נושא: המסע המוזר של חיי

תגובה, שעוד מישהו יגיב עכשיו!

חלק א'-בריחה, מירוץ ותפנית מפתיע!

''בחצות ברור?'' שאלתי את הפוקימונים שלי, כולם הינהנו והתוכנית יצאה לפועל, נכנסתי לאוהל וחיכיתי לסימן, ואז שמעתי אותו, את קול הלהבות ויושבי המחנה יוצאים מהאוהלים שלהם אל עבר השריפה, זה היה האות שלי, יצאתי בזריזות מן האוהל, עם תיק שהכנתי בידי, הסתכלתי על שורת השיחים שמאחוריי המחנה ואז ראיתי את השיח שבלה סימנה בשבילי, מי שלא התאמן יומם ולילה על זיהוי של סימן עלה תער על שיח, לא היה מבחין הסימן, אבל אני כן.
התקדמתי אל השיח ומיד מצאתי את בלה מחכה, פוניטה הגיעה כמה דקות אחר כך, והנהן לאות אישור לכך שביצע את חלקו בתוכנית.
שמעתי זימזום והעפתי מבט למעלה, בידריל עופף מעל וזימזם ברצף כדי שאבין שכל יושבי המחנה בדרך חזרה, הינהנתי להבנה ורצתי אל קרחת היער בא קבור ריי במהירות, הגעתי והסתכלתי על הקבר בצער, לקחתי את הוורד האדום אשר קטפתי במהירות בדרך והנחתי אותו על הקבר, ולחשתי ''אתה תשמור עליי שם מלמעלה נכון ריי?'', לא נשמע קול אבל ידעתי, ידעתי שהוא שמע אותי.שמעתי קול חלוש והסתכלתי לשמים, ואז ראיתי אותו, כדור אנרגייה שחור, כדור הצל של איווי, הלכתי בעקבות הכדור עד שהגעתי לאיווי, הוא מצא את היציאה מן היער, ומילא את תפקידו בהצלחה.
התקדמתי אל חוץ היער שלפתע שמעתי קול ''תראו, תראו, נגה הלכה לטיול חצות?'', הסתובבתי וראיתי את הגרווע מכל, יונתןן עמד שם יחד עם כל פוקימוניו של ריי, הסמקתי ולא יצאו לי המילים מפי, אבל יונתן אמר ''את הולכת למסע בלעדיי?! תתביישי לך!'', יונתן חייך, 'הוא רוצה לבוא איתי' חשבתי, כל הפוקימונים של ריי קפצו עליי ויונתן צחק שאמרתי בסדר, וכך הלכנו יחדיו, ''את יודעת, זה היה רעיון חכם, פוניטה מצית מדורה אשר מעלה עשן, העשן מפחיד אותנו ואנחנו הולכים לראות מה קרה, בלה מסמנת לך שיח שתדעי לאן ללכת, באותו זמן איווי מחש דרך לצאת מהיער ובידריל מוודיעה לך מתי אנחנו קרובים אלייך או רחוקים'', הנהנתי בביישנות ויותר מזה לא דיברנו.
הגענו למעלה גבעה, ולפתע ראיתי ניצוץ,, הבזק ליתר דיוק, התמקדתי וראיתי שאלה חמישה ראפדישרים דוהרים, ומעליהם רוכבים, הסתכלתי אל הכיוון אליו הם רכבו, וראיתי סרט גדול ועליו כתוב ''סיום'', ''הם במירוץ'' אמר לי יונתן, ''כבר ידעתי את זה'' רציתי לומר, אבל לא אמרתי מילה.
אורך כל הדרך הפוניטה של ריי הסתכל על המירוץ בשקיקה, שלפתע רץ אל שורת הראפדישרים והתחיל לדהור גם כן במהירות גדולה, קול, כנראה של שופט קרא ''והנה מתחרה חדש!'', פוניטה רץ בכל כוחו אל קוו הסיום, הוא היה במקום שלישי מתוך שש, הוא רץ מהר יותר והצליח בקושי לעקוף את השני משמאל,אך כאשק ניסה לעקוף את הראשון מימין, הוא נדחף אחורנית ללא הצלחה, הוא הסתחרר לרגע ונעמד במקום בשביל להתמקד, אך רק העצירה הקטנה הזאת עלתה לו ביוקר מפני שהוא הפך למקום רביעי וקוו הסיום התקרב והתקרב, לפתע להבותיו גדלו, והפחו ללשונות אש ארוכות, פוניטה אזר את כל כוחו ורץ במהירות, הוא עקף בקלות את השלישי והשני, קוו הסיום התקרב 'רק עוד קצת' חשבתי ממקומי, פוניטה, כמו הרוח דהר במהירות לא יאמנת, הוא רץ במקביל אל הראפדישאיר הראשוןושניהם חצו את קוו הסיום, השופט החיק בידו את תמונת חציית קוו הסיום בכדי לראות מי ניצח, התמונה התבהרה והתבהרה, בתמונה ראואת פוניטה לד ראפדישייר, מסתבר שראפדישייר הטה את ראשו לאחור ולכן הקרן שעל ראשו לא עזרה בהרבה לנצח, הוא שם את רגלו על קו הסיום, פוניטה לעומתו שם את רגלו סנטימטר אחרי קו הסיום, לאחר עיון של השופטים בספר החוקים הם קראו בקול ''פוניטה מנצח!'', על ראשו של פוניטה הונח זר (שנשרף כליל תוך שנייה או שתיים) ומדליה, ברגע שהמדליה נגעה בצווארו, החל פוניטה לזהור ולגדול.......

