נושא: פוקימון - המסע האולטימטיבי!

קרדיט ותודה רבה ל- PO ZON על הלוגו!

הקדמה:
שלום לכולם, כבר הרבה זמן חשבתי על לפתוח כאן סיפור אך לא ידעתי ממש אם יש לי כישרון כדי לכתוב סיפור שיעניין אתכם.
אז לבסוף החלטתי לפתוח סיפור שיהיה לי דיי קל לכתוב אותו ולהתנסות בוא בתור סיפור ראשון...
הסיפור יהיה מבוסס על המשחק שלי בחת"ם הלו הוא משחק החת"ם שלי!
ולמי שלא מכיר אז אפרט, הוא משחק המבוסס על מיטב הדברים מכל דורות והעונות והמשקים שהיו עד כו:
אם זה פוקימונים, מאמניי מכון, רביעיית העילית, משימות ועוד...
ואם אתם אומרים לעצמכם בראש "אההה.. אני מכיר כבר הכל, אם הוא מתכוון לעשות מיטב אז זה יהיה סתם צפוי..."
אז לא, יהיו הרבה דברים חדשים ומעניינים שבהם לא נתקלתם עדיין.
"מי? מו? מה?" את זה תדעו אם תקראו!
* מכוון שהמשחק שלי נפתח ליפני יציאת דור חמש לא תפגשו אותם כאן *

קצת עליי (השחקן):
שמי הארי, או יותר נכון האריסון אוק. וכן... אני ממשפחתו של הפרופסור סמואל אוק המפורסם.
הוא סבי, אבא של אבי ליתר דיוק... הרבה אנשים היו מציקים לי בשאלות בעיקר בבית הספר...
את לימודיי באקדמיה למתחילים ואת בית הספר סיימתי ליפני כשבוע כמעט ובהצטיינות, אבל יש משפט שאומר "קרוב זה לא מספיק" ואני כל-כך מסכים איתו!
אני בן 14, גר בעיר סאנרייז אך לא מדוייק אני גר בקצה שלה בחווה עם הוריי, למשפחת אוק יש עסק המשפחתי של חוות טאורוסים וגינות ירק.
אני ילד יחיד וכמו כל ילד יחיד זוכה לדאגה וצומת לב רבה, רבה מידי...
אני כבר בן 14 והוריי אינם מסכימים אפילו לשמוע על מסע משלי, "לבד? בלי ליווי? מסתובב בעולם לבדך? לעולם לא!!!"
סבא סמואל ניסה לשכנע אותם אך כל נסיונותיו עלו בתוהו...
אני כבר משתגע, רואה הרבה אנשים שבאים והולכים ולכולם פוקימונים שונים מגוונים, כל-כך רוצה אחד משלי שיהיה רק שלי!
חולם כל-כך הרבה ליהיות הפוקימון מאסטר, ליהיות מאמן גדול, כמו דוד גרי.
לא מזמן ישבתי לי לראות קרב בין שני ילדים המתחרים בחצי גמר אליפות מחוז מלוטו, וכשהגיע הקרב האחרון זה היה כל-כך קובע ומרגש, גנגר מול טייפלוז'ן.
קרב אדיר זה היה... כל המתקפות השונות, ההתמדמה והנאמנות, לצאת ממצב של הפסד בטוח ולהמשיך להילחם, שיתוף הפעולה בין המאמן לפוקימון...
כל-כך התלהבתי, כל-כך רציתי להתחלף איתם אני לא יודע עם איי פעם התלהבתי ככה מקרב או ממשהוא בכלל!
ואז זהוא החלטתי שהיום אני יעשה שינוי, ביום הזה אני מתחיל מסע.
וכלום, פשוט שום דבר לא יעצור אותי!

מאגר פרקים:
פרק מס' 1 : לא מוותר הפעם, יוצא למסע!

פרק מס' 2 : "מי את?" פגישה גורלית.

פרק מס' 3: יום אחד, שני קרבות!

מפת המחוז:


דמויות:

האריסון -

ספוילר

השחקן הראשי עליו מתבסס המשחק, אחד מנחדיו של פרופסור אוק.
מראה:
מוצא: העיר סאנרייז.
אופי: סקרן, יהיר פעולה ומחשבה, אמיץ, עקשן ושנון.
חפצים: פוקדורים(X5), פוקדע, פוקיגיר, חכה , אוכלושתייה.
תגים:
פוקימונים שיש לו:
טורצ'יק(זכר)
ניתן ע"י מפרופסור אוק בפרק: "לא מוותר הפעם, יוצא למסע!"
מתקפות: גחלת, מיקוד אנרגיה, שריטה, ניקור.

סנדשרו(זכר)
נתפס בקרב בפרק 3 - "יום אחד, שני קרבות!"
מתקפות: עוקץ רעל, הגנת כדור, גלגול, מתקפת חול.
פוקימונים שמורים:
פוקימונים שהיו לו:

ליליה -

ספוילר

שחקנית ראשית וחשובה, השותפה למסע של האריסון שתלווה או ב-90% מן המסע, אחותה של ראש העיר ספרינג.
מראה:
מוצא: העיר ספרינג.
אופי: שנונה, פזיזה, רודפת צומת לב חום ואהבה, חייכנית ומעט העקשנית שצריך.
חפצים: פוקדורים(X5), פוקדע, פוקיגיר, תיק איפור, סכין קטנה , אוכלושתייה.
תגים:
פוקימונים שיש לה:
הראקרוס(זכר)
נתפס במהלך דרכה אל יער סאנרייז, הוצג בפרק "מי את? פגישה גורלית!"
מתקפות: מתקפת קרן, חבטות זעם, נשיכת חרק, כוח סבל, התנגדות.

אזומריל(זכר)
התפתח במהלך מסע, עוד לא הוצג רשמית.
מתקפות: לא ידוע כעט..

גלייגר(זכר)
נתפס בפרק 3 - "יום אחד, שני קרבות!"
מתקפות: מתקפה מהירה, עוקץ רעל, אקרובטיקה, מתקפת כנף.
פוקימונים שמורים:
פוקימונים שהיו לה:
מריל, התפתח לאזומריל במהלך המסע של ליליה, התגלה בפרק "מי את? פגישה גורלית!"

פרק מס' 1: לא מוותר הפעם, יוצא למסע!

