נושא: גיבורי האולימפוס!

פרק יפה... זה מעצבן אותי שאנשים מפרסמים פרק אחרי 500 שנה, כי אז צריך לקרוא את כל הסיפור מחדש ><

פורסם במקור על ידי Ash Is A Nub

פרק יפה... זה מעצבן אותי שאנשים מפרסמים פרק אחרי 500 שנה, כי אז צריך לקרוא את כל הסיפור מחדש ><

חחח XD

אני יכול לתת לך תקציר:

ספוילר

זה הסיפור הכי טוב בעולם! XD
סתם חח.. אבל אתה רוצה באמת תקציר? כי אני ייתן לך..

פורסם במקור על ידי Cool Nick

חחח XD

אני יכול לתת לך תקציר:

ספוילר

זה הסיפור הכי טוב בעולם! XD
סתם חח.. אבל אתה רוצה באמת תקציר? כי אני ייתן לך..

כן, אני באמת רוצה...

סבבה, אז ככה..

ספוילר

רמו, בן לאל יווני. רמו בעצם חי חיים רגילים עד הרגע שבו גילה את האמת עליו, וזה לאחר שנלחם במפלצת שבעבר נלחמה נגד פרסאוס, בחופי פלורידה לצד חברו הטוב, בארי הסאטיר. רמו מגיע למחנה החצויים, שם פוגש את פייפר, ולאחר מכן גם את כירון. הוא מסתגל למחנה החצויים ומגלה דברים חדשים עליו, כמו שאמא שלו היא לא באמת אמא שלו, שהוא בן ארס, ושהשתילו לו זיכרון דמוי יומיים לפני התקיפה.. קלאריס מוצאת אותו ורוצה לערוך לו טקס חניכה, לאחר הסיור שלו במחנה החצויים, בו פייס את עצמו בארי.

ועכשיו תוסיף את הקדימון לעלילה..

למה שתלו לו זיכרון? למה הוא מנהיג בית ארס? איך כירון מכיר אותו?
את כל זה.. תדע בקרוב.

פורסם במקור על ידי Master Po

חחחח תראו מי נזכר!
פרק מאוד קצר, זה שאתה מגדיל את הכתב לא משנה הרבה.
תאריך פעם הבאה, והרבה.

צדקת אהבתי

תודה! אל תדאגו על הפרק הזה אני יעבוד הרבה...

טוב

הנה הוא הגיע

פרק שישי- המטבע של ג'ייסון

ספוילר

זה היה מגוחך. לפי מה שהבנתי, ההבטחה של פייפר, לא ממש קיימה את עצמה.
"יודעת לאן את הולכת, אה?" אמרתי לה והבטתי סביבי, "איפה אנחנו עכשיו?!" שאלתי בכעס. עמדנו בין עצים ירוקים גבוהים כגורדי שחקים, והתחסנו בשכבת עלים עבה עד לברכיים. הם לגמרי איבדו כיוון מהמחנה או מכל דבר, אבל פייפר, שכנראה עוד לא התייאשה, סרקה את העצים במטרה לראות משהו. " איפה את חושבת שהנחל נמצא?", שאלתי אותה. בהיכרות עם הנחל, שהגעתי לשם כשהראיתי לפייפר את כישורי השחייה שלי בסיור, הוא היה קטלני, אבל אולי רק כי נוכחתי לגלות שלא ידעתי לשחות.

בסופו של דבר, הם הגענו לנחל וחצו אותו בסירה שהייתה מוטלת לידו.
"הסירה הזאת משמשת לבני ארס לחצות את הנחל," הסבירה לו פייפר.
"למה? מה יש שם..?"
"את זה אתה תראה בהמשך.."
"כל היום אומרים לי את זה!" התאנחתי בביאוס, "לפחות תגידי לי למה בני ארס צריכים להגיע לשם.."
פייפר התאנחה ופניה נפלו "תראה רמו.. על בני ארס הוטלה משימה די גדולה בקיץ שעבר ו-"
"את לא האדם שצריך לספר לי.." השלמתי את המשפט שלה בשעמום, "כן, ניחשתי את זה.."

