נושא: המסע המוזר של חיי

פורסם במקור על ידי ttrrtte

הכל תבהר בהמשך ותודה רבה ממש השקעתי בוא!

הכל יתבהר.
בו. בלי א'.

''ואז ליבו נדם לעולמים''

לא היו לי מילים, שמעתי את הפחד בקולו של ריי, 'לא יכול להיות שהוא שוקל את זה ברצינות נכון?' חשבתי לעצמי בפחד, 'ועם כן את מי יקריב?' זאת הייתה השאלה שהסתובבה כל הזמן בראשי.
ריי אמר בקול חלוש ''אחשוב על זה והודיע לך אחר כך..'' ובמילים משמחות אלו פנינו בחזרה אל המחנה, בדרך אני וריי החלטנו שמוטב לעט עתה לשמור את מה שאביגיל אמרה לנו בסוד, התקדמנו באיטיות אל עבר המחנה, הוצאתי את בלה, קאקונה, איווי ופוניטה וריי הוציא את לני, פוניטה וסמירגל.

קצת לפני שהגענו למחנה התייצבו מולינו שני פוקימונים, אחד שדמה במידה מפתיע לפוקדור ואחת שנראה משועמם לחלוטין והוא היה בצבע ירוק עם עיינים צהובות, פתחתי את הפוקדע והעברתי על הפוקימון הראשון, הפוקדע זמזם ואמר בקולו המתכתי ''אלקטרוד, פוקימון הפוקדור אלקטרוד הוא פוקימון מסוג חשמל והפוקדור מבוסס על צורתו'', העברתי את הפוקדע על הפוקימון השני ושוב נשמע אותו צליל מתחתי ''טריקו, פוקימון העשב'', אני וריי הסתכלנו אחד על השני ומיד הבנו, אני לא יודעת מה עם ריי אבל אני נדלקתי על אלקטרוד, אמרתי לקאקונה להתקדם קדימה וריי אמר לפוניטה, ''קאקונה ירי חוט ואז קוצי רעל!'' אמרתי בשמחה, טריקו צעד צעד אחורה והבנו שהוא רוצה עשות קרב, קרב אז ריי גם זז הצידה ושניהם בהו בי ובאלקטרוד נלחמים, ירי החוט פגע באלקטרוד אבל הוא לא השפיע הוא רק גרם לאלקטרוד להראות כאילו הוא לובש חגורה לבנה ודקיקה, גם קוצי הרעל פגעו אבל הם בקושי והסבו נזק לאלקטרוד, אלקטרוד החליט שזה הזמן להשיב מלחמה ויצא במכת ברק, מכת הברק הייתה מדהימה עד שבקושי יכולתי לדבר, היא הייתה כל כך יפה וחזקה עד שהרגשתי ממקומי את החשמל הסטאטי היוצא ממנה, גם קאקונה היה מופתע, ברגע האחרון צעקתי ''קאקונה! נעיצת רעל'', לא ידעתי מאיפה זה בא לי הרי קאקונה לא יודע הנעיצת רעל כלל וכלל, אבל כאשר מכת הברק נסוגה מקאקונה, ציפיתי לראות אותו מעולף אבל לא ראיתי בכלל את קאקונה, ראיתי פוקימון בצבעי צהוב-שחור וצעקתי ''קאקונה איפה אתה?'', ריי לחש לי ''זה קאקונה או בידריל לייתר דיוק'', הבנתי שקאקונה היתפתח ושמתחתי מאוד, ''קאקונה, כלומר ווידל התקשחות ואז קוצי רעל שוב בכל הכוח!'', על עורו של בידריל לרגע נראה הבזק ואז הוא ירה כמה עשרות חצי רעל סגולים אל עבר אלקטרוד שכנראה היה מופתע מההתפתחות ונפגע בחוזקה ושכב מעולף על הקרקע, ''פוקדור צא!'' צעקתי בשמחה, הפוקדור נזרק אל עבר אלקטרוד ותפס אותו, אבל לא הפוקדור שלי הוא שתפס אותו, באמצע הזריקה פוקדור אחר, פוקדור בצבע שחור כהה עם פסים אדומעם נזרק על אלקטרוד ותפס אותו, מראה הפוקדור נפל ריי על הארץ ונתקף עיוותים ורעידות בלתי רצונים, ''ריי?!''' צעקתי בדאגה, ''אנחנו מבינים שהחבר הקטן שלך מכיר את הפוקדור הזה'' נשמע קול לחשוש בין השיחים, ''כן..'' המשיך הקול, ''פוקדור ההרג הקטן שלנו כל מי שנתפס בוא מת, ביי ביי אלקטרוד, הם הוציאו את אלקטרוד מהפוקדור, בעצם אי אפשר לומר שזה היה אלקטרוד זה היה כמה פיסות שלו ואיברים שלו פזורים על הקרקע, כמעט הקאתי למראה קיבתו ושאר איבריו הפנימיים של אלקטרוד אשר היו על הקרקע, הבנתי, ואמרתי ''אני יודעת שזה אתם צוות נובחר!'', שוב נשמע הקול מהשיחים ''העלמה מזהה אותנו! כמה נחמד'', ושני אנשי צוות נובחר זינקו קדימה מהשיחים, מכאן הכל קרה מהר , מהר מידי לטעמי.