(אנא קראו את "קצת עליי" שנמצא למעלה בדף)
זהו, החלטתי שהיום אני אעשה שינוי. היום אני מתחיל מסע וכלום, פשוט שום דבר לא יעצור אותי!
אני לא יודע מה נדלק אצלי. תמיד רציתי וניסיתי לצאת למסע, אבל הרגש הזה שנדלק בתוכי והחל לבעור ולשתולל, בחיים זה לא קרה קודם.
קמתי מיד מהספא. לא סקרן אותי אפילו מי ניצח, רציתי כבר להתחיל את המסע שלי. הלכתי לחדר ואספתי כל חפץ אפשרי שהיה לי לתיק, כל דבר שיתרום להצלחת המסע שלי!
פתחתי את מגירת המטבח ומצאתי כמה תרופות.
הלכתי לחפש במחסן ומצאתי כמה פוקדורים, שלושה במספר. עליתי לחדר לקחת את חכת הדייג הישנה שבניתי מחוט ומקל, אפילו וו לא היה לה, אך זה לא עניין אותי!
ארזתי הכל בתיק בית הספר הצהוב שכל-כך אהבתי.
חיפשתי עוד כמה דברים. חשבתי לעצמי: "מה עוד אני צריך? מה יכול ליהיות שימושי?" בבת אחת זה עלה לי: "מחסנית תגים, וכסף!" חשבתי לעצמי בחיוך נחוש ורצתי ישר לחדר שלהוריי.
חיפשתי שם את המחסנית של אבי אך לא מצאתי אותה.
לא התייאשתי. הייתי נחוש למצוא אותה או כל דבר שיעזור. מצאתי באחת המגירות את קופסת התכשיטים של אמא! הוצאתי ממנה מהר הכל.
נשאר רק הריפוד המגן על התכשיטים שבו 10 גומות מרובעות. לא חשבתי פעמיים והחלטתי שזה מתאים.
נשאר דבר אחרון חביב וחשוב מאוד, כסף. הלכתי לארון בחדרי, הארון החום והגדול שמכסה קיר שלם. דחפתי אותו כמה פעמים בכלכוחי. קול חנוק של מאמץ יצא עם כל דחיפה ואז כשדחפתי מספיק, ראיתי את המעטפה!
כסף שחסכתי מכל ימי ההולדת, 750$ ליתר דיוק. שמתי אותו בכיס צדדי של התיק. הכנתי ליבגדים למחר שיהיו עטופים בצלופן שקוף והנחתי הכל מתחת למיטה. את התיק זרקתי ליד רגל המיטה השמאלית העליונה כי אותה מסתירה שידה ואף פעם לא מגיע לשם אור!
"אף אחד לא יראה את זה שם.." חשבתי לעצמי. ההכנות היו זריזות יחסית, זה כי הוריי לא היו בבית להפריע. אמא בחווה עוזרתבגינת הירק ואבא בסידורים של יבוא.
חזרתי לטלוויזיה והמשכתי את היום כרגיל, אך בתוכי הייתי מלא בתחושת התלהבות והתרגשות המעורבת ברגשות פחד ולחץ שאמא או אבא יגלו, שמישהו ידע!
למרות כל זה המשכתי את יומי כרגיל. בערב הוריי חזרו מהעבודה.ישבנו לאכול, דיברתי מעט מהרגיל על פוקימונים, כדי שלא יעלה אפילו ניצוץ של חשד.
סוף-סוף השעה 20:30. כמעט ומעולם לא הלכתי לישון בשעה הזאת, אבל רציתי לקום מחר ממש מוקדם,עירני. עצמתי את עיניי בכוח עד שלבסוף נרדמתי.
קמתי בשעה 5:57 לפנות בוקר, השעון המעורר אפילו לא צלצל. הוצאתי את בגדיי ממתחת למיטה,לבשתי אותם בזריזות והתרגשות:
חולצה, ג'קט, ג'ינס, כובע ותיק. הכל היה מטוקטק. שטפתי פנים, צחצחתי שיניים בזריזות ולא בהקפדה כרגיל, הכנסתי גם אותם לתיק ויצאתי. נעלתי את חדרי, מעין תחכום.
תפסתי את הנעליים ביד כל הזמן, מפחד כדי שלא ישמעו צעדים. עמדתי לפני דלת הכניסה ונשמתי נשימה עמוקה. פתחתי את המנעול עםמפתח, אך אז עצרתי. הרגשתי רגשות אשמה כלפי הוריי. ידעתי שהם ישתגעו מדאגה וחוסר וודאות. החלטתי לכתוב פתק: "אמא ואבא היקרים, יותר מידי זמן רציתי לעשות את זה, אבל מעולם לא נתתם לי. תמיד גוננתם והגנתם עליי מפני העולם... אף פעם לא סמכתם עליי מספיק בשביל זה. אנימדבר על להתחיל את המסע שלי. אני רוצה להראות לכם שאני יכול להסתדר, שאני ילד גדול, כבר בן 14.
אני אחזור כשאהיה פוקמון מאסטר דגול. לצערי לא אחזור עד שאגשים את חלומי. אוהב הארי !" שמתי את הפתק בפינת השולחן בחדר האוכל.
הזלתי דמעה אחת, והנחתי אותו על השולחן. רציתי אז לוותר אבל אז אותו רגש של אתמול בער בי, שוב אמר לי: "זה או עכשיו, או לעולם לא!"
יצאתי מהבית, סגרתי את הדלת ונעלתי אותה. את המפתח הכנסתי מתחת לחריץ הדלת למטה. יצאתי אל הדרך, התרחקתי מהבית בריצה.
כמה שיותר מהר, שלא יתעוררו לפתעויספיקו לעצור אותי! נשמתי עמוקות כל הדרך. נכנסתי אל תוך מרכז העיר, שעון הידשלי הראה שהשעה 6:30 עכשיו.
לא היו הרבה אנשים בחוץ, ממש היה אפשר לספור אתכולם מבלי להתבלבל. לאחר עוד כמה דקות של הליכה, יצאתי מטווח מרכז העיר.הפעם לצד השני, לכיוון העולם שקורא לי.
"יש עוד מבנה אחד בעיר שאחלוף על פניו וזאת המעבדה של סבא סמואל!" מלמלתי לעצמי בשקט. התקרבתי יותר ויותר אל המעבדה. חיוך התנוסס על פניי, אך לפתע שכבר הגעתי ממש קרוב עלה בי החשד: "אולי הוא כבר יודע שברחתי.אולי אמא ואבא התקשרו ואמרו לו, עדכנו אותו. הוא ינסה לעצור אותי!" חשבתי בדאגה.
עמדתי שם ליד המעבדה, מבולבל ומתוסכל... הסתכלתי בשעון כל כמה זמן והשעה כבר הפכה ל-7:20!