אחרי שחצינו את הנחל הגענו לדרך ללא מוצא, צוק גיר בגובה שנראה כמו ארבעים מטר גובה- כמו בלוק שחוסם את דרכם.
"נו יופי, מבוי סתום.. עכשיו נצטרך לח-"
"זה לא מבוי סתום!" התפרצה פייפר למשפט ומלמלה משהו לעצמה שנראה כמו הוי, תלמידים חדשים..
היא מיששה גוש גבשושי בכיס שלה, והוציאה בקבוקון קטן ובו לשון אש ארוכה.
"היא דולקת מעצמה?" שאלתי והתקרבתי לחטוף את זה מידה של פייפר, אבל היא הגיבה מהר ופתחה את הפקק.
היא מילמלה עוד משהו לעצמה בהיאנחות והצמידה את הבקבוקון אל קיר הגיר שלפניה.
דבר לא קרה. הכל נשאר דומם לחלוטין.
"נו, צריך להגיד לליאו לחדש את הבקבוקון-.." היא הביטה על הקיר ועצרה את המשפט שלה.
קיר הגיר החל להעלות עשן, קווים של אש התפשטו מהבקבוקון ברחישה עליו כמו אבק שריפה, עד שיצרו דלת זוהרת על פני האבן. ניצוץ קטן בישר על כך שהדלת נפתחה.
"יש! זה עבד!" התגאתה פייפר בעצמה והובילה את שנינו לתוך צוק הגיר הענקי.
מתוך המבנה נשמעו מלמולים ולחשושים רבים, אך כמעט כולם נפסקו שפייפר הכניסה אותי. הוא הביט בהם. אנשים בעלי פטישים וכלי עבודה הציצו עליו מתוך מכונות מוזרות שרמו לא ראה כמותם מעולם.
"בני הפייסטוס.." לחשה פייפר, "הם בדיוק עובדים על.. טוב, אתה תשמע הכל עכשיו."
רמו הביט על בני הפייסטוס פעם נוספת, הפעם לא רבים החזירו לי מבטים, הם שקעו שוב פעם בעבודה שלהם.
הבטתי על המקום המוזר הזה, היו בו אינספור שולחנות עליהם נמצאים חפצים משונים, שבני הפייסטוס עבדו בהם. המקום היה ענקי, כמו אולם ענקי. שורות של דלתות בגודל חניות מקורות לאורך כל קיר, ושביל מדרגות שנעלם באיזשהי פינה למעלה. בכל מקום היו מכונות משונות, וגם כלי נשק למיניהם. לעמלה עמדה כרזה גדולה שאותה ראיתי בבירור, היה רשום עליה בונקר 9. משום מה הצלחתי לקרוא את הכתוב בלי בעיה. נפל לי האסימון, היא הייתה ביוונית.
נזכרתי בסיור, פייפר אמרה משהו על זה, אנחנו בנויים ליוונית בדם שלנו.. שאלה אחת עלתה למחשבות שלי פתאום.
'מי היה הפייסטוס..?' התאמצתי בניסיון להיזכר, 'אל ה... מה?'.
"הכבשן.." אמר בשיעמום קול מאחורי.
צמרמורת עברה בגבי. הבטתי לאחור, וראיתי ילד מביט עליי בשובבות. "זה מה שחשבת לעצמך, נכון?" הוא אמר בנימה משועשעת "אני מכיר את המבט של המחשבה הזאת.." הוא הוסיף.
"אוי, ליאו.. זה- אממ.. אתה יודע, רמו. הוא הגיע.."
העיניים של ילד נפערו.
ביום הזה זה קרה כבר כמה פעמים, כך שלא התרגש מזה.
ליאו היה בעל שיער פרוע ומתולתל ואוזניים בולטות וחדות. הוא חייך אליי חיוך פתאומי, חיוך שובב...

