יש אישור מעמית הפקח.
הנה שני קטעים מתוך שני ספרים שונים. תקראו את שניהים ולאחר מכן תדרגו כל אחד מ-1 עד 10.
תודה לכל מי שהצביע!
סיפור א:
הסתכלתי על המגרסה הגדולה. שיניה נקשו עצמה אחת בשניה. אני ורועי, החבר הטוב ביותר שלי, עמדנו מולה. המסוע הסיע אותנו באיטיות לעברה. לא הייתה שום דרך לברוח מהגורל שהמסוע קבע עבורנו. "זה הסוף" אמרתי לרועי, "היה לי העונג להיות חבר שלך". הזלתי דמעה. "לא!" קרא רועי, "זה לא הסוף! לפחות לא בשבילך!". הוא רץ לעבר המכונה, ואמר "אני יכול לעצור אותה! אם רק אכנס פנימה, אתה תהיה בטוח!". "לא!" קראתי בחרדה, "אל תאבד את שפיותך! אסור לך לעשות את זה!!", אך רועי לא הקשיב. הוא התקרב עוד ועוד לעבר המגרסה, שעמדה לחרוץ את גורלו. הוא הסתובב אליי לרגע, חייך אלי את חיוכו האחרון, ונשאב אל תוך המכונה.
על מה שעבר גופו של רועי לא ארבה במילים. אבל כשראיתי את כל האיברים שנקצצו, את כל הדם שנשפך, ואת נשמתו של חברי הטוב יוצאת ממנו...
זאת הייתה הטראומה שלי.
סיפור ב:
אבל כדי להפוך לערפד מלא הייתי צריך לעזוב את משפחתי. אבל לא סתם לעזוב אלא הם גם צריכים לחשוב שמתתי בתאונה. גילרון הביא לי את השיקוי שעוצר את נשמתי אך עדיין נותן לי לחיות למשך 3 ימים. שתיתי את השיקוי ומיד קפצתי מהחלון (זה לא שבר את עצמותיי מכוון שהייתי עדיין חצי ערפד). ההרגשה שהרגשתי כאשר פגעתי ברצפה הייתה כאילו דרס עליי אוטובוס רק בלי הכאב. מיד אחרי זה שמעתי את דלת הבית נפתחת, ואמי יצאה ממנה בריצה לכיווני. ופתאום, נעצרה וצעקה: לא!!! בני!!". היא רצה אליי והרימה אותי בידיה. ואז, ראיתי את אבי יוצא בריצה מהדלת וצועק:" מה קרה?!". וכשראה את גופתי פניו הפכו לבנים כסיד. באותו שניה הרגשתי כאילו עולמי חרב עליי. הרגשתי כה עצוב בלבי כשראיתי את הוריי בוכים כך.
אך בדיוק ברגע זה יצאה אחותי הקטנה, אנבת', החוצה וראתה אותי מת. אה, נכון. שכחתי לספר לכם על אחותי. אחותי היא בעצם חצי בן אדם וחצי זאב, ולגזע הזה קוראים מזדאב. המזדאבים הם האויבים הראשיים של הערפדים. ובגלל זה כשראתה אותי, היא החלה לצחקק...
ועוד פעם תודה לכל מי שדירג!