נושא: פוקמון-המסע לעולם החיים

התעוררתי לעוד בוקר חם, המשכתי ללכת לאורך התהום האפלה וכולי טרוד במחשבות. מה יהיה הניסיון הבא של דרקראי לעצור אותי? בריכת מגמה ענקית? תקיפה של אלפי פוקימונים? שיסועה של פוקימון על נוסף? לא יכולתי להירגע נותרתי לבדי הותקפתי ע"י שני הסגנים הבחירים של דרקראי ופוקימון על מה עוד נותר לא לעשות? קיוויתי שאולי באמת לא נותר לא מה לעשות.

הלכתי ופה ושם הותקפתי ע"י פוקימון שניסה לעצור אותי, אך גברתי על כולם בקלות יחסית, האימונים על סניזל והקרבות הקודמים בהחלט השתלמו. אפילו הרשיתי לעצמי לנוח במשך כמעט שעה כי כבר הייתי מותש מההליכה הארוכה,אמנם כושר ההליכה שלי השתפר אבל בכל זאת, לא הייתי כמו פוקימון לחימה.

ובשעה שלפי הערכת הזמן הגסה שלי הייתה אחרי הצהריים נתקלתי בו.
הדרך שהלכתי בה הלכה והצטמצמה לרוחב של כמה עשרות מטרים, ואותו מעבר צר נחסם בידי קיר אבן ענק. לא ראיתי את סופו של הקיר הוא היה אי שם בין ענני העשן שהסתירו את תקרת תהום.

במשך שעה ארוכה ניסיתי ליצור לעצמי פרצה בקיר שאוכל לעבור דרכה ניסיתי את כל המהלכים שידעתי אבל אפילו שיסוע הלילה שלי לא גרם לשריטה בקיר. התיישבתי מותש על הקרקע ולא האמנתי, מה שיעצור אותי עכשיו מי לשוב אל עולם החיים ולהציל את שמי האור הוא פשוט קיר אבן מטופש. אחרי כל מה שעברתי, נלחמתי בפוקימונים המרושעים ביותר שקיימים, ויתרתי על חיי תענוגות בגן עדן, למדתי עשרות מתקפות שלא הייתי אמור לדעת, כמעט נהרגתי מאות פעמים, ועשיתי הרבה יותר ממה שכל מינצ'ינו אחר היה מספיק בחיים. מה שהולך לעצור אותי מלחזור אל המאמן שלי אחרי כל זה יהיה סתם קיר? ולא שכחתי שבקרוב, אחרי ששמי האור יחרבו והסדר הקוסמי ייהרס לנצח, האשמה תוטל עליי.

פתחתי את שקיק הציוד ונתתי לכל תוכנו לרחף החוצה אל האדמה בתקווה שאמצא משהו שימושי. בחנתי בעיון את הציוד שנח לרגליי, שתי פעימות הריפוי שנותרו, פרח הטוהר האחרון שנותר וכוכב הקריסטל בעל חמש הפינות. ניסיתי להיזכר מה אדריאנה אמרה עליו, זה אומנם היה רק לפני שבעה ימים אבל הימים אלה נראו כמו נצח אחרי מה שעברתי בהם. דמיינתי בראשי את הפנים הלבנות הממוסגרות בשיער ירוק ונזכרתי במילים:" "בכוכב זה עליך להשתמש רק כאשר תעמוד מול מחסום שלא תוכל לעבור בשום אופן ללא כוחותיך שלך! איני יכולה לגלות לך מה הוא עושה, אך כדאי להפעילו עלייך לומר מילים אלו: אני קורא בזאת לשומרי היקום הקטנים, בואו לעזרתי".
זהו זה חשבתי, הקיר מסמן שהגיע הזמן להשתמש בכוכב. הרמתי את הכוכב בידי וקראתי:" אני קורא בזאת לשומרי היקום הקטנים בואו לעזרתי". הכוכב זהר בתוך ידי וריחף לאוויר, צפיתי בו נשבר לחמישה חלקים, וחלקים אלו הסתדרו בשורה באוויר. כל חלק החל לזהור בצבע שונה. הראשון זהר בורוד השני בירוק השלישי בצהוב הרביעי בכחול והחמישי בכתום. כל אחד מן האורות לבש צורה, וכאשר דעכו מעט ריחפו מולי שלושה פוקימונים קטנים ועוצמתיים למראה. כל החמישה דיברו בקול הרמוני דק אחד:" אנו שומרי היקום הקטנים לכל אחד מאיתנו כח ייחודי לו, עלייך לבחור מי מאתנו ילווה אותך בהמשך מסעך. מי שתבחר יפתח עבורך את שער האבן הגדול וילווה אותך עד לסוף מסעך."

