ניצוצות-זאת כבר הגזמה!
העבר התגלה,התדהמה שהציפה אותי מילאה את ליבי אך השתדלתי לשמור על מבט אדיש שלא יראה זאת ואמרתי בלחש לריי ''גם לי יש זיכרון כזה אך מעט שונה..'' אמרתי וסיפרתי לו, בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שלמישהו באמת אכפת מהזיכרון הזה, בניגוד אליי ריי לא הסתיר את תדהמתו אלה פער את פיו כאילו עמד לומר משהו, אבל המילים לא יצאו מגרונו.
חיכיתי לתגובתו של ריי במשך שש דקות ארוכות שנראו לי כמו נצח ,ולבסוף הוא אמר ''זה ממש מוזר..'' ובזה סיים את דבריו.
עלינו לחדרים שלנו בשתיקה, כל אחד לשלו, לאחר שנכנסתי לחדר שלי נשכבתי על המיטה או יותר נכון התמותתטי מוכת מחשבות ותדהמה ''מה יהיה? איך זה ייתכן? האם החדר שבזיכרונינו הוא אותו חדר? מה קרה שם?'' ועוד כאלה עד שנרדמתי.
עבר עליי לילה רצוף סיוטים חלמתי על דם ועשב וגל בגובה 27 מטרים וגם על פונפונים,כן פונפונים התעוררתי שטופת זיעה וללא יכולת לזוז הרגשתי משהו מוזר והבנתי מה גרם לי לחלום על פונפונים, פוקימון ארנב בצבעי חום-לבן ישב עלי עם אזור האחוריים שלו על ראשי לפוקימון היה זנב פלומטי ממש כמו פונפון, אך ברגע ששמעתי דפיקה בדלת ושמעתי את קולו של ריי אומר ''נגה את שם?'' הפוקימון הפלומטי קפץ מהחלון וברח ,פתחתי את הדלת,ריי עמד שם אבל ניכר כי גם עליו עבר לילה קשה.
ריי התנהג בערך כרגיל ואמר ''בואי ליער'', הלכתי אחרי ריי ליער מעט בחשש, ברגע שנכנסנו לשם שמענו מין צווחה חדה, הסתכלנו לשמים וראינו להקת מורקרו עפים בשמים, לכולם הייתה ן אבן מוזרה בצבע סגול ברגליים, לאחר כמה שניות הם כולם צווחו יחד בהרמונניה, וכמובן גרמו לנו לכאב ראש אבל באותו רגע של כאב האבנים התחילו לזהור וכך גם המורקרו, ממש לנגד ענינו התפתחה להקה שלמה של מורקרואים והתעופפה משם כאילו כלום לא קרה, היינו מוקסמים אבל קול יירייה חד קטע את הרגע הקסום ההוא, אחד ההונצ'קרואים נפל כאשר הוא משאיר שובל דם באוויר שצונח אחריו בקצב קבוע, אני וריי התחלנו לרוץ אל עבר הונצ'קרו בלהט הדאגה, אבל לא הספקנו להגיע והונצ'קרו צלל אל בין העצים ולאדמה הנוקשה, כאשר הגענו למקום הדבר הראשון שראינו היו כתמי דם, רציתי להקיא אבל התאפקתי , התקרבנו אל הונצ'קרו שהתבוסס כעט בשלולית אדומה ומבחילה, קירבתי את אוזני לחזה המרוטש של הונצ'קרו ואמרתי '' יש דופק'',ברגע שאמרתי את מילים אלו קרה הדבר הכי אבל הכי מוזר שיש, ניצוצות כחולים פיזזו על ידי אל עבר הונצ'קרו, הם התחילו לפזז לכיוון אזוריו הפצועים ואני וריי ראינו במו עינינו עצמות מתאחות וכשלוש ליטר דם ששוחזר בוא במקום, הניצוצות נעלמו אבל במקומם עמד שם הונצ'קרו, בריא כמו טורוס ואפילו יותר.
הבטתי בידי מופתעת ונדהמת לחלוטין אפילו ריי עמד שם מופתע בלי לומר מילה, לאחר כחמש דקות של שקט לא טיבעי הוא שאל בלחש ''מה עשית?'' ואני עניתי בלחישה חלשה אפילו יותר ''אני לא יודעת'', הונצ'קרו עף לשמים לחבריו כאילו כלום לא קרה, לעומתו אני וריי עמדנו מודהמים וחשבנו ''ניצוצות כחולות? מה?''
בפרק הבא-
מה הוא ספר הלומוקס?
איך יגיבו נגה וריי לניצוצות המוזרים?
איזה שינוי יחול בבלה?
הכל בפרק הבא של המסע המוזר של חיי!!!!