בשעה הזאת בדיוק שוב מלמלתי לעצמי: "זה עכשיואו לעולם לא. זה עכשיו או לעולם לא!" ואז עזרתי אומץ החלטתי להיכנס, הייתי מאוד נרגש ומפוחד אךאזרתי אומץ ועמדתי מול הדלת.
נקשתי על דלת הזכוכית הגדולה שלוש פעמים, ואז במיידיות היא נפתחה. לא הבנתי איך בכזאת מהירות זה קרה, איך סבא שמע אותי.
אבל זה לא היה הוא, היה זה ילד, בן גילי בערך. לבוש שחורים, שיער אדמוני ובוהק עם מבט נורא רציני שפתח את הדלת. לא שמנו לב זה לזה ונתקלנו אחד בשני, נפלנו.
הוא הסתכל עליי במבט זועף ורוטן ושאל בעוקצנות: "תגיד אתה משתמש בעיניים שלך לפעמים?!"
לא שתקתי כמו דג ומיד השבתי: "כן עיוור ואתה?!"
ואז אני והוא מיד קמנו, הוא ניקה את בגדיו במכות קלות ואמר: "יש לך מזל שאין לי זמן, אחרת הייתי נותן לך ולפוקימון שתבחר, יהיה אשר יהיה, את ההפסד הראשון שלכם!"
ואז בצעדים מהירים דחף אותי דחיפה קטנה והלך. התעצבנתי נורא. צעקתי לו: "בפעם הבאה שנפגש נראה מי יהיה המפסיד ומי המנצח!"
הוא לא השיב ממש, הוא המשיך בדרכו עם גבו מופנה אליי, אך הושיט יד אחת למעלה ועשה מעין סימן של "פקה פקה..."
התרגזתי נורא. ניפחתי את הלחיים באוויר ומלמלתי לעצמי: "בלון נפוח, בפעם הבאה שנפגש אני עוד אראה לו!"
לפתע הדלת נפתחה שוב, אני מסתכל מופתע ורואה את סבא.
אני לוחץ את ידו בחיוך, מעט מזיע מלחץ. חשבתי לעצמי: 'הלוואי והוא לא יודע! הלוואי ולא עדכנו אותו! בבקשה שלא ינסה לעצור אותי!'
אך החלטתי לשמור על כמה שיותר קור רוח, למקרא שהוא עדיין לא יודע, כך גם לא יעלה עליי, ומיד שאלתי בחיוך "מה שלומך סבא?"
"בסדר" אמר ומזג לנו כוס נס קפה והזמין אותי לשבת. הוא הביט וסרק אותי בסקרנות, הבחין בקלות שאני מסודר ומאורגן לטיול.
אך בכל זאת הוא שאל ברטוריות: "מה אתה עושה פה כל-כך מוקדם?"
לגמתי באיטיות ובחיוך מכוס הנס ואמרתי: "תנחש."
הוא הסתכל עליי בפנים מופתעות מזוייפות "סוף סוף הוריך הרשו לך לצאת למסע?!"
אמרתי מיד בלי להסס: "כן. סוף כל סוף כן, כנראה שהם הבינו שאני כבר לא ילד קטן."
הוא הסתכל עליי, צחק ואמר "אכן אכן. זה נכון!"
ואז הוא נאנח, קם מהכיסא עליו ישב ואמר: "טוב, אז אני מניח שהגעת הנה לקחת פוקימון זה נכון?!" הנהנתי בראשי בחיוב ואז הוא הושיט את היד לכיוון מסויים.
הבטתי לכיוון וראיתי לפניי 12 פוקדורים!
"כל אחד מהם הוא התחלתי, חשבת כבר על אחד?" הוא שאל בחיוך. שפשתי את כף ידי על הסנטר, הבטתי בהם והרהרתי לעצמי.
סבא ניסה להקל עליי ואמר: "יש סוג מסויים שתעדיף?"
על זה מיד עניתי: "כן, אש!"
סבא סינן והשאיר לי רק את ההתחלתיים מסוג אש. חשבתי על כל האפשרויות שנותרו 'נשארו לי צ'ארמנדר, סנדקוויל, טורצ'יק וצ'ימצ'אר...' ואמרתי לבסוף: "אני חושב שאבחר בטורצ'יק!"
סבא הסתכל עליי מופתע ואמר: "הו הו הו.. טורצ'יק הוא פוקימון חביב, אמיץ ונאמן מאוד, בחירה מעניינת!"
הוא ניגש להביא לי את הפוקדור,הוא הביא אותו יחד עם פוקידע ומפה ואמר בגאווה: "בהצלחה לך האריסון, אני מקווה שתצליח במסע שלך ותהפוך למה שאתה הכי רוצה להיות!"
הודתי לו, שמתי את הפוקדור והפוקידע בתיק ויצאתי מהמעבדה מנופף לסבא לשלום. התרחקתי בצעדים מהירים מן המעבדה ועם הזמן כבר יצאתי משטח העיר. ככל שהתרחקתי ראיתי את החלק הפראי; הצמחייה הרבה, הדשא הרך, העצים שענפיהם מתנדנדים ברוח ומכך נשמע רחש נעים!
קרני השמש שמבצבצות מהעלים המטילים צל על כל המקום, באותו רגע הרגשתי ממש חיי, ממש נרגש. הסתכלתי סביב וראיתי כל מיני פוקימונים שמעבירים בי מבט חטוף ונעלמים אל תוך היער. לפתע נעצרתי, עמדתי במקום מבלי לזוז ושלפתי את הפוקדור של טורצ'יק.
הבטתי בפוקדור המנצנץ, הייתי שקוע בו ואז לחצתי על הכפתור במרכז. לפתע יוצא הקרן אור לבנה ובוהקת שנגעה בדשא וקיבלה צורה של דנוזאור קטן.
ולאחר כמה שניות ספורות האור הבוהק ומהסנוור נעלם, ראיתי בברור את טורצ'יקואז נשמע: "טורצ'יייי!" הקול היה עליז ושמח!
הוא הסתכל עליי בחיוך. התכופפתי אליו, ליטפתי את ראש והעדין ואמרתי לו: "היי חבר קטן, אני הארי. עכשיו אני ואתה שותפים למסע. נעבור הרפתקאות וקרבות ונהיה חזקים! אתה מוכן?"
הבחנתי שהוא מביט בי במבט נלהב בעוד אני מסביר לו, עיניו נצצו וראיתי בהן שפועמת בוא ההרגשה, גם את אותה הרגשה שבוערת בי!
הוא לפתע אמר בחיוך: "טורצ' טורצ'יק טורצ'!" וקיפץ לו בעליזות.
"אז אני מבין שזה כן" אמרתי בחיוך.
"שנתקדם?!" המשכתי וקרצתי אליו, טורצ'יק הנהן בראשו.. וכך התחלנו להתקדם כשלפתע נשמע קול עדין שקרא: "היי!"