פרק מעולה! ידעתי מהשיחה שלנו בסקייפ שפוניטה יתפתח אבל לא ציפיתי שזה יהיה הפוניטה של ריי....

פרק יפההה.
הפעם אני לא גיד לך איפה השגיאה של ההקלדה, את תגידי לי... (יש שגיאה)

אין לי כח לחפש חחח

הפרק ב\הבא עוד שתי הגבות

טנקס פרק חדש מחר מחרתיים

חלק ב'-בריחה, מירוץ ותפנית מפתיע!

גופו של פוניטה החל לזהור, הוא גדל וגדל ולפתע הזוהר הלבנבן שאפף אותו נעלם קליל, פוניטה עמד שם אבל הוא נראה היה שונה, הוא היה גבוהה יותר ובמקום אש כחולה האש בזנבו וצווארו הייתה אפורה, ובנוסף נוספה לו קרן על הראש. ''ראפדישייר פוקימון הסוס, המפותח של פוניטה'' זמזם הפוקדע מגופי, חייכתי אל יונתן, ויונתן חייך אליי בחזרה, התקרבתי אל ראפדשייר, ליטפתי את ראשו ואמרתי לו בלחש ''ריי היה גאה בך...'', ראפדישייר הרים את ראשו לשמים ומלמל משהו חרשית, החזרתי אותו ואת שאר הפוקימונים לפוקדורים ואני ויונתן התקדמנו בדרכינו.

זה היה בוקר קר וגשום, התעוררתי לצלילי הגשם העז אשר פגע בחוזקה באדמה הקשה, התמתחתי במיטה שלי, 'סוף, סוף מיטה אמיתת אני ממש שמחה שמצאנו את מרכז הפוקימונים הזה' חשבתי לעצמי בשמחה רבה, יצאתי מחדרי ודפקתי על דלת החדר של יונתן, חמש, אפס, שש המספרים הכסופים נצנצו על דלת החדר, נשמעה לפתע אנקה ואז נפילה ויונתן פתח את הדלת, התאפקתי שלא לצחוק, שערו היה מבולגן ומנופח לחלוטין כמו תספורת אפרו מיושנת, אך מבולגנת לחלוטין, עינייו היו אדומות מעייפות ושתי שקיות שחורות-כחולות נראו מתחת לעינייו, הוא לבש גופייה אפורה מסורבלת ומכנסיים קצרים שחורים, ''בוקר!'' אמרתי וחייכתי בעליזות, ''בוקר...'' השיב יונתן בקול מלא עייפות, ''מה קרה לך?!'' שאלתי אותו בדאגה, יונתן הביט בי במבט חודר ואמר ''נפלתי מהמיטה פחות ארבע פעמים במהלך הלילה, אני רגיל לשקי שינה לא למיטות'', חשבתי שהוא מתבדח והתחלתי לצחוק בקול גדול, יונתן רק הביט בי נזעם ותקע בי מבט שאומר ''מה?!'', ''אני מצטערת'' מלמלתי עדיין עם מעט התקפי צחוק.