צוו נובחר הוציאו מתיקם רובים קטנים וירו, עמדתי קפואה וצפיתי בכדור דקיק המחובר לחוט זהב אשר יצא מהרובה מכוון לעברי, לפתע בלה קפצה ממולי והכדור פגע בא, בלה נתקפה רעידות בדיוק כמו ריי, ''לא! '' צעקתי בחוזקה, ''אל תדאגי זה רק כדור מחשמל, אותך הוא היה הורג פוקימוני עשב הוא רק מהממם'' אמר בזעף האיש שירה בי, ''נו טוב ננסה שנית'' הוא אמר שוב, וירה, הפעם הייתי מוכנה וזזתי הצידה לרוע מזלי הירייה פגעה בריי, ריי התחשמל והתחשמל, חברי צוות נובחר אמרו ''נתראה אחר כך, שנהרוג אותך'' ונעלמו, התכופפתי לצד ריי המתעוות ודמעות ירדו על לחיי בזרם שוטף כמו מפל ''ריי! אסור לך למות!'' אמרתי לו בפחד, צער ויגון'', הוא לחש לי לחישה קטנה ''אני אוהב אותך נגה'', ''גם אני אותך'' לחשתי לו חזרה, ואז שנייה לפני שליבו נדם הוא אמר ''אני בא טוני..'', ואז ליבו נדם לעולמים, ''לא!'' צעקתי אל שמיי הלילה, 'ריי מת' לא יכולתי לשאת את המחשבה הזאת, הפוקימונים של ריי התקרבו בחשש אל הגופה שלידי, הם כולם בכו ויללו בעצב וזעם על צוות נובחר, אפילו הטריקו שעד עכשיו עמד בצד התקרב והצאבל על חברו אלקטרוד ועל ריי.

לפתע שמעתי רחש מהשיחים וזרוראה בא מולי, ''שלום אביגיל'' לחשתי בקול חנוק מדמעות, ''הוא לא מת לגמרי'' היא אמרה לי, ''למה את מתכוונת?'' לחשתי בשביב של תקווה, אביגיל חייכה חיוך עצוב ואמרה ''בקרב הגדול הוא יחזור חמודה, הוא יחזור..'' ובמילות נחמה אלה היא נעלמה.


הרמתי את ריי וצעדתי אל המחנה בשקט, כאשר הגעתי באו אליי כולם שרה, ג'וני ההורים שלי והריו של ריי והם אמרו ''שלום נגה וריי איך היה בטיו...'' מילותיהם נקטעו כאשר ראו את ריי, ''הוא נרדם?w' גיחכה שרה בלחץ ''לא..'' לחשתי וסיפרתי להם את כל הסיפור.
כולם בכו בכי מר והתאבלו, כאשר סיפרתי להם על מה שאמרה אביגיל הם מרגעו קצת ואמרו ''זה זמני בלבד..'' ואז חזרו לבכות בכי מר.