סיפור מעולה! אני אקרא את הסיפור בקביעות

אני אשמח אם תגיב בסיפור שלי, son off hell.

וואו סיפור נחמד! אהבתי מאוד, אני מעכשיו קורא קבוע
אם תרצה תוכל לקרוא את הסיפור שלי, "מסעו של עומר".. יש לשנינו סיפורים על פוקימונים D:

סיפור יפה תגיב גם בשלי me devlin

תודה רבה לכולכם שמח לראות שאהבתם.. במהלך השעות 19-22 בלילה אני יעדכן את הפרק הבא.. בנתיים אשמח לעוד תגובות וחוות דעת של אחרים!

סיפור יפה

סיפור מעולה, כתיבה מעולה אך לפעמים יש שגיאות כתיב אבל לא נורא!
אני אקרא אותו כול הזמן!

אהבתי מאוד את הרעיון ואת הביצוע!
אני מאוד אוהבת סיפורים שהביצוע של הרעיון הוא מושלם
הסיפור באמת מפורט ומוסבר, ואני חושבת שאין מה לשפר
אני אשמ לקרוא עוד פרק

הודעה: סליחה על ההתעקבות עם העדכון, החלפתי לבסוף בין צ'ארמנדר לטורצ'יק.. אני הרבה יותר אוהב את בלייזיקאן מצ'אריזרד..
.
.
פרק 2: "מי את?" פגישה גורלית!
מאירועי הפרק הקודם~

פורסם במקור על ידי NivX10

הבטתי בפוקדור המנצנץ, הייתי שקוע בו ואז לחצתי על הכפתור במרכז. לפתע יוצא הקרן אור לבנה ובוהקת שנגעה בדשא וקיבלה צורה של דנוזאור קטן.
ולאחר כמה שניות ספורות האור הבוהק ומהסנוור נעלם, ראיתי ברור את טורצ'יקואז נשמע ממקורו קריאה: "טורצ'יייי!" הקול היה עליז ושמח!
הוא הסתכל עליי בחיוך. התכופפתי אליו, ליטפתי את ראש והעדין ואמרתי לו: "היי חבר קטן, אני הארי. עכשיו אני ואתה שותפים למסע. נעבור הרפתקאות וקרבות ונהיה חזקים! אתה מוכן?"
הבחנתי שהוא מביט בי במבט נלהב בעוד אני מסביר לו, עיניו נצצו וראיתי בהן שפועמת בוא ההרגשה, גם את אותה הרגשה שבוערת בי!
הוא לפתע אמר בחיוך: "טורצ' טורצ'יק טורצ'!" וקיפץ לו בעליזות.
"אז אני מבין שזה כן" אמרתי בחיוך.
"שנתקדם?!" המשכתי וקרצתי אליו, טורצ'יק הנהן בראשו והתחלנו להתקדם כשלפתע נשמע קול עדין שקרא: "היי!"

