פרק ראשון - הבוס, הצעירה וחנות החיות
טום, נער צנום בן 16 הלובש ג'ינס וחולצת טריקו שחורה התהלך בחדרו הקטן בקומה השנייה של ביתו. זה היה היום השני מאז תחילת החופש הגדול, וטום איחר לעבודה. למעשה, הוא היה אמור להיות בעבודה כבר לפני ארבעים וחמש דקות, אך הוא התעורר מאוחר. כיוון שטום פספס את האוטובוס, הוא התהלך בחדרו וחשב איך להגיע לעבודה במהירות.
לפתע נשמעה צפירה. טום הביט בחלונו וראה את הרכב של אמו, רכב אדום מסוג הונדה חונה בחנייה הפרטית.
טום מיהר למטה לפגוש את אמו.
כשהגיע לחנייה, ראה אישה גבוהה, בערך בשנות הארבעים לחייה בעלת שיער אדום ועיניים כחולות.
טום מיהר להסביר לה את המצב, ועד מהרה הוא עמד מול החנות שבה עבד, מנופף לאמו לשלום.
כשהוא נכנס לחנות הוא ראה את הבוס שלו עומד על הדלפק ומדבר עם לקוחה. היה לה שיער אדמוני עם תסרוקת מוזרה שבה היא העמידה את הקוקייה שלה למעלה, היא לבשה חולצת בטן צמודה צהובה וג'ינס כחול קצר, כך שראו טיפה את הבטן שלה.
טום עבד בחנות חיות, חנות שבה לרוב עזרה ללקוח אורכת מעל עשר דקות; כלומר שטום יוכל לחמוק לחדר האחורי מבלי שהבוס יבחין בו.
הוא החל לצעוד בצעדים שקטים לעבר הדלת החומה אשר נכתב עליה "הכניסה לעובדים בלבד" באותיות אדומות ודהויות.
לפתע נשמע קול רועם.
"טום! בוא הנה ותעזור לגברת. לאחר מכן בוא לשיחה איתי בחדר האחורי."
טום נאנח. הוא ידע שהבוס לא עומד לצעוק עליו מול לקוחה, ושאת האש האמתית הוא שומר לשיחה בחדר האחורי.
"כן גברתי, במה אפשר לעזור?" שאל טום את הלקוחה הצעירה לאחר שהתמקם מאחורי הדלפק.
"אני רוצה שלוש קופסאות של מזון פוקימונים." אמרה בעייפות, כאילו חזרה על כך פעמים רבות. כששמע זאת הבוס הוא נאנח והלך בצעדים כבדים לעבר החדר האחורי.
"סליחה? פוקימונים?" שאל טום.
הצעירה נאנחה וכיסתה את פניה בעזרת שתי ידיה. היא נענעה בראשה מספר פעמים ואז הישירה את מבטה לטום.
"פוקימונים! פו - קי - מו - נים!" צעקה בייאוש.
טום הסתכל עליה במבט מוזר.
"את לא מפה, נכון?
"לא."
"מאיפה את?"
"אני מהעיר סרוליאן." אמרה.
"סרוליאן? אף פעם לא שמעתי על עיר כזו. היא נמצאת פה בארץ?" שאל טום.
"לא ממש. העיר נמצאת במחוז קנטו." אמרה בעוד טום מביט בה בפליאה.
"אה.. אם אפשר לדעת.. מה הם הפוקימונים האלה שאת רוצה מזון בשבילם?"
הצעירה משכה בכתפיה.
"את יכולה אולי להראות לי אותם?" שאל טום בהיסוס.
הצעירה העלתה חיוך מהוסס על פניה. היא הוציאה כדור קטן, לחצה עליו ולפתע הוא גדל כך שהתאים לידה במדויק. חציו התחתון היה בצבע לבן, בעוד חציו בעליון היה אדום.
"פוקדור צא!" צעקה תוך כדי זריקת הכדור לאוויר.
'נו יופי.. יש לי עסק עם משוגעת פה...' חשב טום.
"צא... סיידאק!"
הכדור נפתח באוויר ויצא ממנו לייזר אדום. הלייזר התקדם לכיוון הרצפה והתגבש לצורה של חיה. לאחר מספר שניות ברווז בעל נוצות צהובות ומקור גדול עמד על רצפת החנות.
"את כולאת את הברווז המסכן בכדור הזה?!" שאל טום בזעזוע.
'מעניין איזה מין המצאה זדונית הכדור הזה... לכלוא חיות! אתם מאמינים? ולמה לעזאזל היא קראה לברווז הזה פוקימון?"
"כולאת?! ברור שלא! סיידא הוא חבר שלי!" אמרה.
"סיידאק" הברווז פתח את פיו, כאילו לאשר דבריה של הצעירה.
טום נחרד.
"ברווזים אמורים לגעגע.. לא לומר את השם שהבעלים נתן להם..." פרצופו של טום החוויר.
"חזור סיידאק" אמרה הצעירה וכיוונה את הכדור לכיוון הברווז.
הלייזר האדום אפף את הברווז והוא נעלם כלא היה.
לפתע הבוס יצא מהחדר.
"אני קופץ הביתה. טום, אתה אחראי. ואני עדיין מחכה לשיחה שלנו." אמר.
טום הנהן והביט בבוס יוצא מהחנות.
"את לבדך כאן?" לחש.
"למה אתה מתכוון?"
"אני מתכוון כאן, בעיר. את לבדך?"
"אה, לא... יש איתי עוד שני חברים. למה?" שאלה.
"תביאי אותם לפה. יש משהו שכולכם צריכים לשמוע." אמר טום במהירות.
הצעירה התכוונה להתנגד, אך כששמעה את ארשת קולו של טום הנהנה.
"קוראים לי טום דרך אגב.
איך קוראים לך?"
-------------
תגובות בבקשה