היינו בחוץ, אחרי כל ההסברים על הנשק המיוחד שיש לי. החזקתי אותו ביד רועדת. הדבר הזה, שכביכול היה מיועד לי מבעוד מועד, היה לא נראה כמו אלא סתם מטבע זהוב וקטן, בעל ציור של יוליוס קיסר.
ליאו הזהיר אותי לא להשתמש בו כרגע, רק לכלי נשק קטנים, כדי שלא יהפוך לבלתי ניתן לשליטה. למרות ההפרעות קשב שלי, הצלחתי לקלוט משהו מההסבר של ליאו. "המטבע הזה הוא זהב קיסרי, הוא חושל במקדש יופיטר על גבעת הקפיטולין ברומא –"
"היי!" עצרתי אותו, "יופיטר זה לא אל רומאי..?"
פייפר גילגלה עיניים, "יופי גאון, איך קלטת שהוא אל רומאי אחרי שאמרנו שהוא נמצא ברומא.."
ליאו לא הקשיב לה, הוא פשוט סיפר לי עליהם, הוא הסביר לי על הקשר בין האלים היוונים הרומיים, ועל מחנה החצויים הרומי.
"אה? יש גם מחנה חצויים רומי? ושם נמצא.. פרסי." פלטתי.
פייפר השתתקה, ליאו הביט עליי בתדהמה. גם אני לא הבנתי מה אמרתי, מי זה פרסי בכלל?

שאר האימון הלך די בסדר, ליאו לימד אותי איך להשתמש במטבע,הוא לימד אותי איך לאחוז נכון לפני שינוי המטבע, ובסוף השיעור הצלחתי להפוך את המטבע לסכין...
ליאו לא הוציא מילה על הפליטה המוזרה שלי, פייפר ברחה, בטח לספר לכירון, ואני? לי אין מושג איך להגיב.

בסוף האימון, ליאו חזר איתי ביחד למחנה.
"איפה פייפר?" שאלתי אותו.
"בטח לספר לכירון.. אם היא לא נאבדה קודם.." הוא צחק.
כשהבטתי עליו, נאנחתי. הייתי חייב לשאול אותו על פרסי, ובכלל, למה אני ראש ביתן ארס, ולמה אני מקבל את המטבע הזה..
"תגיד," הצלחתי לשאול, "למה הפכתי לראש ביתן ארס?"
ליאו משך בכתפיו ולא אמר כלום למשך דקה שלמה, אבל לבסוף פתח את פיו, "רמו.. אתה בעצם, הנבחר."
דממה שררה במקום.
"נבחר? נבחר למה..?"
"למטבע הזה.."
"למה? ומה מיוחד בו?"
"תקשיב רמו... נער, בשם ג'ייסון, הוא היה החבר של פייפר, ואני-אני הייתי החבר הכי טוב שלו.." הוא התחיל לספר, "אוף, הנע-הנער הזה.. סוג של הוריש לך אותה."
שאלה ברורה עברה בראש שלי, "למה?"
"הוא לא היה יכול לקבל אותה, היא התחזקה, אף אחד יודע למה.. היא יכולה עכשיו להפוך לכל כלי נשק שתרצה, פעם היא יכלה להשתנות לסוגים בודדים.."
"ג'ייסון פה, עכשיו?"
"במחנה החצויים? הוא היה. הוא ועוד מישהי, הם יצאו. יצאו למסע חיפושים."
היה לי ברור מה זה מסע חיפושים, לא הייתי צריך לשאול
ליאו המשיך, "הסיבה שאתה ראש ביתן ארס.. היא כי הנשק הזה היה יכול להיות רק אצל ראשי ביתן.. כירון אומר שהמטבע רוצה להיות בידי כבוד.. למרות שהמטבע לא התנגד או משהו שאחרים החזיקו אותו.." הוא נשם ועצר לכמה רגעים, ואז המשיך, "ידענו למי המטבע רוצה להיות שייך, לביתן ארס, בגלל היותם הבנים של אל הקרב.. אז בתקווה שזה יעבוד-"
"נתתם את זה לקלאריס.." השלמתי את ליאו, "אבל למה אני הנבחר?"
"טוב, העברנו לקלאריס את המטבע, אבל הוא לא עבד כמו שציפינו.. עליו נחרטו מילים ביוונית.. "הבא"... בגלל זה חיכינו לבא שיבוא, זה אתה.."
עכשיו הבנתי הכל.. בגלל זה קלאריס התנהגה אליי כזה יפה..
פתאום רקיעות הרגליים של ליאו דעכו. ואז גם שלי, מצאתי את עצמי מול מישהו.
בלי לדעת מה אני עושה, פלטתי, "זה- זה..רוח סערה!"