הבטתי סביב, לא ראיתי דבר וזה גרם לי למעט חששות והפכתי יותר דרוך ומרוכז, מנסה לאתר מאיפה הגיע הקול הזה.
המשכתי ללכת באיטיות בעוד טורצ'יק מדלג בתמימות ומקדים אותי בהרבה ,
ולפתע שוב קורא לי הקול המיסתורי "היי! עצור!" אך שוב אני מביט ואיני רואה דבר.אני מביט לאחור, שמאלה וימינה ופשוט שום דבר...
התחלתי להתייאש שלפתע רעשים אחרים, משהו כמו זימזום הלכו והתגברו מצידי הימני ואז אני רואה ילדה שקוראת לי, רצה בכל המהירות עם הראקרוסשפניו וידיו מכוסות דבש.
מאחוריה של אבק ועשרות בידרילים שרודפים אחריה!
מיד נחלצתי לעזרתה, חשבתי מה לעשות ביהירות ומיד ראיתי כמה גפנים יבשים ועבים שנופלים מן העץ ,תפסתי אותם ועמדתי מוכן ומרוכז, חכיתי דרוך מאוד ברגע שחלפה על פניי במבט מסוקרן ונתתי לה לעבור.
ואז מיד, תוך שניות הצלבתי בין גפנים ומתחתי אותם. מחוברים לעץ מצד אחד ומושך מצד שני הבדרילים הסתבכו בזה אחר זה ונפלו כמו גוש גדול של חרקים לקרקע!
היא אומרת בשעננות כאילו שכחה מהכל "וואוו איך עשית את זה?" ואני לחוץ מתמיד צועק "מה את עומדת? קדימה!" תופס את ידה בידי הימנית ובשמאלית מרים את טורצ'יק שמצחקק ואינו מבין מה קורה.
רץ משם, מתרחק ככל שאוכל מנחיל הבדרילים .לאחר מכן, מותש מאוד אני עוצר ומתנשף. היא מביטה בי ואז מושיטה מיד בקבוק מים ואומרת בחיוך חביב ורחב "סליחה שסיבכתי אותך, רוצה מים?"
אני מודה לה עם ראשי כי אין ביכולתי לדבר, מתנשף עמוקות ושותה את המים. לאחר מכן שנינו שאולים יחד את אותה שאלה "איך קוראים לך?" ומתחילים לצחקק.
אני עונה ראשון, "שמי האריסון, אבל קראי לי הארי, הארי אוק!" והיא מגיבה "מיילי, זה השם" ולוחצת את ידי.
לכן מכן היא שואלת "אתה ממשפחתו של פרופ' אוק המפורסם?" ואני מגרד בראשי, מעט מסמיק ועונה "כן.. זה הסבא שלי"
היא נדהמת ומאוד סקרנית לגביי העניין. ותחת צילו של עץ אנחנו ממשיכים לדבר על כל מיני מאמרים ודברים שסבי שלי עשה וכתב. משם אנחנו מדברים על עצמנו ואני מספר לה את הסיפור שלי, נראה שהיא מביעה הזדהות עם דבריי.
ומספרת שהיא אחות של ראש העיר ספרינג. והיא ברחה כדי לחיות את חיה בלי מורים בפרטיים בבית ענק בשמירה מגוננת של הורייה ולהיות חופשיה...
היא כל-כך הזכירה לי את מה שאני עברתי כדי לצאת למסע.
אני חותך את הנושא ושואל "תגידי מה קרה שם? איך הסתבכת ככה?"
והיא עונה שהיא התאמנה עם הראקרוס שלה הוא לפתע מצע כוורת ולא עמד בפיתוי הדבש. לפתע היא קמה מן הדשא הרך מנקה את מכניסה הקצרים ואומרת "טוב.. קדימה קום זזים!"
אני מסתכל על בתמיהה שכזאת והיא מיד מסבירה באסרטיביות "אני יוצאת למסע, אתה יוצא למסע מעכשיו אנחנו יחד בזה, קדימה.. התחנה שלי היא העיר סטון-וויל"
קמתי מיד והלכתי אחריה שאלתי אותה "נו אז מהעיר ספרינג עד ליער סאנרייז זה מסע ארוך..הספקת לתפוס משהו?"
והוא אומרת שהיא הספיקה לתפוס מבלבד הראקרוס גם מריל שהתפתח לאזומריל. אנחנו ממשיכים ללכת בדרך היא מוצלת ונוחה מאוד להליכה אז אף אחד לא התלונן.
לפתע אני נזכר שבכלל לא בדקתי את המתקפות של הטורצ'יק שלי ואני שולף בזריזות מהכיס שבג'אקט את הפוקדע ומזין את הנתונים.
"טורצ'יק, פוקימון אפרוחון הלהבה, כשהו מתרגז רעמת הנוצות על צווארו מתעבה, הוא ניזון מפירות, תולעים וזרעונים למינהם." מקריא הפוקידע.
ואז מוסיף "מתקפותיו האופנייניות: גחלת, שריטה, מיקוד אנרגיה, ניקור."
אני מביט בטורצ'יק וחושב לעצמי "לא רע בכלל, אנחנו הולכים להיות צוות חזק מאוד! אני בטוח בזה חבר!" והוא מחייך אליי בחזרה בחוסר הבנה. לאחר עוד כמה מטרים שנינו רואים שני פוקימונים פראיים:
אלו הם גלייגרוסנדשרו!
אנחנו מביטים בהם מופתעים ואז בחיוך נחוש שנינו קוראים בכל "גלייגר יהיה שלי". אנחנו מביטים זה בזה ומתחילים בוויכוח בוא אנחנו מנסים לקבוע מי יתפוס אותו! כל אחד מציג את צדדיו ומדברים מס' דקות בעוד סנדשרו וגלייגר מאבדים עניין ומתחילים להתרחק.
לפתע מיילי מציע הצעה ואומרת בנחישות "אוקיי נלחם על כך, הזוכה יתפוס את הגלייגר! הראקרוס שלי נגד טורצ'יק שלך.. מה אתה אומר?"
אביט אל טורצ'יק ואקרוץ אליו ומשם אפנה מבטי למיילי ואומר בבטחון יתר ובעוקצנות "בסדר גמור, ננצח אותך, אהה... נלחם מולך!" ואתחיל לצחקק.
"נחייה ונראה" אומרת לי ומוציאה את הראקרוס החוצה, הוא מתמתח וקורא בקולו "הרא הרא!" לאחר מכן אבקש מטורצ'יק להילחם בוא הוא נארה מאושר ונרגש ושתינו עומדים מוכנים...

בנתיים בביתו של הארי:
אימי: "פתק?! ממ.. מזה כאן, אמא ואבא היקרים.." מלמלת וממשיכה לקרוא בליבה ולפתע מראה פנים מבוהלות ומתחילה לפרוץ בבכי.
אבי: "מה קרה רוז?"
אימי: "רודני, הארי בחר מהבית!" אומרת ומושיטה לו את הפתק.
אבי: "אני לא מאמין.. אני לא מאמין.. הוא פשוט השתגע הילד הזה!" צועק בכעס ותסכול. לאחר מכן מתהלך בבית בצעדים נוקשים ומהירים.
אבי: "לא לדאוג יקירה, המשטרה תטפל בזה, ג'ני השוטרת תמיד עזרה כשהארי או מישהו מאיתנו הסתבך בצרות.. היא תעזור למצוא אותו!" אומר הוא מלא עקשנות.
אבי: "שלום משטרה, את השוטרת ג'ני בבקשה זה מקרה חירום!"
פקידה משטרתית: "אני לא חושבת שאני יכו.."
אבי: "תגידי לה שזה רודני אוק בטלאפון!" אומר לחוץ ורותן.
וזה מה שהפקידה אומרת, ומיד ג'ני מפקדת התחנה עונה.
השוטרת ג'ני: "היי רודני מה שלומך, קרה משהו?"
אבי: "כן.. הארי נעלם, היינו ישנים והוא ברח בשעות הבוקר המוקדמות מן הבית. הוא החליט שהוא יוצא למסע על דעת עצמו!" אומר בגמגום, מעט מבולבל.
השוטרת ג'ני: "אין מה לדאוג רודני. זה עליי, נשלח שני שוטרים ונחזיר אותו!" אומרת בבטחון ומתכוונת לנתק.
אבי: "לא הקשיבי לה בבקשה, הוא רציני בזה ואני חושב שהפעם עם תנסי הוא יברח לך ויעשה הכל כדי להמשיך בשלו, לא תצליחי ככה אני מכיר את בני!"
השוטרת ג'ני: שותקת קצת וחושבת ולאחר מכן אומרת "אוקיי, הקשב מה נעשה.. אני ישלח שוטר מוסווה שיתפוס אותו יחזיר אותו הביתה במפתיע, אל תדאג בנך יהיה שוב בבית בעוד יום או ימיים!"
אבי: "תודה רבה לך ג'ני, תמיד אפשר לסמוך עלייך!"
אמי חוטפת את הטלאפון מיד אבי ואומר לג'ני "באמת באמת תודה, אך כמה שיותר מהר, הבן שלי לא ישרוד שם בטבע לבד!"
וג'ני מתנתקת את השיחה.
השוטרת ג'ני: "אנחנו צריכה את עזרתך למשימה מיוחדת!" אומרת ומביטה בריצונות באחד השוטרים. הוא מתלבש מיד בהסוואה ומבין את העניין.
השוטר: "אין בעיה, מי הבחור?"
השוטרת ג'ני: "הארי אוק, הבן של רודני ורוז אוק הוא בדרך אל המכון הקרוב, העיר סטון-וויל!"
השוטר: "הוא שלי.." אומר ומתכוון לצאת.
השוטרת ג'ני: "טוד, עשה זאת נקי ובטוח בלי אימותים!"
. . .