ירדנו אכול ארוחת בוקר, כאשר יונתן עדיין היה נזעם אבל הוא שירק את שערו והחליף לבגדים נוחים, אכלנו פנקייקים בשקט רב, לא יכולתי יותר לשאת את השקט בשלב מסוים, הרמתי מבטי אל יונתן ושאלתי ''אז איך הגעתה אל שרה וג'וני?'', יונתן הסתכל עליי בעינייו החודרות, ראיתי שם עצב, חכמת חיים, נער שעבר עליו יותר מדי לגילו, נער שראה דברים.
יונן נאנח ואמר ''זה סיפור עצוב, את בטוחה שאת רוצה לדעת עליו נגה?'', הסתכלתי עליו בציפייה, לא עניתי רק הנהנתי בראשי מטה ומעלה.
יונתן פתח את פיו והחל לספר '' גדלתי בחוות פוקימונים בצפון הארץ, הוריי היו נשואים באושר ותמיד שיחקו וטיפלו בי, אבל יום אחד כאשר הייתי בן חמש יצאתי אתם לטיול ביער, שם חיי השתנו, התיישבנו לאכול באחת מפינות היער, אמא שלי פרשה מפה גדולה שנוכל לשבת עליה ולאכול, היא הכינה את כל האוכל והוציאה אותו מהסלסלה, היה שם מבחר עצום של עוגות ומיצים שונים, אך כנראה שיותר מידי מפני שכל האוכל משך לאזור להקת טפיגים זועמים, הם שרפו הכל, מהמפה עלייה ישבנו ועד..'' יונתן הפסיק לדבר, כמה דמעות מרדניות נעמדו בעיניו, יונתן נאבק בהן והצליח לעצור אותן, ואז הוא המשיך בסיפורו בקול רועד ''ועד הוריי המנוחים... שרה וג'וני עברו במקרה בסביבה, לולא הם לא הייתי כאן, הם הצילו אותי ואימצו אותי כשולייתם, אבל הנזק נגרם לנפשי, לא היה ניתן לתיקון ראיתי את הוריי נשרפים עד אפר, שמעתי את זעקותיהם האחרונות, ראיתי את הפחד והכאב בעיניהם ושמעתי את בכייה של אמי, דבר שלא שמעתי לפני כן'' יונתן סיים את סיפורו עם הראש מורכן, לא היו מילים בפי, פתאום הפנקייקים שהיו בצלחתי לא נראו טעימים כמו שנראו לפני ששמעתי את מוצא פיו של יונתן, אחר כמה דקות של שתיקה מלמלתי אל יונתן חרשית ''אני... אני ממש מצטערת, לא ידעתי'', ''זה בסדר'' השיב י יונתן בקול חלוש, ואז נשבר גג חדר האוכל במרכז הפוקימונים ומסוק שחור עם ראשי התיבות צ.נ נחת במרכז החדר בעוצמה..

אני מממש מצטער, אבל את לא משתפרת, את דווקא יורדת ברמתך. הפרקים נעשו קצרים יותר ומסורבלים יותר.
זה מתחיל לשעמם והעלילה נעשת צפויה

זהה היה ההמשך של חלק א' בגלל זה זה קצר זה רק חלק

זה לא משנה אם זה חלק א' או חלק 3.14, עדיין את צריכה להשקיע בו! את הסתכלת על ההערות האחרות שלי?

