זה היה נורא! שכבתי לי בפחד בדשא הגבוה. אחיי שכבו לידי ללא תנועה מרוב פחד.
אמי עמדה לפנינו בדאגה. יכולתי לחוש את המהירות שבה הלב שלה פעם.
בכל פעם שנשמע הקול הזה, עוד טרף נפל באופק, בעוד אינני מבין למה.
"בוסט!" נהמה אמי אליי "לך מכאן עם האחים שלך והאומנת".
באותו רגע קלטתי את ארבעת אחיי והאומנת רצים בקלילות באופק, רצתי אחריהם.
בום!!! שמעתי שוב רעש מסמר שיער, הבטתי אחורה, אמי הייתה מוטלת על האדמה הקרה של הסאונה, הכתף שלה הייתה ספוגה בדם.
רצתי מהר ככל שיכולתי, כמו שאמא לימדה אותנו, אל עבר אחיי והאומנת.
בפעם הראשונה הרגשתי כך, בפחד, ביום שבו מלאו לי שלושה חודשים לחיי.
'מה קרה לאמי?' חשבתי לעצמי, כנראה בקול רם.
"היא מתה" אמרה האומנת, קולה היה צרוד, אך נעים "עכשיו תבוא, אם אינך רוצה גורל דומה".
'אבל למה?' חשבתי לעצמי 'למה שהיא תמות סתם ככה, אין מישהו שיטרוף אותנו'.
עוד בום!!! האומנת צנחה לידי, גם פרוותה הייתה ספוגה בדם
פשוט רצתי, בלי ידיעה לאן, רק עם המחשבה שארבעת אחיי עמי ורצים אחריי.
שמעתי הרבה רעשים באחורינו, מצאתי מקום מסתור בתוך עשב גבוה מאחורי סלעים קשים וגדולים.
רק אח אחד היה איתי, תהיתי איפה האחרים "איפה שיין וספי?"
"ראיתי אותם נופלים לידי בדרך עם דם מהגב" הוא התנשף, חנוק מדמעות.
"לא!" צרחתי, חזיר יבלות שחור ופרוותי נחר למראנו וברח.
"מה נעשה, צ'יט?" שאלתי את אחי, היחיד שנותר חי, שהניד את ראשו באי ידיעה.
~~~~~
עברו שבועיים מאז שאחיי מתו, איכשהו אני וצ'יט הצלחנו לצוד ולהסתדר.
"אוי נו באמת!" שמעתי נביחה מהשיחים ומיהרתי להסתיר את הגופה של ולד חזיר היבלות שצדנו.
מהשיחים זינק דמוי כלב בעל כתמים על פרוותו. הזאב הטלוא מיהר לדבר, הרי זאבים טלואים הם אויבים שלנו, וצריכה להיות לו סיבה טובה להכנס לנו לטריטוריה:
"חכו, אל תפגעו בי!" הגור יילל "הרגו לי את הלהקה, מי שנשאר חי ברח ונשארתי לבד".
"אתה מציע שנשתף עם אויב פעולה?" צ'יט שאל ונענע בראשו.
"מה אתה רוצה?" שאלתי בעודי מתעלם מתגובתו של צ'יט.
"לשתף פעולה, רק באופן זמני כמובן" הוא ענה ונבח "קוראים לי צ'אק".
"לאן אתה חותר?" שאלתי בעוד צ'יט גיחך על הרעיון של שיתוף פעולה.
"היצורים שהרגו את המשפחה שלי, אני רוצה לגלות עליהם הכל ולנקום" הוא השיב.
פתאום הזדהתי עמו, זה בדיוק מה שחשתי, ידעתי בוודאות שגם צ'יט חש כך.
"בסדר" עניתי לצ'אק, צ'יט היה המום "אנחנו הולכים לשתף פעולה עם זאב?!"
"כן" צחקקתי, בפעם הראשונה מאז מות אמי, צ'יט ענה פרצוף נרגז אך שתק.
"איך הם נראו?" שאל צ'יט, שלא הסתכל לאחור כשהיצורים תקפו.
"כמו קופים רזים יותר, עם עור בהיר ובלי פרווה, הם היו עטופים במעין חתיכות עור ופרווה רופפות ומשוחררות, הם החזיקו איזה דבר אפור שזהר בשמש ושעשה את הרעשים" הסביר הזאב הטלוא "הם גם הלכו זקוף יותר מהקופים הרגילים".
"מוזר, למה שקופים ייתקפו את המשפחה שלנו?" שאלתי בעודי חושב לעצמי שאנחנו אמורים להיות הציידים.
"תירגע ברדלס" אמר צ'אק "איך קוראים לכם?"
"אני צ'יט" ענה אחי "וזה בוסט".
היה זו שעת בין ערביים, השמש החלה לשקוע, הכתמים הכהים שעל פרוותי הזהובה הסוו אותי היטב, חיפשתי טרף קל.
לפתע שמעתי שאגה, צ'אק התקפל בפחד לתנועת התגוננות, כמוהו צ'יט.
חיה גדולה זינקה לכיוון צ'יט, שהבחין בה מהר בעזרת הפס שליד עיניו של כל צ'יטה- המזכיר דמעה ומונע הסתנוורות, עינו של צ'יט זהרה מרוב חשש, עין של דמעה.
*שיין וספי- השמות של האחים שמתו*