נושא: פוקימון - המסע האולטימטיבי, דרכו של מאמן!

קרדיט ותודה רבה ל- PO ZON על הלוגו!

הקדמה:
שלום לכולם, כבר הרבה זמן חשבתי על לפתוח כאן סיפור אך לא ידעתי ממש אם יש לי כישרון כדי לכתוב סיפור שיעניין אתכם.
אז לבסוף החלטתי לפתוח סיפור על פוקימון, בשביל שיהיה לי דיי קל לכתוב אותו ולהתנסות בוא בתור סיפור ראשון...
הסיפור יהיה מבוסס על משחק ישן שהיה לי מזמן בחת"ם רק אם הרבה תוספות וחידושים מיוחדים!
ואם אתם אומרים לעצמכם בראש "אההה.. אני מכיר כבר הכל, אם הוא מתכוון לעשות מיטב אז זה יהיה סתם צפוי..."
אז לא, יהיו הרבה דברים חדשים ומעניינים שבהם לא נתקלתם עדיין.
"מי? מו? מה?" את זה תדעו אם תקראו!
* מכוון שאיני מתמצא בכלל בדור החמישי, לא תפגשו אותם כאן בסיפור *
לכבוד הפתיחה המחודשת:
פתחתי כאן כבר את הסיפור ולא הייתה אף התעניינות או תגובה, זה היה כל-כך משפיל שיצא שהתחלתי לעשות דאבלים כדי להמשיך בעדכונים!
ולכן סגרתי, אני מקווה שהפעם זה יהיה שונה ותיהיה טיפה יותר התעניינות.


קצת עליי (השחקן):
שמי הארי, או יותר נכון האריסון אוק. וכן... אני ממשפחתו של הפרופסור סמואל אוק המפורסם.
הוא סבי, אבא של אבי ליתר דיוק... הרבה אנשים היו מציקים לי בשאלות בעיקר בבית הספר...
את לימודיי באקדמיה למתחילים ואת בית הספר סיימתי ליפני כשבוע כמעט ובהצטיינות, אבל יש משפט שאומר "קרוב זה לא מספיק" ואני כל-כך מסכים איתו!
אני בן 14, גר בעיר סאנרייז אך לא מדוייק אני גר בקצה שלה בחווה עם הוריי, למשפחת אוק יש עסק המשפחתי של חוות טאורוסים וגינות ירק.
אני ילד יחיד וכמו כל ילד יחיד זוכה לדאגה וצומת לב רבה, רבה מידי...
אני כבר בן 14 והוריי אינם מסכימים אפילו לשמוע על מסע משלי, "לבד? בלי ליווי? מסתובב בעולם לבדך? לעולם לא!!!"
סבא סמואל ניסה לשכנע אותם אך כל נסיונותיו עלו בתוהו...
אני כבר משתגע, רואה הרבה אנשים שבאים והולכים ולכולם פוקימונים שונים מגוונים, כל-כך רוצה אחד משלי שיהיה רק שלי!
חולם כל-כך הרבה ליהיות הפוקימון מאסטר, ליהיות מאמן גדול, כמו דוד גרי.
לא מזמן ישבתי לי לראות קרב בין שני ילדים המתחרים בחצי גמר אליפות מחוז מלוטו, וכשהגיע הקרב האחרון זה היה כל-כך קובע ומרגש, גנגר מול טייפלוז'ן.
קרב אדיר זה היה... כל המתקפות השונות, ההתמדמה והנאמנות, לצאת ממצב של הפסד בטוח ולהמשיך להילחם, שיתוף הפעולה בין המאמן לפוקימון...
כל-כך התלהבתי, כל-כך רציתי להתחלף איתם אני לא יודע עם איי פעם התלהבתי ככה מקרב או ממשהוא בכלל!
ואז זהוא החלטתי שהיום אני יעשה שינוי, ביום הזה אני מתחיל מסע.
וכלום, פשוט שום דבר לא יעצור אותי!

מאגר פרקים:
פרק מס' 1 : לא מוותר הפעם, יוצא למסע!

מפת המחוז:


דמויות:

האריסון -

ספוילר

השחקן הראשי עליו מתבסס הסיפור, אחד מנחדיו של פרופסור אוק.
מראה:
מוצא: העיר סאנרייז.
אופי: סקרן, יהיר פעולה ומחשבה, אמיץ, עקשן ושנון.
חפצים: פוקדורים(X5), פוקדע, פוקיגיר, חכה , אוכלושתייה.
תגים:
פוקימונים שיש לו:
טורצ'יק(זכר)
ניתן ע"י מפרופסור אוק בפרק: "לא מוותר הפעם, יוצא למסע!"
מתקפות: גחלת, מיקוד אנרגיה, שריטה, ניקור.


