בארי עם השטויות שלו, איזה מפלצת, איפה הוא חי? הבטתי עליו וכמעט שכחתי מהיצור המתפתל "מפלצת? אני רציני עכשיו בארי! יש לך מושג מה זה?" שאלתי והבטתי אליו בשיא הרצינות.
בארי לא נע, רק המשיך להביט במים הגועשים. "זוהי מפלצת, המפלצת שנשלחה לקטול את אנדרומדה בעבר". הוא אמר כאילו זה מובן מאליו.
"אבל איך היא הגיע לפה? רמו הרי לא יוד-" הוא הפסיק למלמל כשנזכר בנוכחותי.
"איזה אנדרומדה בראש שלך! אני מדבר על היצור שפה, הוא בטח רק איזה צלופח גדול או משהו."התעלמתי ממה שאמר וניסיתי להסביר לו, וגם להרגיע את עצמי.
"כן כמו שאני רק בן אדם" הוא אמר בציניות.
"אז מה אתה?"
"עזוב את זה עכשיו, יש לנו בעיות רציניות יותר."
הבטתי אל מאחורי גבי וראיתי ראש ירוק מבצבץ מהמים, הוא גדל.. וגדל.. עד שהגיע לגודלו המקורי. היצור בהק לאור השמש ועיניו האדומות לטשו בי מבט חודר.
"זה.. זה.. מה זה?!" צעקתי בפאניקה. לא האמנתי שיצור גדול כזה יכול לשחות במהירות עצומה כל כך מתחת לפני המים. אורכו מחרטום עד זנב היה 30 מטרים לפחות, וגופו היה ירקרק ומלא קשקשים. הטפרים שלו היו כהים וחדים, כמו סכינים. ולאורך פיו היו מאות שיניים חדות, שאר גופו היה כשל נחש ומנחיריו בקע עשן.
בארי השמיע קול מוזר, תמיד חשבתי שזה היה הצחוק שלו אבל צחוק במצב הזה לא היה נראה לי הגיוני. זה היה דומה לפעייה. "פרס..פרסאוס קטל אותה.. עם... עם הראש של המ.. מדוזה.." הוא גמגם. בארי הזה עיצבן אותי, רגע אחד הוא חושב לעצמו ומהרהר ורגע שני בפאניקה יותר ממני וממציא שטויות, כאילו לא הבין מול מה הוא עומד..
טוב, אני מודה ששגם אני לא כל כך הבנתי אבל קודם הוא היה בטוח בעצמו כל כך, ובלתי ניתן להרהור.
היצור הנחשי הביט עלינו והטה את הראש, כאילו חושב, את מי לאכול קודם?
אני לא ממש יודע מה עבר בי, אבל ניסיתי להסתער על היצור, משהו באינסטינקטים הורה לי לעשות זאת...
את השעה הבאה לא זכרתי במדויק, רק ידעתי שזה כלל הרבה התאבקויות בתוך המים, במשהו בלתי ניתן לעצירה.
כל הזמן ניסיתי למצוא אצלו נקודת תורפה, אבל הוא ניסה לחסות אותה טוב-טוב, והצליח. בארי הביט בי מהחול במבט די המום, כאילו לא מבין איך אני עדיין נשאר בחיים. אני בעצמי לא ידעתי, כל הכוח והמחשבה שלי הושקע בהתחמקויות ובהתקפות. והכי מעצבן שהיצור הדף אותי כמו כלום, לא משנה מה עשיתי. אבל לאט-לאט כל התנועות שלי נהיו אוטומטיות, גלגול הצידה-חסימה-התקפה- זינוק- חבטה. כן אני מודה שההתקפה שלי בלי כלי נשק לא הייתה משהו חכם במיוחד, אבל לפחות הצלחתי לשרוד.
באיזשהו שלב זינקתי אל החול הלבן ויצאתי מהמים, הרגשתי תחושת עייפות עצומה, החול הזה.. הנעים כל כך.. הזעקה של בארי אוששה אותי מהריחוף שלי. חמקתי לצד, ועשיתי זאת בחוכמה כי ראיתי מאחורי את היצור נוקש בשיניו. בלי לחשוב קמתי ובעטתי בחול ישר למפלצת. משהו בגוף נתן לי מוטיבציה להמשיך להלחם... היצור התחיל להשתגע, ונע בטירוף ממקום למקום, שמתי לב לעיניו האדומות, החול עיוור אותם, הרגשתי הקלה קצרה ועליתי על גב היצור 'נקווה שזה יעבוד' חשבתי לעצמי.
חבטתי בגולגולתו באגרוף. הגוף שלו היה חלקלק ונע ממקום למקום, בקושי הצלחתי להישאר על גבו. אגלי זיעה נטפו לי על המצח, לא הרגשתי את הרגליים שלי, והייתי רטוב בכל גופי, איך אני ינצח? במאמץ מרובה עליתי לראש והנחתתי את המכה האחרונה שלי בנקודה בין שתי עיניו. בקושי נשארתי בהכרה, הרגשתי את עצמי צונח, אבל לא אני נפלתי, זה היה המפלצת.
בקול גדול התזנו מים לכל עבר כשנחתנו בתוך המים. ראיתי מישהו רץ במטושטש אל בארי. מישהו מוכר, אימא שלי.
בארי הפשיט את בגדיו במהירות וזינק אל המים, הוא גרר אותי לחוף.
"בארי! סיפרת לו?! יכולנו לשרוד יופי פה! הוא בן 15 ועוד לא הכירו בו!"
"זה לא אני, המפלצת הופיעה פה משום מקום, אני מבטיח לך, גברת תאוי!"
"שקט בארי, הוא עדיין בהכרה.." שניהם הביטו עליי. בקושי ראיתי משהו, עוד לא התאוששתי מהקרב. עיני נעצמו אט-אט, הדבר האחרון שאני זוכר שראיתי את חלקו התחתון של בארי, אבל לא היו שם כפות רגליים, היו שם פרסות.