למחרת בבוקר כולם התעוררו במצב רוח מדוכדך מאוד, אפילו הפוקימונים בקושי הסכימו לצאת מהפוקדורים ולשאוף מעט אוויר צך, הפוקימונים של ריי עברו לפחות לעכשיו לאוהל שלי ותפקידי היה לדאוג ולשמור עליהם מכל צרה שלא תבוא, קילחתי אותם, האכלתי אותם וסירקתי אותם בדיוק כמו את הפוקימונים שלי, אבל דבר לא הוציא אותם מהדיכאון, לני היה במצב הכי גרוע, הוא קדח מחום והוא סבל מהזיות, בלה עמדה לצידו כל הזמן הזה.

שבוע לאחר המקרה הנורא, מותו של ריי, לני התחיל להראות סימני החלמה, כמובן אחרי חמישה ניסיונות התאבדות שבאמת ובתים אני מעדיפה שלא לפרט, הוא הצליח סוף סוף לעמוד על רגליו שוב, ואיתו כל יושבי המחנה התחילו לחזור לעצמם בהדרגה, אבל בכל מקום שהסתכלתי עליו ראיתי שלעולם ל נחזור לעצמינו במלואינו, לא עד שריי יחזור, המחשבה היחידה הטובה שנאחזתי בא הייתה שריי עם טוני, שריי עם חברו....

בפרק הבא-
איך החבורה תשרוד ?
מה המסר של אביגיל?

הפרק היה ממש טוב ומפתיע, והוא אכן מעורר את השאלה: מה יקרה עכשיו בלי ריי.
אבל יש דבר אחד קטן ששכחת והוא בלתי נסלח, הויידל כבר התפתח מזמן לקאקונה! למה החזרת אותו לווידל ופיתחת אותו שוב!
מקווה שתמנעי מטעויות כאלה והסיפור ימשיך להיות טוב כמו עכשיו.

שיט! לא שמתי לב אני עורכת לבידריל כרגע

עוד שתי תגובות פרק המשך ל''ואז ליבו נדם''

כשערכת (כנראה) מווידל לקאקונה ובידריל, לא שינית טוב את "ווידל, אא קאקונה" ל"קאקונה, אא בידריל" אלא כתבת "קאקונה, אא ווידל".
חוץ מזה שהפרק היה יפה, הפריע לי ביותר דבר אחד שאולי לא ידעת (והיה כדאי לך לבדוק קודם):
פוקימונים מסוג מתכת לא מושפעים בכלל ממתקפות מסוג רעל!!! בדיוק כמו שמעופפים לא מושפעים ממתקפות סוג קרקע ושסוג קרקע לא מושפע בכלל מסוג חשמל, לכן מה שכתבת לא הגיוני.
אפילו אם את רוצה להגיד שזה כן ישפיע, אין מצב שמתקפה חלשה כמו עוקץ רעל "תוריד" אלקטרווד.
חוץ מזה פרק יפה.

סבבה אני רתשדל לשים לב עוד תגובה אחת פרק

איזה כיף להיות התגובה האחת הזו!
אני כבר ממש מת לדעת איך הסיפור ימשיך

אתה תופתע הפרקר הבא בערב עד 10 יפורסם

שתיים ושלוש תרבע דפי וורד הפרק הזה!

עיינים בגשם

בימים שלאחר מותו של ריי היה קשה מאוד במחנה שלנו, האווירה הייתה מתוחה ולא דיברנו אחד עם השני חוץ מ- ''תרימי יותר את נחשולי המים'', או ''בלה צריכה ללמוד יותר מתקפות''.