סנדשרו(זכר)
נתפס בקרב בפרק 3 - "יום אחד, שני קרבות!"
מתקפות: עוקץ רעל, הגנת כדור, גלגול, מתקפת חול.

פוקימונים שמורים:
פוקימונים שהיו לו:

ליליה -

ספוילר

שחקנית ראשית וחשובה, השותפה למסע של האריסון שתלווה או ב-90% מן המסע, אחותה של ראש העיר ספרינג.
מראה:
מוצא: העיר ספרינג.
אופי: שנונה, פזיזה, רודפת צומת לב חום ואהבה, חייכנית ומעט העקשנית שצריך.
חפצים: פוקדורים(X5), פוקדע, פוקיגיר, תיק איפור, סכין קטנה , אוכלושתייה.
תגים:
פוקימונים שיש לה:
הראקרוס(זכר)
נתפס במהלך דרכה אל יער סאנרייז, הוצג בפרק "מי את? פגישה גורלית!"
מתקפות: מתקפת קרן, חבטות זעם, נשיכת חרק, כוח סבל, התנגדות.

אזומריל(זכר)
התפתח במהלך מסע, עוד לא הוצג רשמית.
מתקפות: לא ידוע כעט..

גלייגר(זכר)
נתפס בפרק 3 - "יום אחד, שני קרבות!"
מתקפות: מתקפה מהירה, עוקץ רעל, אקרובטיקה, מתקפת כנף.

פוקימונים שמורים:
פוקימונים שהיו לה:

פרק מס' 1: לא מוותר הפעם, יוצא למסע!