פרק אחרון-סוף המשחק חלק א'

''ידיים למעלה, היכן הנבחרת?'' אמר איש בעל מסכה וחליפה שחורה שהסתירה את כל ראשו וגופו, אותו איש יצא מהמסוק כאשר בידו איגליפאף קטן וחמוד אשר נראה כי רק לא מזמן התעורר מהתנומה שלו, לא יכולתי לעצור בעצמי הרגשתי הרגשת דגדוג מוזרה עולה במעלה גרוני ופרצתי בצחוק גדול ומגלגל, וכך גם יונתן, אנחנו היינו היחידים שצחקנו, מסתבר שזאת הייה טעות, האיש בחליפה השחורה הסתובב אלינו כאשר איגליפאף לכיוונינו ואמר ''מצאתי!'', האיש לחש משהו לאוזנו של איגליפאף, עיניו של איגליפף מיד החלו לנצנץ ברוע ועונג, והוא החל לשיר מנגינה נעימה, לא הבנתי איך מנגינה תוכל לעצור אותנו, אך ברגע ששמעתי את יונתן מפהק הבנתי, ''שיר ערש!'' הספקתי לצעוק לפני ששקעתי בתרדמה עמוקה.

הרגשתי שמרימים את גופי, הרגשתי שזורקים אותי על איזשהו משטח קשה, אני אפילו חושבת ששברתי צלע, אך אפקט שיר הערש לא מש ממני, יכולתי לשמוע, יכולתי להרגיש אך לפתוח את עיני ולזוז, לא היה ביכולתי.
שמעתי טרטור מנוע ואז הרגשתי כאילו אני עולה, שיערתי לעצמי שאני במסוק והם הפעילו אותו, לאחר כמה שעות שנדמו כנצח, שמעתי קולות ''התכוננו לנחיתה, החזיקו את האסירים!'', הרגשתי שמישהו מרים אותי בגסות וכובל את ידיי, למגע החומר איתו כבלו את ידיי מיד הבנתי שמדובר בחבל, אך לא חבל דק אלה חבל עבה וגס, הרגשתי את הסיבים היוצאים מצדדיו דוקרים את עורי וחודרים לתוכו.

מישהו, חייל של צוות נובחר ככל הנראה, נשא אותי על כתפו, הרגשתי את ראשי מתלתל לאחור, אך לפתע, הרגשתי את הדם בגופי 'השפעת שיר הערש עברה!' חשבתי לעצמי, רציתי לברוח אך ידעתי שאין לי סיכויי כאשר אני מוחזקת ושכעט מוטב לי ולשחק את עצמי ישנה, פקחתי במעט את עיני הימנית והבטתי סביב בחטף, צדקתי, מישהו נשא אותי על כתפיו, הוא היה שריר וחסון ולא היה לי כל סיכויי לברוח גם עם הייתי מנסה, שישה חיילים הקיפו את החייל אשר נשא אותי במעגל, כך שגם עם הייתי משתחררת מהאיש שהחזיק אותי, היו עוד שישה שהיו באים לתפוס אותי.
משהו תפס את עיני, ראיתי במטושטש שתי דמויות גבוהות גוררת דמות נמוכה יותר בערך בגובה שלי, נראה שהדמות שגררו לא הפסיקה להתאבק ולנסות לברוח, ''נגה!'', שמעתי קריאה מן הדמות הנאבקת 'יונתן!' חשבתי לעצמי, רציתי לצעוק לו שאני בסדר, ללכת לעזור לו אבל מול שבעה אנשים, או בעצם תשעה עם מכלילים את השניים שגררו את יונתן, לא היה לי כל סיכוי.

''היא עדיין לא בהכרה?'' נשמע קול רשע, ''כן בוס, היא הייתה מעולפת כל הדרך'', 'בוס' המילה הדהדה בראשי, 'אוי לא, לני!' חשבתי לעצמי בבהלה.
''בכל מקרה, תפסתם אותם?'' שאל לני ''כן בוס, את כל הארבעה וולאנרק, דימיק ,ווים ושלון'', 'השמות הידהדו בראשי, הם היו מוכרים לי אך לא זכרתי, אך פתאום הבנתי, רוחות הטבע!', מרב תדהמה בטעות פתחתי את עיני , אך רק לשנייה אבל נראה כי לני ראה זאת מפני שאז הכה בי השוט.