הקול ההרמוני הפסיק והפוקימון הראשון הציג את עצמו, הוא היה ורוד ובעל מראה עוברי וראשו חתולי משהו, זנב ורוד ארוך ודק התפתל מתוך גופו. "אני הוא מיו, אני מסוגל להשתנות לכל פוקימון קיים ואפילו להעלות עליו בכוחי" הוא צייץ לעברי.

הפוקימון השני הירוק דמה מאד לפיה היה לו גוף עם מבני אנושי יחסית וזוג כנפיים שקוף וקטן בקע מגבו, הוא הביט בי בעיניים כחולות ממסוגרות שחור ואמר: "אני הוא סלבי שומר היערות והנוסע בזמן, אני מסוגל לטייל אל העבר והעתיד וגם לקחת איתי אחרים באותו המסלול".

הבא בתור היה הלבן, את ראשו עיטר מעין כובע גדול וצהוב דמוי כוכב שממנו השתלשלו פתקים כחולים. הוא פתח את פיו הקטן ואמר:" אני הוא ג'ירצ'י אדון המשאלות, אני מסוגל להגשים כל משאלה שתבקש."

הרביעי היה כחול ודמה לטיפת מים גדולה, את חזהו עיטרה אבן חן אדומה ושני מחושים מימיים יצאו מתוך ראשו הטיפתי. הוא דיבר בקול צלול כמים:" אני הוא מנפי, יורד הים אני מסוגל להפוך את עצמי לנוזל וע"י כך לעבור דרך המעברים הצרים ביותר, נוסף על כך יש בי היכולות לקרב לבבות זה לזה"

כעת נותר רק החמישי אותו זיהיתי ממחוז הבית שלי יונובה, זה היה ויקטיני. ראשו לבן ועגול ואוזניו בצורת וי גדול וכתום. הוא הביט בי בעיניו הכחולות העגולות והגדולות ואמר:" אני הוא ויקטיני אדון הניצחון זה אשר בו אני תומך לעולם לא יפסיד בקרב, אני מסוגל לחלוק את כוחי אם מי שארצה.

לאחר שסיים ויקטיני לדבר דיברו שוב כל החמישה בקול ההרמוני העדין:" כעת עומדת לרשותך שעה לבחור, לאחר שתבחר לא תוכל להתחרט ולא לשנות את בחירתך גם לא בעזרת כוחותיו של המלווה שלך, בחר בתבונה".

הבטתי בחמישיית הפוקימונים האדירה שמולי, כל אחד מהם היה מרשים, ללא ספק הבחירה לא נראתה פשוטה והיה עליי לקוות שלא אתחרט עליה. הייתי מוכרח לבחור בתבונה, בידיעה שהבחירה הזו תקבע את הגורל שלי, וחשוב מכך את גורל שמי האור והיקום כולו.

המ.... הפרק מצוין, אמנםן הבחירה קשה.
ויקיטני יגרום לו לניצחון בטוח, מיו יוכל להשתנות אפילו לדארקראי, סלבי יכול לחזור אחורה בזמן ולבטל את העסקה, ג'יראצ'י מסוגל להגשים משאלה שתגרום לו לנצח ומנאפי לא יעזור בשיט ><

אני הכי אוהב את מיו.
פרק טוב, שיפור נהדר.

השעה חלפה ואני החלטתי. הקול ההרמוני של החמישייה זימר לעברי:"השעה שלך תמה אמור במי אתה בוחר". לקחתי נשימה ואמרתי:"אני בוחר בויקטיני". "אם כך בהצלחה בדרכך" זימרה החמישייה וכולם מלבד ויקטיני הפכו לכדורי אור צבעוניים וריחפו למעלה הרחק ממני.

ויקטיני התקרב עליי והביט בי הוא פתח את הפה הקטן שלו ודיבר בקולו הדק:" אני כל כך שמח שבחרת בי אתה עוד תראה שעשיתי את הבחירה הנכונה, ועכשיו בוא ניפטר מהקיר הזה." ויקטיני שלח את כפות ידיו הקטנות לעבר הקיר ושילח מתוכן להבה כתומה אדירה. הלהבה פגעה בקיר, ועל הקיר הופיע סמל וי כתום וזוהר. ויקטיני סיים לשחרר את הלהבה מידיו וקיר האבן הגדול פשוט נעלם.