(אנא קראו את "קצת עליי" שנמצא למעלה בדף)
זהו, החלטתי שהיום אני אעשה שינוי. היום אני מתחיל מסע וכלום, פשוט שום דבר לא יעצור אותי!
אני לא יודע מה נדלק אצלי. תמיד רציתי וניסיתי לצאת למסע, אבל הרגש הזה שנדלק בתוכי והחל לבעור ולשתולל, בחיים זה לא קרה קודם.
קמתי מיד מהספא. לא סקרן אותי אפילו מי ניצח, רציתי כבר להתחיל את המסע שלי. הלכתי לחדר ואספתי כל חפץ אפשרי שהיה לי לתיק, כל דבר שיתרום להצלחת המסע שלי!
פתחתי את מגירת המטבח ומצאתי כמה תרופות.
הלכתי לחפש במחסן ומצאתי כמה פוקדורים, שלושה במספר. עליתי לחדר לקחת את חכת הדייג הישנה שבניתי מחוט ומקל, אפילו וו לא היה לה, אך זה לא עניין אותי!
ארזתי הכל בתיק בית הספר הצהוב שכל-כך אהבתי.
חיפשתי עוד כמה דברים. חשבתי לעצמי: "מה עוד אני צריך? מה יכול ליהיות שימושי?" בבת אחת זה עלה לי: "מחסנית תגים, וכסף!" חשבתי לעצמי בחיוך נחוש ורצתי ישר לחדר שלהוריי.
חיפשתי שם את המחסנית של אבי אך לא מצאתי אותה.
לא התייאשתי. הייתי נחוש למצוא אותה או כל דבר שיעזור. מצאתי באחת המגירות את קופסת התכשיטים של אמא! הוצאתי ממנה מהר הכל.
נשאר רק הריפוד המגן על התכשיטים שבו 10 גומות מרובעות. לא חשבתי פעמיים והחלטתי שזה מתאים.
נשאר דבר אחרון חביב וחשוב מאוד, כסף. הלכתי לארון בחדרי, הארון החום והגדול שמכסה קיר שלם. דחפתי אותו כמה פעמים בכלכוחי. קול חנוק של מאמץ יצא עם כל דחיפה ואז כשדחפתי מספיק, ראיתי את המעטפה!
כסף שחסכתי מכל ימי ההולדת, 750$ ליתר דיוק. שמתי אותו בכיס צדדי של התיק. הכנתי ליבגדים למחר שיהיו עטופים בצלופן שקוף והנחתי הכל מתחת למיטה. את התיק זרקתי ליד רגל המיטה השמאלית העליונה כי אותה מסתירה שידה ואף פעם לא מגיע לשם אור!
"אף אחד לא יראה את זה שם.." חשבתי לעצמי. ההכנות היו זריזות יחסית, זה כי הוריי לא היו בבית להפריע. אמא בחווה עוזרתבגינת הירק ואבא בסידורים של יבוא.
חזרתי לטלוויזיה והמשכתי את היום כרגיל, אך בתוכי הייתי מלא בתחושת התלהבות והתרגשות המעורבת ברגשות פחד ולחץ שאמא או אבא יגלו, שמישהו ידע!
למרות כל זה המשכתי את יומי כרגיל. בערב הוריי חזרו מהעבודה.ישבנו לאכול, דיברתי מעט מהרגיל על פוקימונים, כדי שלא יעלה אפילו ניצוץ של חשד.
סוף-סוף השעה 20:30. כמעט ומעולם לא הלכתי לישון בשעה הזאת, אבל רציתי לקום מחר ממש מוקדם,עירני. עצמתי את עיניי בכוח עד שלבסוף נרדמתי.
קמתי בשעה 5:57 לפנות בוקר, השעון המעורר אפילו לא צלצל. הוצאתי את בגדיי ממתחת למיטה,לבשתי אותם בזריזות והתרגשות:
חולצה, ג'קט, ג'ינס, כובע ותיק. הכל היה מטוקטק. שטפתי פנים, צחצחתי שיניים בזריזות ולא בהקפדה כרגיל, הכנסתי גם אותם לתיק ויצאתי. נעלתי את חדרי, מעין תחכום.
תפסתי את הנעליים ביד כל הזמן, מפחד כדי שלא ישמעו צעדים. עמדתי לפני דלת הכניסה ונשמתי נשימה עמוקה. פתחתי את המנעול עםמפתח, אך אז עצרתי. הרגשתי רגשות אשמה כלפי הוריי. ידעתי שהם ישתגעו מדאגה וחוסר וודאות. החלטתי לכתוב פתק: "אמא ואבא היקרים, יותר מידי זמן רציתי לעשות את זה, אבל מעולם לא נתתם לי. תמיד גוננתם והגנתם עליי מפני העולם... אף פעם לא סמכתם עליי מספיק בשביל זה. אנימדבר על להתחיל את המסע שלי. אני רוצה להראות לכם שאני יכול להסתדר, שאני ילד גדול, כבר בן 14.
אני אחזור כשאהיה פוקמון מאסטר דגול. לצערי לא אחזור עד שאגשים את חלומי. אוהב הארי !" שמתי את הפתק בפינת השולחן בחדר האוכל.
הזלתי דמעה אחת, והנחתי אותו על השולחן. רציתי אז לוותר אבל אז אותו רגש של אתמול בער בי, שוב אמר לי: "זה או עכשיו, או לעולם לא!"
יצאתי מהבית, סגרתי את הדלת ונעלתי אותה. את המפתח הכנסתי מתחת לחריץ הדלת למטה. יצאתי אל הדרך, התרחקתי מהבית בריצה.
כמה שיותר מהר, שלא יתעוררו לפתעויספיקו לעצור אותי! נשמתי עמוקות כל הדרך. נכנסתי אל תוך מרכז העיר, שעון הידשלי הראה שהשעה 6:30 עכשיו.
לא היו הרבה אנשים בחוץ, ממש היה אפשר לספור אתכולם מבלי להתבלבל. לאחר עוד כמה דקות של הליכה, יצאתי מטווח מרכז העיר.הפעם לצד השני, לכיוון העולם שקורא לי.
"יש עוד מבנה אחד בעיר שאחלוף על פניו וזאת המעבדה של סבא סמואל!" מלמלתי לעצמי בשקט. התקרבתי יותר ויותר אל המעבדה. חיוך התנוסס על פניי, אך לפתע שכבר הגעתי ממש קרוב עלה בי החשד: "אולי הוא כבר יודע שברחתי.אולי אמא ואבא התקשרו ואמרו לו, עדכנו אותו. הוא ינסה לעצור אותי!" חשבתי בדאגה.
עמדתי שם ליד המעבדה, מבולבל ומתוסכל... הסתכלתי בשעון כל כמה זמן והשעה כבר הפכה ל-7:20!