פרק יפה

קראתי עכשיו את הפרק הראשון באמת פרק טוב אבל יש בעיה עיקרתי, התאור, זה טוב לתאר אין בזה שום רע אבל הקטע שטיפה טיפה הגזמת עם זה הכוונה היא שכתבת מלא שורות על פרק בוהוא רק יוצא מהבית ומקבל את ההתחלתי, יכולת לתאר קצת פחות רגשות ותיאורים מיותרים שמרחו מעט את הפרק, כי אמנם זה טוב כפי שאמרתי אבל אם יש משהו שלמדתי(כי פעם גם אני כתבתי ככה והרבה יותר תאמין לי) זה כשהקורא רואה 200 שורות זה מעיף לו תעיניים ומוציא לו מעט מהחשק לקרוא את הסיפור אפילו אם זה הסיפור הכי מעניין שנוצר, עכשיו אני לא אומר שלא תתאר להפך ז מומלץ אבל קצת פחות ותשתדל לא למרוח אבל מה בכללי התיאורים שלך עצמם טובים, ריאליסטים ומאפשרים לגבש תמונה מדויקת של המתרחש, בנוסף לכך יש לך כתיבה גבוהה שזה חשוב אין שגיאות כתיב ויש סימני פיסוק מה שאתה מעולה בחלק הטכני וגם בעלילתי מחר אני אקרא את פרק 2 ואני מקווה אחי שתיישם את מה שכתבתי לך כאן(למרות שאני בעצמי הבאתי פה וואחד חפירה חחחח) אחלה של סיפור בסה"כ =]

תודה רבה לשניכם... ניב אשמח לתגובה מעט יותר מושקעת!
המשיכו להגיב זה חשוב, היום בערב עוד עדכון כנראה (לא לתפוס במילה)

אהבתי את הפרק, למרות שיש פה ושם קצת שגיאות כתיב, ממש אהבתי את הפרק
(איך הארי יודע מה קורה בבית שלו?! Xd )

פורסם במקור על ידי neLipion

אהבתי את הפרק, למרות שיש פה ושם קצת שגיאות כתיב, ממש אהבתי את הפרק
(איך הארי יודע מה קורה בבית שלו?! Xd )

הוא לא יודע... הוספתי עוד עלילה משנית שתתחבר בסוף להארי!
אבל את צודקת, הצורה בה כתבתי את זה מציגה את זה כך שנראה כאילו הוא יודע. אני אשכתב!
לגביי שגיאות זאת בעיה אצלי, יש לי על זה אישור ממכון תפקודים לימודיים XD רוצה הדפס?

מצטער מאוד על הדאבל, אבל רציתי לפרסם פרק ואף אחד לא תרח להגיב...

פרק 3: יום אחד, שני קרבות!
מאירועי הפרקים הקודמים~

פורסם במקור על ידי NivX10

אני מביט בטורצ'יק וחושב לעצמי "לא רע בכלל, אנחנו הולכים להיות צוות חזק מאוד! אני בטוח בזה חבר!" והוא מחייך אליי בחזרה בחוסר הבנה. לאחר עוד כמה מטרים שנינו רואים שני פוקימונים פראיים:
אלו הם גלייגרוסנדשרו!
אנחנו מביטים בהם מופתעים ואז בחיוך נחוש שנינו קוראים בכל "גלייגר יהיה שלי". אנחנו מביטים זה בזה ומתחילים בוויכוח בוא אנחנו מנסים לקבוע מי יתפוס אותו! כל אחד מציג את צדדיו ומדברים מס' דקות בעוד סנדשרו וגלייגר מאבדים עניין ומתחילים להתרחק.
לפתע מיילי מציע הצעה ואומרת בנחישות "אוקיי נלחם על כך, הזוכה יתפוס את הגלייגר! הראקרוס שלי נגד טורצ'יק שלך.. מה אתה אומר?"
אביט אל טורצ'יק ואקרוץ אליו ומשם אפנה מבטי למיילי ואומר בבטחון יתר ובעוקצנות "בסדר גמור, ננצח אותך, אהה... נלחם מולך!" ואתחיל לצחקק.
"נחייה ונראה" אומרת לי ומוציאה את הראקרוס החוצה, הוא מתמתח וקורא בקולו "הרא הרא!" לאחר מכן אבקש מטורצ'יק להילחם בוא הוא נארה מאושר ונרגש ושתינו עומדים מוכנים...