פרק טוב! מחכה להמשך

כנ"ל

תודה אופק

אייל, כנ"ל.. Xd

פרק יפה! קצת קשה להבין...

מה היה קשה להבין..?
בכל מקרה, תודה..

פרק חדש מחר או מחרתיים, תלוי כמה יגיבו ~
בעיקרון הוא כבר מוכן..

טוב, חבל לי שאף אחד לא הגיב ועכשיו אני צריך לעשות טריפל פוסט..
לכל אלה שקוראים את הסיפור שלי, תגיבו, אני רוצה לשמוע את חוות הדעת שלכם.

פרק שביעי- האמת.

ספוילר

"יפה אמרת.." ענתה הדמות שמלפניי בנימה מתחכמת. זה היה ילד, בערך בגילי, שזוף ובעל שיניים מבריקות. לולא תספורת הסופרמן המגוחכת, הוא היה מדגמן לחברות בגדים כבר מזמן.
ליאו הביט עליו, "לא אתה שוב..." הוא רטן, "לך מפה, דילן, כבר ניצחנו אותך פעם אחת!"
ליאו הוציא מחגורת הכלים שלו פטיש גדול וכבד, לא ידעתי ממה להתפלא יותר, זה שהוא מצליח להרים את הדבר הזה או זה שהוא הרגע הוציא את הדבר הגדול הזה מחגורת הכלים שלו.
לפני שהספקתי לשלוף את המטבע שלי, הנער שהוא כנראה דילן, צימח כנפיים שחורות, כמו של עטלף, והתרומם אל מעל האדמה. הוא הביט עלי במבט מתועב והחווה בידו באוויר.
עכשיו הבנתי את משמעות פליטת הפה שלי הקודמת שלי, הרוח סערה הזה,כיאה לשם שלו, גרם לי להתפתל באוויר ואז, הטיח אותי לרצפה בחוזקה.

רציתי להזעיק עזרה, שמישהו יעזור לנו, אבל מי ישמע אותנו מתוך סבך העצים העצום הזה?
ליאו הביט עליי במבט מבוהל, "אני לא מאמין שזה קורה.." שמעתי אותו ממלמל. הוא כרך את ידו סביב הפטיש בחוזקה, ובהיסוס הוא ניסה להסתער על דילן והניף לעברו את הפשיט.
דילן, שעוד הביט עליי, ספג מכה חזקה בברך שלו.
הוא ילל בזעם בעודו באוויר, "אאו! חצוי מטומטם!". הוא שילח מידיו חזיז ברק קטן אל ליאו, שנרתע ונפל לאחור.
דילן נפל לאדמה וכרע את ברכו בכאבים, דם זהוב נטף מרגלו.