בשעה הזאת בדיוק שוב מלמלתי לעצמי: "זה עכשיואו לעולם לא. זה עכשיו או לעולם לא!" ואז עזרתי אומץ החלטתי להיכנס, הייתי מאוד נרגש ומפוחד אךאזרתי אומץ ועמדתי מול הדלת.
נקשתי על דלת הזכוכית הגדולה שלוש פעמים, ואז במיידיות היא נפתחה. לא הבנתי איך בכזאת מהירות זה קרה, איך סבא שמע אותי.
אבל זה לא היה הוא, היה זה ילד, בן גילי בערך. לבוש שחורים, שיער אדמוני ובוהק עם מבט נורא רציני שפתח את הדלת. לא שמנו לב זה לזה ונתקלנו אחד בשני, נפלנו.
הוא הסתכל עליי במבט זועף ורוטן ושאל בעוקצנות: "תגיד אתה משתמש בעיניים שלך לפעמים?!"
לא שתקתי כמו דג ומיד השבתי: "כן עיוור ואתה?!"
ואז אני והוא מיד קמנו, הוא ניקה את בגדיו במכות קלות ואמר: "יש לך מזל שאין לי זמן, אחרת הייתי נותן לך ולפוקימון שתבחר, יהיה אשר יהיה, את ההפסד הראשון שלכם!"
ואז בצעדים מהירים דחף אותי דחיפה קטנה והלך. התעצבנתי נורא. צעקתי לו: "בפעם הבאה שנפגש נראה מי יהיה המפסיד ומי המנצח!"
הוא לא השיב ממש, הוא המשיך בדרכו עם גבו מופנה אליי, אך הושיט יד אחת למעלה ועשה מעין סימן של "פקה פקה..."
התרגזתי נורא. ניפחתי את הלחיים באוויר ומלמלתי לעצמי: "בלון נפוח, בפעם הבאה שנפגש אני עוד אראה לו!"
לפתע הדלת נפתחה שוב, אני מסתכל מופתע ורואה את סבא.
אני לוחץ את ידו בחיוך, מעט מזיע מלחץ. חשבתי לעצמי: 'הלוואי והוא לא יודע! הלוואי ולא עדכנו אותו! בבקשה שלא ינסה לעצור אותי!'
אך החלטתי לשמור על כמה שיותר קור רוח, למקרא שהוא עדיין לא יודע, כך גם לא יעלה עליי, ומיד שאלתי בחיוך "מה שלומך סבא?"
"בסדר" אמר ומזג לנו כוס נס קפה והזמין אותי לשבת. הוא הביט וסרק אותי בסקרנות, הבחין בקלות שאני מסודר ומאורגן לטיול.
אך בכל זאת הוא שאל ברטוריות: "מה אתה עושה פה כל-כך מוקדם?"
לגמתי באיטיות ובחיוך מכוס הנס ואמרתי: "תנחש."
הוא הסתכל עליי בפנים מופתעות מזוייפות "סוף סוף הוריך הרשו לך לצאת למסע?!"
אמרתי מיד בלי להסס: "כן. סוף כל סוף כן, כנראה שהם הבינו שאני כבר לא ילד קטן."
הוא הסתכל עליי, צחק ואמר "אכן אכן. זה נכון!"
ואז הוא נאנח, קם מהכיסא עליו ישב ואמר: "טוב, אז אני מניח שהגעת הנה לקחת פוקימון זה נכון?!" הנהנתי בראשי בחיוב ואז הוא הושיט את היד לכיוון מסויים.
הבטתי לכיוון וראיתי לפניי 12 פוקדורים!
"כל אחד מהם הוא התחלתי, חשבת כבר על אחד?" הוא שאל בחיוך. שפשתי את כף ידי על הסנטר, הבטתי בהם והרהרתי לעצמי.
סבא ניסה להקל עליי ואמר: "יש סוג מסויים שתעדיף?"
על זה מיד עניתי: "כן, אש!"
סבא סינן והשאיר לי רק את ההתחלתיים מסוג אש. חשבתי על כל האפשרויות שנותרו 'נשארו לי צ'ארמנדר, סנדקוויל, טורצ'יק וצ'ימצ'אר...' ואמרתי לבסוף: "אני חושב שאבחר בטורצ'יק!"
סבא הסתכל עליי מופתע ואמר: "הו הו הו.. טורצ'יק הוא פוקימון חביב, אמיץ ונאמן מאוד, בחירה מעניינת!"
הוא ניגש להביא לי את הפוקדור,הוא הביא אותו יחד עם פוקידע ומפה ואמר בגאווה: "בהצלחה לך האריסון, אני מקווה שתצליח במסע שלך ותהפוך למה שאתה הכי רוצה להיות!"
הודתי לו, שמתי את הפוקדור והפוקידע בתיק ויצאתי מהמעבדה מנופף לסבא לשלום. התרחקתי בצעדים מהירים מן המעבדה ועם הזמן כבר יצאתי משטח העיר. ככל שהתרחקתי ראיתי את החלק הפראי; הצמחייה הרבה, הדשא הרך, העצים שענפיהם מתנדנדים ברוח ומכך נשמע רחש נעים!
קרני השמש שמבצבצות מהעלים המטילים צל על כל המקום, באותו רגע הרגשתי ממש חיי, ממש נרגש. הסתכלתי סביב וראיתי כל מיני פוקימונים שמעבירים בי מבט חטוף ונעלמים אל תוך היער. לפתע נעצרתי, עמדתי במקום מבלי לזוז ושלפתי את הפוקדור של טורצ'יק.
הבטתי בפוקדור המנצנץ, הייתי שקוע בו ואז לחצתי על הכפתור במרכז. לפתע יוצא הקרן אור לבנה ובוהקת שנגעה בדשא וקיבלה צורה של דנוזאור קטן.
ולאחר כמה שניות ספורות האור הבוהק ומהסנוור נעלם, ראיתי בברור את טורצ'יקואז נשמע: "טורצ'יייי!" הקול היה עליז ושמח!
הוא הסתכל עליי בחיוך. התכופפתי אליו, ליטפתי את ראש והעדין ואמרתי לו: "היי חבר קטן, אני הארי. עכשיו אני ואתה שותפים למסע. נעבור הרפתקאות וקרבות ונהיה חזקים! אתה מוכן?"
הבחנתי שהוא מביט בי במבט נלהב בעוד אני מסביר לו, עיניו נצצו וראיתי בהן שפועמת בוא ההרגשה, גם את אותה הרגשה שבוערת בי!
הוא לפתע אמר בחיוך: "טורצ' טורצ'יק טורצ'!" וקיפץ לו בעליזות.
"אז אני מבין שזה כן" אמרתי בחיוך.
"שנתקדם?!" המשכתי וקרצתי אליו, טורצ'יק הנהן בראשו.. וכך התחלנו להתקדם כשלפתע נשמע קול עדין שקרא: "היי!"