הייתי בדרך חזרה למחנה כאשר בידי פירות היער אשר אספתי לארוחת הצהריים, לפתע שמעתי קול מוכר מאחוריי ''חזרנו!'', הסתובבתי לאחור בבהלה וראיתי אותם, אלו היו אותם אנשים מצוות נובחר, התמקדתי על האחד בעל השיער החום והעיניים הירוקות, זה שלחץ על ההדק, זה שהרג את ריי.
זעם גאה בי וכמו תמיד שאני כועסת יצאו ממני שני נחשולי מים ענקיים, אבל הם היו שונים, הם היו אדומים כדם וראשם היה עטוי קשקשי מים אדומים ובוהקים, העיניים שלהם היו להבות אש קטנטנות למרות שיש לי כוחות מים ולא אש והפה שלהם היה מספיק גדול כדי לבלוע סנורלקס בוגר בשלמותו.
חברי הצוות היו המומים והיססו לרגע, ההיסוס הקטן הזה היה הטעות הגדולה ביותר שלהם, נחשולי המים האדומים התקרבו אליהם במהירות אליהם בלסתות פעורות אשר חשפו כמה מאות טורי שיני מים אימתניים ואז הם בלעו את חברי הצוות בשלמותם, הייתי בטוחה שחברי הצוות פשוט יפלו ארצה מתוף גופות המים של הנחשולים, אבל זה לא מה שקרה, נחשולי המים התפוגגו ואיתם שני חברי הצוות.
עמדתי שם, רועדת כול, הייתי בהלם ודמעות זלגו על פניי כאשר פניי התעוותו בכאב מכל תנועה קטנה שלי, שמעתי קולות מהשיח לידי קוראים ''הנה היא בואו!'', הדבר האחרון שאני זוכרת הוא כמה אנשים שלא זיהיתי כי ראיתי הכל מטושטש, ששמים עליי מסכה מוזרה ואז הרגשתי את גז ההרדמה חודר לראותי ומשם אל כל גופי, ואז שקעתי בתרדמה.

התעוררתי בתוך מיטה לבנה , ניסיתי לקום אך רצועת ברזל שהייתה על מותניי וידיי ריתקה אותי למיטה והשאירה אותי ללא כל יכולת לזוז, ניסיתי להאבק והשתחרר אבל נראה כי רצועות הברזל ריתקו אותי כל כך חזק עד שלא יכולתי לזוז כלל ורק עייני נעו אנה ואנה , כאשר התכלתי מסביבי ראיתי חדר צבוע אדום, שיערתי לעצמי שצוות נובחר לכד אותי , בדיוק כאשר ניסיתי להשתחרר שוב שמעתי את דלת החדר נפתחת עצמתי עייני וניסיתי להראות עדיין מעולפת.

שמעתי חבורת אנשים נכנסת, שלושה על פי קולות צעדיהם , אחד מהם אמר ''סוף סוך תפסנו אותה, השני מת אז חייבים להשאיר אותה בחיים, ברור?!'', ''כן, המפקד!'', נשמעו שני קולות נוספים, ואז שמעתי שוב את הקול הראשון אומר ''קחו אותה למכונה!'', ידעתי שזאת ההזדמנות שלי לברוח , הרגשתי את ידיי משתחררות וכך גם מותניי מרצועות הברזל הקרות, ואז פתחתי את עייני ורצתי, האמת שהלוואי שזה מה שהיה קורה, אבל מה שבאמת קרה היה-
הרגשתי את ידיי ומותניי משתחררות ופתחתי את עייני, ניסיתי לקום בכדי לברוח אבל גופי היה משותק לחלוטין , קול צחוק נשמע ומעליי גחן איש בעל שיער שחור ועיינים שחורות כפחם, הוא אמר ''ידענו שתנסי לברוח ולכן שישנת השתמשנו עלייך בניצוץ חלוש מפיצ'ו ששיתק אותך לחלוטין, ניסיתי להתמלא זעם וזמן שוב את אותם נחשולי מים אדומים אך לא נחלתי הצלחה.
האיש בעל השיער השחור אמר ''לא נעים להכיר, אני שון, קחו אתה מכאן!'', אחד האנשים שלידו הרים אותי בחוזקה רבה ונשא אותי לחדר אחר, מעט לפני שהוא פתח בעזרת קוד את דלת החדר שאליה לקח אותי הרגשתי את אצבעותיי זזות 'השיתוק עבר!' הבנתי ונשארתי באותה תנוחה כמשותקת וחיכיתי לרגע הנכון לברוח, לבסוף ראיתי את האיש אשר החזיק אותי לוחץ על סדרת ספרות, שלוש-שלוש-אפס-ארבע ודלת כחולה כים נפתחה, מולי עמדה מכונה שחורה ענקית , היא הייתה מורכבת ממאות גלגלי שיניים וחלקי מכוניות ישנות שנצבעו בסרבול בשחור, אבל מה שהכי הפחיד אותי הייתה לוחית מתכת באמצע המכונה בדיוק בצורת וגודל גופי.