"אוקיי אני אומר.. מי יתחיל?" אני שואל את מיילי, מבט מרוכז, מנסה לבחון את ההראקרוס שלה מהחיצוניות.
היא מצחחקת מעט ואומרת "מה זאת אומרת? Ladies First, מכיר את המשפט?"
היא מצביעה על טורצ'יק ואומרת בפקודה "הראקרוס השתמש בבקשה בחבטות זעם!"
הראקרוס שולף את ציפורניו החדות ומרחף עם כנפיו במהירות אל עבר טורצ'יק.
"טורצ'יק מהר, התחמק ותשתמש בגחלת!" אמרתי באומץ.
טורצ'יק ממתין כמה שניות להראקרוס ומחכה לרגע הנכון, הכל נראה מבטיח, הראקרוס מנסה לחבוט ולשרוט עם ציפורניו את טורצ'יק אך הוא מתחמק.
ולפתע הראקרוס שולח את ידו השנייה ופוגע ושוב חובט בטורצ'יק מספר מכות חזקות, שורטות את טרוצ'יק באכזרויות ומכות בכוח.
"מזה?!" אקרא בקול, מופתע מן החבטות הללו. מיילי מביטה בי ואומר בחיוך מסופק ורחב "חבטות זעם הם מספר חבטות, כאשר הוא יפספס אחת הוא התקוף שנית שלישית ורביעית וכך הלאה.."
לאחר מכן התחלתי מעט לדאוג, אמרתי לטורצ'יק "קדימה קום, אתה מסוגל טורצ'יק, תקוף בגחלת!"
טורצ'יק מזנק קדימה ומנפח את לחיו, ואז ממקורו הקטן יוצאות המון כדוריות אש קטנות וחמות שפוגעות בהראקרוס ועושות נזק לא קטן.
"אתה בוחר לתקוף עם מתקפת אש... מהלך מתוחכם, אך אל תצפה לנצח!" אומרת מיילי ביהירות
"אנחנו עוד נראה.." אמרתי לה בחיוך, לאחר מכן פקדתי על טורצ'יק "מצויין, עכשיו הקשב, השתמש בריכוז אנרגיה למתקפה הבאה שלך"
טורצ'יק עוצם את עיניו עומד מרוכז ויציב ומעצים את כוחו, הילה קטנה, צהבהבה וחמימה מקיפה אותו!
מיילי נרתעת מן הדבר ומיד מגיבה "הקראקוס עכשיו, השתמש במתקפת קרן, נסה לגרור אותו בכוח לאחד מגזעי העץ שכאן!"
הראקרוס מוריד את ראשו קדימה לכיוון טורצ'יק ושועט במהירות כאשר קרנו החדה מלפנים.
התחלתי לחשוש נורא, הקרן של הראקרוס נראתה חזקה וקשיחה והוא ממהר אל טורצ'יק ואמרתי "טורצ'יק זה מספיק, התחמק בזריזות ותקוף שוב בגחלת!"
הראקרוס מגיע קרוב אל טורצ'יק, טורצ'יק מנסה להתחמק אך הקרן של הקראקרוס מתנגשת בוא בעצמה ופוגעת בו.
הראקרוס מנסה להמשיך לרוץ לעבר גזע עץ כשטורצ'יק בין קרניו, אך טורצ'יק עוזר כוחות, משתחרר וקופץ מעלה.
הוא יורה משם גחלת שבזכות מיקוד האנרגיה חזקה הרבה יותר מן הקודמת!
הוא ממטיר את כדוריות הגחלת כמו גשם על הראקרוס המסכן שנחבל היטב.
"מעולה טורצ'יק אנחנו מובילים!" קראתי בקול מאושר ומיד מיילי הגיבה ואמרה "אל תשמח סתם כי לא תנצח!"
לא התייחסתי לדבריה ואמרתי אוקיי טורצ'יק "השתמש בניקור שוב ושוב על הראקרוס ועל תרפא ממנו!"
טורצ'יק רץ לעברו ומזנק קלות ומנקר את מצחו ואת גבו של הראקרוס בכוח עם מקורו המחודד, הראקרוס מראה סימני חולשה ומנסה להתגונן עם ידיו.
לפתע קוראת מיילי ואומרת "זה הזמן הראקרוס התנגדות ואז שוב מתקפת קרן!"
ולפתע הראקרוס אוחז בטורציק בבטנו, מחזיק אותו במהופך ומשליח אותו בעצמה על הקרקע טורצ'יק נשרט ונחבל מעט, הוא אינו מספיק לקום והראקרוס מקדים וחובט בראשו בכוח עם מתקפת קרן.
טורצ'יק נראה כאוב ותשוש, אך הוא קם, מביט בי נחוש ונראה כי הוא לא מתכוון לוותר.
"יפה מאוד מיילי אבל זה לא ישבור אותנו, נכון טורצ'יק?" אמרתי בקול נחוש ומלא מוטיבציה, וטורצ'יק השיב לי בחיוך "טורצ'יק טורצ'! "
מיילי מיד אמרה "הראקרוס השתמש בנשיכת חרק בכל הכוח!" ואני השבתי "טורצ'יק השתמש בשריטה!"
שני הפוקימונים הולכים זה מול זה במעגלים מחפשים למצוא אחד את רעהו אינו מוכן...
הראקרוס יוצא ראשון ומנסה לנשוך את טורצ'יק שמבצע היפוך לימין ומתחמק, בתגובה טורצ'יק שורט בברוטאליות את הראקרוס בידו.
הראקרוס מתעלם מן הכאב החד ומיילי צועקת "נסה שוב!" והפעם הוא אוחז ברגלו של טורצ'יק עם נשיכת חרק.
שיניו החדות ולסתו החזקה של הראקרוס מכאיבים לטורצ'יק הקטן שנאנק מכאבים.
ואז לפתע צצ רעיון במוחי,עודדתי את טורצ'יק "קדימה חבר בוא ננצח אנו מסוגלים, השתמש עכשיו מתווח אפס בגחלת וכוון לפניו של הראקרוס!"
טורצ'יק צועק בקול "טווווררצ'יייייי..." ויורה מטח כדוריות גחלת ופוגע בכוח בהראקרוס שעדיין נושך ולא מוותר.
ולפתע אומרת מיילי "קדימה הראקרוס השתמש בכוח סבל!" לפתע עיניו וגופו של הראקרוס זוהרים לרגע בהילה כחולה ובוהקת ונראה שהראקרוס מצליח לעמוד בגחלת הנמשכת של טורצ'יק!
ואז היא הוסיפה "קדימה עכשיו, השתמש בהתנגדות בכל הכוח!"
הראקרוס לפתע מתנגד סופית לטורצ'יק הוא מרפה, מאחיזת פיו ותופס את טורצ'יק, הוא קופץ גבוהה לאוויר ומשליח את טורצ'יק לאדמה בעצמה!