פרק טוב

פרק טוב.
אני חושב שמי שאמר "היי!" זה הילד עם השיער האדום.

תודה רבה לשניכם!!!
אבל שוב חבל שלא מגיבים לי הרבה, אני לא מבין מה לא בסדר בפרקים שלי... עם יגיבו עוד אני יעדכן עוד אחד!
אני חושב שהם כתובים טוב.

איזו השקעה!

אחלה סיפור!
הרעיו יפה ובכלל הכתיבה שלך טובה!
מאחל לך הצלחה,ומבטיח לעקוב.

.
פרק 2: "מי את?" פגישה גורלית!
מאירועי הפרק הקודם~

פורסם במקור על ידי NivX10

הבטתי בפוקדור המנצנץ, הייתי שקוע בו ואז לחצתי על הכפתור במרכז. לפתע יוצא הקרן אור לבנה ובוהקת שנגעה בדשא וקיבלה צורה של דנוזאור קטן.
ולאחר כמה שניות ספורות האור הבוהק ומהסנוור נעלם, ראיתי ברור את טורצ'יקואז נשמע ממקורו קריאה: "טורצ'יייי!" הקול היה עליז ושמח!
הוא הסתכל עליי בחיוך. התכופפתי אליו, ליטפתי את ראש והעדין ואמרתי לו: "היי חבר קטן, אני הארי. עכשיו אני ואתה שותפים למסע. נעבור הרפתקאות וקרבות ונהיה חזקים! אתה מוכן?"
הבחנתי שהוא מביט בי במבט נלהב בעוד אני מסביר לו, עיניו נצצו וראיתי בהן שפועמת בוא ההרגשה, גם את אותה הרגשה שבוערת בי!
הוא לפתע אמר בחיוך: "טורצ' טורצ'יק טורצ'!" וקיפץ לו בעליזות.
"אז אני מבין שזה כן" אמרתי בחיוך.
"שנתקדם?!" המשכתי וקרצתי אליו, טורצ'יק הנהן בראשו והתחלנו להתקדם כשלפתע נשמע קול עדין שקרא: "היי!"