"מעבר לקיר הזה ממתין החלק האחרון של המסע שלך, כל פוקימון שתפגוש שם ינסה לפגוע בך וכולם יהיו חזקים להפליא" אמר ויקטיני בחשש קל. "מדוע אנחנו לא ממשיכים הלאה" שאלתי את ויקטיני אחרי דקה שבה לא זזנו. "לפי חוקי המסע בשביל לעבור את החלק האחרון של התהום עומד לרשותך רק היום השמיני, אשר מתחיל בחצות היום השביעי ומסתיים באותה השעה ביום המחרת. על מנת לעבור את החלק הזה בזמן אלייך להיות ער במשך עשרים וארבע שעות אולי, ולכן כדי שננצל את הזמן שנותר למנוחה.לא התווכחתי אם ויקטיני, נשכבתי אל האדמה ועצמתי עיניים. לאחר כמה שעות ויקטיני נגע בי בעדינות ואמר שהיום השמיני התחיל ואין לנו הרבה זמן כדי לעבור את חלק המסוכן ביותר של התהום. זה היה נחמד שלשם שינוי המלווה העוצמתי שלי היה בערך בגובה שלי, והצחיק אותי שלויקטיני שנראה כל כך קטן וחלש יש יותר כח מאשר לשלושה סוואק.

עברנו ביחד את שער האבן הגדול ויצאנו לדרך זה היה יום מתיש של קרבות ללא הפסקה. הותקפנו ע"י פוקימונים מכל סוג ומכל גודל, המפחידים מכולם היו פוקימוני הדרקון שגרמו לי לחשוב איך אתמודד מול רייקוואזה. נלחמתי כמו שלא נלחמתי מעולם עוד ציפורן צל, עוד הצלפת זנב עוד מתקפת שירה כדי להרדים את מי שאפשר. וכל הזמן הזה ויקטיני חולק איתי את הכח שלו ואני מרגיש שאנחנו פועלים ביחד כמו גוף אחד. אם הלוחמה לצד סניזל הייתה שיתוף פעולה מדהים אז הלוחמה לצד ויקטיני הרגישה כמו להיות בגוף אחר חזק יותר ומדויק יותר.

עברו כבר שעות רבות והייתי מותש וחבול, בדיוק שהטחתי עוד חבטת הערה בהידרגון שחסם אותי ויקטיני הודיע לי שהגענו. השארתי את הידרגון על האדמה והתקדמתי למקום שויקטיני עמד בו, שער אבן נוסף כמו זה שעברנו בו כבר היה פתוח ומצדו השני לא הייתה עוד האדמה האדומה של התהום במקומה הייתה רצפת קרמיקה לבנה ומבריקה שבמרכזה ציור עגול. במסגרת המעגל היו עיטורים שונים של צמחים צבעוניים והבחנתי בסלבי מציץ ביניהם. במרכזו של הציור ניצב כדור הארץ שהוקף ע"י דרקון ירוק וארוך. מעל לכדור צוירו שמיים כחולים מלאי עננים לבנים ובמרכזם קרסליה. ומתחת לכדור צוירו סלעים ונהרות לבה דרקראי לידם. הבנתי שהציור מתאר את שלושת העולמות: שמי האור, עולם החיים והתהום האפלה.

ויקטיני אמר לי להסתכל קדימה, וראיתי גרם מדרגות לבן מטפס עד למערבולת מסתחררת של אורות תכולים, השער אל עולם החיים. התחלתי לצעוד אל עבר המדרגות, שלפתע האדמה רעדה. רוח חזקה הדפה אותי אחורה רחוק מן המדרגות, ובמקום שממנו בקעה התממשה דמות שחורה וגבוה, דרקראי.

"לא כל כך מהר ילדון, אני לא מפסיד בהתערבות בכזו קלות". דרקראי נעץ בי את עיניו המקפיאות והמשיך לדבר בקולו המחוספס:"נותרו עוד שעתיים לסוף היום השמיני ולניצחון שלי, ולא אכפת לי שסיימת את המסע באופן הוגן. אולי ניצחת את שני הסגנים שלי אבל את היריב הבא לא תוכל לנצח".