משהו בצבץ לפתע מתוך הכיס שלי, הוא הבזיק לאור השמש שירדה לאיטה אחרי כל היום המתיש הזה. מיששתי אותו, ואז השלכתי אותו לאוויר, כמו שליאו אמר לי לעשות באימונים.
תפסתי אותו שוב, והוא השתנה. לא האמנתי למראה עיניי. המטבע הקטן שהצלחתי להפוך לסכין אחרי אימונים רבים, הפך כעת לחרב בצורה מעוקלת , בעלת קת קטנה.. המטבע השתנתה למגל זהוב בעל להב חד וקטלני. עדיין הייתי מטושטש, הצצתי לעבר דילן, וראיתי אותו עושה עווית כאב בכל הליכה, הוא מתקרב או מתרחק? לא הצלחתי לראות.. אולי הוא ברח כשראה את מה שהיה לי ביד? מגל הזהב שהיה בידי באמת נראה מפחיד למדי..
בכל המקום שררה דממה מתוחה, מה יקרה עכשיו? הייתי חייב להחליט מהר.

עכשיו או לעולם לא! ללא היסוס הנפתי את המגל באוויר והשלכתי אותו לעבר דילן.
ואז.... דממה, דממה מפחידה, מפחידה מדי.

התגלגלתי על הרצפה וניסיתי לקום, אבל לא יכולתי, משהו החזיק בי.
"זה היה קרוב.." אמר הקול של דילן בקרירות, "הלהב המקוללת הזאת.. היא כבר גרמה לי לסבול כמה פעמים."
'לא, זה לא קורה..' חשבתי בכניעה. דילן אחז בגרון שלי, הצלחתי להציץ קצת עליו. הגוף שלו השתנה לגמרי, הוא נראה כמו טורנדו אנושי, ובעיניים שלו נראו ניצוצות חשמליים. בשמיים התפתחה לאט-לאט סערה, מדי פעם ברקים הבזיקו מרחוק.
דילן חייך, "הגבירה תהיה מרוצה, אתה נשק חזק מאוד.. השמועות על הנבחר הבא התפשטו במהירות שם בשמיים.."הוא התחיל לפטפט, ידעתי שהוא משתעשע לפני שיפגע בי.
אגרופיי נקמצו, התחלתי להשתעל, הוא חנק אותי חזק, לא יכולתי להתנגד. לא היה לי אוויר, פרפרתי באדמה ודילן ראה את זה. "אוי, הנה זה מתחיל לקרות.. כן, זה יהיה לאט, אל תדאג.. זה לא כזה נורא..-"

הכל שחור, זה המחשבה הראשונה שעברה במוח שלי.
אחר כך באו גם 'פה זה נגמר?' ו'איך זה קרה?'.
לא האמנתי.. ייתכן שאני מת?


'לא.' התחלתי להרגיש שוב פעם את הגוף שלי, 'אני לא אתייאש.. ניצחתי מפלצת בידיים חשופות, מה זה רוח סערה בשבילי?' התחלתי לקום כאינסטינקט, ללא התאמצות בכלל.
לא שלטתי בעצמי, הייתי במצב קרב, אפילו לראות לא יכולתי.
שמעתי את הצרחות היללות של דילן, שמעתי את עצמי צוחק, ובקול חבטה שמעתי את דילן נופל.
"א-איך..?" אמר דילן בבהלה, הוא נשמע גוסס. "ועוד אחרי כל הכוח שהיא נתנה לי.. מי אתה, חצוי?!"

פתאום העיניים שלי נפתחו, השמיים התבהרו בפתאומיות באור האדמדם של אחר הצהריים. אבל כשהבטתי למטה, הבטן שלי נהפכה. דילן פירכס על הקרקע, ונאנק בשקט.
הוא גייס את כוחו כדי לדבר.. "אני ישוב לנקום, אתה עוד תראה, אני יחזור-"
דילן פתאום קם מהקרקע בהתפתלות. מהשמיים בקע חור ששאב לאט-לאט את דילן למעלה.
"רמוס, תזכור מה שאני אומר.. אני ישוב לנקום!" ובקול זה הוא נעלם, וכך גם החור.
הברכיים שלי קרסו, צנחתי לאדמה, והבטתי על ליאו, ששכב לצידי, מעולף.
רמוס? הוא קרא לי רמוס?