הבטתי סביב, לא ראיתי דבר וזה גרם לי למעט חששות והפכתי יותר דרוך ומרוכז, מנסה לאתר מאיפה הגיע הקול הזה.
המשכתי ללכת באיטיות בעוד טורצ'יק מדלג בתמימות ומקדים אותי בהרבה ,
ולפתע שוב קורא לי הקול המיסתורי "היי! עצור!" אך שוב אני מביט ואיני רואה דבר.אני מביט לאחור, שמאלה וימינה ופשוט שום דבר...
התחלתי להתייאש שלפתע רעשים אחרים, משהו כמו זימזום הלכו והתגברו מצידי הימני ואז אני רואה ילדה שקוראת לי, רצה בכל המהירות עם הראקרוסשפניו וידיו מכוסות דבש.
מאחוריה של אבק ועשרות בידרילים שרודפים אחריה!
מיד נחלצתי לעזרתה, חשבתי מה לעשות ביהירות ומיד ראיתי כמה גפנים יבשים ועבים שנופלים מן העץ ,תפסתי אותם ועמדתי מוכן ומרוכז, חכיתי דרוך מאוד ברגע שחלפה על פניי במבט מסוקרן ונתתי לה לעבור.
ואז מיד, תוך שניות הצלבתי בין גפנים ומתחתי אותם. מחוברים לעץ מצד אחד ומושך מצד שני הבדרילים הסתבכו בזה אחר זה ונפלו כמו גוש גדול של חרקים לקרקע!
היא אומרת בשעננות כאילו שכחה מהכל "וואוו איך עשית את זה?" ואני לחוץ מתמיד צועק "מה את עומדת? קדימה!" תופס את ידה בידי הימנית ובשמאלית מרים את טורצ'יק שמצחקק ואינו מבין מה קורה.
רץ משם, מתרחק ככל שאוכל מנחיל הבדרילים .לאחר מכן, מותש מאוד אני עוצר ומתנשף. היא מביטה בי ואז מושיטה מיד בקבוק מים ואומרת בחיוך חביב ורחב "סליחה שסיבכתי אותך, רוצה מים?"
אני מודה לה עם ראשי כי אין ביכולתי לדבר, מתנשף עמוקות ושותה את המים. לאחר מכן שנינו שאולים יחד את אותה שאלה "איך קוראים לך?" ומתחילים לצחקק.
אני עונה ראשון, "שמי האריסון, אבל קראי לי הארי, הארי אוק!" והיא מגיבה "מיילי, זה השם" ולוחצת את ידי.
לכן מכן היא שואלת "אתה ממשפחתו של פרופ' אוק המפורסם?" ואני מגרד בראשי, מעט מסמיק ועונה "כן.. זה הסבא שלי"
היא נדהמת ומאוד סקרנית לגביי העניין. ותחת צילו של עץ אנחנו ממשיכים לדבר על כל מיני מאמרים ודברים שסבי שלי עשה וכתב. משם אנחנו מדברים על עצמנו ואני מספר לה את הסיפור שלי, נראה שהיא מביעה הזדהות עם דבריי.
ומספרת שהיא אחות של ראש העיר ספרינג. והיא ברחה כדי לחיות את חיה בלי מורים בפרטיים בבית ענק בשמירה מגוננת של הורייה ולהיות חופשיה...
היא כל-כך הזכירה לי את מה שאני עברתי כדי לצאת למסע.
אני חותך את הנושא ושואל "תגידי מה קרה שם? איך הסתבכת ככה?"
והיא עונה שהיא התאמנה עם הראקרוס שלה הוא לפתע מצע כוורת ולא עמד בפיתוי הדבש. לפתע היא קמה מן הדשא הרך מנקה את מכניסה הקצרים ואומרת "טוב.. קדימה קום זזים!"
אני מסתכל על בתמיהה שכזאת והיא מיד מסבירה באסרטיביות "אני יוצאת למסע, אתה יוצא למסע מעכשיו אנחנו יחד בזה, קדימה.. התחנה שלי היא העיר סטון-וויל"
קמתי מיד והלכתי אחריה שאלתי אותה "נו אז מהעיר ספרינג עד ליער סאנרייז זה מסע ארוך..הספקת לתפוס משהו?"
והוא אומרת שהיא הספיקה לתפוס מבלבד הראקרוס גם מריל שהתפתח לאזומריל. אנחנו ממשיכים ללכת בדרך היא מוצלת ונוחה מאוד להליכה אז אף אחד לא התלונן.
לפתע אני נזכר שבכלל לא בדקתי את המתקפות של הטורצ'יק שלי ואני שולף בזריזות מהכיס שבג'אקט את הפוקדע ומזין את הנתונים.
"טורצ'יק, פוקימון אפרוחון הלהבה, כשהו מתרגז רעמת הנוצות על צווארו מתעבה, הוא ניזון מפירות, תולעים וזרעונים למינהם." מקריא הפוקידע.
ואז מוסיף "מתקפותיו האופנייניות: גחלת, שריטה, מיקוד אנרגיה, ניקור."
אני מביט בטורצ'יק וחושב לעצמי "לא רע בכלל, אנחנו הולכים להיות צוות חזק מאוד! אני בטוח בזה חבר!" והוא מחייך אליי בחזרה בחוסר הבנה. לאחר עוד כמה מטרים שנינו רואים שני פוקימונים פראיים:
אלו הם גלייגרוסנדשרו!
אנחנו מביטים בהם מופתעים ואז בחיוך נחוש שנינו קוראים בכל "גלייגר יהיה שלי". אנחנו מביטים זה בזה ומתחילים בוויכוח בוא אנחנו מנסים לקבוע מי יתפוס אותו! כל אחד מציג את צדדיו ומדברים מס' דקות בעוד סנדשרו וגלייגר מאבדים עניין ומתחילים להתרחק.
לפתע מיילי מציע הצעה ואומרת בנחישות "אוקיי נלחם על כך, הזוכה יתפוס את הגלייגר! הראקרוס שלי נגד טורצ'יק שלך.. מה אתה אומר?"
אביט אל טורצ'יק ואקרוץ אליו ומשם אפנה מבטי למיילי ואומר בבטחון יתר ובעוקצנות "בסדר גמור, ננצח אותך, אהה... נלחם מולך!" ואתחיל לצחקק.
"נחייה ונראה" אומרת לי ומוציאה את הראקרוס החוצה, הוא מתמתח וקורא בקולו "הרא הרא!" לאחר מכן אבקש מטורצ'יק להילחם בוא הוא נארה מאושר ונרגש ושתינו עומדים מוכנים...