''נגה! נגה!'' שמעתי קול מוכר והרגשתי מישהו מנענע את גופי, פקחתי עיינים, יונתן רכן מעליי והביט ובחן אותי בבהלה, ''מה.... מה קרה?'', ''תסתכלי על הבטן שלך ותביני..'' מלמל יונתן, ניסיתי להיישב אך בטני שרפה כאילו הצליפו בא בשוט, ואז נזכרתי, הסתכלתי על הבטן שלי ככל שיכולתי מבלי להתיישב, חתך עמוק ומדמם היה שם, חתך ישר לחלוטין ''טוב, לפחות הוא חתך ישר והוא לא פגע בצלעות'' אמרתי בהומור יבש אך יונתן כמובן, לא צחק.

''אנחנו חייבים לברוח!'' אמרתי ליונתן בתקיפות, ''לא במצבך'' הוא השיב לי מיד, ידעתי שהוא צודק בקושי להרים ראש יכולתי, ''אז אתה תברך, אני אהיה בסדר'', ''לא!'' הוא ענה בתקיפות'', ולרגע אחד ראיתי בעיניו את אותה עקשנות ודאגה מהולה בבהלה, בדיוק כמו עיניו של ריי בפעם הראשונה שצוות נובחר הציל אותנו, ברגע שראיתי את המבט הזה, ידעתי, ידעתי שהוא לא יזוז.

''נו... כבר תכננתם איך לברוח?'' נשמע קול מרושע מאחורינו, הסתובבנו וראינו את לני, כמה יילים הגיחו משום מקום והרימו אותנו בגסות, יונתן ניסה להאבק אך אני לא יכולתי.
הם לקחו אותנו לחדר גדול, זיהיתי אותו, החדר בוא אני וריי נקלענו, הם קשרו אותנו על כיסאות במרכז החדר, גב אל גב 'זה שוב קורה, אסור לי לתת לזה לקרות שוב!' חשבתי לעצמי בפחד, אותו מקום, אותה צרה, רק הפעם מאחוריי ילד אחר, אסור שהוא גם ימות ''אסור!'', בלי לשים לב את המילה האחרונה, אסור צעקתי בקול, לני ושאר החיילים גיחכו ויונתן הביט בי במבט שעשוע, לא הבנתי איך הוא יכול להיות משועשע במצב שכזה, אך לפתע חיוכו נמוג, הסתכלתי סביב ומיד הבנתי, שוב חצי מעגל פוקיוני חשמל בד שלי וחצי מעגל פוקימוני אבן בצדו של יונתן.

''הנה אנחנו שוב'' אמר לני ואז אמר בקול דרמטי ''עכשיו!'', החשמל הכה בי, שוב הוא החל לעקצץ ולהכאיב לי בכל גופי, והחתך לא עזר לי, יונתן שתק אך הסבל נראה בעיניו, לני אמר ''בואו נקצר את זה, את הנער לא אכפת לי להרוג עכשיו אבל הילדה, אני רוצה לראות אותה סובלת, גוססת, הוא הוציא מחגורתו פיגיון, התקרב אל יונתן ובלי שום רגשות אשם תקע את הפיגיון בלבו, יונתן לחש לי שלוש מילים לפני שלבו נדם, שלוש מלים שתמיד יהדהדו בראשי ''אני אוהב אותך'', ואז ראשו צנח לאחור.

לפתע עוד לפני שהספיקו דמעותיי לזלוג, הופיע מערבולת כחולה קטנה במרכז החדר, א אחד לא הבין מה משמעותה, אך כאשר היא נעלמה, ריי עמד שם, באמצע החדר, בריא ושלם.

חלק הבא בקרוב

פרק מצוין! רואים שהשקעת בו המון מחשבה! גם הסוף מאוד מותח! שיפרת את כל מה שהערתי לך עליו קודם

תודה רבה! ונכון, שמתי לב לכל פרט וברור שזה מותח פרק אחרון מה שיהיה רגוע ;)

עוד 4 תגובות וחלק ב'!!

קראתי את הפרק האחרון. לא התאפקתי והצצתי גם בפרק שלפניו וללא ספק היה שינוי גדול. השקעת סחטיין...
אבל עדיין יש דבר אחד שעליך לשפר. חסרים לי תיאורים.. תתארי ותרחיבי על כל דבר, זה יגרום לדמיון להבין יותר...