הבנתי שזה הרגע הנכון לבריחה, בעטתי והשתחררתי מידי האיש אשר החזיק אותי ויצאתי בריצה מן החדר אל עבר היציאה כאשר חצי צוות רודף אחריי, 'דה ז'ה וו' חשבתי לעצמי ויוך קטן עלה על שפתיי, אבל החיוך התחלף מיד בדמעות כאשר נזכרתי איך אני וריי היינו יחד במצב הזה ויונתן, ג'וני ושרה באו לעזרתנו ואיך כולנו רצנו החוצה במהירות, 'אבל לא הפעם, ריי מת ועד שיונתן, ג'וני ושרה יבינו שמשהו קרה יהיה מאוחר מידי, אחרי הכל הם חושבים שאני קוטפת פירות אז די לבכות!' נזפתי בעצמי ורצתי אל עבר היציאה, הפעם מצאתי את דרכי בקלות ורצתי החוצה במהירות , הרגשתי טיפות מים פוגעות בגופי בחוזקה, הרמתי את ראשי לשמים אבל א ראיתי שמי תכלת כפי שציפיתי ראיתי מאות ענני סערה אפורים מורידים גשם בחוזקה, המשחתי לרוץ בתקווה לא להחליק, לבסוף הגעתי לקרחת יער מוכרת למראה, אותה אחת אליה אני וריי ברחנו כאשר צוות נובחר רדף אחרינו , ואז ראיתי זוג עיניים מוכרות להפחיד בגשם, נועצות בי מבט רך ורחום מסתכלות עליי, ''ריי?!'' לחשתי ברגשות מעורבים , הדמות התקרבה אליי, זה היה הוא, 'ריי!'' אמרתי הפעם לא כל כך בלחישה, אבל זה לא היה לגמרי ריי הוא היה מקוף באור כחלחל וחמים, הוא הסתכל עליי בעיניו המדהימות ואמר ''נגה, התגעגעתי אלייך, אך אין זמן לזה עכשיו עלייך לברוח ומהר, זמנו בעולם זה קצוב, את חייבת לברוח, אני יוביל אותך'' ואז הוא נעלם והתחלף בעמוד כחול שזז, הבנתי שזה ריי אשר מורה לי את הדרך, הגעתי למחנה תוך כמה שעות ריצה מפחידות, ''ביי נגה, אני חייב לחזור למעלה'' שמעתי את קולו של ריי לוחש ועמוד האור נעלם , שרה התקרבה אליי בעצבנות ואמרה ''איפה היית?!'' אבל השתתקה למראה בגדיי הקרועים ומלאי הבוץ גם לנוכח ידיי השרוטות והפצועות, אבל לי לא היה אכפת, עייני שקעו באפלה, סיפרתי להם בקול חלוש על מה שקרה, אבל על ריי לא סיפרתי להם, לא הייתי מסוגלת.