בנתיים בביתו של הארי:
אימי: "פתק?! ממ.. מזה כאן, אמא ואבא היקרים.." מלמלת וממשיכה לקרוא בליבה ולפתע מראה פנים מבוהלות ומתחילה לפרוץ בבכי.
אבי: "מה קרה רוז?"
אימי: "רודני, הארי בחר מהבית!" אומרת ומושיטה לו את הפתק.
אבי: "אני לא מאמין.. אני לא מאמין.. הוא פשוט השתגע הילד הזה!" צועק בכעס ותסכול. לאחר מכן מתהלך בבית בצעדים נוקשים ומהירים.
אבי: "לא לדאוג יקירה, המשטרה תטפל בזה, ג'ני השוטרת תמיד עזרה כשהארי או מישהו מאיתנו הסתבך בצרות.. היא תעזור למצוא אותו!" אומר הוא מלא עקשנות.
אבי: "שלום משטרה, את השוטרת ג'ני בבקשה זה מקרה חירום!"
פקידה משטרתית: "אני לא חושבת שאני יכו.."
אבי: "תגידי לה שזה רודני אוק בטלאפון!" אומר לחוץ ורותן.
וזה מה שהפקידה אומרת, ומיד ג'ני מפקדת התחנה עונה.
השוטרת ג'ני: "היי רודני מה שלומך, קרה משהו?"
אבי: "כן.. הארי נעלם, היינו ישנים והוא ברח בשעות הבוקר המוקדמות מן הבית. הוא החליט שהוא יוצא למסע על דעת עצמו!" אומר בגמגום, מעט מבולבל.
השוטרת ג'ני: "אין מה לדאוג רודני. זה עליי, נשלח שני שוטרים ונחזיר אותו!" אומרת בבטחון ומתכוונת לנתק.
אבי: "לא הקשיבי לה בבקשה, הוא רציני בזה ואני חושב שהפעם עם תנסי הוא יברח לך ויעשה הכל כדי להמשיך בשלו, לא תצליחי ככה אני מכיר את בני!"
השוטרת ג'ני: שותקת קצת וחושבת ולאחר מכן אומרת "אוקיי, הקשב מה נעשה.. אני ישלח שוטר מוסווה שיתפוס אותו יחזיר אותו הביתה במפתיע, אל תדאג בנך יהיה שוב בבית בעוד יום או ימיים!"
אבי: "תודה רבה לך ג'ני, תמיד אפשר לסמוך עלייך!"
אמי חוטפת את הטלאפון מיד אבי ואומר לג'ני "באמת באמת תודה, אך כמה שיותר מהר, הבן שלי לא ישרוד שם בטבע לבד!"
וג'ני מתנתקת את השיחה.
השוטרת ג'ני: "אנחנו צריכה את עזרתך למשימה מיוחדת!" אומרת ומביטה בריצונות באחד השוטרים. הוא מתלבש מיד בהסוואה ומבין את העניין.
השוטר: "אין בעיה, מי הבחור?"
השוטרת ג'ני: "הארי אוק, הבן של רודני ורוז אוק הוא בדרך אל המכון הקרוב, העיר סטון-וויל!"
השוטר: "הוא שלי.." אומר ומתכוון לצאת.
השוטרת ג'ני: "טוד, עשה זאת נקי ובטוח בלי אימותים!"
. . .