"טורצ'יק לא!" אני קורה בדאגה, טורצ'יק מנסה להיאבק ולקום אך הוא אינו יכל לשאת עוד ומתעלף.
"טורצצ'.." הוא מלמל מסוחרר ותשוש. אני רצתי אליו והרמתי אותו לידי ואמרתי לו בחיוך מלא גאווה "היית נהדר, כמעט ניצחנו, כל הכבוד לך חבר קטן!"
לאחר מכן לחצתי את ידה של וונסה ואודתי לה על הקרב "הייתי בטוח שניצחנו.. זה היה מהלך נהדר שם בסוף, יש לך הראקרוס אמיץ וחזק מאוד!"
היא השיבה "תודה רבה, זה באמת היה קרב בלתי נשכח.." הראקרוס גירד בראשו התחיל להסמיק מדבריי. לאחר מכן אמרתי "אוקיי ניצחת תפסי את גלייגר!" והיא אמרה "כן, נכון" אך שאנחנו מביטים סביב אנו איננו רואים זכר ממנו.
אנחנו ממשיכים לחפש מעט ואז לפתע וונסה ואני מבחינים שסנדשרו וגלייגר זוללים לנו אוכל מהתיקים!
"הייייי!!!!!" צעקנו שנינו בזעם ומיד מיילי יצאה לפעולה ונלחמה בגלייגר, הראקרוס חובט בוא עם מתקפת קרן מפתיעה מאחורי גבו מעיף אותו על גזע עץ.
גלייגר קם ומנער מעט את ראשו ונראה כועס, הוא נופף בכנפיו ועלה למעלה, מבצע סיבוב באוויר בשביל תנופה ומשתמש במתקפת קנף שפוגעת היטב בהראקרוס ומפילה אותו לאחור.
ואז גם סנדשרו מתערב עם עוקץ רעל על הראקרוס ועוזר לגיילר.
הבחנתי בכך ונראתי מאוד להוט להילחם "שתיים על אחד, לא פייר.. צריכה עזרה?"
מיילי לחוצה השיבה בציניות "כן עם אתה לא עסוק מידי..."
אני מבקש מטורצ'יק לאגור כוחות ולצאת לקרב בכל זאת. הוא מתאושש ומתנשם אבל מיד פועל ותוקף את סנדשרו בניקור חזק!
הקרב מתפצל, מיילי והראקרוס נלחמים בגלייגר בעוד אני וטורצ'יק בסנדשרו. סנדשרו תוקף במתקפת חול, הוא חופר באדמה ומעיף דשה וחול רבים שמקשים על טורצ'יק.
"החזק מעמד טורצ'יק, זנק לאחור ואז שוב למעלה והשתמש בגחלת!" פקדתי עליו בהתלהבות.
טורצ'יק מדלג לאחור פעמיים קטנות בשביל להתרחק מן החול שסנדשרו מעיף ללא חט, הוא קופץ שוב והפעם למעלה ואז מתקיף בגחלת חזקה שפוגעת היטב בסנדשרו!
סנדשרו נזרק לאחור ומשפשף מעט בדשא שעל האדמה. הוא מיד קם ומשתמש בהגנת כדור, הוא מתכנס בתוך עצמו והעור שעל גופו מגן עליו.
בעוד טורצ'יק ממשיך לתקוף בגחלת הוא מתחיל להתעייף מעט ואז סנדשרו מסתחרר כמו כדור ופוגע במהירות מרשימה בטורצ'יק שעף על גבו, מתגלגל ומתרסק.
טורצ'יק קם, הפרווה של צווארו מתנפחת והוא נעשה עצבני, בדיוק כפי שאמר הפוקדע.
"השתמש עכשיו במיקוד אנרגיה ואז נסה שוב ניקור!" אמרתי בנחישות ומוכנות רבה.
מיילי סיימה את הקרב שלה והיא ומשליכה פוקדור ריק על גלייגר המעולף, ובנתיים טורצ'יק מסיים את טעינת האנרגיה ומנקר במהירות רבה ובכוח את השריון של סנדשרו.
לפתע נשמעת זעקה עמומה שמגיעה מסנדשרו, מה שאומר שהוא מתחיל להרגיש בכאב.
פקדתי על טורצ'יק להפסיק ואמרתי "אוקיי בוא נסיים את זה, כך שלושה צעדים לאחור רוץ אליו והשתמש בשריטה בכל העצמה!"
טורצ'יק נשם עמוק ורץ בקריאה חזקה "טורצ'ייייקקק!!!" ואז חובט ושורט בכוח רב מאוד את סנדשרו שפותח את המגן ונופל על גבו מעולף.
"יש ניצחנו סוף סוף, אתה גדול מהחיים!" קראתי באושר אל טורצ'יק וחיבקתי אותו חזק.
לאחר מכן הבטתי בסנדשרו ששם וחשבתי לעצמי 'רציתי את גלייגר. אבל הוא היה עקשן וקשוח בקרב, נראה לי שסנדשרו יתאים בהחלט!' ובלי מילים מיותרות שלפתי פוקדור.
בקריאת "פוקדור צא!" חזקה השלכתי את הפוקדור עליו, הוא נפתח וממנו יצאה קרן אדומה ששאבה את סנדשרו פנימה, הפוקדור נסגר והחל להתנדנד ולהבהב. משמיע קולות עולים ויורדים שוב ושוב בעוד שאני מביט בו מתוח ומלא צפייה.
פעם לימין ופעם לשמאל, מחכה את 20 השניות הארוכות בחיי ולפתע נשמע צליל שקט שוליו "טוו.." והפוקדור נעצר!
"תפסתי סנדשרו!" צעקתי בכל והרמתי את הפוקדור בזריזות, לחשתי לו "ברוך הבא לצוות" והכנסתי אותו לחגורת הפוקדורים.
מיילי מביטה בי בחיוך, נראה לרגע כאילו שמחה בשבילי אבל לפתע היא מציגה לי את הפוקדור הנוצץ שלה ומשוויצה "גלייגר בפנים!"
שתינו, כל אחד בעצם שמח על מה שתפס, מתקדמים לנו לעיתנו. נהנים וחוקרים את הדרך בה אנו הולכים, אני עסוק במפה שבפוקיגיר כדי לחפש את הדרך ואילו מיילי משתעשעת לה עם טורצ'יק...
"בבבבווווווםםםםםם!!!" נשמע לפתע רעש חזק מתוך העצים, זה היה רחוק מספיק בשביל שלא יקרה לנו דבר אבל זה לא היה במרחק של יותר מה 10 דקות של ריצה.
נבהלנו נורא, טורצ'יק נתקפף פחד ומייד קפץ לידי הבטתי במיילי במבט רציני והיא עשתה זאת גם, הסכמנו עם הראש מבלי לדבר שזזים לשם והתחלנו לרוץ. . .