מתוך הצללים ליד דרקראי הגיח טירניטר עצום, טפריו החדים נוצצים וזנבו הקוצני והכבד נשרך על הרצפה. "אין לך סיכוי קטנצ'יק" הוא נהם לעברי. ובאשר לויקטיני אני חושב שהוא ליווה אותך מספיק" אמר דרקראי ושלח כדור צל מתוך ידו ישר אל עבר ויקטיני. הכדור פגע בויקטיני והעיף אותו אחורה, בדיוק להיכן שנפתחה באוויר מערבולת שחורה ומסתחררת שבלעה לתוכה את ויקטיני. לפני שהמערבולת נעלמה לחלוטין עם ויקטיני שמעתי אותו צועק:" אל תוותר לעולם". לא ידעתי מה להגיד אפילו ויקטיני כבר לא היה איתי הייתי מותש והייתי צריך להילחם מול טירניטר קטלני. הוצאתי משקיק הציוד את שתי פעימות הריפוי האחרונות ואפשרתי להם לעטוף אותי. הרגשתי כיצד כל הכח חוזר עליי וקיוויתי שהכח הזה יספיק נגד טירניטר. נגמרו לי כל הקלפים החזקים, נותרתי לבד, במרחק נגיעה מהחופש ומהצלת העולם. לא האמנתי שככה זה עלול להיגמר, להפסיד לרמאי חסר לב כמו דרקראי.

"שנתחיל בקרב" אמר דרקראי בקול משועשע, הוא פרש זרועותיו לצדדים ורצפת הקרמיקה היפיפייה התנפצה לרסיסים במקומה הופיע האדמה האדומה והלוהטת של התהום, ואני וטירניטר הוקפנו בטבעת מגמה לוהטת. הקרב היה נוראי, הקרב הקשה ביותר שהיה לי מימיי. אפילו קול העל וכדור הצל לא עזרו, טירניטר לא נשרט אפילו שריטה אחת. טירניטר היה אכזרי הוא השתמש ברעידות אדמה כדי להתיז עליי מגמה, והאבנים החדות שלו קרעו את עורי. הוא העיף אותי אל האדמה בדופק אפל ונעמד מעליי. דרקראי צעק לעברו:" נותרה רק עוד דקה אחת תסיים את זה". זהו, זה נגמר אחרי כל מה שעברתי וכמה שהתאמצתי אני מפסיד, למרות שהשלמתי את המסע באופן הוגן. אני עומד להימחץ ע"י שליח של רמאי עלוב שבכלל לא הגיע לו לזכות בהתערבות הזו.

כרצונך השיב טירניטר, בדיוק כמו שהיה בפעם הקודמת עם העלובה שהסתתרה מאחורי העץ. הפעם הקודמת? זיכרון חד הבזיק במוח שלי, סיפור מותה של אדריאנה, מכה אחת מקרן-על של טירניטר. באותה הרגע הכל נעשה ברור, למה אני לא מצליח לפגוע בו ואיך אוכל לנצח אותו.

התרוממתי על רגליי פתחתי את שקיק הציוד בפעם האחרונה ונתתי לפרח הטוהר האחרון לרחף אל תוך כף ידי. "תפילות לא יועילו צ'יני, הפסדת" שמעתי את קולו של דרקראי. אבל ידעתי שאני עומד לנצח בשלושים השניות שנותרו. החזקתי את הפרח בכל הכח ורצתי היישר אל עבר טירניטר. שנייה לפני שגופי התרסק על גופו המשוריין השתמשתי ביכולת הרוח שלי ועברתי אל תוך טירניטר. לרגע אחד לא העזתי לזוז ואז הרגשתי אוויר זורם סביבי, פקחתי את עיניי וראיתי כיצד פרח הטוהר זוהר בידי כמו שמש קטנה וכיצד דמותו של טירניטר מתפורר סביבי לאבק שחור-סגול. רק אשליה עוד סיוט שדרקראי יצר והפעיל כמו בובה, הוא לא היה בוחר סתם את הטירניטר שחיסל את אדריאנה הוא רצה לייאש אותי."לאאא" שמעתי את דרקראי צועק וראיתי כיצד דמותו מיטשטשת באוויר ונעלמת. רסיסי הרצפה התחברו מחדש ואני רצתי במהירות את שמונה המדרגות שהפרידו ביני לבין שער החיים ההולך וקטן.