סיפור מושקע מאוד .
אהבתי את הכתיבה שלך ,השתפרת!

9/10

פורסם במקור על ידי ohadklein

איזו השקעה!

אני מאוד אוהב את הסיפור שלך אחי, מקווה שתמשיך לכתוב ולקרוא את שלי!
תודה רבה על התגובה

פורסם במקור על ידי VodkaTrump

פשש מעניין איך ימשיך פרק טוב

תודה רבה, מקווה שתמשיך לקרוא!

פורסם במקור על ידי ErWiN

סיפור מושקע מאוד .
אהבתי את הכתיבה שלך ,השתפרת!
9/10

תודה רבה רבה, מעריך את זה שהגבת...

פורסם במקור על ידי bugoji1

אחלה סיפור!
הרעיו יפה ובכלל הכתיבה שלך טובה!
מאחל לך הצלחה,ומבטיח לעקוב.

תודה רבה גבר, מקווה שתמשיך לקרוא

זה הסיפור הכי טוב שראיתי בפורום!
אתה ממש אלוף!!
וד"א לפי אילן היוחסין של הדמויות גארי אמור להיות בן דוד שלך, כי גם הוא הנכד של פרופסור אוק...
ואני בטוח ב99 אחוז שהקול ששמעו זה של אמא שלו...
סיפור ממש אדיר!!!
אני עוקב בטוח!

מקודם אמרתי שזו השקעה מכיוון שלא היה לי זמן לקרוא, אבל עכשיו קראתי ואני מת על זה!

אם אני לא טועה....קראתי כבר את הפרקים האלה, כשפתחת אותו פעם, אבל זה אם אני זוכר נכון.
בכל מקרה, ממש יפה! הפרקים כתובים מעולה!
אני מאמין שאת החלק הראשון לא הרבה כלכך קראו כפי טענתך, כי הוא ארוך מדי, וזה די מוציא חשק לקרוא.

פרק מעולה!למרות שנראה לי שכתבת כתבת ופירסמת אותו לא?
בכל אופן אחלה סיפור!!
יאללה פרק 3!

פורסם במקור על ידי ohadklein

זה הסיפור הכי טוב שראיתי בפורום!
אתה ממש אלוף!!
וד"א לפי אילן היוחסין של הדמויות גארי אמור להיות בן דוד שלך, כי גם הוא הנכד של פרופסור אוק...
ואני בטוח ב99 אחוז שהקול ששמעו זה של אמא שלו...
סיפור ממש אדיר!!!
אני עוקב בטוח!

מקודם אמרתי שזו השקעה מכיוון שלא היה לי זמן לקרוא, אבל עכשיו קראתי ואני מת על זה!

תודה רבה רבה.. מקווה שעוד אנשים כמוך יקחו קצת סבלנות ויקראו.. לא הכל ארוך כמו הפרק הראשון.

פורסם במקור על ידי Light Storm

אם אני לא טועה....קראתי כבר את הפרקים האלה, כשפתחת אותו פעם, אבל זה אם אני זוכר נכון.
בכל מקרה, ממש יפה! הפרקים כתובים מעולה!
אני מאמין שאת החלק הראשון לא הרבה כלכך קראו כפי טענתך, כי הוא ארוך מדי, וזה די מוציא חשק לקרוא.

אכן פתחתי אבל אף אחד לא קרא, הייתי עושה דאבל פוסטים כשהייתי מפרסם כי הייתי היחיד שמגיב שם.. וזה היה משפיל אז סגרתי.

פורסם במקור על ידי bugoji1

פרק מעולה!למרות שנראה לי שכתבת כתבת ופירסמת אותו לא?
בכל אופן אחלה סיפור!!
יאללה פרק 3!

תודה רבה, ואכן פתחתי, פשוט אף אחד לא קרא את זה באותה תקופה.. ועכשיו אני מפרסם את השלישי!

פרקים יפים! אני אמשיך לקרוא בעיון. רק נראה לי שבפרק הראשון הגזמת מידי עם הפרטים הקטנים Xd אבל זה ממש יפה