קצת לפני שהייתי אמורה ללכת לישון הלכתי לטיול קצר עם הפוקימונים שלי ביער, טיילתי איתם ואספתי יחד איתם פרחים להניח על קברו של ריי , לבסוף היה לי זר גדול של נרקיסים וורדים אדומים ולבנים, הגעתי אל קרחת יער קטנטנה לא רחוקה מהמחנה , הסתכלתי על הקבר שבניתי יחד עם הוריי, הוריו של ג'וני, שרה, ג'וני ויונתן, הקבר היה ערימת אבנים חומות אשר סידרנו כחומה , החריטה שחרטנו על האבנים בסרבול בקושי נראתה, אבל אני ידעתי מה היה כתוב שם-
''ריי, הילד בעל לב הזהב, הנבחר הטוב בעולם 2000-2011''
הנחתי את הזר לרגלי הקבר של ריי ופניתי ללכת, משהו שרק מאחוריי, הסתובבתי אך לא ראיתי כלום, בדיוק שפניתי ללכת ראיתי מולי פוקימון שחור קטן בעל קרן על ראשו ועיניים בצבע כחול וצהוב, הוצאתי את הפוקדע שמיד קרא בקולו המתכתי ''שאפט, פוקימון הרוח, שאפט בדרך כלל מסתובבים על יד בתי קברות''.

'פוקימון רוח..' חשבתי לעצמי ואז אמרתי ''בלה צאי!'', בלה באה לצידי ואמרתי לה ''בלה עלים קסומים!'', בלה הוציאהמן הדשא שעל ראשה עלי תער מוקפים באורות צבעוניים, שאפט פתח את פיו וירה קרן שחורה אשר קרעה את העלים והם נעלמו כלא היו, הקרן המשיכה אל עבר בלה שנפלה לאחור והתעלפה, ''לא נורא'' ניחמתי אותה והחזרתי אותה לפוקדור שלה, ''פוניטה צא!'' אמרתי, ומולי נעמד הפוניטה שלי כאשר להבותיו הכחולות זזות בחוזקה על פי קצב הרוח, ''פוניטה דחיפה!'' אמרתי, פוניטה יצא אל עבר שאפט שלא זז, אבל במקום לפגוע הוא עבר דרכו, ''מתקפות מסוג נורמל אינן פוגעות בפוקימוני רוח'' שמעתי את הפוקדע בקולו המתכתי , 'עכשיו אתה אומר לי..' חשבתי לעצמי, לפתע בלה קפצה לצידי מאוששת והבנתי שהיא רוצה שזה יהיה הקרב שלה ושלה בלבד, הנהנתי אל עבר בלה בעידוד, החזרתי את פוניטה בחזרה אל הפוקדור, ''בלה עלים קסומים את יכולה!'' קראתי לה בעידוד, אבל במקום זאת בלה זינקה לאוויר כאשר שני גפנים לצידי גופה, ''הצלפת גפן!'' קראתי בהפתעה, ואז בלה התחילה לזהור, היא נעשתה גדולה יותר ומשהו צץ על ראשה כאשר היא הפסיקה לזהור היא עדיין הייתה באמצע הצלפת הגפן, אבל פרח אדום היה לראשה, ''אודיש התפתח לגלום'' קרא הפוקדע, ''יש, כל הכבוד בלה!'' אמרתי באושר, שפאט לא הצליח להתחמק ועף לאחור בחוזקה והתעלף, ''פוקדור צא!'' קראתי תוך כדי זריקת הפוקדור, נידנוד ראשון, שני, שלישי, נתפס!, הרמתי את הפוקדור והבזק זיכרון חדר למוחי, ההרגשה הטובה כאשר פוקימון מתפתח, כאשר תופסים פוקימון חדש, ומיד ידעתי 'אני חוזרת למסע שלי לטוב ולרע!'

בפרק הבא-
מה יקרה לפוניטה של ריי?
איך בלה תסתגל לצורתה החדשה?
איזה שיר תשיר נגה?



.

אוקיי הפרק טוב חוץ מדבר אחד, תיאור הקרב וההתפתחות היו דלים מאוד יחסית לשאר הפרק

אופסיס אני אשתדל לשפר בפעם הבא עוד תגובות?

שוב פרק טוב, את משתפרת.
רק דבר אחד קטן, "שניים ושלושה רבעי דפים של וורד הפרק הזה!" "שתיים ושלושת רבעי דפות וורד..."

מכל הדברים אתה מעיר לי על זה... :~) נו טוב.. עוד תגובות?

עוד שתי תגובות פרק!