כן, קול מוכר הידהד בראש שלי ,רמוס זהו שמך האמיתי.
נפל לי האסימון, זה הקול שלי. ידעתי מיד מה זה, זה העבר שלי, הוא מנסה לספר לי מה קרה לפני הזיכרון המושתל, זה בטוח הוא, חייב להיות..
לא, רמוס.. מחיקת הזיכרון שלך הייתה הכרחית
'אבל למה? ומי מחק לי את הזיכרון..?'
כירון.
המוח שלי התפוצץ בלי אזהרה, 'כירון? כירון היה זה שמחק לי את הזיכרון?!'
יותר נכון, זה ערפול, לא מחיקת זיכרון, בגלל זה אני יכול לדבר איתך. אחרים לא יכולים לדבר עם עצמם מהעבר אחרי ערפול, אבל לי יש כוחות..
'לנו,' תיקנתי אותו, זה היה ממש מוזר לדבר עם עצמי.
לנו... העניין הוא שיש לנו כוחות מיוחדים, אחרי המסע חזרה לעולם החיים.
'הייתי מת?!' לא האמנתי, המחשבה הייתה כל כך מוזרה..
כן, כל הערפול הזה היה בהסכמה שלי-.. סליחה, שלנו. הערפול היה הכרחי אחרי המסע מהשאול, הרוח שלנו כל הזמן שהתה בשאול בייסורים. הוא לא נבחר להיות בשדות אליסיום, בגלל שבאותה תקופה, האדס היה מרוחק מהאלים האחרים וכך גם מהבנים שלהם-
לא הייתי צריך לשאול מי זה האדס, היה לי ברור מהסיפורים על זה שהוא אל השאול, ועל מזג האוויר שלו.
-... אני עשיתי עיסקה עם האדס, אני יחזור לחיות בגוף חדש וצעיר.. והוא בתמורה ייקח ממני את כל מה שרציתי בחיים.. כן, ידעתי שהמחיר שווה את זה, המקום שבו שהינו היה המקום הכי נוראי שאפשר להעלות על הדעת-
'אני?' חשבתי, 'אני עשיתי עסקה עם אל..?'
-.. האדס שיחק בחיים שלנו מאז, עד שמצאנו את עצמנו חיים בפחד. אבל הזמנים השתנו. האדס כיפר על מה שהוא עשה אחרי מה שקרה בשנה שעברה. הוא נתן לנו כוחות יותר ממה שאפשר לדמיין-
'רגע,' עצרתי אותו 'מה קרה בשנה שעברה..?'
אבל לפני שהוא הספיק לענות, אור חדר שוב לעיניים שלי, דמות הביטה עליי מלמעלה.
"ליאו." אמרתי לו בתדהמה, " אתה לא מבין מה שמעתי-"
"אני יודע," ליאו אמר בקול קודר, והוא נראה חיוור מאוד, "שמעתי..."

הוא עזר לי לקום, "אתה- .. דיברת עם עצמך, לרגע בקול רגיל, ולאחר מכן בלחישה מסתורית.." הוא הביט עליי בפחד, נראה כאילו הוא נרתע ממני.
"מה קרה?" ניסיתי להתקרב אליו, "למה אתה נרתע ממני..?"
"רמו, נראה לי שכדאי שאתה תחבר את ההקשרים.. אתה בן מארס, קוראים לך רמוס-.."
"אבל חשבתי שאני הבן של ארס, לא הצד הרומי שלו-"
"תקשיב, אני לא יודע איך זה קורה.. אבל רמוס, כל העובדות מצביעים על כך..."
הוא התקרב וטפח לי על הכתף בהיסוס, "רמו, אתה דמות אגדית.. אתה- אתה.. רמוס, מייסד רומא."
~~~~
לכל אלה שמתקשים בהבנת הסיפור,
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%...9C%D7%95%D7%A1

(כן הפרק די ארוך, אבל הוא מעניין ומותח.. אני ממליץ לקרוא מילה מילה כי זה חשוב להמשך הסיפור)