בשנייה שנעמדתי מול השער ועמדתי לזנק לתוכו, הופיע משום מקום דרקון ירוק מבריק וארוך, שקשקשים ששוליהם אדומים עיטרו את כל אורך גופו, אותו אחד שהופיע על הרצפה מתחתיי, רייקוואזה.הוא הביט בי בעיניו הצהובות הגדולות ואמר בקול אדיר:"לפני שתעבור אלייך להראות לי שאכן אתה ראוי לחזור אל עולם החיים". "ענה לי על שאלה אחת, האם יש מישהו, שהייתי מוכן להישאר כאן כדי שיחיה? שאל אותי. הבטתי בדרקון האדיר שמולי וידעתי שבשביל שהארי הישאר חי הייתי מוכן להישאר בתהום וגם ידעתי שעברתי את כל המסע הזה רק כדי לחזור אליו. הישרתי מבט אל רייקוואזה והכרזתי:"כן עבור המאמן שלי שהוא חברי הטוב ביותר הייתי מוכן להישאר כאן אפילו לנצח".

רייקוואזה הביט בי בעיניו הזוהרות וראיתי בהן ניצוץ הערצה הוא פתח את פיו ואמר: "אכן ראוי אתה, הגיבור שהציל את שמי האור". הוא זז הצידה והשער יה פתוח בפניי זוהר ובהיר מתמיד. הבטתי בו ושאלתי:" מה יקרה לי בצד השני?" רייקוואזה הביט בי ואמר:" המוות שלך יימנע בדרך כלשהי אין ממה לדאוג".הבטתי מבט אחרון בדרקון האדיר וצעדתי אל תוך השער, יודע שבצד השני מחכה לי האדם שאני הכי אוהב בעולם.

מדהים אבל חבל שאחרון

פרק מצוין! מצאתי כמה בעיות עם ה' הידיעה פה ושם אבל הן ממש לא מפריעות...
מחכה לאפילוג..

כשהאור מהשער התפזר מצאתי את עצמי בקרחת היער שבה התאמנתי אם הארי ביום שבו מתתי. הארי עמד בגבו עליי וראיתי שהצלקת המכוערת שהופיע באשליה של דרקראי לא נמצאת על העורף שלו. הוא הסתובב לעברי וזרק לעברי גרגר אפרסק גדול וצעק:" צ'יני תשתמש בהצלפת זנב. שמח כל כך לראות שוב את העיניים הירוקות האלו זינקתי והצלפתי בגרגר, כך שהוא נחצה לשניים. "זה היה מדהים צ'יני, השתפרת כל כך" שיבח אותי הארי וידעתי שכל שהשיפור הזה הגיע בזכות האימונים אם סניזל.
מתוך היער פרצה באותו רגע להקה מבוהלת של טרנקוויל. לרגע חשבתי שאני רואה את הטרנקוויל המוביל מהבהב והופך לקרסליה שקורצת לי, אבל אחרי שמצמצתי הוא נראה שוב כמו כל האחרים. "מעניין מה הבריח אותם? שמעתי את הארי ממלמל. "מה שזה לא יהיה נראה שכדאי שנסתלק מפה לפני שזה יגיע" הארי קיפל במהירות את התיק אם הגרגרים וסימן לי לעלות על כתפו. כמה רגעים אחרי שהתרחקו מקרחת היער שמענו שאגה. הסתובבנו וראינו איך בופלנט זועם מזנק מבין העצים. בופלנט נעצר לפני שנפל מקצה הצוק והתמוטט באפיסת כוחות.
"מזל שזזנו משם הוא היה יכול לפגוע בנו", אמר הארי. ובראשי חשבתי אל אותו רגע שכבר לא יגיע, הרגע שבו הבופלנט יתנגש בהארי ויפיל אותו ויעיף אותי אל תוך התהום, הרגע שנמנע ע"י להקת הטרנקוויל.
המשכנו ללכת ולפתע נתקלנו במשהו מבריק על האדמה. הארי התכופף להרים אותו זו הייתה אבן שקופה שבמרכזה כדור צהוב זוהר. שנינו זיהינו אותה, אבן זוהרת האבן שמפתחת מינצ'ינו לסינצ'ינו. הארי הביט ואמר:" אני חושב שאתה כבר מוכן לזה." ירדתי מהכתף שלו והוא נתן לי את האבן. הרגשתי את כוחה של האבן ממלא אותי חשתי את עצמי גובהה וחשתי בפרווה הלבנה העדינה צומחת מתוך זנבי ואוזניי והשינוי הושלם, הייתי סינצ'ינו.
הארי הביט בי בגאווה וסימן לי לעלות חזרה על כתפו. טיפסתי חזרה וחשתי את השיער הזהוב שלו מלטף אותי. הוא הסתכל קדימה ואמר: "בוא נלך הביתה צ'יני" והמילים האלו היו המילים הכי משמחות שהוא היה יכול לומר לי.

מעולה!

מאוד